לשמוע את דבר ה'
רבי ישראל מרוז'ין סיפר על תלמידיו של סבי, המגיד ממזריטש, אמרו תורה בשמו, חוץ מרבי זושא. והסיבה היא, שרבי זושא לא שמע מעולם שום דברי תורה של הרבי עד סופם. כי בתחילת דבריו, כשהמגיד השמיע פסוק מן התורה כדי לפרשו ופתח בכתוב "ויאמר ה'" או "וידבר ה'" , מיד תקפה על רבי זושא ההתלהבות , והיה צווח ומתנועע עד שבלבל את כל המסובין ונאלצו להוציאו. אז היה עומד במסדרון או בדיר העצים, טופח בכתלים וצווח: "ויאמר ה'" ולא נשתתק אלא בשעה שהמגיד פסק מלדבר. ומטעם זה לא ידע את דברי המגיד. אבל האמת היא, זאת אני אומר לכם : אם הצדיק אומר באמת והמקבל מקבל באמת , הרי די במלה אחת. במלה אחת ניתן לקרב את כל העולם ובמלה אחת ניתן לטהר את כל העולם.
ניגוד רב שורר בסיפור שלנו. מצד אחד עומדת דמותו של המגיד ותלמידיו. הללו מכונסים בבית המדרש, עומדים לשמוע דברי תורה סדורים על הפסוק מפי רבם המגיד. לאחר שהם נפטרים מהפרעותיו של ר' זושא, הם מקשיבים לדברי התורה עד תומם. לעומתם עומדת דמותו של ר' זושא המצוי בבית המדרש רק עד שמיעת שתי המילים הראשונות של הדרשה. מכאן ואילך מוצא הוא את עצמו במסדרון או בדיר העצים כשבמקום להקשיב הוא עומד וצווח. במקום דרשה שלמה הוא שומע רק שתי מלים וסערת נפשו אינה חולפת עד שמהגיד מסיים את דבריו. כאן מתעוררת השאלה: מעשי מי גדולים - מעשי המגיד ותלמידיו או מעשי ר' זושא. מתוך סיום דבריו של נכדו של המגיד ממזריטש, הלא הוא ר' שמואל מרוז'ין , עולה כי הקשר בין המגיד לר' זושא כנראה עמוק יותר מאשר לתלמידיו האחרים. די לו לר' זושא לשמוע שתי מלים על מנת להתקרב בעוד כל השאר זקוקים לאמירה ארוכה ומסודרת .
מן הראוי שנשים לב לעובדה שהמילים אותן קולט ר' זושא בכל זאת הינן המילים "וידבר ה'"
או "ויאמר ה'". מקובל בפי החסידים לומר שבשעה שהרבי אומר תורה הרי אלו דברי אלוקים חיים. הרבי הוא רק צינור להעברת המסר, אבל הדברים עצמם הינם דברי אלוקים חיים. למרות זאת, זקוקים התלמידים לשמוע את הדברים עד תומם . ר' זושא אין לו צורך בשמיעת המהלך כולו. שומע הוא את קול אלוקים מדבר אליו מיד במילים הראשונות. הוא כבר קיבל את אשר היה זקוק לו. ההקשבה לדברי התורה נועדה על מנת ליצור את הקשר בין האדם לאלוקיו ואילו ר' זושא שומע מיד ברגע שנשמעות המילים "וידבר ה'" או "ויאמר ה'" את קול אלוקים המדבר אליו ואין הוא זקוק ליותר מכך, הקשר כבר נוצר.
זאת ועוד. העובדה שהתלמידים האחרים זקוקים לשמוע את המשכה של הדרשה, מרמזת על השוני שבין סגנון ההקשבה של ר' זושא ובין תלמידי המגיד. שאר התלמידים מתקשרים אל המימד הרעיוני של הדרשה. כל עוד לא תושלם הדרשה, לא יקבלו ממנה את אשר הם זקוקים לו. ר' זושא אינו נקשר אל הרעיון , אלא לדבר ה' הבא בדרשה. יש כאן כמובן גם הבחנה בין הקשבה שיסודה בקליטה האינטלקטואלית של התלמידים לבין ההקשבה הרגשית של ר' זושא המתקשר אל דבר ה' ללא כל התעוררות שכלתנית. תעיד על כך ההתלהבות האוחזת בר' זושא העומד במקום אליו הוצא, מטפח בידיו וזועק בקול "ויאמר ה'". איש מהתלמידים הנותרים בתוך בית המדרש, אינו מגיע לדרגה זו של התלהבות והדבר מעיד על סוג ההתקשרות של ר' זושא.
גם מקום עמידתו של ר' זושא לעומת מקום עמידתם של שאר התלמידים אומר דרשני. בתחילה היה ר' זושא עם שאר התלמידים בבית המדרש, אולם הוא מוצא החוצה אל המסדרון. בדברי חז"ל מצויה כבר ההבחנה בין הפרוזדור לבין הטרקלין. הפרוזדור מסמל את ההכנה לקראת הדבר עצמו בעוד הדבר עצמו קורה בטרקלין. הוצאתו של ר' זושא אל המסדרון מסמלת הנמכה מסוימת. כביכול עדיין עומד הוא מבחוץ, בעוד יתרת התלמידים נמצאים בפנים. אבל האמת היא הפוכה, ר' זושא הוא שמחובר למהות הדברים בעוד האחרים זקוקים למהלך ארוך שיביא אותם אל החיבור הנדרש.
