"ביום השישי ביוני 1967, בקרב על גבעת התחמושת, נפגעו מספר חיילים מאש שנורתה מבונקר אויב. מאחר שאי אפשר היה להתקדם ולהכנס לתוכו, ניגש טוראי יהודה קנדל לבונקר, לאחר שעבר קטע חשוף והכניס רימון לבונקר, ובכך אפשר לחיילים אחרים להגיע לבונקר, להניח מטעני חומר נפץ ולשתקו. על מעשה זה הוענק לו עיטור המופת לפי חוק העיטורים בצבא הגנה לישראל, תש"ל 1970". כך נכתב בצל"ש שקיבל יהודה קנדל על גבורתו בקרב בגבעת התחמושת.
יהודה הוא יהודי שורשי, חקלאי שעובד ככוורן ומתפרנס מרדיית דבש ושיווקו. הוא עוסק בכך מגיל צעיר, ואף למד אודות גידול דבורים בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. את הבית והמשק בנה במושב כפר פינס, שאליו הגיע כרווק. הרחוב היה ריק אחרי שנטשו אותו עולים מרומניה. לאט לאט הוא בנה וטיפח את משקו. לימים הצטרפה אליו אשתו אלישבע, בת קיבוץ יבנה, שהפכה את הבית לפינת חמד, שבה נולדו להם ארבעה בנים ובת. יעל, בתם היחידה, נרצחה עם בעלה אייל שורק בגבעת צור שלם שליד כרמי צור כשהייתה בסוף הריונה הראשון.
מדינה קטנה ושבעים זאבים
מדי פעם מזמינים את יהודה להרצות על הקרב בגבעת התחמושת. בהרצאות הוא מקפיד להתחיל מבראשית: מדינה קטנה מוקפת בשבעים זאבים קמה כאן, ומיום שקמה קמו עליה אויבים לכלותה. מרגיז אותו שאנשים מספרים את סיפור הקרבות מהאמצע, ושוכחים את ההתחלה. "היום יש אנשים שבאים ואומרים לי שאני כובש, ששואלים למה להתיישב דווקא במקומות בעייתיים", הוא אומר. "אנשים בדור שלנו, ולא רק נוער אלא אפילו מבוגרים, לא יודעים שבמחנה שנלר במרכז ירושלים, נפלו פצצות מרגמה, שבתי מגורים נבנו עם חרכי ירי על הגג כדי שניתן יהיה לירות משם במקלעים. כך חיו אנשים בירושלים שלפני ששת הימים".
עם פרוץ המלחמה הייתה הפלוגה של יהודה אמורה לצנוח באל עריש ולנסות לפוצץ טנקים באמצעות חומרי נפץ. בלילה שבו פרצה המלחמה חיכו בשדה התעופה הצבאי עם ציוד ומדריכי צניחה. "בשעות הבוקר נכנסו והודיעו לנו שהקרב הוכרע, אין צורך שנצנח".
עם התקדמות הקרבות בירושלים הוחלט לשלוח את הפלוגה של יהודה לירושלים. "אני זוכר שהגענו לירושלים ונפש חיה לא הייתה ברחוב. המראות היחידים שראינו היו רכב בוער ממרגמה שפגעה בו, שברי זכוכית, סימני ירי. התמקמנו בשיכוני פאג"י, זו הייתה שכונה על קו הגבול. שכונה סמוכה למעלות דפנה של היום (ליד צומת בר אילן). התושבים קיבלו אותנו בחום, עד אותו יום הם הגנו על ירושלים בגופם. אלה היו שיכונים דמויי רכבת שיועדו לאנשים מעוטי יכולת. קיר אחד של הבית היה מצופה בבטון, ולא היו בו חלונות מחשש ירי. על גגות הבתים היו עמדות למקלען לעת הצורך. הבניינים היו בנויים על עמודים, ובין העמודים הללו התמקמנו וחיכינו לקרב".
הפלוגה של יהודה יועדה ללחום בבית הספר לשוטרים. יהודה היה בחוליה שהיתה אמורה לצאת ראשונה ולתפוס את פאתי היעד. זו הייתה משימה שדרשה אחריות ומהירות.
זו משימה מסוכנת מאוד. ידעת את זה?
"מלחמה זה דבר מסוכן. אמרו לי מה לעשות ועשיתי".
מהשיר "גבעת התחמושת" עולה תמונה של קרב מהיר מאוד. זה באמת היה כך?
"המהירות הייתה חשובה, אבל המהירות זה לא הכל. זה לא חוכמה סתם לרוץ. כל הזמן יש בעיות שצריך לפתור, כך שלא הכל כל-כך מהיר".
"במקרה הייתי אני"
אחרי שתם הקרב בבית הספר לשוטרים, הסתבר שעל גבעת התחמושת המצב לא טוב. הפלוגה של יהודה נשלחה לעלות לגבעה. "התחלנו ללחום בתעלות, ודי מהר הסתבר שבגבעת התחמושת הקרב הרבה יותר מסובך. התעלות היו קשות ללחימה. בקטעים מסוימים התעלה הייתה צרה מאוד. לא הצלחתי לעבור עם תרמיל התחמושת את התעלה. היו חבר'ה שהורידו תרמילים, אבל אני החלטתי לעבור את התעלה בריצה, והצלחתי לעבור עם התרמיל".
