מצפה יריחו תחילה
(בתגובה לכתבה על יעל זר, גיליון 43)
נהניתי מאוד לקרוא את הכתבה- ראיון עם עצמי, אבל דברים שנאמרים בראיון לא תמיד יוצאים טוב בעריכה.
אני מאוד מעריכה את ההתיישבות במצפה יריחו, משתי סיבות עיקריות: א. האחזותם במקום שאקלימו כל כך קשה. ב. מבחינה חברתית תרם הישוב הזה יותר מכל יישובי יש"ע "בהרימו" פרויקט של שיקום אסירים. לכן, הופתעתי לגלות שדווקא ישוב זה, הוצג בכתבה כ "סתם התנחלות". כמובן שלא כך התבטאתי.
אז לתושבי מצפה יריחו יישר כח!
ושיהיה לכם תמיד כח לעמוד על משמר ארצנו.
יעל זר, קרני שומרון
המימ"ד החדש
(בתגובה לטורו של עמנואל שילה, גיליון 42)
אנו מודים לך על תגובתך לפרסום תנועתנו, ומבינים אותה. חשוב לנו להבהיר כי אין בכוונתנו להתעלם מהעשייה המתרחשת בארץ דווקא בעזרתם ובהנהגתם של צעירים דתיים ציונים. אנו יודעים שהיא קיימת, ואולי תתפלא לשמוע שחלק מאתנו אף שותפים לה. רבים מאתנו עוסקים גם בתחומי חינוך ועשייה ציבורית, בנוסף ולעיתים במקום לימודי מקצועות חופשיים. זוהי בדיוק העשייה שאנו רוצים לעודד, כיוון שלצערנו היא עדיין יחסית נדירה.
לדאבונינו, הציבור הכללי שומע ממנהיגי הציונות הדתית בעיקר על פעולותיה בתחום הפוליטי-התיישבותי, ולא על פעולותיו האחרות.
ההתמקדות ביש"ע אולי אינה נמצאת במחשבות ובמעשים היומיומיים של רוב הציבור הציוני דתי, אך היא מקהה חושים יקרים של רגישות לכל מי שאינו מאנ"ש. גם אם במעשיהם היומיומיים הם עוסקים בעזרה לזולת ובטיפוח אוכלוסיות חלשות, הרי שבעצם ישיבתם ביש"ע או תמיכתם בה, הם מסייעים להמשך התנוונותו המוסרית וכנראה גם הקיומית של עם ישראל. לצערנו, רבני יש"ע ותלמידיהם אינם מסוגלים לייצר אג'נדה דתית חברתית במנותק מהמושגים "גאולה" ו- "ארץ ישראל השלמה". בכך ניכרת אדישותם לנזק העצום שנגרם לחברה בישראל ולדמותה כתוצאה מסיפוח 3.5 מליון פלסטינים תחת שלטונה.
כאמור, עיקר טענתנו היא למנהיגי הציבור דתי, שלדעתנו מוליכים אותנו בדרך בעייתית. כמי שרואים עצמם כחלק מן הציונות הדתית ההיסטורית, אנו מעוניינים להתנער מהם כמנהיגינו, ולעורר את הציבור שלנו! לבחור בדרך חדשה.
שי בנימיני, ציונות דתית ראלית, פ"ת
שמאלנות כמוסה
(בתגובה למאמרו של גיל רונן, גיליון 43)
אחד הדברים היותר מעצבנים אצל אחינו בני דת השמאל הוא הניסיון למצוא הקבלות. לדבר על ויתורים כואבים שעל שני הצדדים לעשות, לדוגמא. כאילו שעד כה עשה הצד הערבי שמץ של ויתור.
או למשל, לטעון שיש להפסיק את האלימות בשני הצדדים. השמאל מנסה להשוות את האלימות המסיבית, הממוסדת והמתוזמנת, אשר אליה מחונכים ילדי הרשות, לאיזה מעשה חוליגני, מנותק, שזוכה לגינוי מכל כיוון, של מתנחל בודד שאיבד את הצפון. ולמען הסר ספק אתמוך בכל פעילות שתסלק את העשבים השוטים הללו.
