בשבוע שעבר איבדה משפחת סולטן את אם המשפחה, מלכה הי"ד, שנספתה בפיגוע באוטובוס ליד בניין כלל. הטרגדיה הזאת פותחת צוהר קטן לסיפור, דווקא מוצלח, של קיבוץ גלויות.
מלכה ושלום סולטן עלו מצרפת והצטרפו לילדיהם שכבר היו בארץ. אחד הילדים, הרב חיים, הוא ראש האולפנא התורנית 'רעיה' בבית-אל ורב קהילת יוצאי מרוקו בבית אל. מצד אחד נטוע כל כך בעומק ההוויה הדתית לאומית, בה הוא משמש בתפקיד חינוכי ללא כל קשר למוצאו, ומצד שני מושרש בעדתו, מקיים את מנהגיה ומשמש כמנהיג רוחני לחבריה. בניו ובנותיו, שמונה במספר, נכדיהם של מלכה ושלום סולטן, פזורים ברחבי מוסדות החינוך הציוניים לאומיים. הבכור נשוי לנכדתו של הרב מאיר כהנא הי"ד, אבל הם ממשיכים כמיטב המסורת של עדת יהודי מרוקו, לשאת את שמות הוריהם.
הוא עצמו נושא את שם אביו החי של הרב חיים, שלום, ובכורו של שלום נושא את שם אביו חיים. כך ממשיכה המשפחה הנפלאה הזאת להיות נטועה עמוק בציבור הדתי-לאומי מבלי לאבד את זהותה העדתית ומבלי להפסיק לשמור את מנהגיה המיוחדים.
אל הבית הקטן בשכונת בקעה זורמים אלפי אנשים, מכל העדות והחוגים, כדי לנחם את משפחת סולטן. רבים מהם באים אל הרב חיים סולטן, חלק מהם באים לנחם את השכן מבית אל, חלקם באים לנחם את ראש האולפנא. חלק אחר בא לנחם את החבר מהעלייה, מהגרעין, חיים סולטן. כולם באים בעצם אל אותו איש. מוצאו לא מונע כמובן משום אדם שמוצאו מעדה אחרת לשלוח את ילדיו לאולפנא.
ממרוקו לצרפת, ומשם לישראל
סיפורה של המשפחה מתחיל בעיר טלמסן שבאלג'יר, משם היגרה המשפחה לצרפת. שלום ומלכה סולטן היו שני מורים שנדדו מטעם הקהילה היהודית בצרפת, והם עבדו בהוראה בעיר פס שבמרוקו. אלא שאחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהבינו שהחיים במקום ממשיכים להיות סכנת נפשות, עזבו את מרוקו וחזרו לצרפת.
משהגיע לצרפת, החל ר' שלום סולטן להתחזק ביהדות. לא שקודם לכן הם היו ממש רחוקים, אלא שהם החלו ממש לקיים מצוות ולחזק את הקשר שממילא היה להם עם היהדות. הוא החל לקשור קשרים עם חב"ד וגם עם בני עקיבא.
את בנו חיים כבר שלח לבית ספר תיכון יהודי שהיה קשור גם הוא לבני עקיבא. עד כיתה י"א למד חיים בתיכון גוי, ומאז למד בבית הספר היהודי 'יבנה' בפריס. בבית הספר ובפעילות של בני עקיבא התעורר בו החשק העז לחיות בארץ ישראל. הוא חלם על הארץ בימים ובלילות. ואכן, מיד אחרי בחינות הבגרות, בגיל שבו חבריו התחילו לחשוב על המשך חייהם האקדמאים, הצטרף חיים לגרעין ההכשרה של בני עקיבא.