בתוך התעלות היו מדי פעם מחסומים שאילצו את הלוחמים לצאת מהן. כשיצא יהודה מהתעלה ונמלט מהפיצוץ, הרגיש חבטה עזה ברגל. הוא חשב שהרגל הלכה, אבל הסתבר שהוא חטף מכה מאבן שעפה אליו בעוצמה כתוצאה מפיצוץ של רימון או פגז. יהודה ראה שהרגל שלמה והמשיך ללחום.
הכוח לא יכול היה עוד להתקדם בתעלה, והוחלט לשלוח חיילים שיחפו מלמעלה. זה לא היה בתעלה המרכזית שיהודה לחם בה אלא בתעלה המערבית. איתן נאווה ז"ל נשלח למעלה לחפות, עד שנפגע בראשו ונפל פנימה. אחריו עלה נפתלי כהן ז"ל ואחריהם ישראל צוריאל ייבדל לחיים.
"באיזה שהוא שלב פתאום נגמרה התעלה. הגענו לקטע חשוף וחבר'ה נפגעו. כל אחד שמגיע לא יודע שהקטע חשוף ונפגע. עד שמישהו היה ראשון לפרוץ קדימה ולהמשיך הלאה ויכולנו להתקדם בקרב".
מי זה היה?
"במקרה הייתי אני".
אבל זה עוד לא הכל. "באיזשהו שלב היו מולי שלושה לגיונרים, וראיתי שאני קולע בהם והם לא נופלים. לפתע הם נעלמו והמשכתי הלאה, לא הבנתי איפה הם. בערב, חיפשו אותי כמה קצינים. הם מצאו שלוש גופות לגיונרים שנפלו כמו דומינו, ואף אחד לא ידע לספר איך זה קרה. אמרו להם 'תשאלו את קנדל, הוא בטח יודע'. אני זוכר שהעירו אותי משינה עמוקה וסיפרו לי על מציאת הגופות. יש לי הסבר שנשמע מההפטרה: כמו שהם רצו מתים, מהתנופה, אני רצתי בלי הכרה, עליתי עליהם והמשכתי לרוץ. איבדתי את ההכרה לכמה שניות ובדיוק אז הם נפלו מתים, אין לי הסבר אחר".
הביתה בשלום
ומה קרה בבונקר?
"זו הייתה פעם ראשונה שנפגשתי עם חיילים מהפלוגה שנלחמה שם לפנינו. היו הרבה הרוגים פצועים, והיו גם שלושה ארבעה חיילים במצב טוב, אבל הם לא לחמו. שאלתי אותם מה קורה, והם אמרו לי שאי אפשר להילחם. עברתי אותם. ראיתי שלושה הרוגים, ואיך שאני עובר אותם נורה אלי צרור, ואחריו עף רימון והתפוצץ. נכנסתי לעמדה מטוהרת ואז הבנתי על מה הם מדברים. נכון, אי אפשר. ככה אי אפשר. צריך לנסות אחרת. זה היה לפני אור ראשון. ראיתי שפתאום התעלה מסתיימת במין משהו חשוך, ומשם נשלח הצרור. הבנתי שזו עמדה, ואז התבשל לי בראש הרעיון שאני אצא, אני אעלה על הגג של העמדה הזו ואכניס רימון לחרך הירי שלה. אמרתי ליקי חיימוביץ (חץ) ולדוד שלום 'אני אמשיך ואתם תיכנסו לטהר את העמדה אחרי פיצוץ הרימון'. זחלתי החוצה מהתעלה. חיפשתי את חרך הירי על הרצפה, זרקתי רימון פנימה והרימון התפוצץ. יקי ניסה להיכנס לעמדה, והסתבר שעוד יש בה לגיונרים. ואז נזכרו בחומר נפץ. זרקו לדוד שלום לבנות חבלה והפעלות. נדמה לי שהסבירו לו איך להצית את זה, וכשהוא פוצץ את זה כל הקיר נפל פנימה. בזה למעשה נגמר הקרב".
שתי פלוגות צנחנים, כמאה חיילים, הגיעו לגבעת התחמושת. 36 לוחמים נהרגו בקרב ורבים רבים נפצעו. יהודה קנדל נלחם שם כחייל בן עשרים ושלוש. היום, בגיל חמישים פלוס, הוא אומר שהקרב הזה השפיע עליו מאוד. בייחוד השפיע עליו מותו של מאיר שנור הי"ד, שהיה חבר קרוב שלו ונפל בקרב על הגבעה. עד היום, שלושים ושש שנים אחרי, הוא ואשתו מקפידים לעלות לאזכרה בגבעת התחמושת.
בשנה שעברה חגגו את יום ירושלים בחברת יעל הי"ד. יעל, שהייתה בסוף ההריון, התרוצצה בגבעת התחמושת וארגנה הרצאה של יהודה לתושבי כרמי צור. גם את הבית קישטה לכבוד המאורע. "תראי כמה שהיא הייתה רצינית", אומרת אמא אלישבע ומראה לי פתקים קטנים וחמודים שתלתה יעל על הקירות לכבוד יום ירושלים. היא רצתה שאייל יבוא לבית מוכן ומקושט. תמיד התכוננה לבואו מהצבא בהרבה התרגשות. היא חששה להיות לבד בקרוון על הגבעה, וכל-כך שמחה שהגיע הביתה לגונן עליה.
