שמאל, אבל לא בכול
רבים מצרכני התקשורת הישראלית בוודאי מבחינים בסחף הגובר והולך של הציבור הישראלי שמאלה. סקרים מראים כי העם תומך בהקמת מדינה פלשתינית ופינוי התנחלויות, הימין החילוני נאלם דום (או נכנס לממשלה והופך לשמאל), והרצון להפסיק את ה'כיבוש' הישראלי כבר חוצה מפלגות.
במצב כזה, אנשי הימין האידיאולוגי נתונים תמיד במגננה: הם מודים בראיונות שרוב הציבור מוכן לפנות אותם, ומצהירים ברגעי ייאוש כי הציונות החילונית סיימה את תפקידה. למרות שכבר הוכח בעבר כי סקרים ומדגמים אינם שווים את הנייר שעליהם הודפסו, רובנו ממשיכים לקבל אותם כאמת צרופה, כי "לא יכול להיות שכל הסקרים טועים".
כל עוד הראו הסקרים עמדות יוניות של הציבור בתחום המו"מ המדיני, אפשר היה בהסתייגות לסמוך על אמינותם. בנושא זה, אפילו תוצאות אבסורדיות (העם לא מאמין בשלום אבל מוכן לוותר תמורתו על שטחים) נראו יותר כתוצאה של בלבול בעם מאשר בלבול בעריכת הסקר. אלא שלאחרונה, התקשורת מייחסת לציבור הישראלי גם התנגדות מוחלטת למדיניות החיסולים, ולזה אני פשוט לא מוכן להאמין.
לדעתי, אין שום סיכוי שאזרחי ישראל יסכימו לוותר על מאבק פעיל ברוצחיהם הפוטנציאליים. קראו לי נאיבי, הוכיחו לי באותות ובמופתים כי הסקרים מקצועיים ותגובות הגולשים באינטרנט מייצגות. עדיין לא אוכל להאמין שהעם שלי מתנגד למלחמה בטרור ולפגיעה בטרוריסטים. אם הסקרים מראים אחרת יש לדחות אותם על הסף.
מגה-הארי
דבר אחד ייאמר לשבחה של הסופרת ג'יי קיי רולינג: בזכותה, ילדי העולם עוד יתרגלו לקרוא אנציקלופדיות. אם שבע-מאות ומשהו עמודי 'הארי פוטר ומסדר עוף החול' אינם מרתיעים את דרדסינו מנהירה המונית אל חנויות הספרים, מה כבר ירתיע אותם? אלף העמודים של הספר הבא בסדרה?
לכאורה, אין סיבה להיות מוטרדים מההיסטריה הכלל-עולמית סביב צאתו לאור של עוד 'הארי פוטר'. תופעות ההערצה לז'אנרים בידוריים קיימות בתרבות המערבית מתמיד, והקוסם הצעיר והממושקף ראוי להערצה לא פחות מזמרי רוק חובבי סמים. גם יחסי הציבור אינם דבר חדש, אלא אמצעי נחוץ ולגיטימי למכור ספרים. מה עוד שבשורה התחתונה, מדובר ביצירה מוצלחת המצדיקה את ההשקעה בה.
אז מדוע (מעבר לקנאה הבסיסית במשכורתה של הסופרת) הפוטר-מניה העכשווית מצליחה בכל זאת לבאס? אולי בגלל ניתוצה של האשליה כאילו היצירה הספרותית היא עצמאית, שאינה תלויה בגורמים חיצוניים. בסופו של דבר, האמונה התמימה הזאת נרמסת תחת גלגליהם המשומנים של יחסי הציבור, עם הגימיקים וההדלפות, הראיונות הגדולים והשקרים הקטנים. ההסתערות המוגזמת של המעריצים על חנויות הספרים היא אולי חריגה הפעם, אבל כמו כל יוצא מן הכלל גם היא מלמדת על הכלל. אחרי 'הארי פוטר', קשה להאמין עוד בקשר ישיר בין הצלחתה של יצירה אמנותית לבין איכותה האמיתית.