הם עלו ארצה וחיים הגיע ישר לבית אל, לישיבה. בדיעבד התברר כי גם אשתו הייתה באותה הכשרה. הישיבה הגבוהה בבית אל בראשותו של הרב זלמן מלמד הייתה אז רק בחיתוליה. ושם הוא החל את חייו בארץ ישראל. במסגרת הזאת התגייס לצבא וחזר לישיבה. וכל הזמן הוא לא חדל 'לנדנד' להוריו שיעלו ארצה. ובינתיים מי שתהיה אשתו נשארה אף היא בארץ והחלה ללמוד. אחרי שנה התחתנו.
כשנה אחרי הרב חיים עלתה גם אחותו במסגרת של גרעין הכשרה אחר. האחות השנייה כבר נשלחה לתיכון 'בית חנה' בכפר חב"ד. שלום ומלכה סולטן החלו לחשוב אף הם על עליה לארץ, כשכל צאצאיהם כבר היו בארץ ישראל. עסקים לחסל לא היו להם. לא מכבר ר' שלום ומלכה יצאו לגמלאות, שכן בצרפת מורים פורשים לגמלאות בגיל צעיר. הם עלו לארץ ישראל והשתכנו במרכז קליטה במבשרת.
משפחה שהיא מפעל עלייה
עכשיו כל המשפחה הייתה יחד בארץ ישראל: שתי הבנות למדו בארץ ור' חיים סולטן היה כבר אברך בישיבה ופעיל במסגרתה. הוא הגה את הרעיון המקורי להביא צעירים מצרפת לארץ, שיעשו בארץ הכשרה וילמדו בישיבה, שם יעמיקו את שורשיהם ביהדות ובציונות. הוא נסע לצרפת והחל לגייס בחורים מצרפת לישראל, במסגרת שהחזיקה שלוש שנים, עד שפתח הרב שאול דוד בוצ'קו ישיבה בכוכב יעקב שקלטה את העולים מצרפת. כשנפתחה הישיבה של הרב בוצ'קו, החליט ראש ישיבת בית אל הרב זלמן מלמד לסגור את המסגרת שלו.
"לרב בוצ'קו", אמר הרב מלמד, "יש ניסיון רב בעולים חדשים, ודאי מצרפת, ואין יותר צורך במסגרת שלנו", אמר וסגר את המחלקה הצרפתית בבית אל. "זה לא שהישיבה סגורה לצרפתים", מסבירים לי במשפחת סולטן. "אלה שהיו מסוגלים ללמוד בישיבה גבוהה ובחרו בבית אל התקבלו, אך אולפן ומסגרת הכשרה מיוחדת עברו הבחורים בכוכב יעקב, אצל הרב בוצ'קו".
בשלוש השנים שבהן התקיימה המסגרת הזאת, היא עשתה פירות רבים. בחורים רבים הגשימו את היעוד המקורי של המסגרת ונותרו לגור בבית אל. האברכים נישאו והקימו בתים תורניים, וצעירים אידיאליסטים יצאו בשליחות בני עקיבא לצרפת ועודדו את ההגשמה הציונית. בעזרת העוצמה שנתנה להם הישיבה הגבוהה בבית אל הם דחפו אנשים לעלות, ורבים מצעירי פריס היהודיים עלו לארץ.
רבים מהם התיישבו בבית אל, שם הפכו עד מהרה לחלק בלתי-נפרד מהנוף האנושי. מהם המשיכו לאחר מכן במסלול אקדמאי והפכו לרופאים, עורכי דין, ואחד הפך אפילו להיות ר"מ בישיבה ודיין, הרב משה חביב. כל אלה היוו הגרעין של הקהילה הצרפתית של יוצאי מרוקו בבית אל.
חינוך ליראת שמיים
שלוש שנים היה הרב חיים סולטן ומשפחתו בשליחות בפריס. אחרי שהצליחו להעלות רבים ארצה, שבה המשפחה הביתה לבית אל. שם חיכתה לו ההצעה שבעזרתה הבין שזה באמת ביתו לעמוד בראש האולפנא התורנית 'רעיה' בבית אל. הרב חיים סולטן קיבל את ההצעה ונכנס כל כולו לאולפנא. עד אז עמדה בראשה מי שייסדה אותה ונתנה לה את צביונה, הרבנית מלכה פרוכט, שהמשיכה להנחות את הרב חיים סולטן גם אחרי פרישתה מהתפקיד.