יעל נולדה בכפר פינס, בבית הזה המושתת על יסודות של אמונה, אהבת הארץ ואהבת העם. מגיל צעיר היא ראתה את עצמה כשליחה של עם ישראל, וכל דבר שעשתה עשתה ברצינות וביסודיות, אך בשמחה.
אלישבע: "היא הייתה עושה המון, ותמיד רצתה להספיק כמה שיותר. כל הזמן בתנועה. כשהייתי אומרת: 'יעל, שבי רגע, נוחי', היא הייתה אומרת: 'אבל יש לי עוד המון מה לעשות'. היא ידעה, היא באמת הייתה צריכה להספיק". המשימה האחרונה בחייה הייתה חשובה לה ביותר: חתונה ובניין הזוגיות. הרבה אהבה הייתה ביניהם, אהבה ממקור של קודש.
בשבת אסור להתאבל
בשבת בה נרצחו אייל ויעל גילה יהודה גבורה פעם נוספת. בשבת בבוקר, אחרי הרצח, הגיעו לבית קנדל שוטרים ובפיהם הבשורה המרה. משלא מצאו את יהודה נסעו לבית הכנסת והוציאו אותו מהתפילה. יהודה שמע את אותם ושאל האם יש עוד נפגעים. כשהשיבו לו בשלילה אמר: "שמעתי, הבנתי, עכשיו אני מבקש שתלכו מפה ותחזרו במוצאי שבת", ואז שב לתפילה בבית הכנסת. אלישבע שחיכתה בבית שאלה אותו מיד בשובו מה קרה, והוא ענה: "זה לא לעכשיו!". הוא נצר את הבשורה בלבו גם כשהלכו יחד לשיעור תורה וגם כששיחקו עם הנכדים. רק בשעות ערב, סמוך לצאת השבת, הגיע לביתם עיתונאי ממעריב וביקש לראיין אותם, ואז נודע הדבר.
איך הצלחת לשמור על ידיעה כזו כל השבת?
"בשביל מה הייתי צריך לומר? מה אפשר היה לעשות? לא היו פצועים לנסוע אליהם. אי אפשר להרים טלפונים בשבת, אסור להתאבל". ככה, בפשטות, שבת זו שבת.
אייל ויעל היו קשורים לירושלים ואף התכוונו לעבור לגור בעיר דוד. בהלווייתם ספד להם יהודה: "אלפי שנים כמה עם ישראל לירושלים. קשר זה התבטא בתפילות, בהאחזות בארץ שמעולם לא נותקה וכן בשבועה עתיקה שיהודי יכול לקחת על עצמו. שבועה זו שרו בחתונתם של אייל ויעל, והם נהרגו בקיימם שבועה זו. קיים לפעמים רצון לנתק את הקשר לציון ולירושלים מפאת הקשיים הרבים. אבקש במעמד זה מהמלווים להצטרף אלי בחידוש השבועה". יהודה החל לשיר והמלווים אתו שרו בדמעות: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים ביום אבלי".
אחרי הרצח נולדו ליהודה ואלישבע שלושה נכדים: יעל חיה, עוז ועלי ישראל, כולם נקראו על שם בני הזוג הנרצחים. יהודה מתכוון להעביר חלק מהכוורות ליישוב כרמי צור בו אירע הרצח, הוא חש שזו התשובה הטובה ביותר למרצחים.
אמונה, אהבה, קדושה
ביום ירושלים ימלאו שנים-עשר חודש לרצח של יעל ואייל שורק הי"ד.
יעל ואייל הכירו פחות משנתיים, אבל בשנתיים הללו הם הספיקו ליצור זוגיות איתנה. חתונתם נערכה ביום האחרון לשבעה של ד"ר גיליס, שהיה תושב כרמי צור. כאשר הוקמה סמוך לכרמי צור נקודת ההתיישבות 'צור שלם' לזכר ד"ר גיליס הם עברו להתגורר בה. אייל בחר להגשים את אהבת הארץ והעם שלו בשירות צבאי ביחידה המובחרת מגל"ן. יעל, שהיתה לבדה כל השבוע, התגוררה בגבעה מתוך אמונה עמוקה בחשיבותה של ההתיישבות. כאשר סיים אייל קורס ללוחמה בטרור הוא חזר הביתה לשבת. בליל אותה שבת חדרו מחבלים ליישוב. יעל ואייל שמעו יריות, ואייל יצא החוצה כדי להילחם במחבלים, אך הם ארבו לו מאחור וירו בו מטווח קצר. יעל יצאה אחריו, ונורתה על סף הקרוון.
יעל הייתה בשבוע האחרון להריונה הראשון, כמעט אמא. אייל התכונן לשחרורו מהצבא. הוא רצה ללמוד תורה בישיבת עטרת כהנים ולעבוד בחברת אבטחה במקביל. הם רצו לעבור לעיר דוד. כל התוכניות הללו נגדעו על ידי מספר כדורי מרצחים דווקא כשהיו בשיא התנופה, בשיא האושר.
