אין דבר שמתסכל את מוטי שקלאר, מנכ"ל הרשות השנייה ולטלוויזיה ולרדיו, יותר מהעשייה התקשורתית המועטת של הציבור הדתי-לאומי. וכשהוא אומר תקשורת, הוא אינו מתכוון לתקשורת הפנים-מגזרית אלא לתקשורת הכללית. הוא מספר לי שני סיפורים כדי להמחיש את עמדת-היחיד שלו בתחום.
'פורום היוצרים הדוקומנטריים' הוא גוף נתמך בידי הרשות השנייה. לאחרונה הריץ הפורום פרוייקט שנקרא 'הטלוויזיה בעידן של סכסוך'. שקלאר בחן את כל הסרטים במסגרת הפרוייקט וגילה להפתעתו שכולם נוגעים בקונפליקט בין ישראל לפלסטינים מזווית הראייה של הפלסטינים. שקלאר הודיע ליושבת ראש הפורום שמצב העניינים הזה לא מקובל עליו. הוא ביקש ממנה להציג גם סרטים שנקודת המוצא שלהם היא הצדק הישראלי. היו"ר שיגרה בתגובה לשקלאר מכתב תוקפני, שבו ציינה כי אין סרטים אקטואליים העונים לקריטריון, ולא במקרה אין סרטים כאלה.
מתנחל, הסבירה, לא יכול להיות הומניסט, והומניזם הוא תנאי בסיסי ליצירה. זו הסיבה שאין סרטים המתייחסים לקונפליקט מן הזווית הימנית. הדברים הרתיחו את שקלאר, אבל לא הייתה לו תשובה עניינית לטענותיה, ולא בגלל שהמתנחלים לא הומניסטים אלא משום שבאמת כמעט שאין סרטים ימניים. שקלאר חיפש הרבה ובסוף מצא סרט אחד בלבד.
במקרה אחר, שאירע לא מזמן, התנהלו חילופי דברים בלתי-שגרתיים בין שקלאר לבין זכייני ערוץ 2. שקלאר פנה אליהם בטענה שתכניות היהדות שהם חייבים לשדר משובצות בימי שישי בצהרים בשעות דלות רייטינג. הוא ביקש שמעתה ישדרו את תכניות היהדות משעה 17:30 ואילך. הימים היו ימי שעון החורף. ראשי 'קשת', 'רשת' ו'טלעד' התקשו להבין. בשעה הזאת השבת כבר בעיצומה! למי בדיוק מיועדת התכנית? הם ביקשו להעמיד את שקלאר על טעותו. לשם מה, הקשו, נשדר תכניות יהדות בשעה כזו? הרי הציבור הדתי כבר איננו צופה בטלוויזיה?! שקלאר השיב שזה בדיוק העניין. "כאדם דתי קשה לי לעכל את עצם השידורים בשבת, ובכל זאת אני מצפה שתכניות היהדות ישודרו דווקא לאחר כניסת השבת, בשעות בעלות רייטינג סביר, ולא עבור הצופים הדתיים הם כבר מכירים את פרשת השבוע". סופה של הפרשה טרם בא.
להרחיב את מעגל העשייה התקשורתית
קרוב לשנה משמש מוטי (מרדכי) שקלאר, תושב עפרה ואב לחמישה, כמנכ"ל הרשות השנייה. קודם לכן כיהן כיו"ר רשות השידור. בשני התפקידים ייצג למעשה את עמדות המדינה מול ערוץ 2, הרדיו האזורי ואחר-כך גם מול ערוץ 10.
שקלאר הוא דמות חריגה בעולם התקשורת ובעולם הדתי כאחד. הוא חי ומדבר בשפת שני העולמות, ומנסה לשלב אותם במסגרת תפיסה מחשבתית אחת. דרך ההסתכלות שלו בלתי-שגרתית. אין זה מפתיע אפוא שבשתי הזירות רבים מתקשים לעכל את התמהיל המיוחד שהוא מביא אתו.
כציוני דתי, אחד העקרונות המרכזיים של מוטי שקלאר הוא לקיחת אחריות, ולא רק בתחומים המעשיים של פיתוח הארץ. יש לו יעד מרכזי ברור: הרחבת מעגל העשייה התקשורתית אל מחוץ לבועה התל-אביבית-חילונית-אשכנזית-שמאלנית, עם או בלי מירכאות. הוא מקדיש אנרגיות רבות להנחלת המסר הזה לצמרת התקשורת, שעמה הוא עומד בקשר שוטף. במקביל, אינו חדל להרביץ את רעיונותיו בציבור הדתי-לאומי.
