סנגורו של בעל העגלה
חסידים מספרים כי פעם אחת ראה רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעל עגלה אחד עטוף בטלית ומעוטר בתפילין ומתפלל שחרית ובשעת מעשה הוא מושח את הגלגלים של עגלתו. "ריבונו של עולם" קרא בהתלהבות, "הבט נא וראה אדם זה, ראה חסידות עמך! גם בשעה שהם מושחים את גלגלי עגלותיהם, מזכירים הם את שמך".
רבי לוי יצחק היה ידוע בכינויו "סנגורן של ישראל". בסיפור שלפנינו מתגלה עבודת הסנגוריה שלו תוך שהוא מלמד זכות על יהודי שבעצם אינו מתנהג כפי שהיה צריך. הדבר מביא אותנו לידי מחשבה שניה ביחס לעבודת הסנגוריה. לעיתים נתפסת הסנגוריה אצלנו כתערובת של הערמה וגניבת דעת עליונה ולחילופין תפיסת עולם נאיבית. הקורא המצוי שיקרא את הסיפור שלנו יתמה על ר' לוי יצחק כלום לא חש בכך שאין זו האמת. בעצם יש לגעור בעגלון על שהוא מושח את גלגליו בשעת התפילה?
מסתבר כי את התנהגותו של ר' לוי יצחק יש לראות בראיה מעמיקה יותר. אין דרכו של ר' לוי יצחק לסנגר על בניו של בורא עולם בדרך של הלצה. הסנגוריה על מעשיו של העגלון נעוצה עמוק בשורשי התפיסה החסידית. הגישה המקובלת היא שזמן משיחת גלגלי העגלה איננו זמן של עבודת ה'.
מקומה וזמנה של עבודת ה' היא תפילה בבית הכנסת בשעת התפילה. העוסק בעניינים זרים בשעת התפילה נראה כמי שמתנתק מעולמה של התפילה. החסידות הביאה לעולם את ההדרכה העמוקה של "בכל דרכיך דעהו", לפי שאין מקום פנוי ממנו יתברך. העיסוק בכל עניני העולם הזה איננו צריך ואף אסור לו שיהיה מובדל ומופרש מן העבודה הרוחנית המוטלת על האדם. רבים הם המעשים החיצוניים שבתוספת כוונה אמיתית ורצויה הופכים להיות מעשים שבקדושה. השאלה היא היכן מחשבתו של האדם נמצאת בשעה שהוא מושח את גלגלי מרכבתו. יכול האדם לעסוק במרכבה תחתונה, גשמית, ולתקן בכך מעשי מרכבה עליונים. כאן מתגלית עבודת הסנגוריה האמתית של ר' לוי יצחק. יתכן אמנם שאדם זה איננו מצוי בדרגה העליונה של מעשי מרכבה, אולם בדרך זו של סנגוריה מוצא ר' לוי יצחק את נקודת האור ואת נקודת האמת שיכולה שתהיה במעשהו של האדם הפשוט. ועל ידי כך הוא מוצא לו את נקודת הקישור אל הקדושה. במקום הגערה שתרחק את המעשה וממילא גם את האדם, באה הסנגוריה המעניקה משמעות למעשה וממילא גם מקרבת את האדם.
זאת ועוד, סיפורנו עוסק בבעל עגלה. דמות זו של בעל העגלה נתפסה מעולם כדמות נמוכה, גסה ומגושמת. גם בעניין זה מודגש היסוד החסידי המפגיש בין הצדיק ובין האדם הפשוט. בכל יהודי ויהיה פשוט ככל שיהיה, יש הארה רוחנית נפלאה. יש צורך רק למצוא אותה. עבודת הסנגוריה מלמדת אותנו להתבונן במשמעות הרוחנית שיש למעשים, אך גם במשמעות הרוחנית העמוקה שיש לאדם הפשוט העומד מאחורי המעשים הפשוטים.
זאת ועוד, סיפורנו עוסק בהתקנת העגלה. העגלה מיועדת לדרך. הדרך מסמלת את המכשירים המובילים אל המטרה. זוהי גם המשמעות המופשטת של המושג דרך. לעיתים נדמה לנו שהעיסוק בהכנות לקראת הקדושה, כמו העיסוק בפרנסה, בהוויות העולם וכדומה, הינו עיסוק נחות שוודאי שאין לערב בו את הקודש המסומל בעבודת התפילה. ר' לוי יצחק מלמד אותנו שעלינו להיות מסוגלים להתפלל גם בשעה שאנו מושחים את גלגלי העגלה שלנו. גם בשעה שאנו מתעסקים בגלגלים הנוגעים בדרך, המשתכשכים ברעש השחיקה היומיומיות של הדרך להשגת המטרות הגדולות שלנו, גם אז צריכים אנו שתשמע תפילה של פינו. שהרי אין מקום פנוי ממנו יתברך וגם הדרך, גם היא אינה פנויה מנוכחותו.
