הגעתי למבנה החדש של הישיבה כדי להיפגש עם הרב אברהם אטינגר, ר"מ בישיבה. מצאתי מולי אדם עסוק עד מעל לראשו: בין שיעור לשיעור בישיבה הוא מארגן את תערוכת 'שיחו בכל נפלאותיו' שהוא עצמו הקים; בין הטלפונים מאנשים שרוצים להגיע הוא ממשיך להדביק את הפלקטים; ובין השאלות שאני שואל אותו הוא מקביל את פניהם של עוד ועוד אנשים שזורמים ומגיעים לתערוכה ועורך להם סיור מודרך.
התערוכה המיוחדת והנדירה הזו מוצגת זו השנה השלישית במכון מאיר שבקריית משה, מיום העצמאות עד יום ירושלים. התערוכה מתעדת את התהליכים שעברו על ארץ ישראל, מתקופת השואה וקום המדינה, עד מלחמת ששת הימים. היא מחייה את התחושות והמראות של 'דור הראשונים', אלה שחלמו ולחמו למען המדינה. האוסף, המוצג באולם חדש ורחב-ידיים, הוא מדהים: יש בו עיתונים המתעדים את המלחמות, המאבקים והאירועים הגדולים, מסמכים שמלמדים על התקופה הקשה וההירואית, כמו תלושי מזון ומים מתקופת הצנע, כרזות הקוראות לציבור לקנות תוצרת הארץ ולהתפלל למען תושבי ירושלים, משחקי קלפים ציוניים על חקלאות, על בניין הארץ ועל סופרים ומשוררים יהודים, דגל ישראל שנתפר משאריות בד בתקופת מלחמת השחרור, תמונות מרגעים מרגשים ומרגעים הקשים, ומיצג נדיר של אביזרים מהתקופות ההן, שמספרים ללא מילים על אורח החיים המינימליסטי.
לשנה הבאה בירושלים העתיקה
התערוכה כולה היא מהאוסף של הרב אטינגר, נצר למשפחה ותיקה בירושלים, צאצא של תלמידי הגר"א שעלו ארצה ב-1808. הרב אטינגר מספר על תודעה היסטורית עמוקה בביתו: הוריו היו פעילים במחתרות וימו אף היתה מפקדת בהגנה. "שמענו הרבה סיפורים על המחתרות. בבית היה לנו אפילו סליק נשק. מאחורי הארון, שעכשיו נמצא כאן בתערוכה, היה תא מיוחד שמאחוריו החביאו נשק", הוא נזכר בהתרגשות.
הוריו נולדו בעיר העתיקה, וסבה של אמו היה מיוצאי החומות וממקימי השכונות החדשות שמחוץ לעיר העתיקה. הרב אטינגר נולד שנתיים לפני קום המדינה וגדל בשכונת זכרון משה שהקים הסבא. "בבית ספגנו מילדות את הגעגועים אל העיר העתיקה, הוריי דיברו בצער על כך שהיא אינה בידינו. כל שנות נעורי חייתי תחת הרושם הזה. נהגתי לעלות על גג הבית שלנו ולצפות לכיוון העיר העתיקה. היום קשה להאמין, אבל הסתכלנו מגג הבית על מדינה זרה! היא נראתה בהישג יד, אבל בעצם היתה חלום. הציפייה המתמדת לחזור לשם השפיעה עליי ביותר כילד. בסוף הסדר תמיד שרנו כל המשפחה 'לשנה הבאה בירושלים העתיקה' במקום הבנויה.
"תמיד הייתי מחובר לתהליכים ההיסטוריים הגדולים. במלחמת ששת הימים, כשירושלים השתחררה אחרי 19 שנה, השמחה היתה אדירה, חלום הדורות התגשם! ארץ ישראל השלמה בידינו, ירושלים העתיקה והכותל חזרו אלינו. זה שטף אותנו בהתרוממות רוח אדירה".
כובע נוטרים ותפילה לשלום השולטן
מתי התחלת לאסוף את כל החומר שבתערוכה?