כבר שני עשורים הוא מקדם את רעיון השתלבות הדתיים בתקשורת. הוא טוען שאם הציונות הדתית רוצה להיות רלוונטית לציבוריות הישראלית, היא חייבת להצטרף למעגל העשייה התקשורתית לגווניה. המאבק המתמשך לא סחף אחריו עד כה את המוני הדתיים-לאומיים. לא מעטים סבורים כי הדרך שהוא מוביל, אם היא נכונה ואם לאו, חסרת סיכוי. אך שקלאר לא מתייאש.
ברוח מרכז הרב
מה הביא אותך לעולם התקשורת?
"אצלי נפל האסימון לפני עשרים שנה. ניהלתי אז את מדרשת הגולן בחיספין, ועסקתי בעיקר במפגש בין דתיים לחילוניים בני קיבוצים וחניכי קורסים בצה"ל. במפגשים האלה התברר לי עד כמה עמוק הפער; לא רק במובן של חילוקי דעות, אלא פשוט חוסר היכרות בסיסית של שני הצדדים זה את זה. המסקנה שלי הייתה שחייבים לפעול בזירת התקשורתית, משום שיש לה השפעה אדירה על עיצוב עמדות הציבור ועל התיווך בין הציבורים השונים החיים בישראל.
"חייבים להבין שהתקשורת היא הגורם המתווך כיום בין אנשים ובין קבוצות באוכלוסייה. היא גורם שמעצב את המציאות. כדי להיות שותף בעיצוב ובתיווך הזה אתה חייב לפעול בתקשורת. היה לי ברור שללא מעורבות דתית בתקשורת, כלומר בלי שיח ציבורי בין דתיים לחילוניים, הראייה הסטיגמטית ההדדית רק תחריף".
אז אתה באמת מאמין שצריך לקבל ולתת. אתה לא בא בגישה שאומרת 'אני אשלם מחיר אבל אצליח לתקן משהו'.
"נכון. לפחות ברמה האידיאלית, אני לא נמצא בתקשורת מתוך גישה של 'להציל יקר מזולל'. יחד עם זאת, ברמה המעשית יש מצבים שצריך 'להציל יקר מזולל', ובמיוחד בערוץ מסחרי כמו ערוץ 2. חשוב בעיני להיות פה, משום שאי-שותפות בעשייה התקשורתית היא מצב בלתי-מתקבל על הדעת, ממש כאילו מישהו היה בא ואומר לך שהוא לא מצטרף למהפכת הדפוס".
הפשרה היא אידיאל
באלו תחנות תקשורתיות עברת?
"קודם כל הלכתי ללמוד. במקביל השתלבתי כתחקירן ומפיק בערוץ 1. אחר-כך הציעו לי להקים ולנהל את בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה 'מעלה'. זה היה מבחינתי הדגם לדרך שבה צריכה הציונות הדתית לנהל את עצמה. חלק בלתי-נפרד מ'מעלה' היה בית המדרש שהקמנו, ובמסגרתו דנו הרבנים שג"ר ובן-נון ופרופ' שלום רוזנברג בשאלות שקשורות בהתמודדויות בתקשורת. הזרוע המעשית הייתה בית הספר עצמו. אלא שהמצב שהיה באותם ימים נמשך עד היום התקשורת מעניינת את הציבור הדתי כשלג דאשתקד".
מה ההסבר שלך לכך שלמרות הציפיות שלך, הציבור הדתי לא משתלב בתקשורת?
"בנושא הזה יש לי ביקורת נוקבת על הציבור הדתי על עצמנו. לא סתם דימיתי את יחס הציבור הדתי לתקשורת ליחס החרדים לציונות. יש אצלנו שלילה מוחלטת, מתוך חוסר נכונות לקבל הכרעות או אי-רצון ללכלך את הידיים. ללמוד את התחום הזה ובוודאי לעסוק בו, משמע להתעסק בחומרים של החיים, לשלם מחיר, וגם להתפשר. בהשקפה שלי פשרה היא אידיאל ולא דיעבד, ממש כמו חובש שנאלץ להיחשף למראות לא צנועים בעת טיפול רפואי".
מדבריך עולה האפשרות שהבעיה אינה ברמה המעשית אלא ברמה הרעיונית. כנראה שגדולי התורה ומעצבי הדרך בציונות הדתית חושבים שרעיונית ומחשבתית אי-אפשר לחצות גבולות מסוימים ואי-אפשר לוותר או להתפשר?
"אתן לך דוגמא. היום כתבתי מכתב לזכיינים, שבו שאלתי אותם מדוע אינני רואה בלוח השידורים שלהם אזכור ללוח השנה היהודי. מבחינת תכני השידורים אין חגים, אין שבתות, אין תשעה באב. אתה יכול לבוא ולומר: 'רגע, איך אדם דתי יכול להסכים לשידור טלוויזיה בשבת?'"
