חסידים מספרים כי רבי אלימלך ורבי זושא היו מרגישים שניהם את קדושת השבת בכל שבוע מבואה ועד צאתה, ובייחוד בשעה שהחסידים ישבו בסעודת השבת ודיברו ביניהם דברי תורה. כשנזדמנו יחד במקום אחד, אמר רבי אלימלך אל רבי זושא: "אחי, אימה תוקפת אותי לפרקים, שהרגשתי את קדושת השבת אינה הרגשה אמיתית אלא היא דבר שבדמיון, ואם כן גם עבודתי את השם אינה עבודה אמיתית". "אחי", אמר ר' זושא, "גם אותי תוקפת לפרקים אימה כזו". "מה נעשה?" שאל ר' אלימלך.
אמר ר' זושא: "עלינו, על כל אחד משנינו לערוך ביום חול סעודה של שבת לכל פרטיה, ונשב בקרב החסידים ונאמר דברי תורה. אם נרגיש את קדושת השבת, נדע שדרכנו אינה דרך האמת, ואילו אם לא נרגיש כלום סימן הוא שדרכנו נכונה". כך עשו. ביום חול ערכו סעודה של שבת, התלבשו במלבושי השבת, חבשו לראשם את השטריימל, וישבו בין החסידים ואמרו תורה. מיד בא בלבם רגש קדושת השבת כמו בימי השבתות. כשנפגשו שוב שאל רבי אלימלך: "נו, אחי, מה נעשה כעת?" "הבה ונלך למזריטש, אצל המגיד הגדול" אמר ר' זושא. הלכו למזריטש וסיפור לרבם מה שמציק ללבם. אמר להם המגיד: "אם לבשתם מלבושי שבת וחבשתם את השטריימל, הרי בדין הוא שהרגשתם את קדושת השבת, שכן מלבושי שבת ושטריימל יש בכוחם להמשיך על האדמה את אור קדושת השבת. ובכן אין אתם צריכים לחשוש כלל".
***
החשש המקנן בליבם של האחים ר' אלימלך ור' זושא, הוא החשש הידוע לעובדי ה'. מרביתם של בני האדם מוצאים בקרבם פעמים רבות רגשות חמים כלפי בורא עולם וכלפי עשיית מצוות ושאר דברים שבקדושה. רגילים אנו להדגיש את הרגשת הרוממות, שאוחזת אותנו בשעה שאנו מניחים תפילין.
רגילים אנו לדבר על היופי המיוחד הניבט מעיניו של ילד יהודי באשר הוא יהודי. רגילים אנו לדבר על הטעם המיוחד שיש למאכלי השבת, רק בשל העובדה שהם מאכלי שבת. צורת התייחסות זו זוכה פעמים רבות לביקורת צוננת של אנשי השכל. נוטים הם להאשים אותנו ב"אוטוסוגסטיה", כלומר שכנוע עצמי. אנו חשים תחושות מרוממות רק משום שאנו מחליטים, שכך צריך להרגיש ולא משום שבאמת יש משהו בכל ערך מקודש המביא בחובו את הרגשת הרוממות.
זהו הדבר שרצו האחים ר' אלימלך ור' זושא לבדוק. ר' אלימלך ור' זושא רוצים לחוש את עיצומו של יום השבת. רוצים הם שהשבת מצד עצמה תהיה דבר שבקדושה שיש לו כח סגולי, שאיננו מבוסס על ההתניות החיצוניות, שעם ישראל הנהיג במהלך הדורות. והנה מתברר שקדושת השבת אכן תלויה בסממנים החיצוניים שלה. על ידי הנהגות השבת, זכו ר' אלימלך ור' זושא להארת השבת גם באחד מימי החול. רוחם של השניים נופלת בקרבם. הם בטוחים שבעצם מעולם לא חשו בטעמה של השבת האמיתית. כל ימיהם היו עסוקים במימד החיצוני של השבת, בדרך החגיגה של השבת ולא בשבת עצמה.
במצוקתם פונים הם אל רבם הגדול המגיד ממזריטש. המגיד הופך את הקערה על פיה. הוא מסביר להם כי על פי התפיסה החסידית אין להם לחפש את השבת שמחוץ להם, את השבת האמיתית. טעות מרה טועים אלו ההולכים לחפש את האמת האוביקטיבית. אין אמת גדולה מזו המתגלית לאדם מתוך עצמו. על האדם לחפש את השבת שלו. השבת תהיה שבת על פי מה שהאדם ירגיש בה. האדם הפרטי בעבודתו השבתית הוא שממשיך על עצמו את קדושת השבת. צדקה היהדות שעצבה דפוסים הנראים כחיצוניים לשם עיצוב קדושת השבת. המאכלים הטובים, הלבושים המיוחדים, שיחת התורות של החסידים, כולם נועדו ליצור דפוסים חיצוניים שעל ידם יגיע האדם לכלל הרגשה פנימית משל עצמו ביחס לקדושת השבת. ואם הגיע האדם לכך הרי שהוא חש את השבת שלו. זו הסיבה בגללה חשו האחים את קדושת השבת ביום החול בו החליטו לעשות את השבת שלהם. למסגרות החיצוניות יש את הכח לעורר בנפש האדם את תחושת השבת בכל עת ובכל שעה וברגע שהאדם מגיע לדרגה זו הריהו בבחינת שבת גם בימים של חולין.
