אנשי הדממה
צבי גולדסטיין, הקרבן ה-16 של ציידי הצבאים הפלשתיניים באזור ואדי חרמיה, נקבר בשקט מופתי. אחיו המתנחלים, שפעם הרעישו עולמות אחרי פיגועים קטלניים, אימצו בהדרגה את נימוסי האבלות בצד האדיש של הקו הירוק. לא הפגנה, לא משמרת מחאה, לא חסימת כבישים, לא סככת אבלים ליד זירת הרצח, לא הקמת מאחז על שם הנרצח, לא הלוויה המונית, לא פגישה דחופה עם אלוף הפיקוד, לא הפגנה מול בית ראש-הממשלה, אפילו לא עומס תנועה באזור הפיגוע. שעתיים אחרי הרצח שררה שם שלווה שוויצרית.
נוסחת שרון לסירובי פקודה
צה"ל נשם לרווחה בערבו של יום חמישי שעבר. לא רק מפני שהוא הצליח, כצפוי, לעקור את המתנחלים מגבעת יצהר, אלא גם מפני שהמבצע עבר ללא סירובי פקודה. מקורות צבא דיווחו בהקלה שמבין אלף הלוחמים שהסתערו על הגבעה רק שניים ביקשו ממפקדיהם להטיל עליהם משימה חלופית. אף אחד לא סירב, טען הצבא.
ל'ידיעות אחרונות' היתה גירסה שונה מעט. כתב העיתון גיא מיטל דיווח ששני הלוחמים הנ"ל, עודד מבת ים ורוני מאלפי מנשה, סירבו בפה מלא לבצע את פקודת הפינוי, אך מפקדיהם העדיפו להטיל עליהם משימה אחרת במקום להעמידם לדין.
לפי גירסת אנשי יצהר עצמם, היתה בקרב הכוחות המפנים תופעה נפוצה של השתמטות אפורה. הם מספרים שחיילים רבים עשו שביתה איטלקית. כלומר, לא סירבו פקודה, אבל גם לא התאמצו למלא אותה. בדף עמדה שהפיצה השבוע ההנהגה הרוחנית של היישוב מוסבר שזוהי הדרך המומלצת לחיילים שיצטוו בעתיד למלא פקודות פינוי: "את הפקודה הזאת עליך לבצע רק מתוך משמעת וציות, מתוך תחושת אין ברירה, ללא שום דבקות במטרה, ללא התלהבות ורוח לחימה, וללא כל רצון אמיתי להצליח במשימה".
אריאל שרון, בשעתו, היה קיצוני יותר ממנהיגי יצהר של ימינו. בראיון לערוץ 7 בקיץ 1995, בעקבות פסק ההלכה של רבני הציונות הדתית נגד עקירת התנחלויות, הוא המליץ למעשה על סירוב פקודה. חייל חייב למלא פקודות, הסביר שרון למראיין יהושע מור-יוסף, אבל אם הוא מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, יתייצב באופן אישי לפני מפקדו, יסביר לו, ויהיה מוכן לשאת בתוצאות. זה לא נושא של מרד, הדגיש ראש-הממשלה לעתיד, אין פה שום נושא של מרד.
ההקלטה המקורית של הראיון שמורה בארכיון ערוץ 7. מעניין כיצד יגיבו חיילים קרועי נפש אם המתנחלים ישמיעו אותה ברמקול בפינוי הבא.
אחים לא מפנים
תצלום האחים יוסי ומשה דגן משבי שומרון, שנפגשו משני צידי המתרס במהלך עקירת גבעת יצהר, אינו הראשון מסוגו. מפגש כואב דומה הונצח בשומרון על ידי צלמי עיתונות עוד לפני שיוסי ומשה נולדו. זה קרה ביער נבי צאלח, ליד נוה-צוף, למחרת שמחת תורה תשל"ה (1974). קבוצה גדולה של אוהדי גוש אמונים נאחזה שם בתום מסע לילי מפרך שאותו ניווט מאיר הר ציון. בבוקר הגיעו הרבה חיילים, והתחיל פינוי סוער. אחד החיילים המפנים, הצוער דוד אבר מבה"ד 1, פגש לפתע את אחותו המתנחלת דבי. למחרת הופיע תצלומם המרגש בעמודים הראשיים של העיתונים (כל הזכויות שמורות לסוכנות הצילום י.פ.פ.א).
היום אפשר למצוא את דבי בשערי תקווה ואת דוד באלקנה. הוא מאוד לא אוהב לדבר על מה שקרה אז, או על מה שעבר עליו בינתיים, ורק טוען שתצלומים מהסוג הזה די מבויימים. הוא הרי לא נדרש על-ידי מפקדיו לפנות דווקא את אחותו, ובעצם הם די שמחו להיפגש שם. לדעתו, דבר דומה קרה לפני שבוע ביצהר.