זו באמת שאלה טובה...
"זה בעיני ביטוי לפשרה שאני מדבר עליה. מי שחולק עלי ואומר שאסור לתת לגיטימציה לחילול שבת, זה בעיני חוסר נכונות לקחת אחריות. זו בדיוק הגישה של העולם החרדי".
בעיניך הציונות הדתית נעצרה משום שלא לקחה אחריות גם בתחום התקשורת?
"נעצרה זו מילה חריפה מדי. הציונות הדתית לא השכילה להבין שהפתיחות שאפשרה לה להיות שותפה בכירה במפעל הציוני לא יושמה בתחום התקשורת. קח לדוגמא את סוגיית השידורים בליל שבת. לכאורה אני, כמנכ"ל דתי, צריך להתעלם לחלוטין מן התכנים שיש בטלוויזיה בלילות שבת. אם שבת אמיתית היא רק בדרך המקובלת עלינו, אז בטלוויזיה אפשר לזרוק את כל הזבל.
"אבל אם אני אחראי לחברה הישראלית ואני רואה את התקשורת כגורם מחולל תרבות, אני לא יכול שלא להתערב. מתוך הגישה הזאת אני בא ואומר לזכיינים: 'רבותי הנכבדים, לא ייתכן שהמסר שתעבירו לחברה הישראלית בליל שבת הוא מסר של בידור בלבד'".
ריגוש באמצעות חידוש
אחת לכמה שבועות הרשות השנייה פוסלת פרסומות בוטות ומעוררת עליה בתגובה את התקשורת. למה אתה משקיע אנרגיות בפסילת פרסומות בוטות יותר מאשר תכניות לא פחות בוטות?
"לפרסומות יש לדעתי השפעה גדולה יותר מאשר לתכניות עצמן".
איך זה?
"כשאדם צופה בתכנית, הוא מודע מראש לכך שלתכנית יש מסר שעיצב היוצר שלה. לעומת זאת הפרסומות הן כביכול רק מסחריות, ולכן דווקא הן אלה שמבטאות את הנורמה. כולנו מכירים את התופעה שילדים שרים בעל-פה פרסומות. זה מחלחל ומנרמל אפילו זנות, את הדברים הכי נמוכים בעולם.
"אני מנהל מאבק גדול בנושא הפרסומות, למרות שאני משלם על כך מחיר כבד. בין היתר טוענים נגדי שאני מתחסד. הזכיינים שואלים אותי, למה אני מתנהג כמו קומיסר? מדוע אני פוגע בחופש הביטוי? אני משיב להם ששידור הפרסומות או תכניות ירודות כמו 'יצרים' של איה ושירלי, מוכיחות שהריגוש הוא חזות הכל. ומה האמצעי לריגוש? גירוי! תשואות ההמון בכיכר העיר יובילו אותנו כל הזמן יותר ויותר נמוך".
התהליך שאתה מתאר מוביל לשאלה נוקבת: אולי בעצם אתה מנהל קרב שאבוד מראש? הרי מה שאתה נאבק נגדו היום יהיה בעוד שנה נורמה, ובעוד שנה תאבק נגד דברים עוד יותר נמוכים?
"שאלה מצוינת. לדעתי צריך קודם כל לשבת מול המסך, להגדיר את הבעיות ואת דרכי הפתרון. אבל לדעתי הבעיה הבסיסית היא חוסר המעורבות שלנו בכל העשייה התקשורתית. ועוד נקודה, ההתמודדות שלי היא לא רק בפסילה של דברים בוטים. אמרתי בכמה הזדמנויות שכיוון שריגוש בפני עצמו מחייב ירידה למטה, אנחנו בערוץ 2 צריכים ליצור ריגוש באמצעות חידוש. אם למשל הדרמות, הסרטים והסדרות ייצאו מחוץ לתל אביב, הם ימצאו שם דברים חדשים. התהליכים העוברים על העולים החדשים, הוויכוחים בירוחם או החיים בהתנחלויות הם דברים חדשים שעוד לא נראו על המסך. בכל 10 השנים שערוץ 2 פועל שודר פעם אחת בלבד סרט, לא סדרה, סרט אחד על החיים בקריית שמונה תחת קטיושות. הליכה למקומות האלה היא חידוש שמביא לריגוש. אני צריך למקד את אנרגיות המאבק במספר תחומים, ובתחומים מסוימים אני צריך לוותר. אחרי הכל זו לא הטלוויזיה שלי".
אז אני שואל שנית האם אתה לא נאבק בתחנות רוח?
"זה מאבק קשה, ופה התביעה שלי לציבור הדתי שמשאיר אותי לבד במאבק הזה".
