מונולוג מעקבה
נו, ראיתם את התמונה שלי בעיתון? מה דעתכם, גם אתם חושבים שהחיוך שלי נראה מאולץ? טוב, קשה היה להיות כל כך הרבה זמן יחד עם השניים האלה, בוש ושרון. הם הסתדרו ביניהם כל כך טוב, כאילו גידלו כבשים יחד באותה חווה, ואני הרגשתי די תקוע. כל זמן שהייתי איתם, חשתי פתאום געגועים עזים לעיגולדים של יוסי ביילין. אני זוכר איך פעם ישבנו יחד וניסחנו מסמכים, איך ויתרנו יחד על ההתנחלויות וחילקנו את ירושלים לשני העמים, הערבי-ישראלי והפלשתיני. אם היו לנו ימים טובים מאלה, אל תקראו לי אבו-מאזן.
עכשיו פתאום עשו אותי ראש ממשלה, ותאמינו לי שזה כאב ראש לכל החיים. יום אחד אני צריך להיפגש עם אבו-עמאר, ויום אחר עם אבו-עומרי. בשביל מה הייתי צריך את זה? בשביל מה להידבר עם החמאס, ואחר כך לספר לישראלים שאני נלחם בחמאס? אני לא אוהב את הפוליטיקה הזאת, עם הטריקים, עם השטיקים. אני אוהב להיות ישיר ואמיתי, להסתכל למנהיגים הישראלים בפנים ולהגיד להם בדיוק, אבל בדיוק, מה שערפאת אומר לי להגיד.
אבל שלא יהיו בינינו אי הבנות: הדעות שלי על הישראלים שונות לגמרי מאלו של הראיס. לא שאני חושב שמגיעה לכם מדינה יהודית או משהו כזה, אבל אני די מתנגד לפיגועים בקרב אזרחים בתחומי הקו הירוק בין שתיים לארבע. דעו לכם, שאני באמת שואף להגיע עמכם לשלום המיוחל. שנוכל כולנו לחיות זה לצד זה בשלווה ומתוך שכנות טובה. אחרי כל הצרות שעברתם, אחרי כל עשרות היהודים שנרצחו בשואה, השלום הזה פשוט מגיע לכם.
אנשי המאה ובעלי הדעה
במוסף 'שבעה לילות' של ידיעות-אחרונות פורסמה, לכבוד חג השבועות, רשימה של 100 מובילי התרבות החשובים בישראל. עיתונאים, שחקנים, אמנים וכוכבי בידור נכללו ברשימה המכובדת, שכצפוי סבלה מניחוח חילוני-שמאלני חריף עד התעטשות. אז נכון שעורכי הרשימה, במאמץ-דמה להיראות פוליטיקלי-קורקטיים, הכניסו לתוכה רוסי אחד, ערבי אחד, חרדי אחד, ואפילו בר-מינן אחד. אבל כל אלה רק הדגישו את החד-צדדיות של הרשימה, את ההתנשאות והפטרונות החילונית ביחס למושג 'התרבות הישראלית'.
הדוסופוביה בקרב עורכי הרשימה בולטת במיוחד בבחירת אנשי התקשורת המובילים. מתברר כי המהפכה התקשורתית בציבור הדתי-לאומי דילגה על עיתונאי התרבות בידיעות-אחרונות. בעוד עיתונאים חיוורים כמו רזי ברקאי ואריה גולן נחשבים שם למובילי תרבות לגיטימיים, חובשי כיפות כמו אורי אורבך וג'קי לוי, או אפילו חיים זיסוביץ' ונסים משעל, נשארים בחוץ. למה-מי-זה אורבך? בסך הכול מגיש, פרשן, סטיריקן, סופר, פובליציסט, משתתף בתוכניות אירוח ומנהל תוכניות בערוץ טלוויזיה. מה זה לעומת תסרוקתה של יונית לוי?
רק כיפה סרוגה אחת הצליחה להיכנס לרשימה המופרכת, וגם זה בהקשר בעייתי. יו"ר הרשות השנייה, מוטי שקלאר, נכנס לרשימה לא בזכות איכויותיו המקצועיות או פתיחותו המפתיעה, אלא בגלל שפסל בעבר שידורה של תוכנית בערוץ 2. כאילו לא השתנה כאן משהו בעשרות השנים האחרונות, כתבי התרבות בעיתון של המדינה עדיין רואים בדתיים-הלאומיים משגיחי כשרות ותו לא.