"בבית היו אביזרים, שרידים מהימים ההם, וכילד היה בי תמיד יצר האספנות. אהבתי מאוד להתחבר לכובעי הפלדה, למפות. חלק מהמוצגים שיש פה הסתובבו אצלנו בבית. שמתי אותם בצד, ולא ידעתי שיום אחד הם יהיו לתועלת הציבור". הדרכים שבהן מצא הרב אטינגר חלק מהממצאים המיוחדים שלו הן סיפורים בפני עצמן: "מסתבר שהרבה אנשים זורקים בלי משים דברים בעלי משמעות היסטורית מהבית", הוא מגלה בחיוך. "פעם מצאתי ערמה של כובעים של הנוטרים העבריים שנקראים 'קולפק' ליד פחי אשפה. מישהו כנראה פינה איזה מחסן. עשרות ואולי מאות אנשים עברו שם ולא שמו לב, אך המבט שלי, כמי שעוסק בנושא הזה שנים, קלט מיד שזה כובע בעל סמליות עצומה במאבק על א"י. הכובע הזה תופס מקום של כבוד כאן בתערוכה. בפעם אחרת, כשהבאתי בגדים ישנים לגמ"ח, ראיתי ארגז בגדים מונח בצד ובתחתיתו מודעה ישנה. הסתבר שזו היתה תפילה לשלום השולטן התורכי שפרסם החכם באשי, הרב הראשי של א"י דאז. כך בעצם מצאתי את המסמך הכי ישן שקיים בתערוכה".
מדוע החלטת להציג את החומר לציבור?
"כשהתחלתי ללמד במכון מאיר, לפני כ-25 שנה, כאב לי לראות עד כמה האירועים הללו רחוקים מהנוער. הידע שלהם על העשורים הראשונים של המדינה, על הקשיים הגדולים ועל הנסים הגדולים לא פחות, היה קלוש ועמום ביותר. אפילו מלחמת ששת הימים, שאותה חווינו כבר כבוגרים, רחוקה מהם מאוד. נראה להם שהמצב כיום, שבו הגישה לכותל חופשית, היה כך מאז ומעולם. כך שגם השמחה של יום ירושלים אינה בעלת משמעות מספקת עבור הצעירים. הרגשנו שצריך לתת להם לחוות את החוויות הללו. מכיוון שהיו בידי הרבה אביזרים, עיתונים וחומר היסטורי, נהגתי להציג אותם בפני התלמידים עם הסברים. ראיתי שההתעניינות גדולה, וכך המפעל הזה של הצגת הדברים וההסברה הלך והתפתח במשך השנים. השנה ניצלנו את הבניין החדש של מכון מאיר להרחבת התצוגה. מסתבר שגם השטח הזה הוא קטן מדי לכל המוני האנשים שהגיעו".
בשביל התלמידים
מכון מאיר נתן את החסות ואת הדחיפה למפעל הזה כחלק מפועלו היומיומי להקניית תודעה היסטורית עם תורה ואמונה. הישיבה הוקמה לפני 30 שנה ע"י הרב דב ביגון, ויועדה לחוזרים בתשובה. עד היום נקלטו בה אלפי צעירים בוגרי צבא מהארץ ומחו"ל, בעלי רקע דתי שבאים להתחזק ובעלי רקע לא דתי שבאים להכיר את השורשים. מטרת המכון היא לקרב יהודים לתורה ולאהבת ארץ ישראל, ולכן אין משכן מתאים ממנו לתערוכה, שבהחלט חותרת לאותה מטרה.
התערוכה הוקמה במקור לטובת התלמידים, ולפני שנתיים נפתחה לקהל הרחב. בהתחלה הגיעו אנשים מהשכונה הקרובה, ולאט לאט, מפה לאוזן, התפשטה השמועה ואנשים החלו להתעניין. בשנים שעברו הכניסה היתה ללא תשלום, אך השנה הוחלט לגבות תשלום סמלי של השתתפות בהוצאות. "השקענו כסף רב בפיתוח ובפרסום של התערוכה באיסוף המוצגים, בהצגתם, ביעוץ, שמירה, ביטוח וכו'", מתנצל הרב אטינגר.