לבד בשדה הקרב
אבל פרסומאי דתי לעולם לא יצליח ליצור פרסומת מגרה יותר מזו שמשודרת כיום, אז מה תעזור עוד מעורבות של הדתיים?
"הציבור הדתי צריך להיות שותף במאבק".
אנשים בציבור הדתי חשים שזה לא השדה שלהם, שזה לא הקרב שלהם.
"זה כן הקרב שלנו. ל-90% מהציבור הדתי יש בבית ערוץ 2. אני מאמין שצריך להיאבק על אופי השידורים. צריך להבין שערוץ 2 הוא רשות הרבים של הציבוריות הישראלית, הוא מדורת השבט, הוא כיום מעצב התרבות מספר 1 בישראל, ואני חייב להתערב ולהשפיע על התכנים. אגב, בכל העולם יש פיקוח של המדינה. רק בארה"ב שהיא ענקית ושוק התקשורת חופשי לחלוטין פועלת ה'יד הנעלמה'. שם רשת פוקס גברה על ה-CNN משום שהציגה קו יותר שמרני. אצלנו אין דבר כזה, כי אין מספיק מקום להרבה ערוצים. זו מדינה קטנה, בעיקר בשוק הפרסום, שהוא שוק מוגבל.
"אתה שואל האם המאבק שווה? לפעמים אני מתלבט. מה אני צריך את זה באופן אישי. הרי גם הציבור הדתי כועס עלי. פעם או פעמיים ביום אני מקבל הביתה טלפונים מאנשים בציבור שלנו שאומרים לי 'תתפטר, מי צריך אותך?'"
אני רואה שהתופעה מעלה על פניך חיוך. אני הייתי מתרגז.
"מה לעשות. אני כבר רגיל לחטוף".
הימין לא פחות אשם
תחת הכותרת 'לא התקשורת אשמה' פרסם מוטי שקלאר בגיליון הקודם של 'נקודה' (261) עמדה חדשה בהחלט בכל מה שנוגע ליחסי הימין והתקשורת. במאמר טען שקלאר כי הימין כבר אינו יכול לטעון לשמאלניות התקשורת, משום שהוא לא מנצל את ההזדמנויות הקיימות להשתלב בעשייה התקשורתית. שקלאר מפנה את ביקורתו לשלוש רמות שונות בציבור הדתי לאומי: הפוליטיקאים, אנשי העסקים והיוצרים.
הפוליטיקאים, הוא כותב, יכולים להשתמש בהשפעתם כדי להשפיע על כללי המשחק בשוק התקשורת. הם יכולים למשל לקבוע שערוצי הכבלים והלוויין יפתחו את חבילת הבסיס שלהם ויעניקו לכל לקוח לבחור לבדו אלו ערוצים לרכוש. גם בעלי ההון יכולים להיכנס לזירה. בימים אלה, למשל, אפשרן עדיין להתמודד על המכרז להפעלת תחנת רדיו דתית בשפלת החוף.
או למשל, יכול להיות שבעל הון דתי שהיה מסייע ליוסי מימן לחלץ את ערוץ 10 מהקרשים יכול היה להשפיע משמעותית על שוק התקשורת הישראלי. החברה החילונית, כותב שקלאר, משקיעה משאבי ענק בתקשורת, גם אם לא תמיד הדבר משתלם כלכלית. למה אצלנו זה לא קורה?
אך יותר מכל מצר שקלאר על היצירה הדתית תקשורתית המועטת. "מעט מדי לומדים תקשורת. 'מעלה' קם ואחר-כך נפל מהסיבות שנפל. למה לא קמה אלטרנטיבה? אני לימדתי תקשורת בבר-אילן ובמסגרת מכללת אורות. היו לי 6 תלמידות הקורס הכי קטן. לא מזמן ישבתי עם ראש המכללה למנהל כדי לדון בשאלה מדוע דתיים לומדים בכל המסלולים של המכללה חוץ ממסלול התקשורת.
"כמנכ"ל יש בידי סמכות בלעדית לקבוע מה ישודר במשך 2% מן הזמן בערוץ 2. כיוון שיש חוסר עצום בהתייחסות ליהדות, הוצאתי מכרזים שעניינם המורשת היהודית, אישים חשובים בישראל ועוד, ולא הגיעו בכלל הצעות מהכיוון הדתי לאומי. פשוט אין הצעות.
"או לדוגמא, שאלתי את הזכיינים איך יכול להיות שאחרי שנתיים של אינתיפאדה, שבה רבע מן ההרוגים הם מתנחלים, אין אף סרט שמתאר את הזווית הזו. מה משיבים לי הזכיינים? אתה צודק במאה אחוזים, אבל תביא הצעות. פניתי ל'מעלה' ולעוד מוסדות. בסוף מצאתי סרט אחד של מנורה קצובר. צריך להבין: משמעות הוואקום הזה היא 'אתה לא שותף'.
