"אין דבר שמתסכל את מוטי שקלאר יותר מהעשייה התקשורתית המועטת של הציבור הדתי לאומי". זהו משפט הפתיחה לראיון שערך אריאל כהנא עם מנכ"ל הרשות השנייה. את התגובה שלי אני רוצה לפתוח בלשון דומה: אין דבר שמתסכל אותי יותר מאשר ההאשמה וההלקאה העצמית של מנהיגי הציבור הדתי-לאומי.
לא אתייחס במסגרת זו למגמה הכללית של ההלקאה העצמית, אלא רק לתחום שאליו התייחס מוטי שקלאר התקשורת. לטענתו, כבר מזמן אי אפשר להאשים את התקשורת בשמאלנות ובחוסר התייחסות לערכי ישראל. יש להאשים את עצמנו, הציבור הדתי לאומי שאינו עושה מספיק ואינו מנסה להשלים את החסך.
ניסינו, לא רוצים אותנו
אבקש לנצל את ניסיוני האישי כדי להוכיח עד כמה טענותיו של שקלאר אינן תואמות את המציאות: לפני כעשר שנים (עוד לפני שקמו מגמות התקשורת בתיכונים) אמרו כולם שהמשימה הלאומית היא ללכת ללמוד תקשורת. אני, כבחור ממושמע, הלכתי ללמוד עיתונאות בבית הספר 'כותרת', בלב הבוהמה התל אביבית ברמת אביב ג'. אחרי ניסיון קצר של הגהת כתבות לא רלוונטיות בעיתון 'הארץ' רציתי ללכת הלאה, והלכתי ללמוד קולנוע וטלוויזיה בבית ספר 'חשיפה' ('מעלה' עדיין היה בחיתוליו). אחר כך טענו שצריך להשתלב בעבודה מעשית בתקשורת. אז התקבלתי לעבודה כצלם (פרילנס) בחדשות הערוץ הראשון. לכאורה, הגשמת שאיפותיו של שקלאר וחבריו.
מתברר שמכאן והלאה הדרך היתה חסומה. לצילום אירועים חדשותיים באזורי ההתנחלות (בעיקר פיגועים) התקבלתי בברכה, אך ההצעות ששלחתי למכרזים השונים נענו בתשובה מנומסת ואדיבה: "אתה מוזמן לנסות גם בפעם הבאה".
אל דאגה, אינני רעב ללחם, ואת פרנסתי מצאתי בהפקת סרטי וידאו למגזר הפרטי, אך נדמה לי שאפשר ללמוד ממקרה זה על רבים מבין בוגרי התקשורת בציבור הדתי-לאומי. אם תגידו שהאשמה היא בי, שהתסריטים ששלחתי לא היו מוצלחים ושהנושאים היו משעממים; מסקר שערכתי בקרב חברי למקצוע מתברר שרבים מהם שלחו תסריטים והצעות הפקה שונות ומגוונות, וכולם נענו באותה אדיבות מנומסת.
"חסרה יצירה מקורית", מתלונן שקלאר, ומתעלם ממאות הצעות שנשלחו לקרנות השונות ונדחו.
"מעט מדי לומדים תקשורת", טוען שקלאר, ומתעלם מעשרות מגמות התקשורת שנפתחות כמעט בכל אולפנה או ישיבה תיכונית.
"פניתי לבית ספר מעלה", מספר שקלאר, "ומצאתי רק סרט אחד בנושא". במחי יד הוא מתעלם מהסרטים 'פינוי', '782 עד להודעה חדשה', 'שירה ופטי לא גרים כאן יותר', 'איכה', 'דרך הוואדי' ועוד סרטים רבים וטובים שאת שמם אינני זוכר.
"'מעלה' נפל מהסיבות שנפל, והיום אין אלטרנטיבה", הוא מתלונן, ומתעלם מהמשך העשייה של בית הספר וההרשמה המכובדת של מועמדים לשנת הלימודים הבאה.
