דז'ה-וו (1)
לשמוע את ראש הממשלה אומר שאנחנו לא צריכים לשלוט בפלשתינים ולא רוצים להישאר בג'נין לנצח.
לשמוע את שר החוץ מסביר מדוע החלטה התומכת במדינה פלשתינית מסייעת לכלכלת ישראל.
לראות את תמיכתם של פוליטיקאים מהשמאל ומהמרכז בכל ויתור, בלי שום ספקות, תהיות או מבטים לצדדים.
לראות את גאולה אבן זורחת מרוב אושר על מסך הטלוויזיה.
לשמוע שר בכיר ממפלגת שינוי המצהיר שזהו יום חג בשבילו, לא פחות.
לשמוע את הפלשתינים מברכים בחצי פה ולא שוכחים להוסיף שהם רוצים מאתנו עוד.
והכי מפחיד: לשמוע שמדינות אירופה מתחילות לאהוב אותנו.
דז'ה-וו (2)
ממש באותו עניין: בסרט הלהיט 'מטריקס' (שהמשכו המעצבן מוקרן בימים אלה על המסך הגדול) מוצגת תזה, לפיה אנו חיים בעולם שאינו אמיתי. על פי עלילת הסרט, העולם המוכר לנו אינו אלא תוכנת מחשב המופעלת על ידי מכונות. במהלך הסרט, מסבירה אחת הדמויות את תופעת הדז'ה-וו, אותה תחושה כאילו אירוע עכשווי כבר התרחש בעבר.
"דז'ה-וו היא תקלה במטריקס", אומרת הדמות בסרט, "היא נוצרת כאשר הם (המכונות) משנים משהו". אין הגדרה יפה מזו לתחושת הדז'ה-וו בעקבות החלטת הממשלה על מפת הדרכים והחזרה לתהליך מדיני תחת אש. אכן, תקלה גדולה.
משחקים במשולשים
המאבק המרתק על אליפות המדינה בכדורגל מגיע השבוע לקו הסיום באקורד צורם. נכון לתחילת השבוע - מכבי ת"א, הפועל ת"א ומכבי חיפה מתמודדות על התואר, ונראה שרק הפרש שערים יכריע את גורל האליפות. לפיכך, ייתכן שלא הקבוצה הטובה יותר תזכה, אלא דווקא זו שזכתה במחזור האחרון ליריבה האפטית והחלשה ביותר. ספק אם יש ערך ספורטיבי לסוג כזה של הכרעה.
ובכל זאת, המצב הנוכחי מהווה גם צדק פואטי. במשך עונה שלמה שיחקו שלוש הקבוצות המובילות בהילוך שני: משחק טוב פה, מחצית טובה שם, אחת-אפס קטן וגם הפסדים צורבים. בליגת הנמושות הישראלית, יכולות היו חיפה ושתי התל-אביביות להבריק לתקופה קצרה ולהיעלם למשך שני משחקים, ועדיין להתמודד על האליפות. אף אחת מהן לא שכנעה כי היא ראויה לזכות בתואר.
והנה, בשלושת המחזורים האחרונים, נדרשות שלוש הקבוצות לתת מאה אחוזי יכולת. לא עוד שער מקרי וזהו מובילות הטבלה חייבות להשיג עוד שער, ועוד אחד, ועוד, בלי הגבלה. השחקנים אינם יודעים לכמה שערים יזדקקו, ולכן הם עושים מאמץ לכבוש כמה שיותר. רוסו, נימני, עומרי אפק וחבריהם נאלצים לירוק דם כדי לכבוש עוד ועוד שערים, ואין להם למי לבוא בטענות אלא לעצמם ולקבוצותיהם. את המאמץ הסיזיפי (אצל שתיים מהשלוש) של סוף העונה הם הרוויחו ביושר.