לאולפנא הזאת באות בנות המגובשות בדעתן שרצונן לחיות כיהודיות יראות שמים ולמלא את תפקידם בעולם. 'רעיה', ובראשה הרב חיים סולטן, מנסה להפוך את שאיפתן למציאות ולדחוף אותם למעלה עוד יותר. מטבע הדברים, רמת הלימודים באולפנא הזאת גבוהה מאוד ולא מתאימה לכל הבנות, אלא שהביקוש ליראת שמים הוא כה גבוה עד שהאולפנא החליטה לייסד מסגרת נוספת של בנות, שלימודים ברמה גבוהה אינם מתאימים להן, אך יראת שמים ברמה גבוהה כן מתאימה להם.
עבורן נפתחה מסגרת ששמה 'טל רעיה': הסגנון אותו סגנון, והלימודים ברמה פחות גבוהה. "אם תרצה לדעת במה שונה אולפנא זאת מאחרות", אומרים לי בני משפחת סולטן השותפים כולם בשאיפתם להצלחת האולפנא הזאת, "האולפנא אינה מעודדת יציאה לשירות לאומי, אלא יציאה מוקדמת לחיים, שהיא התרומה החשובה ביותר שבת יכולה לתת לעם ישראל", הם אומרים. נכון שאם בת מחליטה לצאת לשרות לאומי, וכך מחליטות לבסוף רוב הבנות, מעודדים אותה, אבל החינוך של האולפנא מוביל להקמת בית בעם ישראל וחינוך דור העתיד של העם היהודי. בשתי המסגרות של האולפנא לומדות כיום 200 בנות, ועוד היד נטויה.
אחדות וייחודיות בבית אל
הרב חיים סולטן משמש כרב הקהילה המרוקאית-צרפתית בבית אל. "אנשים חושבים שכל בית אל צרפתים", אומרים בחיוך בני הקהילה שפגשתי. "זה כמובן לא נכון, יש כאן כ-40 משפחות שבית אל היא ביתם, והם חלק מהקהילה ביישוב, אבל בשום פנים ואופן לא כל היישוב".
סיפורו של הקמת בית הכנסת 'מדרש אליהו', המשמש את הקהילה הזאת, יכול בהחלט להוות דוגמא לבני עדות שונות. באן כולם חיים ביחד, ואף עדה אינה מוותרת על ייחודה. כל סיפור הקמת בית הכנסת החל כאשר 'ספרדיי' הישיבה הגבוהה בבית אל החליטו שלא לוותר על אווירת הישיבה בימים נוראים מחד גיסא, ועל המנהגים הספרדיים המרוקאיים מאידך גיסא. הם הקימו, כמו בישיבות הסדר רבות, מניין ספרדי של הישיבה לימים נוראים. ראש הישיבה הרב זלמן מלמד נתן למניין הזה את גיבויו הנלהב.
בראש המניין עמדו מספר אברכים. די עם נזכיר בוגר נוסף של הישיבה שגר באותם הימים בבית אל ושימש אז מזכירו של הרב מרדכי אליהו, והיום מנהל בתי הדין הרבניים והמנכ"ל הזמני של משרד הדתות, הרב אלי בן דהאן. המניין היה כה חזק עד שבעת הסליחות ניתן היה למצוא בו גם 'אשכנזים' רבים מבני הישיבה, שהעדיפו לבקש את סליחת הקב"ה למעשיהם במניין הספרדי. משראו כי טוב, החליטו אברכי הישיבה בני עדות המזרח להתארגן ולהתפלל גם בחגים, ולאחר התבססותם החלו גם להתפלל יחד מדי שבת.