'פורום היוצרים הדוקומנטריים' הוא גוף נתמך בידי הרשות השנייה. לאחרונה הריץ הפורום פרוייקט שנקרא 'הטלוויזיה בעידן של סכסוך'. שקלאר בחן את כל הסרטים במסגרת הפרוייקט וגילה להפתעתו שכולם נוגעים בקונפליקט בין ישראל לפלסטינים מזווית הראייה של הפלסטינים. שקלאר הודיע ליושבת ראש הפורום שמצב העניינים הזה לא מקובל עליו. הוא ביקש ממנה להציג גם סרטים שנקודת המוצא שלהם היא הצדק הישראלי. היו"ר שיגרה בתגובה לשקלאר מכתב תוקפני, שבו ציינה כי אין סרטים אקטואליים העונים לקריטריון, ולא במקרה אין סרטים כאלה.
מתנחל, הסבירה, לא יכול להיות הומניסט, והומניזם הוא תנאי בסיסי ליצירה. זו הסיבה שאין סרטים המתייחסים לקונפליקט מן הזווית הימנית. הדברים הרתיחו את שקלאר, אבל לא הייתה לו תשובה עניינית לטענותיה, ולא בגלל שהמתנחלים לא הומניסטים אלא משום שבאמת כמעט שאין סרטים ימניים. שקלאר חיפש הרבה ובסוף מצא סרט אחד בלבד.
במקרה אחר, שאירע לא מזמן, התנהלו חילופי דברים בלתי-שגרתיים בין שקלאר לבין זכייני ערוץ 2. שקלאר פנה אליהם בטענה שתכניות היהדות שהם חייבים לשדר משובצות בימי שישי בצהרים בשעות דלות רייטינג. הוא ביקש שמעתה ישדרו את תכניות היהדות משעה 17:30 ואילך. הימים היו ימי שעון החורף. ראשי 'קשת', 'רשת' ו'טלעד' התקשו להבין. בשעה הזאת השבת כבר בעיצומה! למי בדיוק מיועדת התכנית? הם ביקשו להעמיד את שקלאר על טעותו. לשם מה, הקשו, נשדר תכניות יהדות בשעה כזו? הרי הציבור הדתי כבר איננו צופה בטלוויזיה?! שקלאר השיב שזה בדיוק העניין. "כאדם דתי קשה לי לעכל את עצם השידורים בשבת, ובכל זאת אני מצפה שתכניות היהדות ישודרו דווקא לאחר כניסת השבת, בשעות בעלות רייטינג סביר, ולא עבור הצופים הדתיים הם כבר מכירים את פרשת השבוע". סופה של הפרשה טרם בא.
להרחיב את מעגל העשייה התקשורתית
קרוב לשנה משמש מוטי (מרדכי) שקלאר, תושב עפרה ואב לחמישה, כמנכ"ל הרשות השנייה. קודם לכן כיהן כיו"ר רשות השידור. בשני התפקידים ייצג למעשה את עמדות המדינה מול ערוץ 2, הרדיו האזורי ואחר-כך גם מול ערוץ 10.
שקלאר הוא דמות חריגה בעולם התקשורת ובעולם הדתי כאחד. הוא חי ומדבר בשפת שני העולמות, ומנסה לשלב אותם במסגרת תפיסה מחשבתית אחת. דרך ההסתכלות שלו בלתי-שגרתית. אין זה מפתיע אפוא שבשתי הזירות רבים מתקשים לעכל את התמהיל המיוחד שהוא מביא אתו.
כציוני דתי, אחד העקרונות המרכזיים של מוטי שקלאר הוא לקיחת אחריות, ולא רק בתחומים המעשיים של פיתוח הארץ. יש לו יעד מרכזי ברור: הרחבת מעגל העשייה התקשורתית אל מחוץ לבועה התל-אביבית-חילונית-אשכנזית-שמאלנית, עם או בלי מירכאות. הוא מקדיש אנרגיות רבות להנחלת המסר הזה לצמרת התקשורת, שעמה הוא עומד בקשר שוטף. במקביל, אינו חדל להרביץ את רעיונותיו בציבור הדתי-לאומי.
כבר שני עשורים הוא מקדם את רעיון השתלבות הדתיים בתקשורת. הוא טוען שאם הציונות הדתית רוצה להיות רלוונטית לציבוריות הישראלית, היא חייבת להצטרף למעגל העשייה התקשורתית לגווניה. המאבק המתמשך לא סחף אחריו עד כה את המוני הדתיים-לאומיים. לא מעטים סבורים כי הדרך שהוא מוביל, אם היא נכונה ואם לאו, חסרת סיכוי. אך שקלאר לא מתייאש.