באותו אופן אפשר לבכות על אומללותם של הגברים במדינת ישראל. תחילה מביאים כמה דוגמאות בודדות, שאף אחד מהקוראים אינו יכול להבינן על בורין (אבל זה מנהג עיתונאי רגיל - להסתפק בסיפור חלק מהעובדות). אח"כ מנסים להשוות אותם למאות ואלפי המקרים ההפוכים, בהן נשים נופלות קורבן להתעללות פיסית ונפשית מצד הגברים איתן הן חיות. לקרוא למדינת ישראל 'שלטון הטליבאניות', מזכיר לי את הקריאה של שלומית אלוני להוציא לאור עיתון שייצג את עמדות השמאל, כי התקשורת בארץ ימנית ...
בשולי הדברים שתי הערות:
א. שמתם לב שלמרות שעיקר הדיונים בתחום האישות מתבצע בבתי דין רבניים, בוחר גיל רונן לתקוף דווקא את בתי הדין למשפחה. זאת למרות, שדווקא בתי הדין הרבניים הם הנמשל המתבקש לבתי הדין השרעיים (זאת מבלי להתייחס לעצם המשל). האם התפיסה הפופולרית, לפיה בתי הדין הרבניים נוטים לטובת הגבר, הופכת אותם רצויים בעיני הכותב ?
ב. בין השיטין של הסיפורים העצובים מסתתרת תפיסה מעניינית. אסור שאישה תתעקש לעמוד על שלה בעת ויכוח עם בן זוגה. שהרי איך יתכן שאישה לא תוותר לבעלה ? הרי כתוב 'והוא ימשול בך'. אז נכון שאין לנו מושג על מה היה הויכוח הקטן שהוליד פירוד (אולי על התבלון של הצ'ולנט ? הרי הקדיחה תבשילו היא עילה ראויה). אבל התפיסה המובלעת בסיפור היא, שרק האישה אחראית על שלום בית ולכן עליה תמיד לוותר. זו גישה היא בלתי נסבלת, ולא רק לפמינסטים, היא נגד כל עצה שרב היה נותן לזוג. ואם האישה לא מוותרת היא בטח לסבית. נו באמת.
הלל אפלבום, אלון שבות
חכם על חלשות
(בתגובה למאמרו של גיל רונן, גיליון 43)
נדהמנו כיצד כתבה שכזאת מוצאת מקום בעיתון נכבד כעיתון בשבע. הכתב מביא לנו דברים מפוברקים על הטליבן (שאכן משטרם כשלעצמו אינו מעורר אהדה).
בסוף הדברים על הטליבן, כאשר זעם הקורא גואה כנגדם, מודה הכותב עצמו שדבריו אינם נכונים. ותחת זאת הוא מביא דוגמאות למקרים של גברים אשר סבלו מגירושיהם. על ילדים ששערם נשר מרוב צער. על אישה לסבית. על נשים שזרקו גברים מדירותיהם. נראה, שכשם שהדברים על הטליבן אינם נכונים, גם הדברים על מעשי הנשים מופרכים.
כנראה שהכתב לא שמע על גברים בוגדים, על גברים מתעללים ועל גברים שמשהים מזונות. רק על נשים מתעללות הוא שמע.
רות ומיכאל אנפנגר, ירושלים
להשלים מניין
(בתגובה למאמרו של הרב מלמד, גיליון 43)
קראתי את מאמרו של הרב אליעזר מלמד שליט"א בעניין קיצוץ קיצבאות הילדים ואין לי אלא להסכים עם הדברים.
בתור מפדלניק אב לשמונה, מפריע לי שהקיצוץ בקיצבאות הופיע בהסכם בענייני דת ומדינה שנחתם עם שינוי. כיון שברור שהכוונה אינה לדת המוסלמית, מובן מאליו שהמטרה הייתה להקטין את ילודת החרדים. אנשי שינוי הרי אינם טורחים להסתיר זאת.
לדעתי, אנו צריכים לשאוף להגדלת העם היהודי, גם אצל אנשים השונים מאיתנו.
אין לנו אלא להתגעגע לתקופת בן גוריון שבה אם לעשרה היתה מקבלת אות מיוחד.