כדי שחוויית הקריאה תהיה אמיתית ועניינית ולא מעוקרת, הקורא הממוצע צריך להיאבק באופנות ובשטיפת המוח של פרסומאים. הוא צריך להיות אינדיבידואליסט בעל יכולת קריאה עצמאית, לדעת להתעלם מהזרם, ואולי אפילו להסתכן וללכת נגדו. הוא צריך להיות מישהו כמו הארי פוטר.
מלה אחת רעה
למוסיקאי אסף אמדורסקי, המעבד והמפיק המוסיקלי של (כמעט) כל דיסק אוסף שיצא לאחרונה. אמדורסקי יכול להיחשב גאון ו"עדכני" בעיני הביקורת עד מחר בעיניי, האיש מתפרנס מלקחת להיטים עבריים קלאסיים ולהרוס אותם בזה אחר זה.
ועוד מלה אחת רעה
לפיני גרשון, שחזר לאמן את מכבי תל-אביב בכדורסל על חשבון חברו הטוב (?), דיוויד בלאט. מה שמוכיח כי חברות אי אפשר לקנות בכסף, אלא רק בהרבה-הרבה כסף.
מלה אחת טובה
לרב שלמה אבינר, שהטענות שהועלו נגדו בעבר במוסף 'סופשבוע' של מעריב (תחת הכותרת 'יצר הרע') נבדקו על ידי גורם חיצוני ונמצאו לא מוצדקות. אגב, מלה אחת טובה זה בדיוק מה שהקדישו במעריב לפרסום תוצאות הבדיקה. כתבת שער ב'סופשבוע' כנראה לא תצא מזה.
יודע את מקומי
אחד החברים מהשכונה החליף קידומת לא בבזק והזמין את רעייתי ואותי להשתתף במסיבת הפתעה לעצמו. "כדאי שהפעם תגיעו בזמן", הזהיר אותנו בשיחה טלפונית טראנס-רחובותית, "בפעם הקודמת שהזמנו אתכם ליומולדת, הערתם אותנו באמצע הלילה שאחריו".
קלטתי את המסר, וכשהגיע יום המסיבה, מלמלתי לעבר אשתי: "היום חייבים לצאת בזמן".
"רבע לשבע בערב, לא דקה אחרי", הבטיחה האשה.
"בסדר", סיכמתי את המו"מ באווירה חיובית, ונפרדנו זה מזה כידידים. נכנסתי להתקלח, והיא החלה לכתוב את כרטיס הברכה לחתן השמחה. כשיצאתי מהמקלחת נקי ומטפטף, הופתעתי למצוא אותה עובדת עדיין על הכרטיס.
"יש לנו עוד שעה", הזהרתי אותה, "אחר כך אנחנו יוצאים לשם ויהי מה".
"ברור", הסכימה זוגתי, "תגיד, 'המון הצלחה' מתחרז עם 'עד מאה ועשרים שנה'?".
הצעתי לה להיכנס למקלחת ולהשאיר לי את כרטיס הברכה. היא הביטה בי בחשדנות, אבל משהבטחתי להימנע מאזכור המילים "מקל סבא" ו"בית אבות" בברכה ליום ההולדת, התרצתה ונכנסה לחדר הרחצה. זמן רב ישבתי וחיפשתי חרוז מוצלח ל"מאה ועשרים שנה" ("שיתגשמו משאלותיך"? לא, זה לא חרוז), עד שנשברתי ועברתי לסדר עניינים אחרים: ארזתי את המתנה, גיהצתי חולצה, צחצחתי נעליים, החלפתי נורה במטבח, לבשתי את החולצה המגוהצת וכיסיתי את המפרצים בשיער. כשכל זה הסתיים, שמעתי פתאום את המים במקלחת זורמים.
"רק עכשיו התחלת להתקלח?", הזדעזעתי, "בעוד רבע שעה אנחנו צריכים לצאת!". נראה שבדיוק אז נכנסו לה מים לאוזניים, כי תשובתה המוזרה היתה: "אל תדאג, שעה תספיק לי בהחלט".