איזה רושם משאירה התערוכה על המבקרים?
"מסתבר שהיא מרשימה מאוד, אפילו מעבר למה שציפיתי. לא אחד ולא שניים מגיעים עד דמעות, גם מבוגרים וגם צעירים. כנראה שעלינו על צורך של הציבור. גם בגלל המשמעות האקטואלית של הנושא, לא רק ההיסטורית. אנשים מבינים דרך המיצג את ה'סכסוך' ואת הצדק בעמדה שלנו. הם רואים את מפעל האבות שלנו, כמה הם ויתרו על הנאות אישיות למען הכלל. כל המבט אז היה כללי. היום אנו נמצאים בתקופה של העמדת ה'אני' במרכז. האדם סופג מהתערוכה את כל הערכים הללו ויוצא מכאן מחוזק".
להתרגש עד דמעות
דפדוף בספר המבקרים של התערוכה מחזק את דבריו של הרב אטינגר: "שנים רבות הייתי סבור כי הנושא הציוני הוא נחלת החומריות והחול. היום אני מבין עד כמה עיוור הייתי", "תודה שזיכית אותי באפשרות לחוות מחדש את כל האירועים ברגשות חזקים. חזק ואמץ", "התערוכה נותנת כוח להמשיך לבנות את ארצנו", "הצלחת להרעיד נימי ליבנו", ו"דמעות באו אל עיני כמו אז, כשראיתי את שיירת המזון עולה לירושלים...". משפטים כאלו, אומר הרב אטינגר, מעניקים סיפוק עצום.
"אני בסך הכל מבקש לקיים את 'והגדת לבנך', ולהעביר את החוויות הגדולות שאנחנו חווינו לדור הבנים שלא ראה בעיניו", מדגיש הרב אטינגר. "תמיד טוב מראה עיניים מדברים מופשטים". אולי דווקא בשל כך, החלק שלגבי רבים הוא המרגש והמרשים ביותר בתערוכה הוא מיצג מופלא של מגוון חפצים מכל תחומי החיים: סירים וקלחות, פתיליות ופרימוסים, טלפון חוגה ועליו הוראה לקצר בשיחות, דוד להרתחת כביסה, פרסומות של פעם, כלי לשאיבת מים, מקלט רדיו שמשמיע את הכרזת המדינה ועוד ועוד. כל אלו לצד מיצגים של מוצרים תוצרת הארץ וגם פריטי צבא כמו מעיל צבאי, כובעים וקסדות. המבקרים מביטים בהשתאות על האוצר הזה: לא ייאמן שככה באמת חיו פעם. "זה ממש מחזיר אותי אחורה, לנוסטלגיה של שנות ילדותי", אומרת אחת המבקרות בהתרגשות. "תנאי החיים היו אמנם קשים בלי מקרר ומכונת כביסה, אבל אלה היו ימים יפים של אהבה בין הבריות ורצון לעשות למען העם".
חיזוק באמונה
למרות שהתערוכה מציגה את מה שהיה כאן לפני 50 ו-60 שנה, הרבה מהכותרות נראות כאילו הן לקוחות מהעיתונות של ימינו. לדוגמה, "ארה"ב מפעילה לחץ על ישראל לדחות את הכרזת המדינה"; אלא שאז ישראל השיבה ש"אין אדם מתאבד למען ידידות". דוגמה אחרת היא ויכוח ששרר בקשר לסיפוח ירושלים לא"י, כמו שכיום מדברים על יהודה ושומרון. "רואים כאן שהגישה של הערבים בפרט ושל העולם בכלל לא השתנתה. זה מלמד עד כמה עלינו להיות הרבה יותר נחושים במאבק שלנו על א"י, כמו שהורינו ואבותינו היו נחושים ומלאי אמונה", אומר הרב אטינגר, וניכר בו שהוא עצמו אכן חדור בנחישות זו.