אייל הוא השני בין ארבעת ילדיהם של רינה וחנן שורק. הוא נולד במושב אוגדה שבחולות ימית, וכשהיה בן שלוש וחצי פונה חבל ימית בעקבות הסכם השלום עם מצרים. רינה אמו מספרת: "הוא חווה את הפינוי קשה. לקראת הפינוי הפך האזור לשטח צבאי סגור, כדי למנוע כניסה של אנשים שתמכו בנו, ואז חילקו לכל תושב בחבל תעודת מעבר. אייל ביקש שינפיקו גם לו תעודה כזו. הוא היה לוחמני מאוד באותה תקופה, והיה מעורב בעניינים בתור ילד בן שלוש וחצי. כעבור שנים, כחייל, הוא עצר טרמפים בצומת מסמיה ועצר לו חנן פורת. אייל ביקש ממנו לשמוע על הפינוי, כיוון שההורים לא סיפרו הרבה על עצמם והוא רוצה לדעת איך היו ההורים שלו באותה תקופה. לקראת סוף הנסיעה הוא ביקש מחנן לשאול אותו משהו אישי האם העובדה שהוא מתגעגע לאשתו הצעירה לא פוגעת בשליחות הצבאית שלו? איך הוא מציע לו להתמודד עם הקריעה בין הבית לבין הצבא?
"כזה הוא היה. אהב לשמוע משהו מכל אחד. חנן פורת התפעל מאוד מכך שחייל עולה לרכב ובמקום להירדם הוא מעוניין בשיחה עמוקה".
משפחת שורק עברה תהליך אטי והדרגתי של התקרבות למסורת. לאחר עשר שנות מגורים במושב
קדרון עברו להתגורר בכפר אדומים, יישוב קהילתי שמונה מאתיים וחמישים משפחות, דתיות ולא דתיות. חנן: "לא היינו דתיים אבל היינו קשורים למסורת. לא רצינו להיות דתיים, אבל הרגשנו שהחילוניות הקיצונית לא טובה לנו ולכן היה ברור שהולכים ליישוב מעורב תקוע או כפר אדומים. בסוף החלטנו על כפר אדומים". אייל למד בירושלים בתיכון הממלכתי ברויאר. בסוף השמינית החליט ללכת ללמוד במכינה בעצמונה.
רינה: "אייל הלך לעצמונה באופן מפתיע, מתוך התרסה. הוא אמר שהוא רוצה שיוכיחו לו אם זו האמת. לי הייתה שאיפה כמוסה שהוא ילך לעצמונה, למרות שלא האמנתי שזה יכול לקרות. הוא הגיע לשם בלי כיפה, ואחרי כמה חודשים החליט שזהו זה. ובהחלטיות שהייתה בו הוא ישב ולמד".
חנן: " הוא ויותם, הבן השלישי שלנו, לוקחים את הדברים בתשומת לב ובהקפדה. הם הפכו לדתיים מאוד".
יותר ממה שהתכוונתם?
"לא. אנחנו שמחנו בזה".
כשהיו בני עשרים ושלוש נפגשו יעל ואייל והחליטו להינשא.
מספרת רינה: "אייל היה בסיום מסלול במגל"ן והוא אמר שעכשיו הוא החליט שמתאים לו להתחתן. הוא ביקש מאורי קלנר, החבר הטוב שלו, שימצא לו מישהי ואמר שעכשיו יש שתי אפשרויות: או שהוא מתחתן או שהוא מתחיל מסלול ביחידה מובחרת אחרת. כזה היה אייל מחליט ומבצע.
יום אחד עלו על טרמפ אייל ובחור ישיבה שעוד לא התגייס ושמו יוחאי. התגלגלה שיחה על שמירת מצוות ורמה רוחנית בצבא, ואייל דיבר אתו על המשמעות המרוממת של הגיוס כשיא רוחני בשביל בחור ישראלי. יוחאי התפעל מהשיחה וכתב אותה. אחרי הרצח הביא למשפחה את הדברים.
ביום שישי שלפני הרצח שהו יעל ואייל בבית משפחת שורק. "הם היו במצב רוח טוב", מספרת רינה. "יעל דיברה בטלפון עם המון חברות שלה והתגלגלה מצחוק. בכלל, היו לה המון חברות, גם כאלה שאתן היה לה קשר חזק ומשמעותי. אייל ביקש ממני לטעום ממאכלי השבת, ובאותו יום גם בנה עם חנן סככה במקום הסכך של הסוכה, והם התחבקו וצחקו. ביום ראשון השתמשנו בסככה הזו לצורך השבעה. אני חוזרת הרבה אל הרגעים הללו. במשך השבוע אנחנו עסוקים מאוד, עובדים הרבה כדי להתנתק מהכאב. בשבתות אני חוזרת אל הרגע ההוא שבו נכנסו מקצין העיר להודיע לנו".
אנשים מרשימים, רינה וחנן שורק. הם מתמודדים בתעצומות נפש יום יום עם השכול, ובכל זאת מאירים פנים לכל אדם. עכשיו הם אוספים זיכרונות, סיפורים ותמונות. הם פעילים ועובדים, ומתנחמים בשלושת ילדיהם ובבחור נוסף שהם מהווים משפחה עבורו. הם מתנחמים גם בנכדה החדשה איה, ששמה כראשי התיבות של אייל ויעל, וממשיכים בחיים.
יש משהו שלקחתם מאייל ויעל לחיים שלכם?
חנן: "הרצינות, הרצינות בכל דבר".
