סיוט אביבי
מתנחל המבקש להישאר בעילום שם חלם השבוע חלום נורא. ממש סיוט. עד כמה שהוא מסוגל לשחזר, נקודת המוצא של החלום היתה בתרחיש פוליטי אמיתי מהסתיו האחרון: אביגדור ליברמן ובני אלון דחו הזמנה של אריאל שרון להצטרף לממשלה, לאחר פרישת מפלגת העבודה ממנה, ובעצם גרמו להפלתה ולהקדמת הבחירות. ליברמן הסביר אז שנמאס לו מהשמאלנות של שרון. בתגובה טענה המפד"ל שהאיחוד הלאומי שוב יורה לעצמנו ברגל ובסוף הוא עוד יעלה את השמאל לשלטון.
ואמנם, הסקרים שהאירו פנים לשרון בתחילת מערכת הבחירות, הפנו לו את גבם לקראת הסוף. הוא לא הצליח להתאושש מכל מיני פרשיות שחיתות שצצו במהלך המערכה. סיטי טוואר, סיריל קרן ועוד כל מיני שמות מוזרים כאלה שיש רק בחלומות.
כשנודעו תוצאות האמת התברר שעמרם מצנע לקח בגדול. שרון נפרד בקול שבור מהאומה ופרש לחוותו. בתוך שבועיים קמה קואליציית בלהות חילונית שהורכבה מהעבודה, מרצ, שינוי והערבים. בשלב ראשון היא ביטלה את רוב תקציבי הישיבות, את קצבאות הילדים בבני-ברק ואת כל הקלות המס להתנחלויות. "הכל בגלל ליברמן והימין הקיצוני שהפילו את ממשלת שרון", רטנו החרדים והמפד"לניקים.
ביום שישי אחד אחר הצהרים, בין ל"ג בעומר ליום ירושלים, נודע שעמרם מצנע מתכוון לכנס את ממשלתו ביום ראשון ולאמץ תוכנית שלום אמריקנית הכוללת הקמת מדינה פלשתינית זמנית, פירוק מאסיבי מיידי של מאחזים ועקירת התנחלויות מבודדות עד סוף 2003. טומי לפיד, הסמן הימני בממשלה, אמנם הסתייג קצת מהתוכנית, אבל היא אושרה ברוב מוחץ כעבור 48 שעות. בשיחה עם חברי סיעת העבודה בכנסת הסביר מצנע שאי אפשר עוד להחזיק שלושה וחצי מיליון פלשתינים תחת כיבוש, כמו ששרון והליכוד רצו.
בתגובה ארגנה מועצת יש"ע הפגנת רבבות בכיכר ציון. הנואמים המרכזיים היו בנימין נתניהו (היושב-ראש הזמני של הליכוד), סילבן שלום, אהוד אולמרט, לימור לבנת, צחי הנגבי, גדעון עזרא ושאול מופז. כולם תקפו בשצף קצף את ממשלת הזדון של השמאל ואמרו שההסכם החדש מסוכן יותר לישראל מהסכם אוסלו. נתניהו הביע גם תקווה שמפלגות הימין והמתנחלים ילמדו בעתיד את הלקח ולא יפילו עוד ממשלות לאומיות. כשליברמן ובני אלון עלו לנאום אחריו, צעק להם הקהל בוז.
"בנקודה הזאת התעוררתי", מספר המתנחל הנ"ל, "ומיד פתחתי את הטלוויזיה. כשגיליתי ששרון עדיין בשלטון יחד עם כל מפלגות הימין, כמעט בכיתי מרוב שמחה".
אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה
מערכות החדשות בארץ בולמות בגופן כל גילוי של אסקפיזם. הן לא יתנו לכם לברוח מהפיגועים, מהמצב הכלכלי, מהסארס. מבוקר עד ערב יסרקו את בשרכם במסרקות ברזל של חדשות רעות. גם בימים כתיקונם, פחות או יותר, גלי האתר וכותרות העיתונים משדרים תחושת קדרות.
אלופת היגון היא בלי בספק חברת החדשות של ערוץ 2. המהדורה המרכזית שלה מושתתת על בשורות איוב, אמיתיות ומלאכותיות, אשר עוקרות ממך את מעט חדוות החיים שאגרת במשך היום. העורכים שם אינם מסתפקים במילוי חובת הדיווח על עניינים עגומים חשובים, כמו פיגועים ושביתות, אלא מתאמצים להוכיח לך שהמצב לא רק קשה אלא גם חסר תקווה.
כמעט מדי ערב משודר בערוץ 2, מעבר לחדשות הרעות הרגילות, מוסף דכאוני נרחב על משפחה חסרת בית, על תרופה יקרה שהוצאה מסל הבריאות, על מוסד שיקומי שנקלע לסכנת סגירה, על עוד חקלאי שהתאבד בשל חובות, על זליגת ביוב לכנרת ועל אב סוטה שהתעלל במשך שנים בבנותיו חסרות הישע. רק דני רופ מציל קצת את המצב בסוף עם בשורה על חמסין שנשבר.