בית הכנסת בנוסח יהודי מרוקו פועל בבית אל מלבד בית כנסת ספרדי 'רגיל' ירושלמי. בית הכנסת המרוקאי בבית אל גם מוכר כמניין הספרדי 'של הישיבה'. המניין בשבתות הלך וגדל וסביבו התפתחה קהילה מגובשת של ממש, שהחליטה גם לבחור לה רב משל עצמה. הם חיפשו רב שמצד אחד דולה ומשקה מתורת ראש הישיבה הרב זלמן מלמד, ומצד שני מוסיף לכך את הנופך המרוקאי המיוחד לעדת יוצאי מרוקו וצרפת. למניין נוספו אנשים נוספים, ובבחירות שהתקיימו בקהילה נבחר פה אחד הרב חיים סולטן, שהחל את דרכו כחזן בבית הכנסת, למנהיג הרוחני של הקהילה.
עכשיו דרוש היה לקהילה הזאת גם בית כנסת משלה; כאן נכנס לתמונה יהודי אשכנזי דווקא, מאיר דריינוף. ר' מאיר החליט להנציח את שם אביו אליהו, ובעצה אחת עם היישוב החליט לבנות בבית אל בית כנסת. בתוך הבניין הנהדר שבנה פועלות ללא הפוגה כיתות של תלמוד תורה ואולם גדול המשמש גם לשמחות. קהילת יוצאי מרוקו בבית אל קיבלה אף היא אולם לשימושה, וכך יצא שהבית הזה, שבנה יהודי אשכנזי, משמש ברצון ובשמחה כבית כנסת לקהילת יוצאי מרוקו.
מלכה של חסד
אמור לך מי משפחתך ואומר לך מי אתה. מלכה סולטן, אם המשפחה שנרצחה, היא ילידת מרוקו שזכתה לראות דור ישרים מבורך בארץ ישראל. לאחר שלמדה שנים רבות בפס שבמרוקו ובצרפת והעמידה תלמידים הרבה, עלתה לארץ ישראל עם בעלה והצטרפה לילדיה. "היא הגיע לכאן בגיל פנסיה", סיפרה לי אלן כלתה. "בגיל כזה לא מתחילים ללמוד שפה חדשה. אבל לא מלכה; היא הסתערה על השפה העברית והחלה ללמוד אותה כמי שפתחה בקריירה חדשה בחיים. היא לא רצתה לדבר בעברית עילגת של עולים חדשים, אלא להסתגל לחייה החדשים בארץ ישראל.
במסגרת זאת היא גם לא הסתפקה בחיים דתיים פשוטים: עד מהרה מצאה עצמה יושבת ולומדת לפני הרבנית חנה טאו, לפני הרבנית נאוה ביגון ובעלה הרב דוב. תורת ר' נחמן מברסלב, חב"ד שעמם עבדה כל השנים וכמובן תורת הראי"ה קוק לא היו זרות לה. עכשיו, בארץ ישראל, היא גמעה מהם מלוא החופניים, אבל לא הסתפקה בזאת. היא החלה לעבוד בתרגום ספרי קודש מעברית לצרפתית, למען יכירו גם חבריה וחברותיה את התורה בשפת אמם. היא גם ערכה והגיהה ספרים כאלה.
מלכה הייתה פעילה כמעט במשך כל היממה, בעיקר בכתיבה ותרגום. חמישה עיתונים תורניים בצרפתית נעזרו בה. כשהייתה פנויה עסקה בתמיכה בבית התמחוי אש"ל שבעיר העתיקה, ופעילות נוספת היא קיימה עם נשים בשכונת מחנה יהודה. "הייתה לה תכונה כזאת", אומר חתנה, "שהיו לה חורים בידיים. כל כסף שהיה נכנס לידה היה יוצא לצדקה מהצד השני". כאמור, היא לא רק זכתה לחתן את ילדיה, אלא אף זכתה לראות נכדים ולפני מספר חודשים אף נין.
אין ספק, אומרים בנה, בנותיה, חתנה וכלותיה. סבתא מלכה סולטן הייתה סולטנית אמיתית וזכתה לראות את עולמה בחייה. חבל רק שהם הסתיימו בצורה טראגית כל כך. ומי יידע חשבונות שמים.