התיישבתי שוב ליד כרטיס הברכה. "מה מתחרז עם 'מאה ועשרים שנה'", אימצתי את מוחי, "אולי 'שתצלח דרכך'? לא ממש. מה עם 'הבטחתם יונה'? דווקא חרוז טוב, אבל מה הקשר?".
אחרי שלוש דקות נשברתי שוב, והתחלתי ללכת אנה ואנה בבית כאריה בכלובו. עוד מחצית השעה
חלפה, ורעייתי יצאה סוף סוף מחדר הרחצה, כשהיא כבר לבושה ומוכנה ליציאה.
"הלכנו?", שאלתי רטורית, ופתחתי את דלת הכניסה. עם קצת מזל, עוד נגיע למסיבה באיחור קל בלבד.
כשעמדנו ליד המעלית, אשתי נזכרה: "רגע, מה עם כרטיס הברכה?".
חזרתי פנימה, וכתבתי על הכרטיס בחיפזון: "מזל טוב ממשפחת רותם", בלי חרוז ובלי נעליים. נעלנו שוב את הדירה מבחוץ, ואז אמרה לי הזוגה, כבדרך אגב: "אתה יודע, מתאים לך זקן". לבי קפא בתוכי.
"זה לא זקן", אמרתי, "שכחתי להתגלח!" חזרנו לתוך הדירה. רבע שעה חלפה, ושוב צעדנו אל בית החבר. אלא שאז שמנו לב שהמתנה נותרה בבית. חזרנו הביתה ויצאנו שוב, רק כדי לגלות שהחולצה שלי מוכתמת בדיו מכתיבת כרטיס הברכה. כך נכנסנו ויצאנו עוד מספר פעמים, עד שבדרך נס הצלחנו להגיע עד ביתו של חברנו. חתן היומולדת בעצמו פתח לנו את הדלת.
"הגעתם בזמן", אמר לנו בציניות, "בדיוק לברכה אחרונה".
קפצתי ממקומי. "הנה", אמרתי אל אשתי, "'ברכה אחרונה' מתחרז עם 'מאה ועשרים שנה'!".
רבים מצרכני התקשורת הישראלית בוודאי מבחינים בסחף הגובר והולך של הציבור הישראלי שמאלה. סקרים מראים כי העם תומך בהקמת מדינה פלשתינית ופינוי התנחלויות, הימין החילוני נאלם דום (או נכנס לממשלה והופך לשמאל), והרצון להפסיק את ה'כיבוש' הישראלי כבר חוצה מפלגות.
במצב כזה, אנשי הימין האידיאולוגי נתונים תמיד במגננה: הם מודים בראיונות שרוב הציבור מוכן לפנות אותם, ומצהירים ברגעי ייאוש כי הציונות החילונית סיימה את תפקידה. למרות שכבר הוכח בעבר כי סקרים ומדגמים אינם שווים את הנייר שעליהם הודפסו, רובנו ממשיכים לקבל אותם כאמת צרופה, כי "לא יכול להיות שכל הסקרים טועים".
כל עוד הראו הסקרים עמדות יוניות של הציבור בתחום המו"מ המדיני, אפשר היה בהסתייגות לסמוך על אמינותם. בנושא זה, אפילו תוצאות אבסורדיות (העם לא מאמין בשלום אבל מוכן לוותר תמורתו על שטחים) נראו יותר כתוצאה של בלבול בעם מאשר בלבול בעריכת הסקר. אלא שלאחרונה, התקשורת מייחסת לציבור הישראלי גם התנגדות מוחלטת למדיניות החיסולים, ולזה אני פשוט לא מוכן להאמין.
לדעתי, אין שום סיכוי שאזרחי ישראל יסכימו לוותר על מאבק פעיל ברוצחיהם הפוטנציאליים. קראו לי נאיבי, הוכיחו לי באותות ובמופתים כי הסקרים מקצועיים ותגובות הגולשים באינטרנט מייצגות. עדיין לא אוכל להאמין שהעם שלי מתנגד למלחמה בטרור ולפגיעה בטרוריסטים. אם הסקרים מראים אחרת יש לדחות אותם על הסף.