משה קורקר, גבעת שמואל
(בתגובה לכתבה על יעל זר, גיליון 43)
נהניתי מאוד לקרוא את הכתבה- ראיון עם עצמי, אבל דברים שנאמרים בראיון לא תמיד יוצאים טוב בעריכה.
אני מאוד מעריכה את ההתיישבות במצפה יריחו, משתי סיבות עיקריות: א. האחזותם במקום שאקלימו כל כך קשה. ב. מבחינה חברתית תרם הישוב הזה יותר מכל יישובי יש"ע "בהרימו" פרויקט של שיקום אסירים. לכן, הופתעתי לגלות שדווקא ישוב זה, הוצג בכתבה כ "סתם התנחלות". כמובן שלא כך התבטאתי.
אז לתושבי מצפה יריחו יישר כח!
ושיהיה לכם תמיד כח לעמוד על משמר ארצנו.
יעל זר, קרני שומרון
המימ"ד החדש
(בתגובה לטורו של עמנואל שילה, גיליון 42)
אנו מודים לך על תגובתך לפרסום תנועתנו, ומבינים אותה. חשוב לנו להבהיר כי אין בכוונתנו להתעלם מהעשייה המתרחשת בארץ דווקא בעזרתם ובהנהגתם של צעירים דתיים ציונים. אנו יודעים שהיא קיימת, ואולי תתפלא לשמוע שחלק מאתנו אף שותפים לה. רבים מאתנו עוסקים גם בתחומי חינוך ועשייה ציבורית, בנוסף ולעיתים במקום לימודי מקצועות חופשיים. זוהי בדיוק העשייה שאנו רוצים לעודד, כיוון שלצערנו היא עדיין יחסית נדירה.
לדאבונינו, הציבור הכללי שומע ממנהיגי הציונות הדתית בעיקר על פעולותיה בתחום הפוליטי-התיישבותי, ולא על פעולותיו האחרות.
ההתמקדות ביש"ע אולי אינה נמצאת במחשבות ובמעשים היומיומיים של רוב הציבור הציוני דתי, אך היא מקהה חושים יקרים של רגישות לכל מי שאינו מאנ"ש. גם אם במעשיהם היומיומיים הם עוסקים בעזרה לזולת ובטיפוח אוכלוסיות חלשות, הרי שבעצם ישיבתם ביש"ע או תמיכתם בה, הם מסייעים להמשך התנוונותו המוסרית וכנראה גם הקיומית של עם ישראל. לצערנו, רבני יש"ע ותלמידיהם אינם מסוגלים לייצר אג'נדה דתית חברתית במנותק מהמושגים "גאולה" ו- "ארץ ישראל השלמה". בכך ניכרת אדישותם לנזק העצום שנגרם לחברה בישראל ולדמותה כתוצאה מסיפוח 3.5 מליון פלסטינים תחת שלטונה.
כאמור, עיקר טענתנו היא למנהיגי הציבור דתי, שלדעתנו מוליכים אותנו בדרך בעייתית. כמי שרואים עצמם כחלק מן הציונות הדתית ההיסטורית, אנו מעוניינים להתנער מהם כמנהיגינו, ולעורר את הציבור שלנו! לבחור בדרך חדשה.
שי בנימיני, ציונות דתית ראלית, פ"ת
שמאלנות כמוסה
(בתגובה למאמרו של גיל רונן, גיליון 43)
אחד הדברים היותר מעצבנים אצל אחינו בני דת השמאל הוא הניסיון למצוא הקבלות. לדבר על ויתורים כואבים שעל שני הצדדים לעשות, לדוגמא. כאילו שעד כה עשה הצד הערבי שמץ של ויתור.
או למשל, לטעון שיש להפסיק את האלימות בשני הצדדים. השמאל מנסה להשוות את האלימות המסיבית, הממוסדת והמתוזמנת, אשר אליה מחונכים ילדי הרשות, לאיזה מעשה חוליגני, מנותק, שזוכה לגינוי מכל כיוון, של מתנחל בודד שאיבד את הצפון. ולמען הסר ספק אתמוך בכל פעילות שתסלק את העשבים השוטים הללו.