מלכה ושלום סולטן עלו מצרפת והצטרפו לילדיהם שכבר היו בארץ. אחד הילדים, הרב חיים, הוא ראש האולפנא התורנית 'רעיה' בבית-אל ורב קהילת יוצאי מרוקו בבית אל. מצד אחד נטוע כל כך בעומק ההוויה הדתית לאומית, בה הוא משמש בתפקיד חינוכי ללא כל קשר למוצאו, ומצד שני מושרש בעדתו, מקיים את מנהגיה ומשמש כמנהיג רוחני לחבריה. בניו ובנותיו, שמונה במספר, נכדיהם של מלכה ושלום סולטן, פזורים ברחבי מוסדות החינוך הציוניים לאומיים. הבכור נשוי לנכדתו של הרב מאיר כהנא הי"ד, אבל הם ממשיכים כמיטב המסורת של עדת יהודי מרוקו, לשאת את שמות הוריהם.
הוא עצמו נושא את שם אביו החי של הרב חיים, שלום, ובכורו של שלום נושא את שם אביו חיים. כך ממשיכה המשפחה הנפלאה הזאת להיות נטועה עמוק בציבור הדתי-לאומי מבלי לאבד את זהותה העדתית ומבלי להפסיק לשמור את מנהגיה המיוחדים.
אל הבית הקטן בשכונת בקעה זורמים אלפי אנשים, מכל העדות והחוגים, כדי לנחם את משפחת סולטן. רבים מהם באים אל הרב חיים סולטן, חלק מהם באים לנחם את השכן מבית אל, חלקם באים לנחם את ראש האולפנא. חלק אחר בא לנחם את החבר מהעלייה, מהגרעין, חיים סולטן. כולם באים בעצם אל אותו איש. מוצאו לא מונע כמובן משום אדם שמוצאו מעדה אחרת לשלוח את ילדיו לאולפנא.
ממרוקו לצרפת, ומשם לישראל
סיפורה של המשפחה מתחיל בעיר טלמסן שבאלג'יר, משם היגרה המשפחה לצרפת. שלום ומלכה סולטן היו שני מורים שנדדו מטעם הקהילה היהודית בצרפת, והם עבדו בהוראה בעיר פס שבמרוקו. אלא שאחרי מלחמת יום הכיפורים, כשהבינו שהחיים במקום ממשיכים להיות סכנת נפשות, עזבו את מרוקו וחזרו לצרפת.
משהגיע לצרפת, החל ר' שלום סולטן להתחזק ביהדות. לא שקודם לכן הם היו ממש רחוקים, אלא שהם החלו ממש לקיים מצוות ולחזק את הקשר שממילא היה להם עם היהדות. הוא החל לקשור קשרים עם חב"ד וגם עם בני עקיבא.
את בנו חיים כבר שלח לבית ספר תיכון יהודי שהיה קשור גם הוא לבני עקיבא. עד כיתה י"א למד חיים בתיכון גוי, ומאז למד בבית הספר היהודי 'יבנה' בפריס. בבית הספר ובפעילות של בני עקיבא התעורר בו החשק העז לחיות בארץ ישראל. הוא חלם על הארץ בימים ובלילות. ואכן, מיד אחרי בחינות הבגרות, בגיל שבו חבריו התחילו לחשוב על המשך חייהם האקדמאים, הצטרף חיים לגרעין ההכשרה של בני עקיבא.
הם עלו ארצה וחיים הגיע ישר לבית אל, לישיבה. בדיעבד התברר כי גם אשתו הייתה באותה הכשרה. הישיבה הגבוהה בבית אל בראשותו של הרב זלמן מלמד הייתה אז רק בחיתוליה. ושם הוא החל את חייו בארץ ישראל. במסגרת הזאת התגייס לצבא וחזר לישיבה. וכל הזמן הוא לא חדל 'לנדנד' להוריו שיעלו ארצה. ובינתיים מי שתהיה אשתו נשארה אף היא בארץ והחלה ללמוד. אחרי שנה התחתנו.
