"ולירושלים עירך ברחמים תשוב...", נשמעה שירה אדירה בסמטאות העיר העתיקה. מאות בני נוער גדשו את המקום אוחזים דגלים, ושרים בהתלהבות. גם ליאת ואביגיל היו שם. "את זוכרת את המורה אסתר מכיתה ו'?", שאלה ליאת.
"כן, בטח! איך אפשר לשכוח אותה! אבל למה את שואלת?", התעניינה אביגיל. "סתם, פתאום נזכרתי במשהו שהיא סיפרה לנו לפני יום ירושלים. היא סיפרה על "הזקנה מול הכותל", כך היא קראה לה. אמרה שזו זקנה מאוד מיוחדת, שחלון ביתה משקיף בדיוק על הכותל. ותמיד ליד הדלת שלה, יש שולחן עמוס בעוגות ומטעמים, וכל מי שרוצה בא ולוקח, בלי לשלם אפילו שקל!". ליאת סיימה את הספור, ואביגיל הנהנה בראשה, נזכרת לאט לאט, ופתאום אמרה: "כן, ואני זוכרת שבסוף, המורה אמרה שאם פעם אחת נפגוש את הזקנה שמול הכותל, נשאל אותה למה היא עושה את זה, ואחר כך נבוא לספר לה!".
שתיהן כבר חשבו על אותו דבר. לפגוש את הזקנה שמול הכותל- זה היה כל רצונן עתה.
שיירת הצועדים הלכה והתקדמה ונכנסה בשירה וריקודים אל רחבת הכותל. אביגיל וליאת החליטו למצוא את הבית שחלונו פונה אל הכותל. הן עלו במדרגות אל הרובע היהודי ותוך זמן קצר חשו בריח נפלא של עוגות שמרים, עוגיות, ולחמניות טריות. "זה חייב להיות הכיוון. נלך בעקבות הריח", החליטה אביגיל. שתיהן צעדו במרץ, ותוך דקות גילו את המקום:בית קטן וישן, בנוי מאבן ירושלמית, ובחצר המרוצפת הקטנה, עומד שולחן רחב, ועליו פרושים מיני מאפה, ובצד פתק קטן, כתוב בכתב רועד מעט: "ברוכים הבאים לירושלים עיר הקודש! בבקשה להתכבד!" אביגל וליאת לא יכלו לאכול מרוב התרגשות. הן היו חייבות לראות את הזקנה. ליאת ניגשה בהיסוס אל דלת העץ הכבדה, ונקשה 3 פעמים. קול נעלי בית נגררות נשמע מתוך הדירה. "כן, כן, אני כבר באה", נשמע קול צרוד מעט, אך נעים לאוזן. ליאת ואביגיל ממש רעדו מהתרגשות - עוד מעט הן יראו מי היא אותה זקנה שמול הכותל! הדלת נפתחה, ומולן עמדה אישה נמוכה, פניה מלאות בקמטים זעירים, ראשה עטוף במטפחת צבעונית, וחיוך מאיר את פניה.
"במה זכיתי לביקור?", שאלה הזקנה, לאחר שהגישה לשולחן מגש עמוס בעוגות, וקנקן מיץ קר.
אביגיל לא התאפקה ואמרה: "את הזקנה שמול הכותל! המורה שלנו סיפרה עלייך, ואמרה שנשאל אותך למה תמיד את מכינה כל כך הרבה מאכלים, ומחלקת אותם חינם לכל המבקרים כאן?".
הזקנה הסמיקה מעט וחייכה. "טוב, זו כנראה הפעם הראשונה שאספר את הסיפור, אבל אם הגעתן עד כאן- כדאי שתשמענה". הבנות היטו אוזן בסקרנות לסיפורה. "זה היה במלחמת ששת-הימים. הלוחמים שלנו פרצו כאן דרך הסמטאות, ובגבורה אמיתית, התקרבו להר-הבית, כשכדורים שורקים סביבם מכל עבר. מחלון ביתי ראיתי את הדגל הכחול-לבן מתנופף מעל מקום המקדש. עיניי זלגו דמעות... ופתאום - דפיקות חזקות בדלת! נבהלתי, אך הקולות מבחוץ היו ידידותיים. החיילים נכנסו לסלון הזה, מזיעים ומלוכלכים, ובקשו משהו לאכול, לשתות, אחרי ימים רצופים של קרבות. מיהרתי למטבח, אך לצערי הוא היה ריק. כל שהיה לי להציע היו מים קרים, וכמה פרוסות לחם עם גבינה. הצטערתי כל כך שלא יכולתי לתת להם יותר.... הם יצאו להמשך המלחמה רעבים, ואני נשארתי בבית ובליבי גמלה החלטה- מהיום, עד שיבוא המשיח לגאול את הר-הבית כל יום יהיה אצלי שפע של כיבוד, שתייה, מאפים, וברגע שהוא יבוא - יהיה לו מה לאכול אם רק ירצה. ואם לא יבוא היום - יהנו בינתיים האחרים...בתיאבון!"