מי שיפשפש בעיתוני הימים ההם יגלה שגם אז האשים השמאל את המתנחלים בהעסקת צה"ל במשימות מיותרות. מנגד, טענו המתנחלים שאם השומרון יישאר ריק מיהודים, תקום שם פעם מדינה פלשתינית. אף אחד לא האמין שכעבור דור אכן יגורו באזור הרבה יהודים, אבל ערפאת יגור ברמאללה.
יד ושם
נודניקים ימניים נהגו להפיץ בעבר רשימות של קיבוצים עם פירוט הכפרים הפלשתיניים שעל אדמותיהם הם יושבים. בימינו אפשר למצוא רשימות מפורטות פי כמה באתר אינטרנט של השמאל הקיצוני. הן מאזכרות כל יישוב, שכונה או אפילו גן ציבורי שקם על אדמה שהיתה פעם בבעלות ערבית. יש בהן גם מידע על "תאריך הכיבוש" ומספר התושבים הערבים שחיו במקום ערב הקמת המדינה.
שמו של האתר המחכים, אשר מעוצב היטב, הוא "אל נכבה בעברית". מפעילה אותו עמותה יהודית-ערבית השואפת, בשלב ראשון, להציב שלט תזכורת ליד כל נקודת יישוב פלשתינית שעקרו הציונים הרשעים בתש"ח. לצד הטבלאות הפרטניות של הנישול הגדול מופיע שם גם דיווח עדכני על פעילות העמותה שמפעילה אותו. למשל: "ביום הנכבה הכללי, 15.5.03, נפגשנו בצומת הרחובות קינג ג'ורג' ושדרות בן ציון לשמוע בן גוריון משלנו מקריא לא את מגילת העצמאות אלא טקסט התומך בשיבה". או: "ביקרנו עם עקורי מיסכה בכפרם (ליד רשפון ח"ס) והצבנו מחדש שלטים במקום אלה שהוסרו".
כל חסידי גדר ההפרדה מזומנים לגלוש לאתר. הכתובת: www.nakbainhebrew.org.
צחי שומע?
"קול ישראל מירושלים. שלום רב. השעה אחת-עשרה והנה החדשות מפי עדי רבן. השר לבטחון הפנים, מוחמד דאחלאן, אומר " (יום ב' השבוע, מהדורת 11.00).
צבי גולדסטיין, הקרבן ה-16 של ציידי הצבאים הפלשתיניים באזור ואדי חרמיה, נקבר בשקט מופתי. אחיו המתנחלים, שפעם הרעישו עולמות אחרי פיגועים קטלניים, אימצו בהדרגה את נימוסי האבלות בצד האדיש של הקו הירוק. לא הפגנה, לא משמרת מחאה, לא חסימת כבישים, לא סככת אבלים ליד זירת הרצח, לא הקמת מאחז על שם הנרצח, לא הלוויה המונית, לא פגישה דחופה עם אלוף הפיקוד, לא הפגנה מול בית ראש-הממשלה, אפילו לא עומס תנועה באזור הפיגוע. שעתיים אחרי הרצח שררה שם שלווה שוויצרית.
נוסחת שרון לסירובי פקודה
צה"ל נשם לרווחה בערבו של יום חמישי שעבר. לא רק מפני שהוא הצליח, כצפוי, לעקור את המתנחלים מגבעת יצהר, אלא גם מפני שהמבצע עבר ללא סירובי פקודה. מקורות צבא דיווחו בהקלה שמבין אלף הלוחמים שהסתערו על הגבעה רק שניים ביקשו ממפקדיהם להטיל עליהם משימה חלופית. אף אחד לא סירב, טען הצבא.
ל'ידיעות אחרונות' היתה גירסה שונה מעט. כתב העיתון גיא מיטל דיווח ששני הלוחמים הנ"ל, עודד מבת ים ורוני מאלפי מנשה, סירבו בפה מלא לבצע את פקודת הפינוי, אך מפקדיהם העדיפו להטיל עליהם משימה אחרת במקום להעמידם לדין.
לפי גירסת אנשי יצהר עצמם, היתה בקרב הכוחות המפנים תופעה נפוצה של השתמטות אפורה. הם מספרים שחיילים רבים עשו שביתה איטלקית. כלומר, לא סירבו פקודה, אבל גם לא התאמצו למלא אותה. בדף עמדה שהפיצה השבוע ההנהגה הרוחנית של היישוב מוסבר שזוהי הדרך המומלצת לחיילים שיצטוו בעתיד למלא פקודות פינוי: "את הפקודה הזאת עליך לבצע רק מתוך משמעת וציות, מתוך תחושת אין ברירה, ללא שום דבקות במטרה, ללא התלהבות ורוח לחימה, וללא כל רצון אמיתי להצליח במשימה".