כשנה אחרי הרב חיים עלתה גם אחותו במסגרת של גרעין הכשרה אחר. האחות השנייה כבר נשלחה לתיכון 'בית חנה' בכפר חב"ד. שלום ומלכה סולטן החלו לחשוב אף הם על עליה לארץ, כשכל צאצאיהם כבר היו בארץ ישראל. עסקים לחסל לא היו להם. לא מכבר ר' שלום ומלכה יצאו לגמלאות, שכן בצרפת מורים פורשים לגמלאות בגיל צעיר. הם עלו לארץ ישראל והשתכנו במרכז קליטה במבשרת.
משפחה שהיא מפעל עלייה
עכשיו כל המשפחה הייתה יחד בארץ ישראל: שתי הבנות למדו בארץ ור' חיים סולטן היה כבר אברך בישיבה ופעיל במסגרתה. הוא הגה את הרעיון המקורי להביא צעירים מצרפת לארץ, שיעשו בארץ הכשרה וילמדו בישיבה, שם יעמיקו את שורשיהם ביהדות ובציונות. הוא נסע לצרפת והחל לגייס בחורים מצרפת לישראל, במסגרת שהחזיקה שלוש שנים, עד שפתח הרב שאול דוד בוצ'קו ישיבה בכוכב יעקב שקלטה את העולים מצרפת. כשנפתחה הישיבה של הרב בוצ'קו, החליט ראש ישיבת בית אל הרב זלמן מלמד לסגור את המסגרת שלו.
"לרב בוצ'קו", אמר הרב מלמד, "יש ניסיון רב בעולים חדשים, ודאי מצרפת, ואין יותר צורך במסגרת שלנו", אמר וסגר את המחלקה הצרפתית בבית אל. "זה לא שהישיבה סגורה לצרפתים", מסבירים לי במשפחת סולטן. "אלה שהיו מסוגלים ללמוד בישיבה גבוהה ובחרו בבית אל התקבלו, אך אולפן ומסגרת הכשרה מיוחדת עברו הבחורים בכוכב יעקב, אצל הרב בוצ'קו".
בשלוש השנים שבהן התקיימה המסגרת הזאת, היא עשתה פירות רבים. בחורים רבים הגשימו את היעוד המקורי של המסגרת ונותרו לגור בבית אל. האברכים נישאו והקימו בתים תורניים, וצעירים אידיאליסטים יצאו בשליחות בני עקיבא לצרפת ועודדו את ההגשמה הציונית. בעזרת העוצמה שנתנה להם הישיבה הגבוהה בבית אל הם דחפו אנשים לעלות, ורבים מצעירי פריס היהודיים עלו לארץ.
רבים מהם התיישבו בבית אל, שם הפכו עד מהרה לחלק בלתי-נפרד מהנוף האנושי. מהם המשיכו לאחר מכן במסלול אקדמאי והפכו לרופאים, עורכי דין, ואחד הפך אפילו להיות ר"מ בישיבה ודיין, הרב משה חביב. כל אלה היוו הגרעין של הקהילה הצרפתית של יוצאי מרוקו בבית אל.
חינוך ליראת שמיים
שלוש שנים היה הרב חיים סולטן ומשפחתו בשליחות בפריס. אחרי שהצליחו להעלות רבים ארצה, שבה המשפחה הביתה לבית אל. שם חיכתה לו ההצעה שבעזרתה הבין שזה באמת ביתו לעמוד בראש האולפנא התורנית 'רעיה' בבית אל. הרב חיים סולטן קיבל את ההצעה ונכנס כל כולו לאולפנא. עד אז עמדה בראשה מי שייסדה אותה ונתנה לה את צביונה, הרבנית מלכה פרוכט, שהמשיכה להנחות את הרב חיים סולטן גם אחרי פרישתה מהתפקיד.