"כן, בטח! איך אפשר לשכוח אותה! אבל למה את שואלת?", התעניינה אביגיל. "סתם, פתאום נזכרתי במשהו שהיא סיפרה לנו לפני יום ירושלים. היא סיפרה על "הזקנה מול הכותל", כך היא קראה לה. אמרה שזו זקנה מאוד מיוחדת, שחלון ביתה משקיף בדיוק על הכותל. ותמיד ליד הדלת שלה, יש שולחן עמוס בעוגות ומטעמים, וכל מי שרוצה בא ולוקח, בלי לשלם אפילו שקל!". ליאת סיימה את הספור, ואביגיל הנהנה בראשה, נזכרת לאט לאט, ופתאום אמרה: "כן, ואני זוכרת שבסוף, המורה אמרה שאם פעם אחת נפגוש את הזקנה שמול הכותל, נשאל אותה למה היא עושה את זה, ואחר כך נבוא לספר לה!".
שתיהן כבר חשבו על אותו דבר. לפגוש את הזקנה שמול הכותל- זה היה כל רצונן עתה.
שיירת הצועדים הלכה והתקדמה ונכנסה בשירה וריקודים אל רחבת הכותל. אביגיל וליאת החליטו למצוא את הבית שחלונו פונה אל הכותל. הן עלו במדרגות אל הרובע היהודי ותוך זמן קצר חשו בריח נפלא של עוגות שמרים, עוגיות, ולחמניות טריות. "זה חייב להיות הכיוון. נלך בעקבות הריח", החליטה אביגיל. שתיהן צעדו במרץ, ותוך דקות גילו את המקום:בית קטן וישן, בנוי מאבן ירושלמית, ובחצר המרוצפת הקטנה, עומד שולחן רחב, ועליו פרושים מיני מאפה, ובצד פתק קטן, כתוב בכתב רועד מעט: "ברוכים הבאים לירושלים עיר הקודש! בבקשה להתכבד!" אביגל וליאת לא יכלו לאכול מרוב התרגשות. הן היו חייבות לראות את הזקנה. ליאת ניגשה בהיסוס אל דלת העץ הכבדה, ונקשה 3 פעמים. קול נעלי בית נגררות נשמע מתוך הדירה. "כן, כן, אני כבר באה", נשמע קול צרוד מעט, אך נעים לאוזן. ליאת ואביגיל ממש רעדו מהתרגשות - עוד מעט הן יראו מי היא אותה זקנה שמול הכותל! הדלת נפתחה, ומולן עמדה אישה נמוכה, פניה מלאות בקמטים זעירים, ראשה עטוף במטפחת צבעונית, וחיוך מאיר את פניה.
"במה זכיתי לביקור?", שאלה הזקנה, לאחר שהגישה לשולחן מגש עמוס בעוגות, וקנקן מיץ קר.
אביגיל לא התאפקה ואמרה: "את הזקנה שמול הכותל! המורה שלנו סיפרה עלייך, ואמרה שנשאל אותך למה תמיד את מכינה כל כך הרבה מאכלים, ומחלקת אותם חינם לכל המבקרים כאן?".
הזקנה הסמיקה מעט וחייכה. "טוב, זו כנראה הפעם הראשונה שאספר את הסיפור, אבל אם הגעתן עד כאן- כדאי שתשמענה". הבנות היטו אוזן בסקרנות לסיפורה. "זה היה במלחמת ששת-הימים. הלוחמים שלנו פרצו כאן דרך הסמטאות, ובגבורה אמיתית, התקרבו להר-הבית, כשכדורים שורקים סביבם מכל עבר. מחלון ביתי ראיתי את הדגל הכחול-לבן מתנופף מעל מקום המקדש. עיניי זלגו דמעות... ופתאום - דפיקות חזקות בדלת! נבהלתי, אך הקולות מבחוץ היו ידידותיים. החיילים נכנסו לסלון הזה, מזיעים ומלוכלכים, ובקשו משהו לאכול, לשתות, אחרי ימים רצופים של קרבות. מיהרתי למטבח, אך לצערי הוא היה ריק. כל שהיה לי להציע היו מים קרים, וכמה פרוסות לחם עם גבינה. הצטערתי כל כך שלא יכולתי לתת להם יותר.... הם יצאו להמשך המלחמה רעבים, ואני נשארתי בבית ובליבי גמלה החלטה- מהיום, עד שיבוא המשיח לגאול את הר-הבית כל יום יהיה אצלי שפע של כיבוד, שתייה, מאפים, וברגע שהוא יבוא - יהיה לו מה לאכול אם רק ירצה. ואם לא יבוא היום - יהנו בינתיים האחרים...בתיאבון!"