הפסד פוליטי
תחרות האירוויזיון הסתיימה, ובלגיה חביבתנו, שהשנה שלחה לתחרות את השיר הכי יפה שלה מאז ומעולם, הגיעה למקום השני בלבד, שתי נקודות בלבד אחרי הזוכה מטורקיה. במבט לאחור, מתברר כי העם הבלגי עצמו אשם בהפסד נציגיו בתחרות: בעוד טורקיה מעניקה לשיר הבלגי המקסים 7 נקודות בלבד, נתנו המצביעים הבלגיים את מלוא הדוז-פואה לשיר הטורקי הבינוני ובעצם העניקו להם את הזכייה במתנה. שוב הוכח, שהמדיניות הרכה של האירופים כלפי מדינות מוסלמיות אינה משתלמת.
ועדיין, יכולה היתה בלגיה לזכות בתחרות, למשל אם היתה מקבלת 12 נקודות מישראל. ומדוע לא? אם עידן רייכל הוא הדבר החם ביותר בפופ המקומי, מדוע שלא נחבק את מוסיקת העולם של הלהקה הבלגית ונעניק לה את מלוא הנקודות? אלא שבפועל, הישראלים נתנו לבלגיה שמונה נקודות בלבד, ואלו לא הספיקו לזכייה במקום הראשון. ועכשיו, בלגים יקרים, חשבו היטב: האם באמת הייתם מוכרחים להתעקש על התביעה המטופשת ההיא נגד אריאל שרון?
מלה אחת רעה
לזמרת הבריטית באירוויזיון, ששכחה לקחת את מכשיר השמיעה שלה לפני העלייה לבמה, וכך גם נשמעה השירה שלה שלושה טונים וחצי מעל הסולם המוסיקלי של התזמורת בפלייבק.
מלה אחת טובה
למאמן קבוצת הכדורגל מכבי אחי נצרת, עזמי נאסר, שהשבוע, תוך הפגנת שכרון חושים חינני, חגג את עליית קבוצתו לליגת העל. "ניצחתי את שרון וניצחתי את ערפאת", צרח נאסר לתוך המיקרופון, בהתייחסו לשמחה המשותפת של שחקניו הערבים והיהודים. מישהו זוכר מתי לאחרונה צרח אדם ערבי בטלוויזיה שהוא ניצח את ערפאת?
יודע את מקומי
בדרכי לראיון עבודה במשרד פרסום גדול, נתקעתי עם רכבי בפקק ארוך. בעוד אני מחשב את זמן האיחור המינימלי, הבחנתי ביד הנוקשת על חלון הרכב. היה זה גבר מזוקן וחובש כיפה סרוגה, לבנה וגדולה, שהביט בי בפנים מחייכות אך מיוזעות ומותשות. פתחתי את החלון.
"לאן אתה צריך להגיע?" שאלתי באדיבות, ומיד הבנתי את טעותי. האיש הרים את ידו, ולעיניי נגלתה חבילה של חוברות כיס. "קנה קונטרס בשקל אחד. שקל אחד, לא יותר". הוא קרץ לעברי פעמיים והמתין.
קלטתי את העסק. הוצאתי ארנק מכיסי ושילמתי לו שני שקלים, אחת לכל קריצה. בתמורה, קיבלתי חוברת ורודה ועליה כתוב "קונטרס הדרך אל האושר". תהיתי אם הדרך אל האושר כוללת התרמת נהגים בכבישי ישראל ביום חמסין, אבל דחיתי את מחשבותיי והמשכתי בנסיעה.
הגעתי לרמזור, שם הסתובבו בין המכוניות שני גברים צעירים, נושאים בידם ארגזי קרטון. אחד מהם, קירח וחמור סבר, הגיע אל חלון רכבי. הוצאתי לו אוטומטית שני שקלים, אבל זה רק הרגיז אותו. "קרטיב עולה ארבעה שקלים", נהם, ורק אז קלטתי מה הוא החזיק בארגז. ויתרתי על קניית הקרחון והמשכתי בנסיעה. לעולם לא אגיע לפגישה שלי, חשבתי.