אריאל שרון, בשעתו, היה קיצוני יותר ממנהיגי יצהר של ימינו. בראיון לערוץ 7 בקיץ 1995, בעקבות פסק ההלכה של רבני הציונות הדתית נגד עקירת התנחלויות, הוא המליץ למעשה על סירוב פקודה. חייל חייב למלא פקודות, הסביר שרון למראיין יהושע מור-יוסף, אבל אם הוא מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, יתייצב באופן אישי לפני מפקדו, יסביר לו, ויהיה מוכן לשאת בתוצאות. זה לא נושא של מרד, הדגיש ראש-הממשלה לעתיד, אין פה שום נושא של מרד.
ההקלטה המקורית של הראיון שמורה בארכיון ערוץ 7. מעניין כיצד יגיבו חיילים קרועי נפש אם המתנחלים ישמיעו אותה ברמקול בפינוי הבא.
אחים לא מפנים
תצלום האחים יוסי ומשה דגן משבי שומרון, שנפגשו משני צידי המתרס במהלך עקירת גבעת יצהר, אינו הראשון מסוגו. מפגש כואב דומה הונצח בשומרון על ידי צלמי עיתונות עוד לפני שיוסי ומשה נולדו. זה קרה ביער נבי צאלח, ליד נוה-צוף, למחרת שמחת תורה תשל"ה (1974). קבוצה גדולה של אוהדי גוש אמונים נאחזה שם בתום מסע לילי מפרך שאותו ניווט מאיר הר ציון. בבוקר הגיעו הרבה חיילים, והתחיל פינוי סוער. אחד החיילים המפנים, הצוער דוד אבר מבה"ד 1, פגש לפתע את אחותו המתנחלת דבי. למחרת הופיע תצלומם המרגש בעמודים הראשיים של העיתונים (כל הזכויות שמורות לסוכנות הצילום י.פ.פ.א).
היום אפשר למצוא את דבי בשערי תקווה ואת דוד באלקנה. הוא מאוד לא אוהב לדבר על מה שקרה אז, או על מה שעבר עליו בינתיים, ורק טוען שתצלומים מהסוג הזה די מבויימים. הוא הרי לא נדרש על-ידי מפקדיו לפנות דווקא את אחותו, ובעצם הם די שמחו להיפגש שם. לדעתו, דבר דומה קרה לפני שבוע ביצהר.
מי שיפשפש בעיתוני הימים ההם יגלה שגם אז האשים השמאל את המתנחלים בהעסקת צה"ל במשימות מיותרות. מנגד, טענו המתנחלים שאם השומרון יישאר ריק מיהודים, תקום שם פעם מדינה פלשתינית. אף אחד לא האמין שכעבור דור אכן יגורו באזור הרבה יהודים, אבל ערפאת יגור ברמאללה.
יד ושם
נודניקים ימניים נהגו להפיץ בעבר רשימות של קיבוצים עם פירוט הכפרים הפלשתיניים שעל אדמותיהם הם יושבים. בימינו אפשר למצוא רשימות מפורטות פי כמה באתר אינטרנט של השמאל הקיצוני. הן מאזכרות כל יישוב, שכונה או אפילו גן ציבורי שקם על אדמה שהיתה פעם בבעלות ערבית. יש בהן גם מידע על "תאריך הכיבוש" ומספר התושבים הערבים שחיו במקום ערב הקמת המדינה.
שמו של האתר המחכים, אשר מעוצב היטב, הוא "אל נכבה בעברית". מפעילה אותו עמותה יהודית-ערבית השואפת, בשלב ראשון, להציב שלט תזכורת ליד כל נקודת יישוב פלשתינית שעקרו הציונים הרשעים בתש"ח. לצד הטבלאות הפרטניות של הנישול הגדול מופיע שם גם דיווח עדכני על פעילות העמותה שמפעילה אותו. למשל: "ביום הנכבה הכללי, 15.5.03, נפגשנו בצומת הרחובות קינג ג'ורג' ושדרות בן ציון לשמוע בן גוריון משלנו מקריא לא את מגילת העצמאות אלא טקסט התומך בשיבה". או: "ביקרנו עם עקורי מיסכה בכפרם (ליד רשפון ח"ס) והצבנו מחדש שלטים במקום אלה שהוסרו".
כל חסידי גדר ההפרדה מזומנים לגלוש לאתר. הכתובת: www.nakbainhebrew.org.
צחי שומע?
"קול ישראל מירושלים. שלום רב. השעה אחת-עשרה והנה החדשות מפי עדי רבן. השר לבטחון הפנים, מוחמד דאחלאן, אומר " (יום ב' השבוע, מהדורת 11.00).