את הכל הם עשו בגדול וחשבו על דברים גדולים. אפילו דברים פשוטים כמו טיפוח הבית או הגינה הם עשו מכל הלב, מתוך תחושה שהם פועלים למען בנין האומה, שהבית הפרטי שלהם הוא אבן בבניין ירושלים. אהבה גדולה הייתה ביניהם ושאיפה משותפת לטוב ולקודש, והם נרצחו בבית הקטן שבנו, ביחד, בשבת קודש.
יהודה הוא יהודי שורשי, חקלאי שעובד ככוורן ומתפרנס מרדיית דבש ושיווקו. הוא עוסק בכך מגיל צעיר, ואף למד אודות גידול דבורים בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. את הבית והמשק בנה במושב כפר פינס, שאליו הגיע כרווק. הרחוב היה ריק אחרי שנטשו אותו עולים מרומניה. לאט לאט הוא בנה וטיפח את משקו. לימים הצטרפה אליו אשתו אלישבע, בת קיבוץ יבנה, שהפכה את הבית לפינת חמד, שבה נולדו להם ארבעה בנים ובת. יעל, בתם היחידה, נרצחה עם בעלה אייל שורק בגבעת צור שלם שליד כרמי צור כשהייתה בסוף הריונה הראשון.
מדינה קטנה ושבעים זאבים
מדי פעם מזמינים את יהודה להרצות על הקרב בגבעת התחמושת. בהרצאות הוא מקפיד להתחיל מבראשית: מדינה קטנה מוקפת בשבעים זאבים קמה כאן, ומיום שקמה קמו עליה אויבים לכלותה. מרגיז אותו שאנשים מספרים את סיפור הקרבות מהאמצע, ושוכחים את ההתחלה. "היום יש אנשים שבאים ואומרים לי שאני כובש, ששואלים למה להתיישב דווקא במקומות בעייתיים", הוא אומר. "אנשים בדור שלנו, ולא רק נוער אלא אפילו מבוגרים, לא יודעים שבמחנה שנלר במרכז ירושלים, נפלו פצצות מרגמה, שבתי מגורים נבנו עם חרכי ירי על הגג כדי שניתן יהיה לירות משם במקלעים. כך חיו אנשים בירושלים שלפני ששת הימים".
עם פרוץ המלחמה הייתה הפלוגה של יהודה אמורה לצנוח באל עריש ולנסות לפוצץ טנקים באמצעות חומרי נפץ. בלילה שבו פרצה המלחמה חיכו בשדה התעופה הצבאי עם ציוד ומדריכי צניחה. "בשעות הבוקר נכנסו והודיעו לנו שהקרב הוכרע, אין צורך שנצנח".
עם התקדמות הקרבות בירושלים הוחלט לשלוח את הפלוגה של יהודה לירושלים. "אני זוכר שהגענו לירושלים ונפש חיה לא הייתה ברחוב. המראות היחידים שראינו היו רכב בוער ממרגמה שפגעה בו, שברי זכוכית, סימני ירי. התמקמנו בשיכוני פאג"י, זו הייתה שכונה על קו הגבול. שכונה סמוכה למעלות דפנה של היום (ליד צומת בר אילן). התושבים קיבלו אותנו בחום, עד אותו יום הם הגנו על ירושלים בגופם. אלה היו שיכונים דמויי רכבת שיועדו לאנשים מעוטי יכולת. קיר אחד של הבית היה מצופה בבטון, ולא היו בו חלונות מחשש ירי. על גגות הבתים היו עמדות למקלען לעת הצורך. הבניינים היו בנויים על עמודים, ובין העמודים הללו התמקמנו וחיכינו לקרב".
הפלוגה של יהודה יועדה ללחום בבית הספר לשוטרים. יהודה היה בחוליה שהיתה אמורה לצאת ראשונה ולתפוס את פאתי היעד. זו הייתה משימה שדרשה אחריות ומהירות.
זו משימה מסוכנת מאוד. ידעת את זה?
"מלחמה זה דבר מסוכן. אמרו לי מה לעשות ועשיתי".
מהשיר "גבעת התחמושת" עולה תמונה של קרב מהיר מאוד. זה באמת היה כך?
"המהירות הייתה חשובה, אבל המהירות זה לא הכל. זה לא חוכמה סתם לרוץ. כל הזמן יש בעיות שצריך לפתור, כך שלא הכל כל-כך מהיר".
"במקרה הייתי אני"
אחרי שתם הקרב בבית הספר לשוטרים, הסתבר שעל גבעת התחמושת המצב לא טוב. הפלוגה של יהודה נשלחה לעלות לגבעה. "התחלנו ללחום בתעלות, ודי מהר הסתבר שבגבעת התחמושת הקרב הרבה יותר מסובך. התעלות היו קשות ללחימה. בקטעים מסוימים התעלה הייתה צרה מאוד. לא הצלחתי לעבור עם תרמיל התחמושת את התעלה. היו חבר'ה שהורידו תרמילים, אבל אני החלטתי לעבור את התעלה בריצה, והצלחתי לעבור עם התרמיל".
בתוך התעלות היו מדי פעם מחסומים שאילצו את הלוחמים לצאת מהן. כשיצא יהודה מהתעלה ונמלט מהפיצוץ, הרגיש חבטה עזה ברגל. הוא חשב שהרגל הלכה, אבל הסתבר שהוא חטף מכה מאבן שעפה אליו בעוצמה כתוצאה מפיצוץ של רימון או פגז. יהודה ראה שהרגל שלמה והמשיך ללחום.