ברמזור הבא התקרב למכוניתי גבר צעיר ומגודל. "אפשר לתת תרומה?" שאל במבטא רוסי. ניסיתי להסביר לו שאני לא זקוק לתרומה, אבל אז הבנתי שהוא מתכוון לכך שאני אתן לו תרומה. הבטתי בבחור. גובהו היה כמטר ותשעים, והוא נראה חסון ובריא מכפי שאני אהיה אי פעם. מצד אחד, לא הגיוני לתת צדקה לאדם כה בריא וחזק. מצד שני, מאוד לא הגיוני לסרב לאדם כה בריא וחזק. הוצאתי מארנקי מטבע של עשרה ש"ח ונתתי לו. "יש לך עודף?", ניסיתי את מזלי. הבחור שלח בי מבט כה תמה ומאיים, שמיד סגרתי את חלון מכוניתי והמשכתי בנסיעה.
כעבור זמן לא ארוך, הבחנתי בסופו של הפקק. מכונית פז'ו אדומה, שעמדה בצד הכביש ונראתה כמו אקורדיון מתקופת הפלמ"ח, העידה על התאונה שהתרחשה לפני כן במקום ויצרה את הפקק באותו כביש. מאוחר יותר יאמרו ברדיו את הסיבה לתאונה: ניסיון של בעל הפז'ו לברוח מקבצן צמתים שניסה להתרים אותו.
לראיון העבודה הגעתי באיחור של מחצית השעה. ניסיתי לספר למנהל משרד הפרסום על כל פגישותיי הקודמות בכביש, אבל הוא היה עצבני ולא התעניין בסיפוריי. בהחלטה של רגע, נתתי לו את הקונטרס 'בדרך אל האושר' וקרצתי לו פעמיים. אם לא עבודה חדשה, לפחות את שני השקלים אני הולך להרוויח בחזרה, ויהי מה.
לשמוע את ראש הממשלה אומר שאנחנו לא צריכים לשלוט בפלשתינים ולא רוצים להישאר בג'נין לנצח.
לשמוע את שר החוץ מסביר מדוע החלטה התומכת במדינה פלשתינית מסייעת לכלכלת ישראל.
לראות את תמיכתם של פוליטיקאים מהשמאל ומהמרכז בכל ויתור, בלי שום ספקות, תהיות או מבטים לצדדים.
לראות את גאולה אבן זורחת מרוב אושר על מסך הטלוויזיה.
לשמוע שר בכיר ממפלגת שינוי המצהיר שזהו יום חג בשבילו, לא פחות.
לשמוע את הפלשתינים מברכים בחצי פה ולא שוכחים להוסיף שהם רוצים מאתנו עוד.
והכי מפחיד: לשמוע שמדינות אירופה מתחילות לאהוב אותנו.
דז'ה-וו (2)
ממש באותו עניין: בסרט הלהיט 'מטריקס' (שהמשכו המעצבן מוקרן בימים אלה על המסך הגדול) מוצגת תזה, לפיה אנו חיים בעולם שאינו אמיתי. על פי עלילת הסרט, העולם המוכר לנו אינו אלא תוכנת מחשב המופעלת על ידי מכונות. במהלך הסרט, מסבירה אחת הדמויות את תופעת הדז'ה-וו, אותה תחושה כאילו אירוע עכשווי כבר התרחש בעבר.
"דז'ה-וו היא תקלה במטריקס", אומרת הדמות בסרט, "היא נוצרת כאשר הם (המכונות) משנים משהו". אין הגדרה יפה מזו לתחושת הדז'ה-וו בעקבות החלטת הממשלה על מפת הדרכים והחזרה לתהליך מדיני תחת אש. אכן, תקלה גדולה.