האמונה הגדולה שעליה מדבר הרב אטינגר, משקפת את ההבדל העצום בין הדורות שהיו שותפים להקמת המדינה ולהפרחת השממה לבין דורנו אנו. שימו לב לשפה בה השתמשו אז העיתונים: "אם אשכחך גולה אם אשכחך ירושלים ידעו צוררינו כי לא בחסדם ניתנה לנו הארץ באור אמונתנו ובתקוותנו האחרונה " (מתוך עיתון קיר של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י משנת 43', שיצא לאות הזדהות עם יהודי אירופה). קשה להאמין שלא אנשי ימין דתיים, שלא לומר הימין הקיצוני, הם כותבי שורות אלה, אלא אנשי שמאל חילונים.
"כולם אז הרגישו שהם נמצאים בתקופה של גאולה. זו מודגש בכל המסמכים והעיתונים", מראה הרב אטינגר. "וזה באמת מגדיר את התקופה ההיא: שיבת עם ישראל לארצו, קיבוץ גלויות, שלטון יהודי אחרי אלפיים שנות גלות אלה הם אכן סימני גאולה. היום זו מילה מגונה, מי שמדבר במושגי גאולה נחשב למשיחיסט".
המחשבה הראשונה שעולה לראש לאחר סיור בתערוכה, היא ששלושה שבועות מהתערוכה הזאת בשנה לא מספיקים: ביקור כאן הוא חובה לכל יהודי, דתי או חילוני, ימני או שמאלני. היא צריכה להיות חלק מתכנית הלימודים בבתי הספר. ואכן קיימת תכנית להפוך את המפעל הזה לדבר קבוע ולאפשר קבלת קבוצות במשך כל השנה.
"כולם התלהבו מזה, גם נציגים ממשרד החינוך וראש עיריית ירושלים לשעבר, אהוד אולמרט", מאשר הרב אטינגר. "אבל צריך מישהו שירים את העסק. אני רק ר"מ בישיבה, לא היסטוריון. רק אדם שחווה את המאורעות ורוצה להעביר אותם הלאה, כדי לקיים את אמרת חז"ל 'חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' כאילו הוא עצמו היה עד לנסים הגדולים שהקב"ה עשה עם עם ישראל. מובן שעוד רבה הדרך לפנינו, אך זה מעודד כל אחד מאתנו להמשיך לפעול גם בצד הפיזי של בניית מדינת ישראל, וגם בצד הרוחני למלא את המדינה בתוכן יהודי אמיתי. אם יהודי יוצא מכאן עם ההרגשה הזו, או אפילו עם חלק ממנה, אני יודע שהמטרה הושגה".
התערוכה המיוחדת והנדירה הזו מוצגת זו השנה השלישית במכון מאיר שבקריית משה, מיום העצמאות עד יום ירושלים. התערוכה מתעדת את התהליכים שעברו על ארץ ישראל, מתקופת השואה וקום המדינה, עד מלחמת ששת הימים. היא מחייה את התחושות והמראות של 'דור הראשונים', אלה שחלמו ולחמו למען המדינה. האוסף, המוצג באולם חדש ורחב-ידיים, הוא מדהים: יש בו עיתונים המתעדים את המלחמות, המאבקים והאירועים הגדולים, מסמכים שמלמדים על התקופה הקשה וההירואית, כמו תלושי מזון ומים מתקופת הצנע, כרזות הקוראות לציבור לקנות תוצרת הארץ ולהתפלל למען תושבי ירושלים, משחקי קלפים ציוניים על חקלאות, על בניין הארץ ועל סופרים ומשוררים יהודים, דגל ישראל שנתפר משאריות בד בתקופת מלחמת השחרור, תמונות מרגעים מרגשים ומרגעים הקשים, ומיצג נדיר של אביזרים מהתקופות ההן, שמספרים ללא מילים על אורח החיים המינימליסטי.
לשנה הבאה בירושלים העתיקה
התערוכה כולה היא מהאוסף של הרב אטינגר, נצר למשפחה ותיקה בירושלים, צאצא של תלמידי הגר"א שעלו ארצה ב-1808. הרב אטינגר מספר על תודעה היסטורית עמוקה בביתו: הוריו היו פעילים במחתרות וימו אף היתה מפקדת בהגנה. "שמענו הרבה סיפורים על המחתרות. בבית היה לנו אפילו סליק נשק. מאחורי הארון, שעכשיו נמצא כאן בתערוכה, היה תא מיוחד שמאחוריו החביאו נשק", הוא נזכר בהתרגשות.