אני לא טוען, חלילה, שמישהו שם ממציא אייטמים מדכאים, אלא שאין שום יחס בין המצב במדינה כהוותו לבין היגון הקיטשי הנשקף מהמסך. בכל פינה ביקום, לא רק אצלנו, מתרחשים יום יום דברים עצובים, אבל בסך הכל החיים כאן אינם כה עגומים כפי שהם מצטיירים בערוץ 2. בגרמניה יש יותר מובטלים מאשר בארץ, באמריקה יש יותר הומלסים ובסקנדינביה אחוז ההתאבדויות גבוה פי כמה. אז למה לצבוע הכל בשחור סופני?
רק לפני שבועיים היה כתוב בעיתון, שהמשורר איתן נחמיאס גלס ("תפוחים ותמרים"), אשר ירד החורף מהארץ כדי למצוא את אושרו בניו זילנד היפה והעשירה, חזר משם עכשיו כל עוד נפשו בו. שווה כתבה.
יוני וגוני
"אני רוצה לאמץ ילד פלסטיני/ או תינוק שלא מת במחסום./ אני רוצה לאמץ ילד פלסטיני/ וכל החיים לבקש ממנו סליחה". ציטוט מתוך שיר שפירסמה לא מזמן גוני מרדור, לשעבר מגישת תוכניות אקטואליה בקול-ישראל. המנהל החדש של קול-ישראל, יוני בן מנחם, מי שתואר על ידי השמאל כמינוי של שרון, עושה מאמצים להחזיר אותה לשם. גם את שלי יחימוביץ'.
חוויה אקדמית
בבורסה הפוליטית בלונדון נרשמת לאחרונה ירידה תלולה בשערי המניות של ראש הממשלה בלייר, אבל בבורסה האקדמית שלנו הוא דווקא רושם עלייה תלולה. אוניברסיטת תל-אביב הקדישה השבוע דיון עתיר אח"מים ל"מורשתו של טוני בלייר". ההרצאה הבאה בסידרה תוקדש מן הסתם ל"הגותה של שרי בלייר".
צל"ש השבוע
גילה גמליאל, מיכי רצון, יחיאל חזן, גדעון סער, גלעד ארדן, ישראל כץ, יובל שטייניץ ואחרון אחרון חביב רובי ריבלין.
מתנחל המבקש להישאר בעילום שם חלם השבוע חלום נורא. ממש סיוט. עד כמה שהוא מסוגל לשחזר, נקודת המוצא של החלום היתה בתרחיש פוליטי אמיתי מהסתיו האחרון: אביגדור ליברמן ובני אלון דחו הזמנה של אריאל שרון להצטרף לממשלה, לאחר פרישת מפלגת העבודה ממנה, ובעצם גרמו להפלתה ולהקדמת הבחירות. ליברמן הסביר אז שנמאס לו מהשמאלנות של שרון. בתגובה טענה המפד"ל שהאיחוד הלאומי שוב יורה לעצמנו ברגל ובסוף הוא עוד יעלה את השמאל לשלטון.
ואמנם, הסקרים שהאירו פנים לשרון בתחילת מערכת הבחירות, הפנו לו את גבם לקראת הסוף. הוא לא הצליח להתאושש מכל מיני פרשיות שחיתות שצצו במהלך המערכה. סיטי טוואר, סיריל קרן ועוד כל מיני שמות מוזרים כאלה שיש רק בחלומות.
כשנודעו תוצאות האמת התברר שעמרם מצנע לקח בגדול. שרון נפרד בקול שבור מהאומה ופרש לחוותו. בתוך שבועיים קמה קואליציית בלהות חילונית שהורכבה מהעבודה, מרצ, שינוי והערבים. בשלב ראשון היא ביטלה את רוב תקציבי הישיבות, את קצבאות הילדים בבני-ברק ואת כל הקלות המס להתנחלויות. "הכל בגלל ליברמן והימין הקיצוני שהפילו את ממשלת שרון", רטנו החרדים והמפד"לניקים.
ביום שישי אחד אחר הצהרים, בין ל"ג בעומר ליום ירושלים, נודע שעמרם מצנע מתכוון לכנס את ממשלתו ביום ראשון ולאמץ תוכנית שלום אמריקנית הכוללת הקמת מדינה פלשתינית זמנית, פירוק מאסיבי מיידי של מאחזים ועקירת התנחלויות מבודדות עד סוף 2003. טומי לפיד, הסמן הימני בממשלה, אמנם הסתייג קצת מהתוכנית, אבל היא אושרה ברוב מוחץ כעבור 48 שעות. בשיחה עם חברי סיעת העבודה בכנסת הסביר מצנע שאי אפשר עוד להחזיק שלושה וחצי מיליון פלשתינים תחת כיבוש, כמו ששרון והליכוד רצו.