משחקים במשולשים
המאבק המרתק על אליפות המדינה בכדורגל מגיע השבוע לקו הסיום באקורד צורם. נכון לתחילת השבוע - מכבי ת"א, הפועל ת"א ומכבי חיפה מתמודדות על התואר, ונראה שרק הפרש שערים יכריע את גורל האליפות. לפיכך, ייתכן שלא הקבוצה הטובה יותר תזכה, אלא דווקא זו שזכתה במחזור האחרון ליריבה האפטית והחלשה ביותר. ספק אם יש ערך ספורטיבי לסוג כזה של הכרעה.
ובכל זאת, המצב הנוכחי מהווה גם צדק פואטי. במשך עונה שלמה שיחקו שלוש הקבוצות המובילות בהילוך שני: משחק טוב פה, מחצית טובה שם, אחת-אפס קטן וגם הפסדים צורבים. בליגת הנמושות הישראלית, יכולות היו חיפה ושתי התל-אביביות להבריק לתקופה קצרה ולהיעלם למשך שני משחקים, ועדיין להתמודד על האליפות. אף אחת מהן לא שכנעה כי היא ראויה לזכות בתואר.
והנה, בשלושת המחזורים האחרונים, נדרשות שלוש הקבוצות לתת מאה אחוזי יכולת. לא עוד שער מקרי וזהו מובילות הטבלה חייבות להשיג עוד שער, ועוד אחד, ועוד, בלי הגבלה. השחקנים אינם יודעים לכמה שערים יזדקקו, ולכן הם עושים מאמץ לכבוש כמה שיותר. רוסו, נימני, עומרי אפק וחבריהם נאלצים לירוק דם כדי לכבוש עוד ועוד שערים, ואין להם למי לבוא בטענות אלא לעצמם ולקבוצותיהם. את המאמץ הסיזיפי (אצל שתיים מהשלוש) של סוף העונה הם הרוויחו ביושר.
הפסד פוליטי
תחרות האירוויזיון הסתיימה, ובלגיה חביבתנו, שהשנה שלחה לתחרות את השיר הכי יפה שלה מאז ומעולם, הגיעה למקום השני בלבד, שתי נקודות בלבד אחרי הזוכה מטורקיה. במבט לאחור, מתברר כי העם הבלגי עצמו אשם בהפסד נציגיו בתחרות: בעוד טורקיה מעניקה לשיר הבלגי המקסים 7 נקודות בלבד, נתנו המצביעים הבלגיים את מלוא הדוז-פואה לשיר הטורקי הבינוני ובעצם העניקו להם את הזכייה במתנה. שוב הוכח, שהמדיניות הרכה של האירופים כלפי מדינות מוסלמיות אינה משתלמת.
ועדיין, יכולה היתה בלגיה לזכות בתחרות, למשל אם היתה מקבלת 12 נקודות מישראל. ומדוע לא? אם עידן רייכל הוא הדבר החם ביותר בפופ המקומי, מדוע שלא נחבק את מוסיקת העולם של הלהקה הבלגית ונעניק לה את מלוא הנקודות? אלא שבפועל, הישראלים נתנו לבלגיה שמונה נקודות בלבד, ואלו לא הספיקו לזכייה במקום הראשון. ועכשיו, בלגים יקרים, חשבו היטב: האם באמת הייתם מוכרחים להתעקש על התביעה המטופשת ההיא נגד אריאל שרון?
מלה אחת רעה
לזמרת הבריטית באירוויזיון, ששכחה לקחת את מכשיר השמיעה שלה לפני העלייה לבמה, וכך גם נשמעה השירה שלה שלושה טונים וחצי מעל הסולם המוסיקלי של התזמורת בפלייבק.
מלה אחת טובה
למאמן קבוצת הכדורגל מכבי אחי נצרת, עזמי נאסר, שהשבוע, תוך הפגנת שכרון חושים חינני, חגג את עליית קבוצתו לליגת העל. "ניצחתי את שרון וניצחתי את ערפאת", צרח נאסר לתוך המיקרופון, בהתייחסו לשמחה המשותפת של שחקניו הערבים והיהודים. מישהו זוכר מתי לאחרונה צרח אדם ערבי בטלוויזיה שהוא ניצח את ערפאת?
