בשירת "הללויה, הללו אל בקדשו" הגיעו האנשים אל יוסף.
מאז חג הסוכות תשס"ג, מהיום בו היה יוסף האושפיזין בסוכתנו, לא הותרה כניסת יהודים אל קברו בעיר שכם. השבוע ביום שני, ליל ראש חודש תמוז, אשר על פי המסורת חל בו יום הולדתו של יוסף, התיר הצבא לקבוצת יהודים לחזור ולהתפלל בקבר יוסף.
בשעות הלילה של יום שני נפוצה השמועה כי מאמצי מוסדות 'עוד יוסף חי' נשאו פרי: צה"ל מתיר כניסת קבוצת מתפללים יהודים אל קבר יוסף בשכם. הידיעה סיפרה כי רק קבוצה קטנה תורשה להיכנס אל הקבר, אך זה לא הפריע לקבוצות רבות של אנשים להגיע בשעה המיועדת אל מקום המפגש, מתוך רצון להיות בין המאושרים שיזכו להיות בנכנסים. רבנים, תלמידי הישיבה בעבר ובהווה, תושבי גב ההר ואנשים מכל רחבי הארץ זרמו אל המקום. השירה, הריקודים והאושר שהיו במקום המפגש שידרו רק מעט מההתרגשות העצומה שאחזה באנשים. קבוצות ובודדים זרמו כל העת אל המקום והצטרפו אל הרוקדים.
בשעה המיועדת החלו האנשים לעלות לאוטובוס. אוטובוס אחד התיר הצבא להכניס, ובדקות האחרונות לפני הכניסה נודע כי רכב ממוגן ירי נוסף קבל אישור כניסה. אולם, מעשה נסים אירע בשטח: "לא אמר צר לי המקום": יושבים לחוצים ומרגישים ברווח. האוטובוס והמכונית התמלאו באנשים רבים. בכל רגע ניתן היה לשמוע את הקריאה, "פה יש עוד מקום לאחד להיכנס".
נסיעה באישון לילה
מעט אחרי חצות יצאו האנשים לדרך. תחת אבטחה כבדה של הצבא יצאה השיירה. למעלה מ-100 איש הצטופפו ברכבים, וגם הנסיעה בכביש המשובש, שרגיל יותר לטנקים וג'יפים עליו, לא היתה קלה. אך האנשים לא חשו בדבר. השירה ופרקי התהלים שפרצו מהם העידו על האושר שחשו להיות בזוכים שנכנסו.
מאז סוכות, הפעם האחרונה בה נכנסו, הספיקו הערבים לחדור שוב אל הקבר ולבצע בו פוגרום נוסף. ההרס שנגלה לעיני הבאים היה רב: המצבה היתה מנותצת לגמרי, ביתן הישיבה והקבר היה מלא פיח, עשבים ודרדרים גדלו בכל מקום. ההשמדה של המקום גרמו לזעזוע רב. הלב נשבר למראה ההזנחה וההשפלה של המקום.
האושר על שניתן היה לחזור התערבב כעת בצער האנשים שזכרו את המקום בתפארתו. הישיבה, קול התורה שנשמע ממנה וההדר שהיה למקום נשברו. בכי וזעקות נשמעו מכל עבר. "איך, איך נתנו לדבר כזה לקרות?! איך הפקרנו אותך יוסף?!"
זעקת ה"יתגדל ויתקדש שמיה רבא..." נשמעה היטב בכל המקום. תפילת האנשים ותחנוניהם לשוב ולהיאחז במקום, לחזור ולהשמיע את קול התורה ממקום משכנו של יוסף, יצאה מלבות כולם. אולם בתוך כל הצער, ניתן היה למצוא אחד המסתובב כחתן. ידידיה ליבמן הקטן, בנו של יהודה ליבמן, מנכ"ל מוסדות 'עוד יוסף חי' ותושב יצהר.
ידידיה, שמלאו לו שלוש שנים, היה אמור לחגוג את טקס ה'חלקה' (גזיזת שערו של הילד בפעם הראשונה, בהגיעו לגיל שלוש שנים) יום למחרת. ה'חלקה' היתה אמורה להתקיים בתל ארס, המקום הכי קרוב שממנו ניתן לצפות על שכם וקבר יוסף מאז עזבנו את העיר. אולם ברגע שהותרה הכניסה, החליטו אביו ואמו כי הטקס יתקיים אצל יוסף הצדיק.
גם ידידיה הקטן, שנישא בידי אביו בתחילת הערב, נראה היה כמבין את חשיבות המאורע. החיוך שהוא העניק לסובבים אותו מילא את המתפללים אושר ותקווה. ואכן, השמחה הרקיעה שחקים כאשר נחתכו לידידיה התלתלים. שירת "בזכות יוסף הצדיק... ימלא משאלותינו לטובה" פרצה מהגרונות הנחנקים מהתרגשות.