אמר ר' זושא: "עלינו, על כל אחד משנינו לערוך ביום חול סעודה של שבת לכל פרטיה, ונשב בקרב החסידים ונאמר דברי תורה. אם נרגיש את קדושת השבת, נדע שדרכנו אינה דרך האמת, ואילו אם לא נרגיש כלום סימן הוא שדרכנו נכונה". כך עשו. ביום חול ערכו סעודה של שבת, התלבשו במלבושי השבת, חבשו לראשם את השטריימל, וישבו בין החסידים ואמרו תורה. מיד בא בלבם רגש קדושת השבת כמו בימי השבתות. כשנפגשו שוב שאל רבי אלימלך: "נו, אחי, מה נעשה כעת?" "הבה ונלך למזריטש, אצל המגיד הגדול" אמר ר' זושא. הלכו למזריטש וסיפור לרבם מה שמציק ללבם. אמר להם המגיד: "אם לבשתם מלבושי שבת וחבשתם את השטריימל, הרי בדין הוא שהרגשתם את קדושת השבת, שכן מלבושי שבת ושטריימל יש בכוחם להמשיך על האדמה את אור קדושת השבת. ובכן אין אתם צריכים לחשוש כלל".
***
החשש המקנן בליבם של האחים ר' אלימלך ור' זושא, הוא החשש הידוע לעובדי ה'. מרביתם של בני האדם מוצאים בקרבם פעמים רבות רגשות חמים כלפי בורא עולם וכלפי עשיית מצוות ושאר דברים שבקדושה. רגילים אנו להדגיש את הרגשת הרוממות, שאוחזת אותנו בשעה שאנו מניחים תפילין.
רגילים אנו לדבר על היופי המיוחד הניבט מעיניו של ילד יהודי באשר הוא יהודי. רגילים אנו לדבר על הטעם המיוחד שיש למאכלי השבת, רק בשל העובדה שהם מאכלי שבת. צורת התייחסות זו זוכה פעמים רבות לביקורת צוננת של אנשי השכל. נוטים הם להאשים אותנו ב"אוטוסוגסטיה", כלומר שכנוע עצמי. אנו חשים תחושות מרוממות רק משום שאנו מחליטים, שכך צריך להרגיש ולא משום שבאמת יש משהו בכל ערך מקודש המביא בחובו את הרגשת הרוממות.
זהו הדבר שרצו האחים ר' אלימלך ור' זושא לבדוק. ר' אלימלך ור' זושא רוצים לחוש את עיצומו של יום השבת. רוצים הם שהשבת מצד עצמה תהיה דבר שבקדושה שיש לו כח סגולי, שאיננו מבוסס על ההתניות החיצוניות, שעם ישראל הנהיג במהלך הדורות. והנה מתברר שקדושת השבת אכן תלויה בסממנים החיצוניים שלה. על ידי הנהגות השבת, זכו ר' אלימלך ור' זושא להארת השבת גם באחד מימי החול. רוחם של השניים נופלת בקרבם. הם בטוחים שבעצם מעולם לא חשו בטעמה של השבת האמיתית. כל ימיהם היו עסוקים במימד החיצוני של השבת, בדרך החגיגה של השבת ולא בשבת עצמה.
במצוקתם פונים הם אל רבם הגדול המגיד ממזריטש. המגיד הופך את הקערה על פיה. הוא מסביר להם כי על פי התפיסה החסידית אין להם לחפש את השבת שמחוץ להם, את השבת האמיתית. טעות מרה טועים אלו ההולכים לחפש את האמת האוביקטיבית. אין אמת גדולה מזו המתגלית לאדם מתוך עצמו. על האדם לחפש את השבת שלו. השבת תהיה שבת על פי מה שהאדם ירגיש בה. האדם הפרטי בעבודתו השבתית הוא שממשיך על עצמו את קדושת השבת. צדקה היהדות שעצבה דפוסים הנראים כחיצוניים לשם עיצוב קדושת השבת. המאכלים הטובים, הלבושים המיוחדים, שיחת התורות של החסידים, כולם נועדו ליצור דפוסים חיצוניים שעל ידם יגיע האדם לכלל הרגשה פנימית משל עצמו ביחס לקדושת השבת. ואם הגיע האדם לכך הרי שהוא חש את השבת שלו. זו הסיבה בגללה חשו האחים את קדושת השבת ביום החול בו החליטו לעשות את השבת שלהם. למסגרות החיצוניות יש את הכח לעורר בנפש האדם את תחושת השבת בכל עת ובכל שעה וברגע שהאדם מגיע לדרגה זו הריהו בבחינת שבת גם בימים של חולין.