פעמים רבות שמע רוברט סינגר, סנטור מקומי ונציג המפלגה הרפובליקנית במדינת ניו ג'רסי, על פיגועי הטרור בישראל. הידיעה על הפיגוע האחרון באוטובוס קו 14 בירושלים, הגיעה אליו הפעם דרך חברה של בתו; היא התקשרה כדי לספר לו שבתו נפצעה בפיגוע.
הבת, שרי סינגר, בחורה דתייה בת 29, הגיעה לישראל לפני כשנה וחצי במסגרת התנדבותה ב'משפחה אחת', עמותה שתומכת בנפגעי טרור, וגרה בשכונת קטמון בירושלים. אביהו כהן, המנהל של 'משפחה אחת' שקמה לפני שנה ו-8 חודשים, מספר כי שרי עזרה להם רבות בכל פעילויות הארגון, שכוללות תמיכה נפשית, רפואית וכלכלית למשפחות. וזה לא הכל: "שרי, עם הקשרים שלה ואישיותה הנפלאה, עוזרת לנו לארגן מחנות קיץ בארה"ב לקבוצות של נפגעי טרור שאיבדו את הוריהם וסובלים מטראומות קשות. שרי התכוונה להוביל את הטיול הזה שבועיים של נופש וכיף, שמטרתו לתת לילדים האלה פסק זמן מהכאב והסבל". באופן אירוני, הפכה שרי לשותפת גורל עם האנשים שלהם היא עוזרת. למרבה המזל, היא ניצלה בנס.
ניצלה בנס
כמו הרבה ישראלים שמפחדים לעלות לאוטובוסים בגלל הסכנה הביטחונית, העדיפה שרי לנסוע במוניות. באותו יום רביעי מר ונמהר חסרו לה במקרה עשרה שקלים, ולכן עלתה על האוטובוס, שברגע אחד הפך למלכודת של אש ומוות. היא נפצעה והובהלה לבית החולים הדסה עין כרם כשמצבה מוגדר קל.
מיד כששמע על פציעת בתו, עלה אביה הסנטור על מסוק של מושל מדינת ניו ג'רסי שהטיס אותו לניו יורק, ומשם טס לישראל. הוא הגיע לבית החולים הדסה בבוקר שלאחר הפיגוע, ולא רק הוא: אמצעי תקשורת רבים מיהרו להגיע אף הם לחדרה של שרי, כדי לראיין את בת הסנטור האמריקני.
שרי, בחורה חיננית וחייכנית, מנסה לשמור על חזות שלווה וחזקה מול הכתבים, המצלמות והמיקרופונים שגודשים את חדרה, למרות הכאבים והטראומה שעברה רק יום לפני. הרעש הרב בחדר מפריע ומכאיב לה, שכן אוזנה נפגעה בפיצוץ. היא נפצעה גם בכתף, אליה חדרה חתיכת מתכת בעת הפיצוץ, וכנראה שגם העין ספגה פגיעה מההדף. האחות מבקשת מהכתבים לשמור על שקט ולא לדבר כולם בו זמנית, כדי לא להכביד על הפצועה.
"אני מעדיפה שלא יצלמו אותי לטלוויזיה, אבל אם אין ברירה אז בסדר", צוחקת שרי, ומתחילה לספר. "תודה לאל שאני בחיים. ישבתי ליד החלון, בכיסא שלפני הדלת האחורית. היה לי מזל שישבתי שם, כי אם הייתי עומדת, אני לא יודעת אם הייתי ניצלת". היא נעצרת לרגע, חנוקה מדמעות, וממשיכה. "אני לא זוכרת הרבה. האוטובוס היה מאוד מלא. לא ראיתי אף אחד שעלה שנראה חשוד. ישבתי בכיסאי כשאירע הפיצוץ, והתגובה הראשונה שלי היתה לעצום את עיניי, כך שלמזלי לא ראיתי את המראות הנוראים שהיו סביבי.
"ברגע שהבנתי מה קרה, כשיצאתי מההלם, התחלתי לצרוח. אנשים מחוץ לאוטובוס צעקו לי לצאת מהאוטובוס, צעקתי שאני לא יכולה ובכל זאת הצלחתי איכשהו לטפס דרך חלון קטן. אנשים משכו אותי החוצה. אני לא יודעת איך עשיתי את זה, וגם הרופאים לא מבינים, כי כדי לצאת מהחלון הייתי צריכה ליישר את היד, והרי נפצעתי בכתף". עד שנלקחה לניתוח היתה שרי בהכרה מלאה.
