תשמעו סיפור: לפני המון שנים, שש אולי, סייעתי להפיק ערב מוזיקלי חסידי באיזה קיבוץ דתי בדרום המרכז. גיבשנו את רשימת האומנים, (שנלחמו להופיע באירוע הזה כמו אריות וחלקם אף הצליחו). תזמורת הוקמה לצורך המופע, נגנים נשכרו, ואפילו החברה שסיפקה את ההגברה והתאורה, כססה את ציפורניה לקראת הערב הגדול.
ידענו מה הולך להיות, תיארנו לעצמנו מה אנחנו רוצים שיקרה. אבל טיבה של הפקה חסידית הוא, ששום דבר לא מתרחש כפי שתוכנן. יומיים לפני, אני מקבל שיחת טלפון מיהודי אחד, שמספר לי שבנו נמצא בארץ. "ברוכים הבאים לארצנו הקדושה!" הפטרתי באדישות. "לא", הסביר האיש, "הבן שלי, יניב, זמר חסידי, והוא הגיע לארץ. למה שלא תעלה אותו להופיע המופע שלכם?". החום והלחות בקיבוץ ההוא, אולי גם ניחוח החציר והארומה המלווה רפתות, גרמו לי להסכים לאפשר לזמר הצעיר לעלות לבמה.
אח"כ, כשהפנמתי את העניין נתקפתי חרדה קלה. השילוב של שם פרטי כמו יניב, שם משפחה כמו צעידי ומוסיקה חסידית, נראה לי מצד אחד תלוש ומצד שני קלוש. אבל, כזכור לכם, יש בי סקרנות לאומנים בתחילת דרכם, והמתנתי למופע במתח קל. ליתר ביטחון התקשרתי שוב לאבי הזמיר כדי לברר לאיזה רפרטואר להכין את עצמי. "זה בסדר" הרגיע האב המאושר, "הבן שלי בתחילת דרכו, אבל עוד תשמע ממנו".
סוף הסיפור אגב, הבחור הופיע ואפילו ביותר משיר אחד. הוא שר נחמד וזה עבר יפה. כמעט שכחתי ממנו, אבל בשבוע שעבר נחת עליי אביו, שוב.
"זוכר?" הוא שאל, ואני נזכרתי.
יניב צעידי היום בן 27, מוציא אלבום שני.
הקשבתי כמה פעמים, שומעים שהוא התבגר קצת. המוסיקה יותר מוקפדת, העיבודים ברמה, והשירה השתפרה. מתברר שהשנים עשו טוב לקול שלו.
בדיסק הנוכחי לחנים שלו כמו גם של יובל סטופל ואחרים.
האיש גר בדטרויט, ושר במבטא שמזכיר קצת את מזכרת בתיה. הוא בחר טקסטים מפתיעים: שיר הנושא "בכל", מבוסס על מדרשים ופרשנויות של רש"י ל"בכל" שברך השם את אברהם. עמוק וחביב, התוצאה המוזיקלית מחליקה היטב את המסר שלכאורה כבד.
שבעה שלבים ושרפרף אחד בסולם יעקב.
ובפינת משבית השמחה: אחד השירים שמושכים אש באלבום, הוא "הר הבית". שיר געגועים למקום המקדש, לירושלים ולארץ ישראל. זה יכל להישמע אמין יותר, אם האומן היה חי בארץ. דברים שרואים משם, כנראה לא משמיעים כאן.
ידענו מה הולך להיות, תיארנו לעצמנו מה אנחנו רוצים שיקרה. אבל טיבה של הפקה חסידית הוא, ששום דבר לא מתרחש כפי שתוכנן. יומיים לפני, אני מקבל שיחת טלפון מיהודי אחד, שמספר לי שבנו נמצא בארץ. "ברוכים הבאים לארצנו הקדושה!" הפטרתי באדישות. "לא", הסביר האיש, "הבן שלי, יניב, זמר חסידי, והוא הגיע לארץ. למה שלא תעלה אותו להופיע המופע שלכם?". החום והלחות בקיבוץ ההוא, אולי גם ניחוח החציר והארומה המלווה רפתות, גרמו לי להסכים לאפשר לזמר הצעיר לעלות לבמה.
אח"כ, כשהפנמתי את העניין נתקפתי חרדה קלה. השילוב של שם פרטי כמו יניב, שם משפחה כמו צעידי ומוסיקה חסידית, נראה לי מצד אחד תלוש ומצד שני קלוש. אבל, כזכור לכם, יש בי סקרנות לאומנים בתחילת דרכם, והמתנתי למופע במתח קל. ליתר ביטחון התקשרתי שוב לאבי הזמיר כדי לברר לאיזה רפרטואר להכין את עצמי. "זה בסדר" הרגיע האב המאושר, "הבן שלי בתחילת דרכו, אבל עוד תשמע ממנו".
סוף הסיפור אגב, הבחור הופיע ואפילו ביותר משיר אחד. הוא שר נחמד וזה עבר יפה. כמעט שכחתי ממנו, אבל בשבוע שעבר נחת עליי אביו, שוב.
"זוכר?" הוא שאל, ואני נזכרתי.
יניב צעידי היום בן 27, מוציא אלבום שני.
הקשבתי כמה פעמים, שומעים שהוא התבגר קצת. המוסיקה יותר מוקפדת, העיבודים ברמה, והשירה השתפרה. מתברר שהשנים עשו טוב לקול שלו.
בדיסק הנוכחי לחנים שלו כמו גם של יובל סטופל ואחרים.
האיש גר בדטרויט, ושר במבטא שמזכיר קצת את מזכרת בתיה. הוא בחר טקסטים מפתיעים: שיר הנושא "בכל", מבוסס על מדרשים ופרשנויות של רש"י ל"בכל" שברך השם את אברהם. עמוק וחביב, התוצאה המוזיקלית מחליקה היטב את המסר שלכאורה כבד.
שבעה שלבים ושרפרף אחד בסולם יעקב.
ובפינת משבית השמחה: אחד השירים שמושכים אש באלבום, הוא "הר הבית". שיר געגועים למקום המקדש, לירושלים ולארץ ישראל. זה יכל להישמע אמין יותר, אם האומן היה חי בארץ. דברים שרואים משם, כנראה לא משמיעים כאן.