ברוח מרכז הרב
מה הביא אותך לעולם התקשורת?
"אצלי נפל האסימון לפני עשרים שנה. ניהלתי אז את מדרשת הגולן בחיספין, ועסקתי בעיקר במפגש בין דתיים לחילוניים בני קיבוצים וחניכי קורסים בצה"ל. במפגשים האלה התברר לי עד כמה עמוק הפער; לא רק במובן של חילוקי דעות, אלא פשוט חוסר היכרות בסיסית של שני הצדדים זה את זה. המסקנה שלי הייתה שחייבים לפעול בזירת התקשורתית, משום שיש לה השפעה אדירה על עיצוב עמדות הציבור ועל התיווך בין הציבורים השונים החיים בישראל.
"חייבים להבין שהתקשורת היא הגורם המתווך כיום בין אנשים ובין קבוצות באוכלוסייה. היא גורם שמעצב את המציאות. כדי להיות שותף בעיצוב ובתיווך הזה אתה חייב לפעול בתקשורת. היה לי ברור שללא מעורבות דתית בתקשורת, כלומר בלי שיח ציבורי בין דתיים לחילוניים, הראייה הסטיגמטית ההדדית רק תחריף".
אז אתה באמת מאמין שצריך לקבל ולתת. אתה לא בא בגישה שאומרת 'אני אשלם מחיר אבל אצליח לתקן משהו'.
"נכון. לפחות ברמה האידיאלית, אני לא נמצא בתקשורת מתוך גישה של 'להציל יקר מזולל'. יחד עם זאת, ברמה המעשית יש מצבים שצריך 'להציל יקר מזולל', ובמיוחד בערוץ מסחרי כמו ערוץ 2. חשוב בעיני להיות פה, משום שאי-שותפות בעשייה התקשורתית היא מצב בלתי-מתקבל על הדעת, ממש כאילו מישהו היה בא ואומר לך שהוא לא מצטרף למהפכת הדפוס".
הפשרה היא אידיאל
באלו תחנות תקשורתיות עברת?
"קודם כל הלכתי ללמוד. במקביל השתלבתי כתחקירן ומפיק בערוץ 1. אחר-כך הציעו לי להקים ולנהל את בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה 'מעלה'. זה היה מבחינתי הדגם לדרך שבה צריכה הציונות הדתית לנהל את עצמה. חלק בלתי-נפרד מ'מעלה' היה בית המדרש שהקמנו, ובמסגרתו דנו הרבנים שג"ר ובן-נון ופרופ' שלום רוזנברג בשאלות שקשורות בהתמודדויות בתקשורת. הזרוע המעשית הייתה בית הספר עצמו. אלא שהמצב שהיה באותם ימים נמשך עד היום התקשורת מעניינת את הציבור הדתי כשלג דאשתקד".
מה ההסבר שלך לכך שלמרות הציפיות שלך, הציבור הדתי לא משתלב בתקשורת?
"בנושא הזה יש לי ביקורת נוקבת על הציבור הדתי על עצמנו. לא סתם דימיתי את יחס הציבור הדתי לתקשורת ליחס החרדים לציונות. יש אצלנו שלילה מוחלטת, מתוך חוסר נכונות לקבל הכרעות או אי-רצון ללכלך את הידיים. ללמוד את התחום הזה ובוודאי לעסוק בו, משמע להתעסק בחומרים של החיים, לשלם מחיר, וגם להתפשר. בהשקפה שלי פשרה היא אידיאל ולא דיעבד, ממש כמו חובש שנאלץ להיחשף למראות לא צנועים בעת טיפול רפואי".
מדבריך עולה האפשרות שהבעיה אינה ברמה המעשית אלא ברמה הרעיונית. כנראה שגדולי התורה ומעצבי הדרך בציונות הדתית חושבים שרעיונית ומחשבתית אי-אפשר לחצות גבולות מסוימים ואי-אפשר לוותר או להתפשר?
"אתן לך דוגמא. היום כתבתי מכתב לזכיינים, שבו שאלתי אותם מדוע אינני רואה בלוח השידורים שלהם אזכור ללוח השנה היהודי. מבחינת תכני השידורים אין חגים, אין שבתות, אין תשעה באב. אתה יכול לבוא ולומר: 'רגע, איך אדם דתי יכול להסכים לשידור טלוויזיה בשבת?'"
זו באמת שאלה טובה...