לא להיכנע לטרור
שרי מפגינה חוזק רב בדבריה, ולפי תשובותיה לשאלות הכתבים מדובר בבחורה אידיאליסטית בעלת דעות מוצקות. לשאלת אחת הכתבות אם לא פחדה להגיע לישראל, היא עונה: "תמיד יש פחד, אבל אפשר ללכת גם בניו יורק ולהיפגע ממכונית או מכל דבר אחר. דווקא פה אני מרגישה יותר בטוחה, כשאני רואה חיילים מסתובבים בכל מקום. אם אני אפחד, אם אני אעזוב, הפלסטינים ינצחו. אני בהחלט מעודדת כל אחד אחר להגיע לכאן.
"הייתי רוצה שאנשים בארה"ב יבינו שזה לא יפסיק", ממשיכה שרי. "הפלסטינים ממשיכים להרוג אנשים חפים מפשע, לא אכפת להם בכלל. תכניות השלום בתהליכים עכשיו, ואם הם באמת היו רוצים שלום, הם לא היו ממשיכים לבצע פיגועי התאבדות, וכל זה לא היה קורה. אני לא מאמינה שאי פעם יהיה שלום, הם הרי רוצים שליטה מלאה בארץ ישראל. אני לא חושבת שיש מישהו בארה"ב שמבין זאת, גם לא הנשיא", שוב נחנק קולה מדמעות.
האם לדעתך יש דרך לגרום להם להבין?
"לא. אני לא שונאת אף אחד, אבל אני כועסת על המצב המתמשך הזה. הפלסטינים צריכים מקום לחיות בו, אבל הבעיה היא שהם רוצים יותר מזה, הם רוצים את כל הארץ. רק מי שחי בישראל מסוגל להבין את זה. אתמול בלילה אמרתי למישהו: הלוואי שהנשיא בוש היה מגיע לכאן ומדבר עם האמריקנים שעשו עלייה ועם אלה שנמצאים פה, ולא רק נפגש עם שרון ופוליטיקאים אחרים.
"כמובן שצריך להמשיך ולהיפגש אתם ולשמור על יחסים טובים, אבל הוא צריך גם לראות איך אנשים חיים פה. הוא אמור לדאוג לנו, הרי אנחנו עדיין אזרחים אמריקנים. אני הצבעתי עבורו, בטחתי בו. אבל אני לא חושבת שהוא יכול לקבל החלטות עבור ישראל כרגע, כל עוד הוא לא יודע בדיוק מה קורה פה. כשהוא מגיע לכאן הוא מאובטח, הוא לא נוסע באוטובוסים, הוא לא חי כאן יום-יום. הוא צריך לדבר עם האנשים שחיים פה ועם אמריקנים שנמצאים בישראל, לשמוע איך הם מרגישים".
פה זה המולדת
אביה, היא מספרת, פחד מאוד מנסיעתה לישראל. "הוא חשב שזה לא הזמן המתאים להגיע לישראל בגלל המצב, הוא טען שאין סיבה לשים את עצמך במכוון במקום שקיימת בו סכנה. הגישה שלי היא למה לא להגיע? זו אדמת המולדת שלי. לפני פסח הוא ביקש שאני לא אעלה יותר על אוטובוסים, אך אחר-כך הוא שינה את דעתו בעניין". בראיון שנתן ל-CNN ביום שני השבוע, אמר רוברט סינגר שאם קודם חשש משהותה של בתו בישראל והעדיף שלא תהיה פה, הרי שעכשיו הוא חושב שאב יהודי לא יכול להגיד לבתו לא לבוא ארצה, למולדת.
שרי אומרת שבמבט לאחור לא הייתה משנה דבר: "אני אוהבת להיות כאן", היא מסבירה בפשטות.
בין המבקרים הרבים שהגיעו אל שרי לבית החולים, היו גם שגריר ארה"ב דן קרצר, שר החוץ סילבן שלום ונציגות של 'נשות הדסה'. שרי לא היתה מעוניינת בפרסום שנכפה עליה, ובכל זאת הסכימה להתראיין, משום שראתה ערך רב במסירת המסר הישיר שלה לנשיא בוש ולעם האמריקני.
גם ליהודי ארה"ב יש לה מסר: "תמשיכו להגיע", היא קוראת. "אל תפחדו. זה לא בידינו, זה בידי הקב"ה. כל מה שקורה זה ממנו. בכל מקום שנהיה יכול לקרות לנו משהו. העובדה שאנשים לא מגיעים לישראל משדרת מסר מאוד חזק: שאנשים מפחדים ושהפלסטינים מנצחים".