הוריו נולדו בעיר העתיקה, וסבה של אמו היה מיוצאי החומות וממקימי השכונות החדשות שמחוץ לעיר העתיקה. הרב אטינגר נולד שנתיים לפני קום המדינה וגדל בשכונת זכרון משה שהקים הסבא. "בבית ספגנו מילדות את הגעגועים אל העיר העתיקה, הוריי דיברו בצער על כך שהיא אינה בידינו. כל שנות נעורי חייתי תחת הרושם הזה. נהגתי לעלות על גג הבית שלנו ולצפות לכיוון העיר העתיקה. היום קשה להאמין, אבל הסתכלנו מגג הבית על מדינה זרה! היא נראתה בהישג יד, אבל בעצם היתה חלום. הציפייה המתמדת לחזור לשם השפיעה עליי ביותר כילד. בסוף הסדר תמיד שרנו כל המשפחה 'לשנה הבאה בירושלים העתיקה' במקום הבנויה.
"תמיד הייתי מחובר לתהליכים ההיסטוריים הגדולים. במלחמת ששת הימים, כשירושלים השתחררה אחרי 19 שנה, השמחה היתה אדירה, חלום הדורות התגשם! ארץ ישראל השלמה בידינו, ירושלים העתיקה והכותל חזרו אלינו. זה שטף אותנו בהתרוממות רוח אדירה".
כובע נוטרים ותפילה לשלום השולטן
מתי התחלת לאסוף את כל החומר שבתערוכה?
"בבית היו אביזרים, שרידים מהימים ההם, וכילד היה בי תמיד יצר האספנות. אהבתי מאוד להתחבר לכובעי הפלדה, למפות. חלק מהמוצגים שיש פה הסתובבו אצלנו בבית. שמתי אותם בצד, ולא ידעתי שיום אחד הם יהיו לתועלת הציבור". הדרכים שבהן מצא הרב אטינגר חלק מהממצאים המיוחדים שלו הן סיפורים בפני עצמן: "מסתבר שהרבה אנשים זורקים בלי משים דברים בעלי משמעות היסטורית מהבית", הוא מגלה בחיוך. "פעם מצאתי ערמה של כובעים של הנוטרים העבריים שנקראים 'קולפק' ליד פחי אשפה. מישהו כנראה פינה איזה מחסן. עשרות ואולי מאות אנשים עברו שם ולא שמו לב, אך המבט שלי, כמי שעוסק בנושא הזה שנים, קלט מיד שזה כובע בעל סמליות עצומה במאבק על א"י. הכובע הזה תופס מקום של כבוד כאן בתערוכה. בפעם אחרת, כשהבאתי בגדים ישנים לגמ"ח, ראיתי ארגז בגדים מונח בצד ובתחתיתו מודעה ישנה. הסתבר שזו היתה תפילה לשלום השולטן התורכי שפרסם החכם באשי, הרב הראשי של א"י דאז. כך בעצם מצאתי את המסמך הכי ישן שקיים בתערוכה".
מדוע החלטת להציג את החומר לציבור?
"כשהתחלתי ללמד במכון מאיר, לפני כ-25 שנה, כאב לי לראות עד כמה האירועים הללו רחוקים מהנוער. הידע שלהם על העשורים הראשונים של המדינה, על הקשיים הגדולים ועל הנסים הגדולים לא פחות, היה קלוש ועמום ביותר. אפילו מלחמת ששת הימים, שאותה חווינו כבר כבוגרים, רחוקה מהם מאוד. נראה להם שהמצב כיום, שבו הגישה לכותל חופשית, היה כך מאז ומעולם. כך שגם השמחה של יום ירושלים אינה בעלת משמעות מספקת עבור הצעירים. הרגשנו שצריך לתת להם לחוות את החוויות הללו. מכיוון שהיו בידי הרבה אביזרים, עיתונים וחומר היסטורי, נהגתי להציג אותם בפני התלמידים עם הסברים. ראיתי שההתעניינות גדולה, וכך המפעל הזה של הצגת הדברים וההסברה הלך והתפתח במשך השנים. השנה ניצלנו את הבניין החדש של מכון מאיר להרחבת התצוגה. מסתבר שגם השטח הזה הוא קטן מדי לכל המוני האנשים שהגיעו".