חסידים מספרים כי פעם אחת ראה רבי לוי יצחק מברדיטשוב בעל עגלה אחד עטוף בטלית ומעוטר בתפילין ומתפלל שחרית ובשעת מעשה הוא מושח את הגלגלים של עגלתו. "ריבונו של עולם" קרא בהתלהבות, "הבט נא וראה אדם זה, ראה חסידות עמך! גם בשעה שהם מושחים את גלגלי עגלותיהם, מזכירים הם את שמך".
רבי לוי יצחק היה ידוע בכינויו "סנגורן של ישראל". בסיפור שלפנינו מתגלה עבודת הסנגוריה שלו תוך שהוא מלמד זכות על יהודי שבעצם אינו מתנהג כפי שהיה צריך. הדבר מביא אותנו לידי מחשבה שניה ביחס לעבודת הסנגוריה. לעיתים נתפסת הסנגוריה אצלנו כתערובת של הערמה וגניבת דעת עליונה ולחילופין תפיסת עולם נאיבית. הקורא המצוי שיקרא את הסיפור שלנו יתמה על ר' לוי יצחק כלום לא חש בכך שאין זו האמת. בעצם יש לגעור בעגלון על שהוא מושח את גלגליו בשעת התפילה?
מסתבר כי את התנהגותו של ר' לוי יצחק יש לראות בראיה מעמיקה יותר. אין דרכו של ר' לוי יצחק לסנגר על בניו של בורא עולם בדרך של הלצה. הסנגוריה על מעשיו של העגלון נעוצה עמוק בשורשי התפיסה החסידית. הגישה המקובלת היא שזמן משיחת גלגלי העגלה איננו זמן של עבודת ה'.
מקומה וזמנה של עבודת ה' היא תפילה בבית הכנסת בשעת התפילה. העוסק בעניינים זרים בשעת התפילה נראה כמי שמתנתק מעולמה של התפילה. החסידות הביאה לעולם את ההדרכה העמוקה של "בכל דרכיך דעהו", לפי שאין מקום פנוי ממנו יתברך. העיסוק בכל עניני העולם הזה איננו צריך ואף אסור לו שיהיה מובדל ומופרש מן העבודה הרוחנית המוטלת על האדם. רבים הם המעשים החיצוניים שבתוספת כוונה אמיתית ורצויה הופכים להיות מעשים שבקדושה. השאלה היא היכן מחשבתו של האדם נמצאת בשעה שהוא מושח את גלגלי מרכבתו. יכול האדם לעסוק במרכבה תחתונה, גשמית, ולתקן בכך מעשי מרכבה עליונים. כאן מתגלית עבודת הסנגוריה האמתית של ר' לוי יצחק. יתכן אמנם שאדם זה איננו מצוי בדרגה העליונה של מעשי מרכבה, אולם בדרך זו של סנגוריה מוצא ר' לוי יצחק את נקודת האור ואת נקודת האמת שיכולה שתהיה במעשהו של האדם הפשוט. ועל ידי כך הוא מוצא לו את נקודת הקישור אל הקדושה. במקום הגערה שתרחק את המעשה וממילא גם את האדם, באה הסנגוריה המעניקה משמעות למעשה וממילא גם מקרבת את האדם.
זאת ועוד, סיפורנו עוסק בבעל עגלה. דמות זו של בעל העגלה נתפסה מעולם כדמות נמוכה, גסה ומגושמת. גם בעניין זה מודגש היסוד החסידי המפגיש בין הצדיק ובין האדם הפשוט. בכל יהודי ויהיה פשוט ככל שיהיה, יש הארה רוחנית נפלאה. יש צורך רק למצוא אותה. עבודת הסנגוריה מלמדת אותנו להתבונן במשמעות הרוחנית שיש למעשים, אך גם במשמעות הרוחנית העמוקה שיש לאדם הפשוט העומד מאחורי המעשים הפשוטים.
זאת ועוד, סיפורנו עוסק בהתקנת העגלה. העגלה מיועדת לדרך. הדרך מסמלת את המכשירים המובילים אל המטרה. זוהי גם המשמעות המופשטת של המושג דרך. לעיתים נדמה לנו שהעיסוק בהכנות לקראת הקדושה, כמו העיסוק בפרנסה, בהוויות העולם וכדומה, הינו עיסוק נחות שוודאי שאין לערב בו את הקודש המסומל בעבודת התפילה. ר' לוי יצחק מלמד אותנו שעלינו להיות מסוגלים להתפלל גם בשעה שאנו מושחים את גלגלי העגלה שלנו. גם בשעה שאנו מתעסקים בגלגלים הנוגעים בדרך, המשתכשכים ברעש השחיקה היומיומיות של הדרך להשגת המטרות הגדולות שלנו, גם אז צריכים אנו שתשמע תפילה של פינו. שהרי אין מקום פנוי ממנו יתברך וגם הדרך, גם היא אינה פנויה מנוכחותו.