ומה הלאה? שרי מתכננת לחזור הביתה לניו ג'רסי למשך חודשי הקיץ, אך אל דאגה, היא מבטיחה לחזור ארצה בספטמבר. שום פיגוע לא יכניע את הבחורה הזו.
הבת, שרי סינגר, בחורה דתייה בת 29, הגיעה לישראל לפני כשנה וחצי במסגרת התנדבותה ב'משפחה אחת', עמותה שתומכת בנפגעי טרור, וגרה בשכונת קטמון בירושלים. אביהו כהן, המנהל של 'משפחה אחת' שקמה לפני שנה ו-8 חודשים, מספר כי שרי עזרה להם רבות בכל פעילויות הארגון, שכוללות תמיכה נפשית, רפואית וכלכלית למשפחות. וזה לא הכל: "שרי, עם הקשרים שלה ואישיותה הנפלאה, עוזרת לנו לארגן מחנות קיץ בארה"ב לקבוצות של נפגעי טרור שאיבדו את הוריהם וסובלים מטראומות קשות. שרי התכוונה להוביל את הטיול הזה שבועיים של נופש וכיף, שמטרתו לתת לילדים האלה פסק זמן מהכאב והסבל". באופן אירוני, הפכה שרי לשותפת גורל עם האנשים שלהם היא עוזרת. למרבה המזל, היא ניצלה בנס.
ניצלה בנס
כמו הרבה ישראלים שמפחדים לעלות לאוטובוסים בגלל הסכנה הביטחונית, העדיפה שרי לנסוע במוניות. באותו יום רביעי מר ונמהר חסרו לה במקרה עשרה שקלים, ולכן עלתה על האוטובוס, שברגע אחד הפך למלכודת של אש ומוות. היא נפצעה והובהלה לבית החולים הדסה עין כרם כשמצבה מוגדר קל.
מיד כששמע על פציעת בתו, עלה אביה הסנטור על מסוק של מושל מדינת ניו ג'רסי שהטיס אותו לניו יורק, ומשם טס לישראל. הוא הגיע לבית החולים הדסה בבוקר שלאחר הפיגוע, ולא רק הוא: אמצעי תקשורת רבים מיהרו להגיע אף הם לחדרה של שרי, כדי לראיין את בת הסנטור האמריקני.
שרי, בחורה חיננית וחייכנית, מנסה לשמור על חזות שלווה וחזקה מול הכתבים, המצלמות והמיקרופונים שגודשים את חדרה, למרות הכאבים והטראומה שעברה רק יום לפני. הרעש הרב בחדר מפריע ומכאיב לה, שכן אוזנה נפגעה בפיצוץ. היא נפצעה גם בכתף, אליה חדרה חתיכת מתכת בעת הפיצוץ, וכנראה שגם העין ספגה פגיעה מההדף. האחות מבקשת מהכתבים לשמור על שקט ולא לדבר כולם בו זמנית, כדי לא להכביד על הפצועה.
"אני מעדיפה שלא יצלמו אותי לטלוויזיה, אבל אם אין ברירה אז בסדר", צוחקת שרי, ומתחילה לספר. "תודה לאל שאני בחיים. ישבתי ליד החלון, בכיסא שלפני הדלת האחורית. היה לי מזל שישבתי שם, כי אם הייתי עומדת, אני לא יודעת אם הייתי ניצלת". היא נעצרת לרגע, חנוקה מדמעות, וממשיכה. "אני לא זוכרת הרבה. האוטובוס היה מאוד מלא. לא ראיתי אף אחד שעלה שנראה חשוד. ישבתי בכיסאי כשאירע הפיצוץ, והתגובה הראשונה שלי היתה לעצום את עיניי, כך שלמזלי לא ראיתי את המראות הנוראים שהיו סביבי.
"ברגע שהבנתי מה קרה, כשיצאתי מההלם, התחלתי לצרוח. אנשים מחוץ לאוטובוס צעקו לי לצאת מהאוטובוס, צעקתי שאני לא יכולה ובכל זאת הצלחתי איכשהו לטפס דרך חלון קטן. אנשים משכו אותי החוצה. אני לא יודעת איך עשיתי את זה, וגם הרופאים לא מבינים, כי כדי לצאת מהחלון הייתי צריכה ליישר את היד, והרי נפצעתי בכתף". עד שנלקחה לניתוח היתה שרי בהכרה מלאה.