תסריט אפשרי
אפשר ללמוד רבות דווקא מהסרטים שזכו לתמיכה. המפורסם שבהם הוא 'ההסדר' של יוסי סידר. קשה להתעלם מהעובדה שהסרט עוסק בתלמידי ישיבת הסדר שהחליטו לתקן את העולם ע"י פיצוץ מסגד בהר הבית. בתו של ראש הישיבה בסרט נסחפת באהבה אסורה עם קצין, מפקד פלוגת ההסדר, ונוסף לכך מתברר שאשתו של ראש הישיבה נפטרה ממחלה קשה בגלל התעקשותו של בעלה הרב להישאר בהתנחלות המבודדת, ולוותר על טיפול שיכול היה להציל את חייה.
אז הנה, אנסה להציע כאן תסריט שוודאי יזכה בתמיכה כלכלית וירים את קרן אנשי התקשורת הדתיים. הסרט ייפתח בסצינה אלימה של פינוי אחת הגבעות, כאשר המתנחלים מקללים, בועטים ויורקים בפניהם של החיילים. מי שבולטת בצעקותיה היא בתו הבוגרת של אחד ממנהיגי המתנחלים, על חולצתה הצנועה טבועה הסיסמה "אין ערבים אין פיגועים", והיא מובלת בכוח אל האוטובוס ומשם אל בית המעצר. שם, במסדרון, היא פוגשת צעיר עדין ונאה, ובין חקירה לחקירה הקשר ביניהם הולך ומתהדק. לאחר כמה שיחות נפש מתברר לה שהוא אינו אלא ערבי ממזרח ירושלים שנעצר בעוון חברות בארגון טרור. הידיעה הזו לא מורידה מעצמת הרגש שהיא חשה כלפיו והיא אף מתחילה להבין את המצוקה בה הוא חי ואת הגורמים שהביאו אותו אל ארגון הטרור. עם שחרורה היא מתחילה ללמוד משפטים, הופכת לעורכת דין, ובמהלך משפטי מבריק היא מצליחה לשחרר אותו מהכלא. אביה, מראשי המתנחלים, מנתק כל קשר עמה, אך אמה, שהיתה פמיניסטית נסתרת, מעודדת אותה בחשאי.
לפני כשנה פרסמה הקרן החדשה של הרשות השנייה מכרז המיועד למתנחלים בלבד. הם נקראו להציע תסריטים לסרט דוקומנטרי שיתאר את חיי המתיישבים מזווית אישית. פרסום המכרז נעשה כפי הנראה כתוצאה מנקיפות מצפון שהיו לאנשי הטלוויזיה והוא עורר את כעסם של רבים מאנשי התקשורת. למכרז הזה נענו עשרות ואולי מאות מתנחלים, צעירים ומבוגרים, דתיים ושאינם דתיים.
כולם שלחו תסריטים והתפללו שהתקציב השמן ייפול בחלקם. לאחר מתח רב התברר שמכל התסריטים זכה תסריט אחד בלבד בתמיכת הקרן. שמא תאמרו, מראש היה אמור רק תסריט אחד לזכות במכרז? על זה בדיוק אני מדבר. אם מכל ההצעות רק אחת יכולה לעלות לשידור ולזכות לתמיכה כלכלית, קשה לטעון שאנחנו אשמים.
מחפשים את בעלי ההון
אינני יכול לבטל את כל דבריו של מוטי שקלאר, ולכן אציין לפחות שני דברים בהם הסכמתי אתו בהתלהבות. בעלי הון דתיים לא נרתמים לתמיכה כלכלית ביצירות טלוויזיוניות וקולנועיות ובכך לשפר את מצב השוק הדלוח. למרות שהוא מתעלם בדבריו מערוץ הטלוויזיה 'תכלת', שקם ומומן בדיוק למען מטרה זו, אני מצטרף בכל לב לקריאה. הגיע הזמן שבפתיחת סרט הקולנוע (שיהיה כמובן נקי ובעל מסר) תופיע הכתובית "הסרט מוקדש לזכרו של סבי, שהיה צופה טלוויזיה נלהב".
