חסידים מספרים כי פעם אחת שאלו את רב לוי יצחק מברדיטשוב איזהו הדרך הנכון - הצער או השמחה. השיב: ישנם שני מיני צער ושני מיני שמחה. בשעה שאדם מיצר על האסון שפגע בו הוא קורס בפינה ומתייאש מעזרה, הרי זו התוגה הבלתי רצויה, שעליה נאמר: "אין השכינה שורה מתוך עצבות". המין השני הוא הצער הישר של האדם, היודע מה שחסר לו. ואף השמחה כך. מי שחסר הוא במהותו ואינו מרגיש בחסרונו בתוך חדוותו הריקה ואינו דואג, הרי זה אוויל. אבל השמח שמחת אמת הריהו דומה למי שנשרף ביתו והוא חש את צרתו בתוך נפשו, אבל אחר כך הוא מתחיל לבנות בית חדש ולבו שש על כל אבן שמשקעים בבנין.
שתי דרכים מוצגות בפני ר' לוי יצחק, השמחה וצער. ברור שההתלבטות המופנית אל ר' לוי יצחק באה על רקע המהפך שחוללה החסידות בעבודת ה'. עד בואה של החסידות היה הצער חלק משמעותי בעבודת האדם. היסורים היו חלק מתהליך של זיכוך וכפרה על חטאי האדם. והנה באה החסידות ואמרה שלא זו הדרך . יש לוותר על הסיגופים ולעבוד את ה' מתוך שמחה פנימית של הרמוניה. ברור שברקע הויכוח הזה עומדות ההקצנות השונות של שתי הדרכים. יש אנשים החושבים כי הצער והסבל הם תהליך חיוני בעבודת ה' ומתוך הקצנה של הגישה הזו הינם משתקעים בעצבות ובמרה שחורה, המביאה בסופו של דבר לידי פסיביות בעבודת ה'. האדם מאבד את האמון בעצמו וממילא גם בעבודתו ועלול לחדול ממנה. כאן באה השאלה אל ר' לוי יצחק מברדיטשוב, מהי הדרך הטובה ביותר בעבודת ה' - הצער או השמחה.
תשובתו של ר' לוי יצחק נעוצה היטב במשנת החסידות - אין דרך אחת העדיפה על פני רעותה. הפתרון מצוי דווקא בהתכללות ובשילוב המידות השונות בעבודת ה'. שהרי בכל דרך ודרך ניתן למצוא את בורא עולם. כשהצער בא בפני עצמו הרי שהוא יכול להרוס את האדם וכשהשמחה באה בפני עצמה היא אווילית. יש צורך למתק את הצער בשמחה וזה לא על ידי שמחה סתמית אלא על ידי שמחה הנובעת מתוך הצער. האדם המכיר את חסרונותיו והללו גורמים לו צער, משתדל גם להשלים את החסרון.
כך הופכת תחושת הצער על החסר למנוף עצום של בניין אישי וציבורי. הדברים מובילים אותנו אל סיפורו של ר' נחמן מברסלב על מנורת החסרונות. וכה סיפר: " מעשה אחד הלך מאביו, והיה במדינות אחרות ימים רבים אצל אחרים ולזמן בא לאביו, והתפאר בעצמו שלמד שם אמנות גדול:
לעשות מנורה התלויה. וצוה להתאסף כל בעלי אומניות הזה, והוא יראה להם חכמתו בזה האמנות. וכן עשה אביו וקבץ כל בעלי האומנות הזאת לראות גדלת הבן , מה שפעל בכל הימים האלו שהיה ביד אחרים. והבן הוציא מנורה אחת שעשה, והיתה מגונה מאד בעיני כולם ואביו הלך אצלם, ובקש מאתם שיגלו לו האמת והכרחו להודיע לו האמת שהיא מגונה מאד. והבן התפאר: הלא ראיתם חכמת אומנותי והודיע לו אביו שלא נראה יפה בעיני כולם. השיב לו הבן : אדרבא ! בזה הראיתי גדלותי כי הראיתי לכולם חסרונם, כי בזאת המנורה נמצאים החסרונות של כל אחד מבעלי האמנות הנמצאים כאן. הלא תראה שאצל זה, מגונה חתיכה זו, אבל חתיכה אחרת יפה אצלו מאד ואצל אחר להפך. אדרבא, זאת החתיכה שהיא מגונה אצל חברו היא יפה ונפלאה בעיניו. רק זאת החתיכה מגונה וכן אצל כולם: מה שרע בעיני זה היא יפה בעיני חברו, וכן להפך ועשיתי מנורה זאת מחסרונות לבדם להראות לכולם שאין להם שלמות, ויש לכל אחד חסרון כי מה שיפה בעיניו- הוא חסרון בעיני חברו. אבל באמת אני יכול לעשות כתקונו, אם היו יודעים כל החסרונות והנמנעים של הדבר, היו יודעים מהות הדבר, אף שלא ראו אותו מעולם".