הכוח לא יכול היה עוד להתקדם בתעלה, והוחלט לשלוח חיילים שיחפו מלמעלה. זה לא היה בתעלה המרכזית שיהודה לחם בה אלא בתעלה המערבית. איתן נאווה ז"ל נשלח למעלה לחפות, עד שנפגע בראשו ונפל פנימה. אחריו עלה נפתלי כהן ז"ל ואחריהם ישראל צוריאל ייבדל לחיים.
"באיזה שהוא שלב פתאום נגמרה התעלה. הגענו לקטע חשוף וחבר'ה נפגעו. כל אחד שמגיע לא יודע שהקטע חשוף ונפגע. עד שמישהו היה ראשון לפרוץ קדימה ולהמשיך הלאה ויכולנו להתקדם בקרב".
מי זה היה?
"במקרה הייתי אני".
אבל זה עוד לא הכל. "באיזשהו שלב היו מולי שלושה לגיונרים, וראיתי שאני קולע בהם והם לא נופלים. לפתע הם נעלמו והמשכתי הלאה, לא הבנתי איפה הם. בערב, חיפשו אותי כמה קצינים. הם מצאו שלוש גופות לגיונרים שנפלו כמו דומינו, ואף אחד לא ידע לספר איך זה קרה. אמרו להם 'תשאלו את קנדל, הוא בטח יודע'. אני זוכר שהעירו אותי משינה עמוקה וסיפרו לי על מציאת הגופות. יש לי הסבר שנשמע מההפטרה: כמו שהם רצו מתים, מהתנופה, אני רצתי בלי הכרה, עליתי עליהם והמשכתי לרוץ. איבדתי את ההכרה לכמה שניות ובדיוק אז הם נפלו מתים, אין לי הסבר אחר".
הביתה בשלום
ומה קרה בבונקר?
"זו הייתה פעם ראשונה שנפגשתי עם חיילים מהפלוגה שנלחמה שם לפנינו. היו הרבה הרוגים פצועים, והיו גם שלושה ארבעה חיילים במצב טוב, אבל הם לא לחמו. שאלתי אותם מה קורה, והם אמרו לי שאי אפשר להילחם. עברתי אותם. ראיתי שלושה הרוגים, ואיך שאני עובר אותם נורה אלי צרור, ואחריו עף רימון והתפוצץ. נכנסתי לעמדה מטוהרת ואז הבנתי על מה הם מדברים. נכון, אי אפשר. ככה אי אפשר. צריך לנסות אחרת. זה היה לפני אור ראשון. ראיתי שפתאום התעלה מסתיימת במין משהו חשוך, ומשם נשלח הצרור. הבנתי שזו עמדה, ואז התבשל לי בראש הרעיון שאני אצא, אני אעלה על הגג של העמדה הזו ואכניס רימון לחרך הירי שלה. אמרתי ליקי חיימוביץ (חץ) ולדוד שלום 'אני אמשיך ואתם תיכנסו לטהר את העמדה אחרי פיצוץ הרימון'. זחלתי החוצה מהתעלה. חיפשתי את חרך הירי על הרצפה, זרקתי רימון פנימה והרימון התפוצץ. יקי ניסה להיכנס לעמדה, והסתבר שעוד יש בה לגיונרים. ואז נזכרו בחומר נפץ. זרקו לדוד שלום לבנות חבלה והפעלות. נדמה לי שהסבירו לו איך להצית את זה, וכשהוא פוצץ את זה כל הקיר נפל פנימה. בזה למעשה נגמר הקרב".
שתי פלוגות צנחנים, כמאה חיילים, הגיעו לגבעת התחמושת. 36 לוחמים נהרגו בקרב ורבים רבים נפצעו. יהודה קנדל נלחם שם כחייל בן עשרים ושלוש. היום, בגיל חמישים פלוס, הוא אומר שהקרב הזה השפיע עליו מאוד. בייחוד השפיע עליו מותו של מאיר שנור הי"ד, שהיה חבר קרוב שלו ונפל בקרב על הגבעה. עד היום, שלושים ושש שנים אחרי, הוא ואשתו מקפידים לעלות לאזכרה בגבעת התחמושת.
בשנה שעברה חגגו את יום ירושלים בחברת יעל הי"ד. יעל, שהייתה בסוף ההריון, התרוצצה בגבעת התחמושת וארגנה הרצאה של יהודה לתושבי כרמי צור. גם את הבית קישטה לכבוד המאורע. "תראי כמה שהיא הייתה רצינית", אומרת אמא אלישבע ומראה לי פתקים קטנים וחמודים שתלתה יעל על הקירות לכבוד יום ירושלים. היא רצתה שאייל יבוא לבית מוכן ומקושט. תמיד התכוננה לבואו מהצבא בהרבה התרגשות. היא חששה להיות לבד בקרוון על הגבעה, וכל-כך שמחה שהגיע הביתה לגונן עליה.
יעל נולדה בכפר פינס, בבית הזה המושתת על יסודות של אמונה, אהבת הארץ ואהבת העם. מגיל צעיר היא ראתה את עצמה כשליחה של עם ישראל, וכל דבר שעשתה עשתה ברצינות וביסודיות, אך בשמחה.