בתגובה ארגנה מועצת יש"ע הפגנת רבבות בכיכר ציון. הנואמים המרכזיים היו בנימין נתניהו (היושב-ראש הזמני של הליכוד), סילבן שלום, אהוד אולמרט, לימור לבנת, צחי הנגבי, גדעון עזרא ושאול מופז. כולם תקפו בשצף קצף את ממשלת הזדון של השמאל ואמרו שההסכם החדש מסוכן יותר לישראל מהסכם אוסלו. נתניהו הביע גם תקווה שמפלגות הימין והמתנחלים ילמדו בעתיד את הלקח ולא יפילו עוד ממשלות לאומיות. כשליברמן ובני אלון עלו לנאום אחריו, צעק להם הקהל בוז.
"בנקודה הזאת התעוררתי", מספר המתנחל הנ"ל, "ומיד פתחתי את הטלוויזיה. כשגיליתי ששרון עדיין בשלטון יחד עם כל מפלגות הימין, כמעט בכיתי מרוב שמחה".
אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה
מערכות החדשות בארץ בולמות בגופן כל גילוי של אסקפיזם. הן לא יתנו לכם לברוח מהפיגועים, מהמצב הכלכלי, מהסארס. מבוקר עד ערב יסרקו את בשרכם במסרקות ברזל של חדשות רעות. גם בימים כתיקונם, פחות או יותר, גלי האתר וכותרות העיתונים משדרים תחושת קדרות.
אלופת היגון היא בלי בספק חברת החדשות של ערוץ 2. המהדורה המרכזית שלה מושתתת על בשורות איוב, אמיתיות ומלאכותיות, אשר עוקרות ממך את מעט חדוות החיים שאגרת במשך היום. העורכים שם אינם מסתפקים במילוי חובת הדיווח על עניינים עגומים חשובים, כמו פיגועים ושביתות, אלא מתאמצים להוכיח לך שהמצב לא רק קשה אלא גם חסר תקווה.
כמעט מדי ערב משודר בערוץ 2, מעבר לחדשות הרעות הרגילות, מוסף דכאוני נרחב על משפחה חסרת בית, על תרופה יקרה שהוצאה מסל הבריאות, על מוסד שיקומי שנקלע לסכנת סגירה, על עוד חקלאי שהתאבד בשל חובות, על זליגת ביוב לכנרת ועל אב סוטה שהתעלל במשך שנים בבנותיו חסרות הישע. רק דני רופ מציל קצת את המצב בסוף עם בשורה על חמסין שנשבר.
אני לא טוען, חלילה, שמישהו שם ממציא אייטמים מדכאים, אלא שאין שום יחס בין המצב במדינה כהוותו לבין היגון הקיטשי הנשקף מהמסך. בכל פינה ביקום, לא רק אצלנו, מתרחשים יום יום דברים עצובים, אבל בסך הכל החיים כאן אינם כה עגומים כפי שהם מצטיירים בערוץ 2. בגרמניה יש יותר מובטלים מאשר בארץ, באמריקה יש יותר הומלסים ובסקנדינביה אחוז ההתאבדויות גבוה פי כמה. אז למה לצבוע הכל בשחור סופני?
רק לפני שבועיים היה כתוב בעיתון, שהמשורר איתן נחמיאס גלס ("תפוחים ותמרים"), אשר ירד החורף מהארץ כדי למצוא את אושרו בניו זילנד היפה והעשירה, חזר משם עכשיו כל עוד נפשו בו. שווה כתבה.
יוני וגוני
"אני רוצה לאמץ ילד פלסטיני/ או תינוק שלא מת במחסום./ אני רוצה לאמץ ילד פלסטיני/ וכל החיים לבקש ממנו סליחה". ציטוט מתוך שיר שפירסמה לא מזמן גוני מרדור, לשעבר מגישת תוכניות אקטואליה בקול-ישראל. המנהל החדש של קול-ישראל, יוני בן מנחם, מי שתואר על ידי השמאל כמינוי של שרון, עושה מאמצים להחזיר אותה לשם. גם את שלי יחימוביץ'.
חוויה אקדמית
בבורסה הפוליטית בלונדון נרשמת לאחרונה ירידה תלולה בשערי המניות של ראש הממשלה בלייר, אבל בבורסה האקדמית שלנו הוא דווקא רושם עלייה תלולה. אוניברסיטת תל-אביב הקדישה השבוע דיון עתיר אח"מים ל"מורשתו של טוני בלייר". ההרצאה הבאה בסידרה תוקדש מן הסתם ל"הגותה של שרי בלייר".
צל"ש השבוע
גילה גמליאל, מיכי רצון, יחיאל חזן, גדעון סער, גלעד ארדן, ישראל כץ, יובל שטייניץ ואחרון אחרון חביב רובי ריבלין.