"זה בעיני ביטוי לפשרה שאני מדבר עליה. מי שחולק עלי ואומר שאסור לתת לגיטימציה לחילול שבת, זה בעיני חוסר נכונות לקחת אחריות. זו בדיוק הגישה של העולם החרדי".
בעיניך הציונות הדתית נעצרה משום שלא לקחה אחריות גם בתחום התקשורת?
"נעצרה זו מילה חריפה מדי. הציונות הדתית לא השכילה להבין שהפתיחות שאפשרה לה להיות שותפה בכירה במפעל הציוני לא יושמה בתחום התקשורת. קח לדוגמא את סוגיית השידורים בליל שבת. לכאורה אני, כמנכ"ל דתי, צריך להתעלם לחלוטין מן התכנים שיש בטלוויזיה בלילות שבת. אם שבת אמיתית היא רק בדרך המקובלת עלינו, אז בטלוויזיה אפשר לזרוק את כל הזבל.
"אבל אם אני אחראי לחברה הישראלית ואני רואה את התקשורת כגורם מחולל תרבות, אני לא יכול שלא להתערב. מתוך הגישה הזאת אני בא ואומר לזכיינים: 'רבותי הנכבדים, לא ייתכן שהמסר שתעבירו לחברה הישראלית בליל שבת הוא מסר של בידור בלבד'".
ריגוש באמצעות חידוש
אחת לכמה שבועות הרשות השנייה פוסלת פרסומות בוטות ומעוררת עליה בתגובה את התקשורת. למה אתה משקיע אנרגיות בפסילת פרסומות בוטות יותר מאשר תכניות לא פחות בוטות?
"לפרסומות יש לדעתי השפעה גדולה יותר מאשר לתכניות עצמן".
איך זה?
"כשאדם צופה בתכנית, הוא מודע מראש לכך שלתכנית יש מסר שעיצב היוצר שלה. לעומת זאת הפרסומות הן כביכול רק מסחריות, ולכן דווקא הן אלה שמבטאות את הנורמה. כולנו מכירים את התופעה שילדים שרים בעל-פה פרסומות. זה מחלחל ומנרמל אפילו זנות, את הדברים הכי נמוכים בעולם.
"אני מנהל מאבק גדול בנושא הפרסומות, למרות שאני משלם על כך מחיר כבד. בין היתר טוענים נגדי שאני מתחסד. הזכיינים שואלים אותי, למה אני מתנהג כמו קומיסר? מדוע אני פוגע בחופש הביטוי? אני משיב להם ששידור הפרסומות או תכניות ירודות כמו 'יצרים' של איה ושירלי, מוכיחות שהריגוש הוא חזות הכל. ומה האמצעי לריגוש? גירוי! תשואות ההמון בכיכר העיר יובילו אותנו כל הזמן יותר ויותר נמוך".
התהליך שאתה מתאר מוביל לשאלה נוקבת: אולי בעצם אתה מנהל קרב שאבוד מראש? הרי מה שאתה נאבק נגדו היום יהיה בעוד שנה נורמה, ובעוד שנה תאבק נגד דברים עוד יותר נמוכים?
"שאלה מצוינת. לדעתי צריך קודם כל לשבת מול המסך, להגדיר את הבעיות ואת דרכי הפתרון. אבל לדעתי הבעיה הבסיסית היא חוסר המעורבות שלנו בכל העשייה התקשורתית. ועוד נקודה, ההתמודדות שלי היא לא רק בפסילה של דברים בוטים. אמרתי בכמה הזדמנויות שכיוון שריגוש בפני עצמו מחייב ירידה למטה, אנחנו בערוץ 2 צריכים ליצור ריגוש באמצעות חידוש. אם למשל הדרמות, הסרטים והסדרות ייצאו מחוץ לתל אביב, הם ימצאו שם דברים חדשים. התהליכים העוברים על העולים החדשים, הוויכוחים בירוחם או החיים בהתנחלויות הם דברים חדשים שעוד לא נראו על המסך. בכל 10 השנים שערוץ 2 פועל שודר פעם אחת בלבד סרט, לא סדרה, סרט אחד על החיים בקריית שמונה תחת קטיושות. הליכה למקומות האלה היא חידוש שמביא לריגוש. אני צריך למקד את אנרגיות המאבק במספר תחומים, ובתחומים מסוימים אני צריך לוותר. אחרי הכל זו לא הטלוויזיה שלי".
אז אני שואל שנית האם אתה לא נאבק בתחנות רוח?
"זה מאבק קשה, ופה התביעה שלי לציבור הדתי שמשאיר אותי לבד במאבק הזה".
לבד בשדה הקרב
אבל פרסומאי דתי לעולם לא יצליח ליצור פרסומת מגרה יותר מזו שמשודרת כיום, אז מה תעזור עוד מעורבות של הדתיים?