חשבי חשבי השולמית
עדיין בענייני התנשאות חילונית: לאחרונה פורסמו באחד המקומונים המלצות של מבקרי ספרים לקראת שבוע הספר. שולמית גלבוע מידיעות-אחרונות, למשל, בחרה להמליץ על ספר חדש, שנכתב במשותף על ידי ארכיאולוג והיסטוריון ומציג את סיפורי התנ"ך כהמצאה. גלבוע לא הסתפקה בהתלהבות האישית שלה, אלא החליטה לשלוח לדוכנים גם את ציבור המאמינים: "אני מניחה שגם לאומני קיצוני או דתי שמסוגל לחשוב (באופן עצמאי) ישתכנע", צוטטה המבקרת.
ולדעתי, גם 'יפת-נפש' קיצונית או חילונית שמסוגלת לחשוב (באופן עצמאי) צריכה להבין, שהדתיים לא ישנו את אמונותיהם בגלל ספר ארכיאולוגיה, משכנע ככל שיהיה.
מלה אחת רעה
לאבי בליזובסקי וליפה שיר-רז, כותביו של ספר חדש על התרסקות המעבורת 'קולומביה'. בעצם, שתי מלים רעות: אחת על המהירות שבה נגזרים הקופונים מהאסון הנורא, ועוד אחת - על היומרה לספר את "הסיפור המלא", כאילו מישהו בכלל יודע את הסיפור המלא של התרסקות המעבורת.
מלה אחת טובה
לשייטת (המצוינת) ענת פבריקנט, שבאמצע מאבק על כרטיס לאולימפיאדה הבאה הודיע בפתאומיות על פרישה משייט "כדי להשקיע זמן בלימודים ומקצוע", כדבריה. כיפאק-היי לנורמליות!
יודע את מקומי
בשבת בבוקר, במהלך ברכות השחר, חשתי על שכמי את טפיחת ידו הכבדה של הגבאי.
"אבל הפעם לא אני דיברתי", אמרתי בקול-בוכים. הגבאי התעלם מדבריי, ורק כיווץ את גבותיו העבות ונהם: "אתה עולה היום למפטיר...".
מה אומר לכם, קוראים? אם שרת החינוך היתה מודיעה לי שזכיתי בפרס ישראל אחרי שלושים שנות קיפוח מתמשך, לא הייתי מתרגש כל כך כמו באותו רגע. אני עולה למפטיר? אני? דמעות אושר הציפו את עיניי. התחלתי כבר לחשוב על כל הקרובים והמכרים שאזמין לאירוע הגדול. ואפילו שקלתי לבקש דחייה ליום א' כדי לארגן תזמורת וצלם. רגע כזה חייבים להנציח על צלולואיד למען הדורות הבאים.
מאז עברנו לשכונה, עליתי פה ושם לתורה. פעם אפילו קיבלתי עלייה ל'אחרון', שזה הדבר הכי קרוב למפטיר שיש. אבל לדבר האמיתי לא זכיתי. העלייה ל'מפטיר' נראתה לי תמיד צ'ופר המוענק לחתנים ולמקורבי הגבאים בלבד. לזכות ב'מפטיר' סתם כך, בלי שום אירוע מיוחד, זהו כבוד נטו, גילוי של הערכה מצד פרנסי בית-הכנסת ומתפלליו. הם אוהבים אותי, הם באמת-באמת אוהבים אותי.
בעיני רוחי, דמיינתי שוב ושוב את התסריט כולו: הגבאי קורא לי למפטיר, כל הקהל מסתובב לעברי בהתרגשות, אני משתהה מעט במקומי, כמי שאינו ממהר לשום מקום, ואז קם כבדרך-אגב וצועד באיטיות אל ספר התורה. הקהל מביט בי, ממתין למוצא פי בלהיטות, כאילו אני עומד להכריז על הגאולה עצמה. אני אוחז בציציות טליתי, מנשק עימם את הספר, עוצם את עיניי בדבקות ומברך. כל הקהל באקסטזה, כולם עונים לי כאיש אחד. הגבאים מביטים זה בזה, נרגשים מגודל המעמד. הבעל-קורא מאריך ומסלסל בקריאתו לכבודי, רב בית-הכנסת מניע זקנו בשביעות רצון. זקני העדה מספרים כי מפטיר כזה לא ראו. אפילו בעולמות העליונים נשמעת הברכה לרצון...
"אתה יודע לקרוא הפטרה, נכון?" הוציא אותי הגבאי מהזיותיי. נעצתי בו מבט של עגל, מנסה להבין על מה הוא מדבר. "הפטרה?" כחכחתי בגרוני. "איזו הפטרה?"
"הפטרה, נו", אמר בחוסר סבלנות, "אחרי המפטיר. אתה תקרא את ההפטרה, או שמישהו אחר יעשה בשבילך את העבודה?".
כחכחתי שוב בגרוני. "יודע מה?", אמרתי במבוכה גלויה, "אולי תיתן לי 'אחרון' וזהו?".