בשביל התלמידים
מכון מאיר נתן את החסות ואת הדחיפה למפעל הזה כחלק מפועלו היומיומי להקניית תודעה היסטורית עם תורה ואמונה. הישיבה הוקמה לפני 30 שנה ע"י הרב דב ביגון, ויועדה לחוזרים בתשובה. עד היום נקלטו בה אלפי צעירים בוגרי צבא מהארץ ומחו"ל, בעלי רקע דתי שבאים להתחזק ובעלי רקע לא דתי שבאים להכיר את השורשים. מטרת המכון היא לקרב יהודים לתורה ולאהבת ארץ ישראל, ולכן אין משכן מתאים ממנו לתערוכה, שבהחלט חותרת לאותה מטרה.
התערוכה הוקמה במקור לטובת התלמידים, ולפני שנתיים נפתחה לקהל הרחב. בהתחלה הגיעו אנשים מהשכונה הקרובה, ולאט לאט, מפה לאוזן, התפשטה השמועה ואנשים החלו להתעניין. בשנים שעברו הכניסה היתה ללא תשלום, אך השנה הוחלט לגבות תשלום סמלי של השתתפות בהוצאות. "השקענו כסף רב בפיתוח ובפרסום של התערוכה באיסוף המוצגים, בהצגתם, ביעוץ, שמירה, ביטוח וכו'", מתנצל הרב אטינגר.
איזה רושם משאירה התערוכה על המבקרים?
"מסתבר שהיא מרשימה מאוד, אפילו מעבר למה שציפיתי. לא אחד ולא שניים מגיעים עד דמעות, גם מבוגרים וגם צעירים. כנראה שעלינו על צורך של הציבור. גם בגלל המשמעות האקטואלית של הנושא, לא רק ההיסטורית. אנשים מבינים דרך המיצג את ה'סכסוך' ואת הצדק בעמדה שלנו. הם רואים את מפעל האבות שלנו, כמה הם ויתרו על הנאות אישיות למען הכלל. כל המבט אז היה כללי. היום אנו נמצאים בתקופה של העמדת ה'אני' במרכז. האדם סופג מהתערוכה את כל הערכים הללו ויוצא מכאן מחוזק".
להתרגש עד דמעות
דפדוף בספר המבקרים של התערוכה מחזק את דבריו של הרב אטינגר: "שנים רבות הייתי סבור כי הנושא הציוני הוא נחלת החומריות והחול. היום אני מבין עד כמה עיוור הייתי", "תודה שזיכית אותי באפשרות לחוות מחדש את כל האירועים ברגשות חזקים. חזק ואמץ", "התערוכה נותנת כוח להמשיך לבנות את ארצנו", "הצלחת להרעיד נימי ליבנו", ו"דמעות באו אל עיני כמו אז, כשראיתי את שיירת המזון עולה לירושלים...". משפטים כאלו, אומר הרב אטינגר, מעניקים סיפוק עצום.
"אני בסך הכל מבקש לקיים את 'והגדת לבנך', ולהעביר את החוויות הגדולות שאנחנו חווינו לדור הבנים שלא ראה בעיניו", מדגיש הרב אטינגר. "תמיד טוב מראה עיניים מדברים מופשטים". אולי דווקא בשל כך, החלק שלגבי רבים הוא המרגש והמרשים ביותר בתערוכה הוא מיצג מופלא של מגוון חפצים מכל תחומי החיים: סירים וקלחות, פתיליות ופרימוסים, טלפון חוגה ועליו הוראה לקצר בשיחות, דוד להרתחת כביסה, פרסומות של פעם, כלי לשאיבת מים, מקלט רדיו שמשמיע את הכרזת המדינה ועוד ועוד. כל אלו לצד מיצגים של מוצרים תוצרת הארץ וגם פריטי צבא כמו מעיל צבאי, כובעים וקסדות. המבקרים מביטים בהשתאות על האוצר הזה: לא ייאמן שככה באמת חיו פעם. "זה ממש מחזיר אותי אחורה, לנוסטלגיה של שנות ילדותי", אומרת אחת המבקרות בהתרגשות. "תנאי החיים היו אמנם קשים בלי מקרר ומכונת כביסה, אבל אלה היו ימים יפים של אהבה בין הבריות ורצון לעשות למען העם".