לאולפנא הזאת באות בנות המגובשות בדעתן שרצונן לחיות כיהודיות יראות שמים ולמלא את תפקידם בעולם. 'רעיה', ובראשה הרב חיים סולטן, מנסה להפוך את שאיפתן למציאות ולדחוף אותם למעלה עוד יותר. מטבע הדברים, רמת הלימודים באולפנא הזאת גבוהה מאוד ולא מתאימה לכל הבנות, אלא שהביקוש ליראת שמים הוא כה גבוה עד שהאולפנא החליטה לייסד מסגרת נוספת של בנות, שלימודים ברמה גבוהה אינם מתאימים להן, אך יראת שמים ברמה גבוהה כן מתאימה להם.
עבורן נפתחה מסגרת ששמה 'טל רעיה': הסגנון אותו סגנון, והלימודים ברמה פחות גבוהה. "אם תרצה לדעת במה שונה אולפנא זאת מאחרות", אומרים לי בני משפחת סולטן השותפים כולם בשאיפתם להצלחת האולפנא הזאת, "האולפנא אינה מעודדת יציאה לשירות לאומי, אלא יציאה מוקדמת לחיים, שהיא התרומה החשובה ביותר שבת יכולה לתת לעם ישראל", הם אומרים. נכון שאם בת מחליטה לצאת לשרות לאומי, וכך מחליטות לבסוף רוב הבנות, מעודדים אותה, אבל החינוך של האולפנא מוביל להקמת בית בעם ישראל וחינוך דור העתיד של העם היהודי. בשתי המסגרות של האולפנא לומדות כיום 200 בנות, ועוד היד נטויה.
אחדות וייחודיות בבית אל
הרב חיים סולטן משמש כרב הקהילה המרוקאית-צרפתית בבית אל. "אנשים חושבים שכל בית אל צרפתים", אומרים בחיוך בני הקהילה שפגשתי. "זה כמובן לא נכון, יש כאן כ-40 משפחות שבית אל היא ביתם, והם חלק מהקהילה ביישוב, אבל בשום פנים ואופן לא כל היישוב".
סיפורו של הקמת בית הכנסת 'מדרש אליהו', המשמש את הקהילה הזאת, יכול בהחלט להוות דוגמא לבני עדות שונות. באן כולם חיים ביחד, ואף עדה אינה מוותרת על ייחודה. כל סיפור הקמת בית הכנסת החל כאשר 'ספרדיי' הישיבה הגבוהה בבית אל החליטו שלא לוותר על אווירת הישיבה בימים נוראים מחד גיסא, ועל המנהגים הספרדיים המרוקאיים מאידך גיסא. הם הקימו, כמו בישיבות הסדר רבות, מניין ספרדי של הישיבה לימים נוראים. ראש הישיבה הרב זלמן מלמד נתן למניין הזה את גיבויו הנלהב.
בראש המניין עמדו מספר אברכים. די עם נזכיר בוגר נוסף של הישיבה שגר באותם הימים בבית אל ושימש אז מזכירו של הרב מרדכי אליהו, והיום מנהל בתי הדין הרבניים והמנכ"ל הזמני של משרד הדתות, הרב אלי בן דהאן. המניין היה כה חזק עד שבעת הסליחות ניתן היה למצוא בו גם 'אשכנזים' רבים מבני הישיבה, שהעדיפו לבקש את סליחת הקב"ה למעשיהם במניין הספרדי. משראו כי טוב, החליטו אברכי הישיבה בני עדות המזרח להתארגן ולהתפלל גם בחגים, ולאחר התבססותם החלו גם להתפלל יחד מדי שבת.