טענה נוספת של מוטי שקלאר נוגעת לאי-פעלם של הפוליטיקאים, שאינם רואים בפעילות למען תקשורת הוגנת משימה שיש להקדיש למענה כוחות ותקציבים. אני מצטרף לקריאה בכל לב ומאחל לכולנו תקשורת טובה ובריאה.
לא אתייחס במסגרת זו למגמה הכללית של ההלקאה העצמית, אלא רק לתחום שאליו התייחס מוטי שקלאר התקשורת. לטענתו, כבר מזמן אי אפשר להאשים את התקשורת בשמאלנות ובחוסר התייחסות לערכי ישראל. יש להאשים את עצמנו, הציבור הדתי לאומי שאינו עושה מספיק ואינו מנסה להשלים את החסך.
ניסינו, לא רוצים אותנו
אבקש לנצל את ניסיוני האישי כדי להוכיח עד כמה טענותיו של שקלאר אינן תואמות את המציאות: לפני כעשר שנים (עוד לפני שקמו מגמות התקשורת בתיכונים) אמרו כולם שהמשימה הלאומית היא ללכת ללמוד תקשורת. אני, כבחור ממושמע, הלכתי ללמוד עיתונאות בבית הספר 'כותרת', בלב הבוהמה התל אביבית ברמת אביב ג'. אחרי ניסיון קצר של הגהת כתבות לא רלוונטיות בעיתון 'הארץ' רציתי ללכת הלאה, והלכתי ללמוד קולנוע וטלוויזיה בבית ספר 'חשיפה' ('מעלה' עדיין היה בחיתוליו). אחר כך טענו שצריך להשתלב בעבודה מעשית בתקשורת. אז התקבלתי לעבודה כצלם (פרילנס) בחדשות הערוץ הראשון. לכאורה, הגשמת שאיפותיו של שקלאר וחבריו.
מתברר שמכאן והלאה הדרך היתה חסומה. לצילום אירועים חדשותיים באזורי ההתנחלות (בעיקר פיגועים) התקבלתי בברכה, אך ההצעות ששלחתי למכרזים השונים נענו בתשובה מנומסת ואדיבה: "אתה מוזמן לנסות גם בפעם הבאה".
אל דאגה, אינני רעב ללחם, ואת פרנסתי מצאתי בהפקת סרטי וידאו למגזר הפרטי, אך נדמה לי שאפשר ללמוד ממקרה זה על רבים מבין בוגרי התקשורת בציבור הדתי-לאומי. אם תגידו שהאשמה היא בי, שהתסריטים ששלחתי לא היו מוצלחים ושהנושאים היו משעממים; מסקר שערכתי בקרב חברי למקצוע מתברר שרבים מהם שלחו תסריטים והצעות הפקה שונות ומגוונות, וכולם נענו באותה אדיבות מנומסת.
"חסרה יצירה מקורית", מתלונן שקלאר, ומתעלם ממאות הצעות שנשלחו לקרנות השונות ונדחו.
"מעט מדי לומדים תקשורת", טוען שקלאר, ומתעלם מעשרות מגמות התקשורת שנפתחות כמעט בכל אולפנה או ישיבה תיכונית.
"פניתי לבית ספר מעלה", מספר שקלאר, "ומצאתי רק סרט אחד בנושא". במחי יד הוא מתעלם מהסרטים 'פינוי', '782 עד להודעה חדשה', 'שירה ופטי לא גרים כאן יותר', 'איכה', 'דרך הוואדי' ועוד סרטים רבים וטובים שאת שמם אינני זוכר.
"'מעלה' נפל מהסיבות שנפל, והיום אין אלטרנטיבה", הוא מתלונן, ומתעלם מהמשך העשייה של בית הספר וההרשמה המכובדת של מועמדים לשנת הלימודים הבאה.