חיזוק באמונה
למרות שהתערוכה מציגה את מה שהיה כאן לפני 50 ו-60 שנה, הרבה מהכותרות נראות כאילו הן לקוחות מהעיתונות של ימינו. לדוגמה, "ארה"ב מפעילה לחץ על ישראל לדחות את הכרזת המדינה"; אלא שאז ישראל השיבה ש"אין אדם מתאבד למען ידידות". דוגמה אחרת היא ויכוח ששרר בקשר לסיפוח ירושלים לא"י, כמו שכיום מדברים על יהודה ושומרון. "רואים כאן שהגישה של הערבים בפרט ושל העולם בכלל לא השתנתה. זה מלמד עד כמה עלינו להיות הרבה יותר נחושים במאבק שלנו על א"י, כמו שהורינו ואבותינו היו נחושים ומלאי אמונה", אומר הרב אטינגר, וניכר בו שהוא עצמו אכן חדור בנחישות זו.
האמונה הגדולה שעליה מדבר הרב אטינגר, משקפת את ההבדל העצום בין הדורות שהיו שותפים להקמת המדינה ולהפרחת השממה לבין דורנו אנו. שימו לב לשפה בה השתמשו אז העיתונים: "אם אשכחך גולה אם אשכחך ירושלים ידעו צוררינו כי לא בחסדם ניתנה לנו הארץ באור אמונתנו ובתקוותנו האחרונה " (מתוך עיתון קיר של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י משנת 43', שיצא לאות הזדהות עם יהודי אירופה). קשה להאמין שלא אנשי ימין דתיים, שלא לומר הימין הקיצוני, הם כותבי שורות אלה, אלא אנשי שמאל חילונים.
"כולם אז הרגישו שהם נמצאים בתקופה של גאולה. זו מודגש בכל המסמכים והעיתונים", מראה הרב אטינגר. "וזה באמת מגדיר את התקופה ההיא: שיבת עם ישראל לארצו, קיבוץ גלויות, שלטון יהודי אחרי אלפיים שנות גלות אלה הם אכן סימני גאולה. היום זו מילה מגונה, מי שמדבר במושגי גאולה נחשב למשיחיסט".
המחשבה הראשונה שעולה לראש לאחר סיור בתערוכה, היא ששלושה שבועות מהתערוכה הזאת בשנה לא מספיקים: ביקור כאן הוא חובה לכל יהודי, דתי או חילוני, ימני או שמאלני. היא צריכה להיות חלק מתכנית הלימודים בבתי הספר. ואכן קיימת תכנית להפוך את המפעל הזה לדבר קבוע ולאפשר קבלת קבוצות במשך כל השנה.
"כולם התלהבו מזה, גם נציגים ממשרד החינוך וראש עיריית ירושלים לשעבר, אהוד אולמרט", מאשר הרב אטינגר. "אבל צריך מישהו שירים את העסק. אני רק ר"מ בישיבה, לא היסטוריון. רק אדם שחווה את המאורעות ורוצה להעביר אותם הלאה, כדי לקיים את אמרת חז"ל 'חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים' כאילו הוא עצמו היה עד לנסים הגדולים שהקב"ה עשה עם עם ישראל. מובן שעוד רבה הדרך לפנינו, אך זה מעודד כל אחד מאתנו להמשיך לפעול גם בצד הפיזי של בניית מדינת ישראל, וגם בצד הרוחני למלא את המדינה בתוכן יהודי אמיתי. אם יהודי יוצא מכאן עם ההרגשה הזו, או אפילו עם חלק ממנה, אני יודע שהמטרה הושגה".