נו, ראיתם את התמונה שלי בעיתון? מה דעתכם, גם אתם חושבים שהחיוך שלי נראה מאולץ? טוב, קשה היה להיות כל כך הרבה זמן יחד עם השניים האלה, בוש ושרון. הם הסתדרו ביניהם כל כך טוב, כאילו גידלו כבשים יחד באותה חווה, ואני הרגשתי די תקוע. כל זמן שהייתי איתם, חשתי פתאום געגועים עזים לעיגולדים של יוסי ביילין. אני זוכר איך פעם ישבנו יחד וניסחנו מסמכים, איך ויתרנו יחד על ההתנחלויות וחילקנו את ירושלים לשני העמים, הערבי-ישראלי והפלשתיני. אם היו לנו ימים טובים מאלה, אל תקראו לי אבו-מאזן.
עכשיו פתאום עשו אותי ראש ממשלה, ותאמינו לי שזה כאב ראש לכל החיים. יום אחד אני צריך להיפגש עם אבו-עמאר, ויום אחר עם אבו-עומרי. בשביל מה הייתי צריך את זה? בשביל מה להידבר עם החמאס, ואחר כך לספר לישראלים שאני נלחם בחמאס? אני לא אוהב את הפוליטיקה הזאת, עם הטריקים, עם השטיקים. אני אוהב להיות ישיר ואמיתי, להסתכל למנהיגים הישראלים בפנים ולהגיד להם בדיוק, אבל בדיוק, מה שערפאת אומר לי להגיד.
אבל שלא יהיו בינינו אי הבנות: הדעות שלי על הישראלים שונות לגמרי מאלו של הראיס. לא שאני חושב שמגיעה לכם מדינה יהודית או משהו כזה, אבל אני די מתנגד לפיגועים בקרב אזרחים בתחומי הקו הירוק בין שתיים לארבע. דעו לכם, שאני באמת שואף להגיע עמכם לשלום המיוחל. שנוכל כולנו לחיות זה לצד זה בשלווה ומתוך שכנות טובה. אחרי כל הצרות שעברתם, אחרי כל עשרות היהודים שנרצחו בשואה, השלום הזה פשוט מגיע לכם.
אנשי המאה ובעלי הדעה
במוסף 'שבעה לילות' של ידיעות-אחרונות פורסמה, לכבוד חג השבועות, רשימה של 100 מובילי התרבות החשובים בישראל. עיתונאים, שחקנים, אמנים וכוכבי בידור נכללו ברשימה המכובדת, שכצפוי סבלה מניחוח חילוני-שמאלני חריף עד התעטשות. אז נכון שעורכי הרשימה, במאמץ-דמה להיראות פוליטיקלי-קורקטיים, הכניסו לתוכה רוסי אחד, ערבי אחד, חרדי אחד, ואפילו בר-מינן אחד. אבל כל אלה רק הדגישו את החד-צדדיות של הרשימה, את ההתנשאות והפטרונות החילונית ביחס למושג 'התרבות הישראלית'.
הדוסופוביה בקרב עורכי הרשימה בולטת במיוחד בבחירת אנשי התקשורת המובילים. מתברר כי המהפכה התקשורתית בציבור הדתי-לאומי דילגה על עיתונאי התרבות בידיעות-אחרונות. בעוד עיתונאים חיוורים כמו רזי ברקאי ואריה גולן נחשבים שם למובילי תרבות לגיטימיים, חובשי כיפות כמו אורי אורבך וג'קי לוי, או אפילו חיים זיסוביץ' ונסים משעל, נשארים בחוץ. למה-מי-זה אורבך? בסך הכול מגיש, פרשן, סטיריקן, סופר, פובליציסט, משתתף בתוכניות אירוח ומנהל תוכניות בערוץ טלוויזיה. מה זה לעומת תסרוקתה של יונית לוי?
רק כיפה סרוגה אחת הצליחה להיכנס לרשימה המופרכת, וגם זה בהקשר בעייתי. יו"ר הרשות השנייה, מוטי שקלאר, נכנס לרשימה לא בזכות איכויותיו המקצועיות או פתיחותו המפתיעה, אלא בגלל שפסל בעבר שידורה של תוכנית בערוץ 2. כאילו לא השתנה כאן משהו בעשרות השנים האחרונות, כתבי התרבות בעיתון של המדינה עדיין רואים בדתיים-הלאומיים משגיחי כשרות ותו לא.