תסריט אפשרי
אפשר ללמוד רבות דווקא מהסרטים שזכו לתמיכה. המפורסם שבהם הוא 'ההסדר' של יוסי סידר. קשה להתעלם מהעובדה שהסרט עוסק בתלמידי ישיבת הסדר שהחליטו לתקן את העולם ע"י פיצוץ מסגד בהר הבית. בתו של ראש הישיבה בסרט נסחפת באהבה אסורה עם קצין, מפקד פלוגת ההסדר, ונוסף לכך מתברר שאשתו של ראש הישיבה נפטרה ממחלה קשה בגלל התעקשותו של בעלה הרב להישאר בהתנחלות המבודדת, ולוותר על טיפול שיכול היה להציל את חייה.
אז הנה, אנסה להציע כאן תסריט שוודאי יזכה בתמיכה כלכלית וירים את קרן אנשי התקשורת הדתיים. הסרט ייפתח בסצינה אלימה של פינוי אחת הגבעות, כאשר המתנחלים מקללים, בועטים ויורקים בפניהם של החיילים. מי שבולטת בצעקותיה היא בתו הבוגרת של אחד ממנהיגי המתנחלים, על חולצתה הצנועה טבועה הסיסמה "אין ערבים אין פיגועים", והיא מובלת בכוח אל האוטובוס ומשם אל בית המעצר. שם, במסדרון, היא פוגשת צעיר עדין ונאה, ובין חקירה לחקירה הקשר ביניהם הולך ומתהדק. לאחר כמה שיחות נפש מתברר לה שהוא אינו אלא ערבי ממזרח ירושלים שנעצר בעוון חברות בארגון טרור. הידיעה הזו לא מורידה מעצמת הרגש שהיא חשה כלפיו והיא אף מתחילה להבין את המצוקה בה הוא חי ואת הגורמים שהביאו אותו אל ארגון הטרור. עם שחרורה היא מתחילה ללמוד משפטים, הופכת לעורכת דין, ובמהלך משפטי מבריק היא מצליחה לשחרר אותו מהכלא. אביה, מראשי המתנחלים, מנתק כל קשר עמה, אך אמה, שהיתה פמיניסטית נסתרת, מעודדת אותה בחשאי.
לפני כשנה פרסמה הקרן החדשה של הרשות השנייה מכרז המיועד למתנחלים בלבד. הם נקראו להציע תסריטים לסרט דוקומנטרי שיתאר את חיי המתיישבים מזווית אישית. פרסום המכרז נעשה כפי הנראה כתוצאה מנקיפות מצפון שהיו לאנשי הטלוויזיה והוא עורר את כעסם של רבים מאנשי התקשורת. למכרז הזה נענו עשרות ואולי מאות מתנחלים, צעירים ומבוגרים, דתיים ושאינם דתיים.
כולם שלחו תסריטים והתפללו שהתקציב השמן ייפול בחלקם. לאחר מתח רב התברר שמכל התסריטים זכה תסריט אחד בלבד בתמיכת הקרן. שמא תאמרו, מראש היה אמור רק תסריט אחד לזכות במכרז? על זה בדיוק אני מדבר. אם מכל ההצעות רק אחת יכולה לעלות לשידור ולזכות לתמיכה כלכלית, קשה לטעון שאנחנו אשמים.
מחפשים את בעלי ההון
אינני יכול לבטל את כל דבריו של מוטי שקלאר, ולכן אציין לפחות שני דברים בהם הסכמתי אתו בהתלהבות. בעלי הון דתיים לא נרתמים לתמיכה כלכלית ביצירות טלוויזיוניות וקולנועיות ובכך לשפר את מצב השוק הדלוח. למרות שהוא מתעלם בדבריו מערוץ הטלוויזיה 'תכלת', שקם ומומן בדיוק למען מטרה זו, אני מצטרף בכל לב לקריאה. הגיע הזמן שבפתיחת סרט הקולנוע (שיהיה כמובן נקי ובעל מסר) תופיע הכתובית "הסרט מוקדש לזכרו של סבי, שהיה צופה טלוויזיה נלהב".
טענה נוספת של מוטי שקלאר נוגעת לאי-פעלם של הפוליטיקאים, שאינם רואים בפעילות למען תקשורת הוגנת משימה שיש להקדיש למענה כוחות ותקציבים. אני מצטרף לקריאה בכל לב ומאחל לכולנו תקשורת טובה ובריאה.