כעת עיטרה כיפה גדולה את ראשו של הילד, והחתן המאושר ישב במרכז ואכל להנאתו את השוקולד שהביאו לו. השתייה והעוגות שחולקו על ידי המשפחה והחברים גרמו לאנשים להיזכר בשמחות שנערכו בעבר במקום, ולחזור ולהתפלל כי במהרה ישובו ויחגגו שם שוב את שמחותיהם.
כאשר הודיעו מפקדי הצבא כי צריך לעזוב את המקום, נראה הצער על פני כל האנשים. במשך שעה ארוכה עמדו החיילים והאנשים, מתקשים להיפרד מהמקום. דמעות נראו בעיני כולם. אולם הפקודה ניתנה, ולאט לאט התאספו האנשים ברחבה כדי לחזור להסעות.
עוד נחזור אלייך, שכם שלנו
גם כעת ניסו האנשים לבקש כי יותר להם עוד מעט להישאר, לחוש עוד מעט, לקחת עוד קצת צידה לדרך מהמקום שנפשם כה עורגת אליו, אך לא היתה בררה אלא ללכת. בלב כבד החלו האנשים עולים לאוטובוס. מעיפים מבט אחרון במקום, בחדרים שבעבר שימשו את הישיבה, בקבר שנשאר הרחק מאתנו. מנסים לעכל את העזיבה, ונשבעים לחזור במהרה.
גם כאשר יצאה השיירה חזור לדרכה, ניתן היה לראות את האנשים נצמדים לחלונות, מנסים לקלוט עוד פרט קטן, עוד סימן מהמקום שנפשם כה מחוברת אליו. כאשר הגיעו הרכבים בחזרה אל נקודת ההתכנסות הראשונית, מחוץ לעיר, והנוסעים ירדו מהם, הם עמדו בקבוצות, מסרבים להתפזר, מחכים לנס שיקרה ויחזיר אל העיר שכם, אל קבר יוסף, ועתה לתמיד.
עיני כולם היו רטובות מדמעות. ברקע ניתן היה לשמוע עדיין את קריאת שמו של יוסף מהדהדת. אותה קריאה מלאת הערגה, הציפייה, האהבה והכאב שפרצה מפי האנשים בהגיעם למקום קבורתו של יוסף. הקריאה הזו מסמלת יותר מכל כי לא שכחנו ולא נטשנו אותו. הקריאה הזו מבטיחה כי נחזור אליו ברגע שנוכל, ונפיץ ממנו שוב את אור התורה. הקריאה הזו מראה כי לא נתייאש ולא נשבר. נמשיך ונתפלל לחזור אל קבר יוסף ואל שאר המקומות השייכים לנו, והפעם לעולמים.
מאז חג הסוכות תשס"ג, מהיום בו היה יוסף האושפיזין בסוכתנו, לא הותרה כניסת יהודים אל קברו בעיר שכם. השבוע ביום שני, ליל ראש חודש תמוז, אשר על פי המסורת חל בו יום הולדתו של יוסף, התיר הצבא לקבוצת יהודים לחזור ולהתפלל בקבר יוסף.
בשעות הלילה של יום שני נפוצה השמועה כי מאמצי מוסדות 'עוד יוסף חי' נשאו פרי: צה"ל מתיר כניסת קבוצת מתפללים יהודים אל קבר יוסף בשכם. הידיעה סיפרה כי רק קבוצה קטנה תורשה להיכנס אל הקבר, אך זה לא הפריע לקבוצות רבות של אנשים להגיע בשעה המיועדת אל מקום המפגש, מתוך רצון להיות בין המאושרים שיזכו להיות בנכנסים. רבנים, תלמידי הישיבה בעבר ובהווה, תושבי גב ההר ואנשים מכל רחבי הארץ זרמו אל המקום. השירה, הריקודים והאושר שהיו במקום המפגש שידרו רק מעט מההתרגשות העצומה שאחזה באנשים. קבוצות ובודדים זרמו כל העת אל המקום והצטרפו אל הרוקדים.
בשעה המיועדת החלו האנשים לעלות לאוטובוס. אוטובוס אחד התיר הצבא להכניס, ובדקות האחרונות לפני הכניסה נודע כי רכב ממוגן ירי נוסף קבל אישור כניסה. אולם, מעשה נסים אירע בשטח: "לא אמר צר לי המקום": יושבים לחוצים ומרגישים ברווח. האוטובוס והמכונית התמלאו באנשים רבים. בכל רגע ניתן היה לשמוע את הקריאה, "פה יש עוד מקום לאחד להיכנס".
נסיעה באישון לילה
מעט אחרי חצות יצאו האנשים לדרך. תחת אבטחה כבדה של הצבא יצאה השיירה. למעלה מ-100 איש הצטופפו ברכבים, וגם הנסיעה בכביש המשובש, שרגיל יותר לטנקים וג'יפים עליו, לא היתה קלה. אך האנשים לא חשו בדבר. השירה ופרקי התהלים שפרצו מהם העידו על האושר שחשו להיות בזוכים שנכנסו.