לא להיכנע לטרור
שרי מפגינה חוזק רב בדבריה, ולפי תשובותיה לשאלות הכתבים מדובר בבחורה אידיאליסטית בעלת דעות מוצקות. לשאלת אחת הכתבות אם לא פחדה להגיע לישראל, היא עונה: "תמיד יש פחד, אבל אפשר ללכת גם בניו יורק ולהיפגע ממכונית או מכל דבר אחר. דווקא פה אני מרגישה יותר בטוחה, כשאני רואה חיילים מסתובבים בכל מקום. אם אני אפחד, אם אני אעזוב, הפלסטינים ינצחו. אני בהחלט מעודדת כל אחד אחר להגיע לכאן.
"הייתי רוצה שאנשים בארה"ב יבינו שזה לא יפסיק", ממשיכה שרי. "הפלסטינים ממשיכים להרוג אנשים חפים מפשע, לא אכפת להם בכלל. תכניות השלום בתהליכים עכשיו, ואם הם באמת היו רוצים שלום, הם לא היו ממשיכים לבצע פיגועי התאבדות, וכל זה לא היה קורה. אני לא מאמינה שאי פעם יהיה שלום, הם הרי רוצים שליטה מלאה בארץ ישראל. אני לא חושבת שיש מישהו בארה"ב שמבין זאת, גם לא הנשיא", שוב נחנק קולה מדמעות.
האם לדעתך יש דרך לגרום להם להבין?
"לא. אני לא שונאת אף אחד, אבל אני כועסת על המצב המתמשך הזה. הפלסטינים צריכים מקום לחיות בו, אבל הבעיה היא שהם רוצים יותר מזה, הם רוצים את כל הארץ. רק מי שחי בישראל מסוגל להבין את זה. אתמול בלילה אמרתי למישהו: הלוואי שהנשיא בוש היה מגיע לכאן ומדבר עם האמריקנים שעשו עלייה ועם אלה שנמצאים פה, ולא רק נפגש עם שרון ופוליטיקאים אחרים.
"כמובן שצריך להמשיך ולהיפגש אתם ולשמור על יחסים טובים, אבל הוא צריך גם לראות איך אנשים חיים פה. הוא אמור לדאוג לנו, הרי אנחנו עדיין אזרחים אמריקנים. אני הצבעתי עבורו, בטחתי בו. אבל אני לא חושבת שהוא יכול לקבל החלטות עבור ישראל כרגע, כל עוד הוא לא יודע בדיוק מה קורה פה. כשהוא מגיע לכאן הוא מאובטח, הוא לא נוסע באוטובוסים, הוא לא חי כאן יום-יום. הוא צריך לדבר עם האנשים שחיים פה ועם אמריקנים שנמצאים בישראל, לשמוע איך הם מרגישים".
פה זה המולדת
אביה, היא מספרת, פחד מאוד מנסיעתה לישראל. "הוא חשב שזה לא הזמן המתאים להגיע לישראל בגלל המצב, הוא טען שאין סיבה לשים את עצמך במכוון במקום שקיימת בו סכנה. הגישה שלי היא למה לא להגיע? זו אדמת המולדת שלי. לפני פסח הוא ביקש שאני לא אעלה יותר על אוטובוסים, אך אחר-כך הוא שינה את דעתו בעניין". בראיון שנתן ל-CNN ביום שני השבוע, אמר רוברט סינגר שאם קודם חשש משהותה של בתו בישראל והעדיף שלא תהיה פה, הרי שעכשיו הוא חושב שאב יהודי לא יכול להגיד לבתו לא לבוא ארצה, למולדת.
שרי אומרת שבמבט לאחור לא הייתה משנה דבר: "אני אוהבת להיות כאן", היא מסבירה בפשטות.
בין המבקרים הרבים שהגיעו אל שרי לבית החולים, היו גם שגריר ארה"ב דן קרצר, שר החוץ סילבן שלום ונציגות של 'נשות הדסה'. שרי לא היתה מעוניינת בפרסום שנכפה עליה, ובכל זאת הסכימה להתראיין, משום שראתה ערך רב במסירת המסר הישיר שלה לנשיא בוש ולעם האמריקני.
גם ליהודי ארה"ב יש לה מסר: "תמשיכו להגיע", היא קוראת. "אל תפחדו. זה לא בידינו, זה בידי הקב"ה. כל מה שקורה זה ממנו. בכל מקום שנהיה יכול לקרות לנו משהו. העובדה שאנשים לא מגיעים לישראל משדרת מסר מאוד חזק: שאנשים מפחדים ושהפלסטינים מנצחים".
ומה הלאה? שרי מתכננת לחזור הביתה לניו ג'רסי למשך חודשי הקיץ, אך אל דאגה, היא מבטיחה לחזור ארצה בספטמבר. שום פיגוע לא יכניע את הבחורה הזו.