אלישבע: "היא הייתה עושה המון, ותמיד רצתה להספיק כמה שיותר. כל הזמן בתנועה. כשהייתי אומרת: 'יעל, שבי רגע, נוחי', היא הייתה אומרת: 'אבל יש לי עוד המון מה לעשות'. היא ידעה, היא באמת הייתה צריכה להספיק". המשימה האחרונה בחייה הייתה חשובה לה ביותר: חתונה ובניין הזוגיות. הרבה אהבה הייתה ביניהם, אהבה ממקור של קודש.
בשבת אסור להתאבל
בשבת בה נרצחו אייל ויעל גילה יהודה גבורה פעם נוספת. בשבת בבוקר, אחרי הרצח, הגיעו לבית קנדל שוטרים ובפיהם הבשורה המרה. משלא מצאו את יהודה נסעו לבית הכנסת והוציאו אותו מהתפילה. יהודה שמע את אותם ושאל האם יש עוד נפגעים. כשהשיבו לו בשלילה אמר: "שמעתי, הבנתי, עכשיו אני מבקש שתלכו מפה ותחזרו במוצאי שבת", ואז שב לתפילה בבית הכנסת. אלישבע שחיכתה בבית שאלה אותו מיד בשובו מה קרה, והוא ענה: "זה לא לעכשיו!". הוא נצר את הבשורה בלבו גם כשהלכו יחד לשיעור תורה וגם כששיחקו עם הנכדים. רק בשעות ערב, סמוך לצאת השבת, הגיע לביתם עיתונאי ממעריב וביקש לראיין אותם, ואז נודע הדבר.
איך הצלחת לשמור על ידיעה כזו כל השבת?
"בשביל מה הייתי צריך לומר? מה אפשר היה לעשות? לא היו פצועים לנסוע אליהם. אי אפשר להרים טלפונים בשבת, אסור להתאבל". ככה, בפשטות, שבת זו שבת.
אייל ויעל היו קשורים לירושלים ואף התכוונו לעבור לגור בעיר דוד. בהלווייתם ספד להם יהודה: "אלפי שנים כמה עם ישראל לירושלים. קשר זה התבטא בתפילות, בהאחזות בארץ שמעולם לא נותקה וכן בשבועה עתיקה שיהודי יכול לקחת על עצמו. שבועה זו שרו בחתונתם של אייל ויעל, והם נהרגו בקיימם שבועה זו. קיים לפעמים רצון לנתק את הקשר לציון ולירושלים מפאת הקשיים הרבים. אבקש במעמד זה מהמלווים להצטרף אלי בחידוש השבועה". יהודה החל לשיר והמלווים אתו שרו בדמעות: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים ביום אבלי".
אחרי הרצח נולדו ליהודה ואלישבע שלושה נכדים: יעל חיה, עוז ועלי ישראל, כולם נקראו על שם בני הזוג הנרצחים. יהודה מתכוון להעביר חלק מהכוורות ליישוב כרמי צור בו אירע הרצח, הוא חש שזו התשובה הטובה ביותר למרצחים.
אמונה, אהבה, קדושה
ביום ירושלים ימלאו שנים-עשר חודש לרצח של יעל ואייל שורק הי"ד.
יעל ואייל הכירו פחות משנתיים, אבל בשנתיים הללו הם הספיקו ליצור זוגיות איתנה. חתונתם נערכה ביום האחרון לשבעה של ד"ר גיליס, שהיה תושב כרמי צור. כאשר הוקמה סמוך לכרמי צור נקודת ההתיישבות 'צור שלם' לזכר ד"ר גיליס הם עברו להתגורר בה. אייל בחר להגשים את אהבת הארץ והעם שלו בשירות צבאי ביחידה המובחרת מגל"ן. יעל, שהיתה לבדה כל השבוע, התגוררה בגבעה מתוך אמונה עמוקה בחשיבותה של ההתיישבות. כאשר סיים אייל קורס ללוחמה בטרור הוא חזר הביתה לשבת. בליל אותה שבת חדרו מחבלים ליישוב. יעל ואייל שמעו יריות, ואייל יצא החוצה כדי להילחם במחבלים, אך הם ארבו לו מאחור וירו בו מטווח קצר. יעל יצאה אחריו, ונורתה על סף הקרוון.
יעל הייתה בשבוע האחרון להריונה הראשון, כמעט אמא. אייל התכונן לשחרורו מהצבא. הוא רצה ללמוד תורה בישיבת עטרת כהנים ולעבוד בחברת אבטחה במקביל. הם רצו לעבור לעיר דוד. כל התוכניות הללו נגדעו על ידי מספר כדורי מרצחים דווקא כשהיו בשיא התנופה, בשיא האושר.