יודע את מקומי
בדרכי לראיון עבודה במשרד פרסום גדול, נתקעתי עם רכבי בפקק ארוך. בעוד אני מחשב את זמן האיחור המינימלי, הבחנתי ביד הנוקשת על חלון הרכב. היה זה גבר מזוקן וחובש כיפה סרוגה, לבנה וגדולה, שהביט בי בפנים מחייכות אך מיוזעות ומותשות. פתחתי את החלון.
"לאן אתה צריך להגיע?" שאלתי באדיבות, ומיד הבנתי את טעותי. האיש הרים את ידו, ולעיניי נגלתה חבילה של חוברות כיס. "קנה קונטרס בשקל אחד. שקל אחד, לא יותר". הוא קרץ לעברי פעמיים והמתין.
קלטתי את העסק. הוצאתי ארנק מכיסי ושילמתי לו שני שקלים, אחת לכל קריצה. בתמורה, קיבלתי חוברת ורודה ועליה כתוב "קונטרס הדרך אל האושר". תהיתי אם הדרך אל האושר כוללת התרמת נהגים בכבישי ישראל ביום חמסין, אבל דחיתי את מחשבותיי והמשכתי בנסיעה.
הגעתי לרמזור, שם הסתובבו בין המכוניות שני גברים צעירים, נושאים בידם ארגזי קרטון. אחד מהם, קירח וחמור סבר, הגיע אל חלון רכבי. הוצאתי לו אוטומטית שני שקלים, אבל זה רק הרגיז אותו. "קרטיב עולה ארבעה שקלים", נהם, ורק אז קלטתי מה הוא החזיק בארגז. ויתרתי על קניית הקרחון והמשכתי בנסיעה. לעולם לא אגיע לפגישה שלי, חשבתי.
ברמזור הבא התקרב למכוניתי גבר צעיר ומגודל. "אפשר לתת תרומה?" שאל במבטא רוסי. ניסיתי להסביר לו שאני לא זקוק לתרומה, אבל אז הבנתי שהוא מתכוון לכך שאני אתן לו תרומה. הבטתי בבחור. גובהו היה כמטר ותשעים, והוא נראה חסון ובריא מכפי שאני אהיה אי פעם. מצד אחד, לא הגיוני לתת צדקה לאדם כה בריא וחזק. מצד שני, מאוד לא הגיוני לסרב לאדם כה בריא וחזק. הוצאתי מארנקי מטבע של עשרה ש"ח ונתתי לו. "יש לך עודף?", ניסיתי את מזלי. הבחור שלח בי מבט כה תמה ומאיים, שמיד סגרתי את חלון מכוניתי והמשכתי בנסיעה.
כעבור זמן לא ארוך, הבחנתי בסופו של הפקק. מכונית פז'ו אדומה, שעמדה בצד הכביש ונראתה כמו אקורדיון מתקופת הפלמ"ח, העידה על התאונה שהתרחשה לפני כן במקום ויצרה את הפקק באותו כביש. מאוחר יותר יאמרו ברדיו את הסיבה לתאונה: ניסיון של בעל הפז'ו לברוח מקבצן צמתים שניסה להתרים אותו.
לראיון העבודה הגעתי באיחור של מחצית השעה. ניסיתי לספר למנהל משרד הפרסום על כל פגישותיי הקודמות בכביש, אבל הוא היה עצבני ולא התעניין בסיפוריי. בהחלטה של רגע, נתתי לו את הקונטרס 'בדרך אל האושר' וקרצתי לו פעמיים. אם לא עבודה חדשה, לפחות את שני השקלים אני הולך להרוויח בחזרה, ויהי מה.