"הציבור הדתי צריך להיות שותף במאבק".
אנשים בציבור הדתי חשים שזה לא השדה שלהם, שזה לא הקרב שלהם.
"זה כן הקרב שלנו. ל-90% מהציבור הדתי יש בבית ערוץ 2. אני מאמין שצריך להיאבק על אופי השידורים. צריך להבין שערוץ 2 הוא רשות הרבים של הציבוריות הישראלית, הוא מדורת השבט, הוא כיום מעצב התרבות מספר 1 בישראל, ואני חייב להתערב ולהשפיע על התכנים. אגב, בכל העולם יש פיקוח של המדינה. רק בארה"ב שהיא ענקית ושוק התקשורת חופשי לחלוטין פועלת ה'יד הנעלמה'. שם רשת פוקס גברה על ה-CNN משום שהציגה קו יותר שמרני. אצלנו אין דבר כזה, כי אין מספיק מקום להרבה ערוצים. זו מדינה קטנה, בעיקר בשוק הפרסום, שהוא שוק מוגבל.
"אתה שואל האם המאבק שווה? לפעמים אני מתלבט. מה אני צריך את זה באופן אישי. הרי גם הציבור הדתי כועס עלי. פעם או פעמיים ביום אני מקבל הביתה טלפונים מאנשים בציבור שלנו שאומרים לי 'תתפטר, מי צריך אותך?'"
אני רואה שהתופעה מעלה על פניך חיוך. אני הייתי מתרגז.
"מה לעשות. אני כבר רגיל לחטוף".
הימין לא פחות אשם
תחת הכותרת 'לא התקשורת אשמה' פרסם מוטי שקלאר בגיליון הקודם של 'נקודה' (261) עמדה חדשה בהחלט בכל מה שנוגע ליחסי הימין והתקשורת. במאמר טען שקלאר כי הימין כבר אינו יכול לטעון לשמאלניות התקשורת, משום שהוא לא מנצל את ההזדמנויות הקיימות להשתלב בעשייה התקשורתית. שקלאר מפנה את ביקורתו לשלוש רמות שונות בציבור הדתי לאומי: הפוליטיקאים, אנשי העסקים והיוצרים.
הפוליטיקאים, הוא כותב, יכולים להשתמש בהשפעתם כדי להשפיע על כללי המשחק בשוק התקשורת. הם יכולים למשל לקבוע שערוצי הכבלים והלוויין יפתחו את חבילת הבסיס שלהם ויעניקו לכל לקוח לבחור לבדו אלו ערוצים לרכוש. גם בעלי ההון יכולים להיכנס לזירה. בימים אלה, למשל, אפשרן עדיין להתמודד על המכרז להפעלת תחנת רדיו דתית בשפלת החוף.
או למשל, יכול להיות שבעל הון דתי שהיה מסייע ליוסי מימן לחלץ את ערוץ 10 מהקרשים יכול היה להשפיע משמעותית על שוק התקשורת הישראלי. החברה החילונית, כותב שקלאר, משקיעה משאבי ענק בתקשורת, גם אם לא תמיד הדבר משתלם כלכלית. למה אצלנו זה לא קורה?
אך יותר מכל מצר שקלאר על היצירה הדתית תקשורתית המועטת. "מעט מדי לומדים תקשורת. 'מעלה' קם ואחר-כך נפל מהסיבות שנפל. למה לא קמה אלטרנטיבה? אני לימדתי תקשורת בבר-אילן ובמסגרת מכללת אורות. היו לי 6 תלמידות הקורס הכי קטן. לא מזמן ישבתי עם ראש המכללה למנהל כדי לדון בשאלה מדוע דתיים לומדים בכל המסלולים של המכללה חוץ ממסלול התקשורת.
"כמנכ"ל יש בידי סמכות בלעדית לקבוע מה ישודר במשך 2% מן הזמן בערוץ 2. כיוון שיש חוסר עצום בהתייחסות ליהדות, הוצאתי מכרזים שעניינם המורשת היהודית, אישים חשובים בישראל ועוד, ולא הגיעו בכלל הצעות מהכיוון הדתי לאומי. פשוט אין הצעות.
"או לדוגמא, שאלתי את הזכיינים איך יכול להיות שאחרי שנתיים של אינתיפאדה, שבה רבע מן ההרוגים הם מתנחלים, אין אף סרט שמתאר את הזווית הזו. מה משיבים לי הזכיינים? אתה צודק במאה אחוזים, אבל תביא הצעות. פניתי ל'מעלה' ולעוד מוסדות. בסוף מצאתי סרט אחד של מנורה קצובר. צריך להבין: משמעות הוואקום הזה היא 'אתה לא שותף'.