מאז סוכות, הפעם האחרונה בה נכנסו, הספיקו הערבים לחדור שוב אל הקבר ולבצע בו פוגרום נוסף. ההרס שנגלה לעיני הבאים היה רב: המצבה היתה מנותצת לגמרי, ביתן הישיבה והקבר היה מלא פיח, עשבים ודרדרים גדלו בכל מקום. ההשמדה של המקום גרמו לזעזוע רב. הלב נשבר למראה ההזנחה וההשפלה של המקום.
האושר על שניתן היה לחזור התערבב כעת בצער האנשים שזכרו את המקום בתפארתו. הישיבה, קול התורה שנשמע ממנה וההדר שהיה למקום נשברו. בכי וזעקות נשמעו מכל עבר. "איך, איך נתנו לדבר כזה לקרות?! איך הפקרנו אותך יוסף?!"
זעקת ה"יתגדל ויתקדש שמיה רבא..." נשמעה היטב בכל המקום. תפילת האנשים ותחנוניהם לשוב ולהיאחז במקום, לחזור ולהשמיע את קול התורה ממקום משכנו של יוסף, יצאה מלבות כולם. אולם בתוך כל הצער, ניתן היה למצוא אחד המסתובב כחתן. ידידיה ליבמן הקטן, בנו של יהודה ליבמן, מנכ"ל מוסדות 'עוד יוסף חי' ותושב יצהר.
ידידיה, שמלאו לו שלוש שנים, היה אמור לחגוג את טקס ה'חלקה' (גזיזת שערו של הילד בפעם הראשונה, בהגיעו לגיל שלוש שנים) יום למחרת. ה'חלקה' היתה אמורה להתקיים בתל ארס, המקום הכי קרוב שממנו ניתן לצפות על שכם וקבר יוסף מאז עזבנו את העיר. אולם ברגע שהותרה הכניסה, החליטו אביו ואמו כי הטקס יתקיים אצל יוסף הצדיק.
גם ידידיה הקטן, שנישא בידי אביו בתחילת הערב, נראה היה כמבין את חשיבות המאורע. החיוך שהוא העניק לסובבים אותו מילא את המתפללים אושר ותקווה. ואכן, השמחה הרקיעה שחקים כאשר נחתכו לידידיה התלתלים. שירת "בזכות יוסף הצדיק... ימלא משאלותינו לטובה" פרצה מהגרונות הנחנקים מהתרגשות.
כעת עיטרה כיפה גדולה את ראשו של הילד, והחתן המאושר ישב במרכז ואכל להנאתו את השוקולד שהביאו לו. השתייה והעוגות שחולקו על ידי המשפחה והחברים גרמו לאנשים להיזכר בשמחות שנערכו בעבר במקום, ולחזור ולהתפלל כי במהרה ישובו ויחגגו שם שוב את שמחותיהם.
כאשר הודיעו מפקדי הצבא כי צריך לעזוב את המקום, נראה הצער על פני כל האנשים. במשך שעה ארוכה עמדו החיילים והאנשים, מתקשים להיפרד מהמקום. דמעות נראו בעיני כולם. אולם הפקודה ניתנה, ולאט לאט התאספו האנשים ברחבה כדי לחזור להסעות.
עוד נחזור אלייך, שכם שלנו
גם כעת ניסו האנשים לבקש כי יותר להם עוד מעט להישאר, לחוש עוד מעט, לקחת עוד קצת צידה לדרך מהמקום שנפשם כה עורגת אליו, אך לא היתה בררה אלא ללכת. בלב כבד החלו האנשים עולים לאוטובוס. מעיפים מבט אחרון במקום, בחדרים שבעבר שימשו את הישיבה, בקבר שנשאר הרחק מאתנו. מנסים לעכל את העזיבה, ונשבעים לחזור במהרה.
גם כאשר יצאה השיירה חזור לדרכה, ניתן היה לראות את האנשים נצמדים לחלונות, מנסים לקלוט עוד פרט קטן, עוד סימן מהמקום שנפשם כה מחוברת אליו. כאשר הגיעו הרכבים בחזרה אל נקודת ההתכנסות הראשונית, מחוץ לעיר, והנוסעים ירדו מהם, הם עמדו בקבוצות, מסרבים להתפזר, מחכים לנס שיקרה ויחזיר אל העיר שכם, אל קבר יוסף, ועתה לתמיד.
עיני כולם היו רטובות מדמעות. ברקע ניתן היה לשמוע עדיין את קריאת שמו של יוסף מהדהדת. אותה קריאה מלאת הערגה, הציפייה, האהבה והכאב שפרצה מפי האנשים בהגיעם למקום קבורתו של יוסף. הקריאה הזו מסמלת יותר מכל כי לא שכחנו ולא נטשנו אותו. הקריאה הזו מבטיחה כי נחזור אליו ברגע שנוכל, ונפיץ ממנו שוב את אור התורה. הקריאה הזו מראה כי לא נתייאש ולא נשבר. נמשיך ונתפלל לחזור אל קבר יוסף ואל שאר המקומות השייכים לנו, והפעם לעולמים.