חשבי חשבי השולמית
עדיין בענייני התנשאות חילונית: לאחרונה פורסמו באחד המקומונים המלצות של מבקרי ספרים לקראת שבוע הספר. שולמית גלבוע מידיעות-אחרונות, למשל, בחרה להמליץ על ספר חדש, שנכתב במשותף על ידי ארכיאולוג והיסטוריון ומציג את סיפורי התנ"ך כהמצאה. גלבוע לא הסתפקה בהתלהבות האישית שלה, אלא החליטה לשלוח לדוכנים גם את ציבור המאמינים: "אני מניחה שגם לאומני קיצוני או דתי שמסוגל לחשוב (באופן עצמאי) ישתכנע", צוטטה המבקרת.
ולדעתי, גם 'יפת-נפש' קיצונית או חילונית שמסוגלת לחשוב (באופן עצמאי) צריכה להבין, שהדתיים לא ישנו את אמונותיהם בגלל ספר ארכיאולוגיה, משכנע ככל שיהיה.
מלה אחת רעה
לאבי בליזובסקי וליפה שיר-רז, כותביו של ספר חדש על התרסקות המעבורת 'קולומביה'. בעצם, שתי מלים רעות: אחת על המהירות שבה נגזרים הקופונים מהאסון הנורא, ועוד אחת - על היומרה לספר את "הסיפור המלא", כאילו מישהו בכלל יודע את הסיפור המלא של התרסקות המעבורת.
מלה אחת טובה
לשייטת (המצוינת) ענת פבריקנט, שבאמצע מאבק על כרטיס לאולימפיאדה הבאה הודיע בפתאומיות על פרישה משייט "כדי להשקיע זמן בלימודים ומקצוע", כדבריה. כיפאק-היי לנורמליות!
יודע את מקומי
בשבת בבוקר, במהלך ברכות השחר, חשתי על שכמי את טפיחת ידו הכבדה של הגבאי.
"אבל הפעם לא אני דיברתי", אמרתי בקול-בוכים. הגבאי התעלם מדבריי, ורק כיווץ את גבותיו העבות ונהם: "אתה עולה היום למפטיר...".
מה אומר לכם, קוראים? אם שרת החינוך היתה מודיעה לי שזכיתי בפרס ישראל אחרי שלושים שנות קיפוח מתמשך, לא הייתי מתרגש כל כך כמו באותו רגע. אני עולה למפטיר? אני? דמעות אושר הציפו את עיניי. התחלתי כבר לחשוב על כל הקרובים והמכרים שאזמין לאירוע הגדול. ואפילו שקלתי לבקש דחייה ליום א' כדי לארגן תזמורת וצלם. רגע כזה חייבים להנציח על צלולואיד למען הדורות הבאים.
מאז עברנו לשכונה, עליתי פה ושם לתורה. פעם אפילו קיבלתי עלייה ל'אחרון', שזה הדבר הכי קרוב למפטיר שיש. אבל לדבר האמיתי לא זכיתי. העלייה ל'מפטיר' נראתה לי תמיד צ'ופר המוענק לחתנים ולמקורבי הגבאים בלבד. לזכות ב'מפטיר' סתם כך, בלי שום אירוע מיוחד, זהו כבוד נטו, גילוי של הערכה מצד פרנסי בית-הכנסת ומתפלליו. הם אוהבים אותי, הם באמת-באמת אוהבים אותי.
בעיני רוחי, דמיינתי שוב ושוב את התסריט כולו: הגבאי קורא לי למפטיר, כל הקהל מסתובב לעברי בהתרגשות, אני משתהה מעט במקומי, כמי שאינו ממהר לשום מקום, ואז קם כבדרך-אגב וצועד באיטיות אל ספר התורה. הקהל מביט בי, ממתין למוצא פי בלהיטות, כאילו אני עומד להכריז על הגאולה עצמה. אני אוחז בציציות טליתי, מנשק עימם את הספר, עוצם את עיניי בדבקות ומברך. כל הקהל באקסטזה, כולם עונים לי כאיש אחד. הגבאים מביטים זה בזה, נרגשים מגודל המעמד. הבעל-קורא מאריך ומסלסל בקריאתו לכבודי, רב בית-הכנסת מניע זקנו בשביעות רצון. זקני העדה מספרים כי מפטיר כזה לא ראו. אפילו בעולמות העליונים נשמעת הברכה לרצון...
"אתה יודע לקרוא הפטרה, נכון?" הוציא אותי הגבאי מהזיותיי. נעצתי בו מבט של עגל, מנסה להבין על מה הוא מדבר. "הפטרה?" כחכחתי בגרוני. "איזו הפטרה?"
"הפטרה, נו", אמר בחוסר סבלנות, "אחרי המפטיר. אתה תקרא את ההפטרה, או שמישהו אחר יעשה בשבילך את העבודה?".
כחכחתי שוב בגרוני. "יודע מה?", אמרתי במבוכה גלויה, "אולי תיתן לי 'אחרון' וזהו?".