אייל הוא השני בין ארבעת ילדיהם של רינה וחנן שורק. הוא נולד במושב אוגדה שבחולות ימית, וכשהיה בן שלוש וחצי פונה חבל ימית בעקבות הסכם השלום עם מצרים. רינה אמו מספרת: "הוא חווה את הפינוי קשה. לקראת הפינוי הפך האזור לשטח צבאי סגור, כדי למנוע כניסה של אנשים שתמכו בנו, ואז חילקו לכל תושב בחבל תעודת מעבר. אייל ביקש שינפיקו גם לו תעודה כזו. הוא היה לוחמני מאוד באותה תקופה, והיה מעורב בעניינים בתור ילד בן שלוש וחצי. כעבור שנים, כחייל, הוא עצר טרמפים בצומת מסמיה ועצר לו חנן פורת. אייל ביקש ממנו לשמוע על הפינוי, כיוון שההורים לא סיפרו הרבה על עצמם והוא רוצה לדעת איך היו ההורים שלו באותה תקופה. לקראת סוף הנסיעה הוא ביקש מחנן לשאול אותו משהו אישי האם העובדה שהוא מתגעגע לאשתו הצעירה לא פוגעת בשליחות הצבאית שלו? איך הוא מציע לו להתמודד עם הקריעה בין הבית לבין הצבא?
"כזה הוא היה. אהב לשמוע משהו מכל אחד. חנן פורת התפעל מאוד מכך שחייל עולה לרכב ובמקום להירדם הוא מעוניין בשיחה עמוקה".
משפחת שורק עברה תהליך אטי והדרגתי של התקרבות למסורת. לאחר עשר שנות מגורים במושב
קדרון עברו להתגורר בכפר אדומים, יישוב קהילתי שמונה מאתיים וחמישים משפחות, דתיות ולא דתיות. חנן: "לא היינו דתיים אבל היינו קשורים למסורת. לא רצינו להיות דתיים, אבל הרגשנו שהחילוניות הקיצונית לא טובה לנו ולכן היה ברור שהולכים ליישוב מעורב תקוע או כפר אדומים. בסוף החלטנו על כפר אדומים". אייל למד בירושלים בתיכון הממלכתי ברויאר. בסוף השמינית החליט ללכת ללמוד במכינה בעצמונה.
רינה: "אייל הלך לעצמונה באופן מפתיע, מתוך התרסה. הוא אמר שהוא רוצה שיוכיחו לו אם זו האמת. לי הייתה שאיפה כמוסה שהוא ילך לעצמונה, למרות שלא האמנתי שזה יכול לקרות. הוא הגיע לשם בלי כיפה, ואחרי כמה חודשים החליט שזהו זה. ובהחלטיות שהייתה בו הוא ישב ולמד".
חנן: " הוא ויותם, הבן השלישי שלנו, לוקחים את הדברים בתשומת לב ובהקפדה. הם הפכו לדתיים מאוד".
יותר ממה שהתכוונתם?
"לא. אנחנו שמחנו בזה".
כשהיו בני עשרים ושלוש נפגשו יעל ואייל והחליטו להינשא.
מספרת רינה: "אייל היה בסיום מסלול במגל"ן והוא אמר שעכשיו הוא החליט שמתאים לו להתחתן. הוא ביקש מאורי קלנר, החבר הטוב שלו, שימצא לו מישהי ואמר שעכשיו יש שתי אפשרויות: או שהוא מתחתן או שהוא מתחיל מסלול ביחידה מובחרת אחרת. כזה היה אייל מחליט ומבצע.
יום אחד עלו על טרמפ אייל ובחור ישיבה שעוד לא התגייס ושמו יוחאי. התגלגלה שיחה על שמירת מצוות ורמה רוחנית בצבא, ואייל דיבר אתו על המשמעות המרוממת של הגיוס כשיא רוחני בשביל בחור ישראלי. יוחאי התפעל מהשיחה וכתב אותה. אחרי הרצח הביא למשפחה את הדברים.
ביום שישי שלפני הרצח שהו יעל ואייל בבית משפחת שורק. "הם היו במצב רוח טוב", מספרת רינה. "יעל דיברה בטלפון עם המון חברות שלה והתגלגלה מצחוק. בכלל, היו לה המון חברות, גם כאלה שאתן היה לה קשר חזק ומשמעותי. אייל ביקש ממני לטעום ממאכלי השבת, ובאותו יום גם בנה עם חנן סככה במקום הסכך של הסוכה, והם התחבקו וצחקו. ביום ראשון השתמשנו בסככה הזו לצורך השבעה. אני חוזרת הרבה אל הרגעים הללו. במשך השבוע אנחנו עסוקים מאוד, עובדים הרבה כדי להתנתק מהכאב. בשבתות אני חוזרת אל הרגע ההוא שבו נכנסו מקצין העיר להודיע לנו".
אנשים מרשימים, רינה וחנן שורק. הם מתמודדים בתעצומות נפש יום יום עם השכול, ובכל זאת מאירים פנים לכל אדם. עכשיו הם אוספים זיכרונות, סיפורים ותמונות. הם פעילים ועובדים, ומתנחמים בשלושת ילדיהם ובבחור נוסף שהם מהווים משפחה עבורו. הם מתנחמים גם בנכדה החדשה איה, ששמה כראשי התיבות של אייל ויעל, וממשיכים בחיים.
יש משהו שלקחתם מאייל ויעל לחיים שלכם?
חנן: "הרצינות, הרצינות בכל דבר".
את הכל הם עשו בגדול וחשבו על דברים גדולים. אפילו דברים פשוטים כמו טיפוח הבית או הגינה הם עשו מכל הלב, מתוך תחושה שהם פועלים למען בנין האומה, שהבית הפרטי שלהם הוא אבן בבניין ירושלים. אהבה גדולה הייתה ביניהם ושאיפה משותפת לטוב ולקודש, והם נרצחו בבית הקטן שבנו, ביחד, בשבת קודש.