שתי דרכים מוצגות בפני ר' לוי יצחק, השמחה וצער. ברור שההתלבטות המופנית אל ר' לוי יצחק באה על רקע המהפך שחוללה החסידות בעבודת ה'. עד בואה של החסידות היה הצער חלק משמעותי בעבודת האדם. היסורים היו חלק מתהליך של זיכוך וכפרה על חטאי האדם. והנה באה החסידות ואמרה שלא זו הדרך . יש לוותר על הסיגופים ולעבוד את ה' מתוך שמחה פנימית של הרמוניה. ברור שברקע הויכוח הזה עומדות ההקצנות השונות של שתי הדרכים. יש אנשים החושבים כי הצער והסבל הם תהליך חיוני בעבודת ה' ומתוך הקצנה של הגישה הזו הינם משתקעים בעצבות ובמרה שחורה, המביאה בסופו של דבר לידי פסיביות בעבודת ה'. האדם מאבד את האמון בעצמו וממילא גם בעבודתו ועלול לחדול ממנה. כאן באה השאלה אל ר' לוי יצחק מברדיטשוב, מהי הדרך הטובה ביותר בעבודת ה' - הצער או השמחה.
תשובתו של ר' לוי יצחק נעוצה היטב במשנת החסידות - אין דרך אחת העדיפה על פני רעותה. הפתרון מצוי דווקא בהתכללות ובשילוב המידות השונות בעבודת ה'. שהרי בכל דרך ודרך ניתן למצוא את בורא עולם. כשהצער בא בפני עצמו הרי שהוא יכול להרוס את האדם וכשהשמחה באה בפני עצמה היא אווילית. יש צורך למתק את הצער בשמחה וזה לא על ידי שמחה סתמית אלא על ידי שמחה הנובעת מתוך הצער. האדם המכיר את חסרונותיו והללו גורמים לו צער, משתדל גם להשלים את החסרון.
כך הופכת תחושת הצער על החסר למנוף עצום של בניין אישי וציבורי. הדברים מובילים אותנו אל סיפורו של ר' נחמן מברסלב על מנורת החסרונות. וכה סיפר: " מעשה אחד הלך מאביו, והיה במדינות אחרות ימים רבים אצל אחרים ולזמן בא לאביו, והתפאר בעצמו שלמד שם אמנות גדול:
לעשות מנורה התלויה. וצוה להתאסף כל בעלי אומניות הזה, והוא יראה להם חכמתו בזה האמנות. וכן עשה אביו וקבץ כל בעלי האומנות הזאת לראות גדלת הבן , מה שפעל בכל הימים האלו שהיה ביד אחרים. והבן הוציא מנורה אחת שעשה, והיתה מגונה מאד בעיני כולם ואביו הלך אצלם, ובקש מאתם שיגלו לו האמת והכרחו להודיע לו האמת שהיא מגונה מאד. והבן התפאר: הלא ראיתם חכמת אומנותי והודיע לו אביו שלא נראה יפה בעיני כולם. השיב לו הבן : אדרבא ! בזה הראיתי גדלותי כי הראיתי לכולם חסרונם, כי בזאת המנורה נמצאים החסרונות של כל אחד מבעלי האמנות הנמצאים כאן. הלא תראה שאצל זה, מגונה חתיכה זו, אבל חתיכה אחרת יפה אצלו מאד ואצל אחר להפך. אדרבא, זאת החתיכה שהיא מגונה אצל חברו היא יפה ונפלאה בעיניו. רק זאת החתיכה מגונה וכן אצל כולם: מה שרע בעיני זה היא יפה בעיני חברו, וכן להפך ועשיתי מנורה זאת מחסרונות לבדם להראות לכולם שאין להם שלמות, ויש לכל אחד חסרון כי מה שיפה בעיניו- הוא חסרון בעיני חברו. אבל באמת אני יכול לעשות כתקונו, אם היו יודעים כל החסרונות והנמנעים של הדבר, היו יודעים מהות הדבר, אף שלא ראו אותו מעולם".