באותו אופן אפשר לבכות על אומללותם של הגברים במדינת ישראל. תחילה מביאים כמה דוגמאות בודדות, שאף אחד מהקוראים אינו יכול להבינן על בורין (אבל זה מנהג עיתונאי רגיל - להסתפק בסיפור חלק מהעובדות). אח"כ מנסים להשוות אותם למאות ואלפי המקרים ההפוכים, בהן נשים נופלות קורבן להתעללות פיסית ונפשית מצד הגברים איתן הן חיות. לקרוא למדינת ישראל 'שלטון הטליבאניות', מזכיר לי את הקריאה של שלומית אלוני להוציא לאור עיתון שייצג את עמדות השמאל, כי התקשורת בארץ ימנית ...
בשולי הדברים שתי הערות:
א. שמתם לב שלמרות שעיקר הדיונים בתחום האישות מתבצע בבתי דין רבניים, בוחר גיל רונן לתקוף דווקא את בתי הדין למשפחה. זאת למרות, שדווקא בתי הדין הרבניים הם הנמשל המתבקש לבתי הדין השרעיים (זאת מבלי להתייחס לעצם המשל). האם התפיסה הפופולרית, לפיה בתי הדין הרבניים נוטים לטובת הגבר, הופכת אותם רצויים בעיני הכותב ?
ב. בין השיטין של הסיפורים העצובים מסתתרת תפיסה מעניינית. אסור שאישה תתעקש לעמוד על שלה בעת ויכוח עם בן זוגה. שהרי איך יתכן שאישה לא תוותר לבעלה ? הרי כתוב 'והוא ימשול בך'. אז נכון שאין לנו מושג על מה היה הויכוח הקטן שהוליד פירוד (אולי על התבלון של הצ'ולנט ? הרי הקדיחה תבשילו היא עילה ראויה). אבל התפיסה המובלעת בסיפור היא, שרק האישה אחראית על שלום בית ולכן עליה תמיד לוותר. זו גישה היא בלתי נסבלת, ולא רק לפמינסטים, היא נגד כל עצה שרב היה נותן לזוג. ואם האישה לא מוותרת היא בטח לסבית. נו באמת.
הלל אפלבום, אלון שבות
חכם על חלשות
(בתגובה למאמרו של גיל רונן, גיליון 43)
נדהמנו כיצד כתבה שכזאת מוצאת מקום בעיתון נכבד כעיתון בשבע. הכתב מביא לנו דברים מפוברקים על הטליבן (שאכן משטרם כשלעצמו אינו מעורר אהדה).
בסוף הדברים על הטליבן, כאשר זעם הקורא גואה כנגדם, מודה הכותב עצמו שדבריו אינם נכונים. ותחת זאת הוא מביא דוגמאות למקרים של גברים אשר סבלו מגירושיהם. על ילדים ששערם נשר מרוב צער. על אישה לסבית. על נשים שזרקו גברים מדירותיהם. נראה, שכשם שהדברים על הטליבן אינם נכונים, גם הדברים על מעשי הנשים מופרכים.
כנראה שהכתב לא שמע על גברים בוגדים, על גברים מתעללים ועל גברים שמשהים מזונות. רק על נשים מתעללות הוא שמע.
רות ומיכאל אנפנגר, ירושלים
להשלים מניין
(בתגובה למאמרו של הרב מלמד, גיליון 43)
קראתי את מאמרו של הרב אליעזר מלמד שליט"א בעניין קיצוץ קיצבאות הילדים ואין לי אלא להסכים עם הדברים.
בתור מפדלניק אב לשמונה, מפריע לי שהקיצוץ בקיצבאות הופיע בהסכם בענייני דת ומדינה שנחתם עם שינוי. כיון שברור שהכוונה אינה לדת המוסלמית, מובן מאליו שהמטרה הייתה להקטין את ילודת החרדים. אנשי שינוי הרי אינם טורחים להסתיר זאת.
לדעתי, אנו צריכים לשאוף להגדלת העם היהודי, גם אצל אנשים השונים מאיתנו.
אין לנו אלא להתגעגע לתקופת בן גוריון שבה אם לעשרה היתה מקבלת אות מיוחד.
משה קורקר, גבעת שמואל