בית הכנסת בנוסח יהודי מרוקו פועל בבית אל מלבד בית כנסת ספרדי 'רגיל' ירושלמי. בית הכנסת המרוקאי בבית אל גם מוכר כמניין הספרדי 'של הישיבה'. המניין בשבתות הלך וגדל וסביבו התפתחה קהילה מגובשת של ממש, שהחליטה גם לבחור לה רב משל עצמה. הם חיפשו רב שמצד אחד דולה ומשקה מתורת ראש הישיבה הרב זלמן מלמד, ומצד שני מוסיף לכך את הנופך המרוקאי המיוחד לעדת יוצאי מרוקו וצרפת. למניין נוספו אנשים נוספים, ובבחירות שהתקיימו בקהילה נבחר פה אחד הרב חיים סולטן, שהחל את דרכו כחזן בבית הכנסת, למנהיג הרוחני של הקהילה.
עכשיו דרוש היה לקהילה הזאת גם בית כנסת משלה; כאן נכנס לתמונה יהודי אשכנזי דווקא, מאיר דריינוף. ר' מאיר החליט להנציח את שם אביו אליהו, ובעצה אחת עם היישוב החליט לבנות בבית אל בית כנסת. בתוך הבניין הנהדר שבנה פועלות ללא הפוגה כיתות של תלמוד תורה ואולם גדול המשמש גם לשמחות. קהילת יוצאי מרוקו בבית אל קיבלה אף היא אולם לשימושה, וכך יצא שהבית הזה, שבנה יהודי אשכנזי, משמש ברצון ובשמחה כבית כנסת לקהילת יוצאי מרוקו.
מלכה של חסד
אמור לך מי משפחתך ואומר לך מי אתה. מלכה סולטן, אם המשפחה שנרצחה, היא ילידת מרוקו שזכתה לראות דור ישרים מבורך בארץ ישראל. לאחר שלמדה שנים רבות בפס שבמרוקו ובצרפת והעמידה תלמידים הרבה, עלתה לארץ ישראל עם בעלה והצטרפה לילדיה. "היא הגיע לכאן בגיל פנסיה", סיפרה לי אלן כלתה. "בגיל כזה לא מתחילים ללמוד שפה חדשה. אבל לא מלכה; היא הסתערה על השפה העברית והחלה ללמוד אותה כמי שפתחה בקריירה חדשה בחיים. היא לא רצתה לדבר בעברית עילגת של עולים חדשים, אלא להסתגל לחייה החדשים בארץ ישראל.
במסגרת זאת היא גם לא הסתפקה בחיים דתיים פשוטים: עד מהרה מצאה עצמה יושבת ולומדת לפני הרבנית חנה טאו, לפני הרבנית נאוה ביגון ובעלה הרב דוב. תורת ר' נחמן מברסלב, חב"ד שעמם עבדה כל השנים וכמובן תורת הראי"ה קוק לא היו זרות לה. עכשיו, בארץ ישראל, היא גמעה מהם מלוא החופניים, אבל לא הסתפקה בזאת. היא החלה לעבוד בתרגום ספרי קודש מעברית לצרפתית, למען יכירו גם חבריה וחברותיה את התורה בשפת אמם. היא גם ערכה והגיהה ספרים כאלה.
מלכה הייתה פעילה כמעט במשך כל היממה, בעיקר בכתיבה ותרגום. חמישה עיתונים תורניים בצרפתית נעזרו בה. כשהייתה פנויה עסקה בתמיכה בבית התמחוי אש"ל שבעיר העתיקה, ופעילות נוספת היא קיימה עם נשים בשכונת מחנה יהודה. "הייתה לה תכונה כזאת", אומר חתנה, "שהיו לה חורים בידיים. כל כסף שהיה נכנס לידה היה יוצא לצדקה מהצד השני". כאמור, היא לא רק זכתה לחתן את ילדיה, אלא אף זכתה לראות נכדים ולפני מספר חודשים אף נין.
אין ספק, אומרים בנה, בנותיה, חתנה וכלותיה. סבתא מלכה סולטן הייתה סולטנית אמיתית וזכתה לראות את עולמה בחייה. חבל רק שהם הסתיימו בצורה טראגית כל כך. ומי יידע חשבונות שמים.