מגה-הארי
דבר אחד ייאמר לשבחה של הסופרת ג'יי קיי רולינג: בזכותה, ילדי העולם עוד יתרגלו לקרוא אנציקלופדיות. אם שבע-מאות ומשהו עמודי 'הארי פוטר ומסדר עוף החול' אינם מרתיעים את דרדסינו מנהירה המונית אל חנויות הספרים, מה כבר ירתיע אותם? אלף העמודים של הספר הבא בסדרה?
לכאורה, אין סיבה להיות מוטרדים מההיסטריה הכלל-עולמית סביב צאתו לאור של עוד 'הארי פוטר'. תופעות ההערצה לז'אנרים בידוריים קיימות בתרבות המערבית מתמיד, והקוסם הצעיר והממושקף ראוי להערצה לא פחות מזמרי רוק חובבי סמים. גם יחסי הציבור אינם דבר חדש, אלא אמצעי נחוץ ולגיטימי למכור ספרים. מה עוד שבשורה התחתונה, מדובר ביצירה מוצלחת המצדיקה את ההשקעה בה.
אז מדוע (מעבר לקנאה הבסיסית במשכורתה של הסופרת) הפוטר-מניה העכשווית מצליחה בכל זאת לבאס? אולי בגלל ניתוצה של האשליה כאילו היצירה הספרותית היא עצמאית, שאינה תלויה בגורמים חיצוניים. בסופו של דבר, האמונה התמימה הזאת נרמסת תחת גלגליהם המשומנים של יחסי הציבור, עם הגימיקים וההדלפות, הראיונות הגדולים והשקרים הקטנים. ההסתערות המוגזמת של המעריצים על חנויות הספרים היא אולי חריגה הפעם, אבל כמו כל יוצא מן הכלל גם היא מלמדת על הכלל. אחרי 'הארי פוטר', קשה להאמין עוד בקשר ישיר בין הצלחתה של יצירה אמנותית לבין איכותה האמיתית.
כדי שחוויית הקריאה תהיה אמיתית ועניינית ולא מעוקרת, הקורא הממוצע צריך להיאבק באופנות ובשטיפת המוח של פרסומאים. הוא צריך להיות אינדיבידואליסט בעל יכולת קריאה עצמאית, לדעת להתעלם מהזרם, ואולי אפילו להסתכן וללכת נגדו. הוא צריך להיות מישהו כמו הארי פוטר.
מלה אחת רעה
למוסיקאי אסף אמדורסקי, המעבד והמפיק המוסיקלי של (כמעט) כל דיסק אוסף שיצא לאחרונה. אמדורסקי יכול להיחשב גאון ו"עדכני" בעיני הביקורת עד מחר בעיניי, האיש מתפרנס מלקחת להיטים עבריים קלאסיים ולהרוס אותם בזה אחר זה.
ועוד מלה אחת רעה
לפיני גרשון, שחזר לאמן את מכבי תל-אביב בכדורסל על חשבון חברו הטוב (?), דיוויד בלאט. מה שמוכיח כי חברות אי אפשר לקנות בכסף, אלא רק בהרבה-הרבה כסף.
מלה אחת טובה
לרב שלמה אבינר, שהטענות שהועלו נגדו בעבר במוסף 'סופשבוע' של מעריב (תחת הכותרת 'יצר הרע') נבדקו על ידי גורם חיצוני ונמצאו לא מוצדקות. אגב, מלה אחת טובה זה בדיוק מה שהקדישו במעריב לפרסום תוצאות הבדיקה. כתבת שער ב'סופשבוע' כנראה לא תצא מזה.
יודע את מקומי
אחד החברים מהשכונה החליף קידומת לא בבזק והזמין את רעייתי ואותי להשתתף במסיבת הפתעה לעצמו. "כדאי שהפעם תגיעו בזמן", הזהיר אותנו בשיחה טלפונית טראנס-רחובותית, "בפעם הקודמת שהזמנו אתכם ליומולדת, הערתם אותנו באמצע הלילה שאחריו".