רבי ישראל מרוז'ין סיפר על תלמידיו של סבי, המגיד ממזריטש, אמרו תורה בשמו, חוץ מרבי זושא. והסיבה היא, שרבי זושא לא שמע מעולם שום דברי תורה של הרבי עד סופם. כי בתחילת דבריו, כשהמגיד השמיע פסוק מן התורה כדי לפרשו ופתח בכתוב "ויאמר ה'" או "וידבר ה'" , מיד תקפה על רבי זושא ההתלהבות , והיה צווח ומתנועע עד שבלבל את כל המסובין ונאלצו להוציאו. אז היה עומד במסדרון או בדיר העצים, טופח בכתלים וצווח: "ויאמר ה'" ולא נשתתק אלא בשעה שהמגיד פסק מלדבר. ומטעם זה לא ידע את דברי המגיד. אבל האמת היא, זאת אני אומר לכם : אם הצדיק אומר באמת והמקבל מקבל באמת , הרי די במלה אחת. במלה אחת ניתן לקרב את כל העולם ובמלה אחת ניתן לטהר את כל העולם.
ניגוד רב שורר בסיפור שלנו. מצד אחד עומדת דמותו של המגיד ותלמידיו. הללו מכונסים בבית המדרש, עומדים לשמוע דברי תורה סדורים על הפסוק מפי רבם המגיד. לאחר שהם נפטרים מהפרעותיו של ר' זושא, הם מקשיבים לדברי התורה עד תומם. לעומתם עומדת דמותו של ר' זושא המצוי בבית המדרש רק עד שמיעת שתי המילים הראשונות של הדרשה. מכאן ואילך מוצא הוא את עצמו במסדרון או בדיר העצים כשבמקום להקשיב הוא עומד וצווח. במקום דרשה שלמה הוא שומע רק שתי מלים וסערת נפשו אינה חולפת עד שמהגיד מסיים את דבריו. כאן מתעוררת השאלה: מעשי מי גדולים - מעשי המגיד ותלמידיו או מעשי ר' זושא. מתוך סיום דבריו של נכדו של המגיד ממזריטש, הלא הוא ר' שמואל מרוז'ין , עולה כי הקשר בין המגיד לר' זושא כנראה עמוק יותר מאשר לתלמידיו האחרים. די לו לר' זושא לשמוע שתי מלים על מנת להתקרב בעוד כל השאר זקוקים לאמירה ארוכה ומסודרת .
מן הראוי שנשים לב לעובדה שהמילים אותן קולט ר' זושא בכל זאת הינן המילים "וידבר ה'"
או "ויאמר ה'". מקובל בפי החסידים לומר שבשעה שהרבי אומר תורה הרי אלו דברי אלוקים חיים. הרבי הוא רק צינור להעברת המסר, אבל הדברים עצמם הינם דברי אלוקים חיים. למרות זאת, זקוקים התלמידים לשמוע את הדברים עד תומם . ר' זושא אין לו צורך בשמיעת המהלך כולו. שומע הוא את קול אלוקים מדבר אליו מיד במילים הראשונות. הוא כבר קיבל את אשר היה זקוק לו. ההקשבה לדברי התורה נועדה על מנת ליצור את הקשר בין האדם לאלוקיו ואילו ר' זושא שומע מיד ברגע שנשמעות המילים "וידבר ה'" או "ויאמר ה'" את קול אלוקים המדבר אליו ואין הוא זקוק ליותר מכך, הקשר כבר נוצר.
זאת ועוד. העובדה שהתלמידים האחרים זקוקים לשמוע את המשכה של הדרשה, מרמזת על השוני שבין סגנון ההקשבה של ר' זושא ובין תלמידי המגיד. שאר התלמידים מתקשרים אל המימד הרעיוני של הדרשה. כל עוד לא תושלם הדרשה, לא יקבלו ממנה את אשר הם זקוקים לו. ר' זושא אינו נקשר אל הרעיון , אלא לדבר ה' הבא בדרשה. יש כאן כמובן גם הבחנה בין הקשבה שיסודה בקליטה האינטלקטואלית של התלמידים לבין ההקשבה הרגשית של ר' זושא המתקשר אל דבר ה' ללא כל התעוררות שכלתנית. תעיד על כך ההתלהבות האוחזת בר' זושא העומד במקום אליו הוצא, מטפח בידיו וזועק בקול "ויאמר ה'". איש מהתלמידים הנותרים בתוך בית המדרש, אינו מגיע לדרגה זו של התלהבות והדבר מעיד על סוג ההתקשרות של ר' זושא.
גם מקום עמידתו של ר' זושא לעומת מקום עמידתם של שאר התלמידים אומר דרשני. בתחילה היה ר' זושא עם שאר התלמידים בבית המדרש, אולם הוא מוצא החוצה אל המסדרון. בדברי חז"ל מצויה כבר ההבחנה בין הפרוזדור לבין הטרקלין. הפרוזדור מסמל את ההכנה לקראת הדבר עצמו בעוד הדבר עצמו קורה בטרקלין. הוצאתו של ר' זושא אל המסדרון מסמלת הנמכה מסוימת. כביכול עדיין עומד הוא מבחוץ, בעוד יתרת התלמידים נמצאים בפנים. אבל האמת היא הפוכה, ר' זושא הוא שמחובר למהות הדברים בעוד האחרים זקוקים למהלך ארוך שיביא אותם אל החיבור הנדרש.