קלטתי את המסר, וכשהגיע יום המסיבה, מלמלתי לעבר אשתי: "היום חייבים לצאת בזמן".
"רבע לשבע בערב, לא דקה אחרי", הבטיחה האשה.
"בסדר", סיכמתי את המו"מ באווירה חיובית, ונפרדנו זה מזה כידידים. נכנסתי להתקלח, והיא החלה לכתוב את כרטיס הברכה לחתן השמחה. כשיצאתי מהמקלחת נקי ומטפטף, הופתעתי למצוא אותה עובדת עדיין על הכרטיס.
"יש לנו עוד שעה", הזהרתי אותה, "אחר כך אנחנו יוצאים לשם ויהי מה".
"ברור", הסכימה זוגתי, "תגיד, 'המון הצלחה' מתחרז עם 'עד מאה ועשרים שנה'?".
הצעתי לה להיכנס למקלחת ולהשאיר לי את כרטיס הברכה. היא הביטה בי בחשדנות, אבל משהבטחתי להימנע מאזכור המילים "מקל סבא" ו"בית אבות" בברכה ליום ההולדת, התרצתה ונכנסה לחדר הרחצה. זמן רב ישבתי וחיפשתי חרוז מוצלח ל"מאה ועשרים שנה" ("שיתגשמו משאלותיך"? לא, זה לא חרוז), עד שנשברתי ועברתי לסדר עניינים אחרים: ארזתי את המתנה, גיהצתי חולצה, צחצחתי נעליים, החלפתי נורה במטבח, לבשתי את החולצה המגוהצת וכיסיתי את המפרצים בשיער. כשכל זה הסתיים, שמעתי פתאום את המים במקלחת זורמים.
"רק עכשיו התחלת להתקלח?", הזדעזעתי, "בעוד רבע שעה אנחנו צריכים לצאת!". נראה שבדיוק אז נכנסו לה מים לאוזניים, כי תשובתה המוזרה היתה: "אל תדאג, שעה תספיק לי בהחלט".
התיישבתי שוב ליד כרטיס הברכה. "מה מתחרז עם 'מאה ועשרים שנה'", אימצתי את מוחי, "אולי 'שתצלח דרכך'? לא ממש. מה עם 'הבטחתם יונה'? דווקא חרוז טוב, אבל מה הקשר?".
אחרי שלוש דקות נשברתי שוב, והתחלתי ללכת אנה ואנה בבית כאריה בכלובו. עוד מחצית השעה
חלפה, ורעייתי יצאה סוף סוף מחדר הרחצה, כשהיא כבר לבושה ומוכנה ליציאה.
"הלכנו?", שאלתי רטורית, ופתחתי את דלת הכניסה. עם קצת מזל, עוד נגיע למסיבה באיחור קל בלבד.
כשעמדנו ליד המעלית, אשתי נזכרה: "רגע, מה עם כרטיס הברכה?".
חזרתי פנימה, וכתבתי על הכרטיס בחיפזון: "מזל טוב ממשפחת רותם", בלי חרוז ובלי נעליים. נעלנו שוב את הדירה מבחוץ, ואז אמרה לי הזוגה, כבדרך אגב: "אתה יודע, מתאים לך זקן". לבי קפא בתוכי.
"זה לא זקן", אמרתי, "שכחתי להתגלח!" חזרנו לתוך הדירה. רבע שעה חלפה, ושוב צעדנו אל בית החבר. אלא שאז שמנו לב שהמתנה נותרה בבית. חזרנו הביתה ויצאנו שוב, רק כדי לגלות שהחולצה שלי מוכתמת בדיו מכתיבת כרטיס הברכה. כך נכנסנו ויצאנו עוד מספר פעמים, עד שבדרך נס הצלחנו להגיע עד ביתו של חברנו. חתן היומולדת בעצמו פתח לנו את הדלת.
"הגעתם בזמן", אמר לנו בציניות, "בדיוק לברכה אחרונה".
קפצתי ממקומי. "הנה", אמרתי אל אשתי, "'ברכה אחרונה' מתחרז עם 'מאה ועשרים שנה'!".