בלי שום השוואה
השר אברהם פורז, שהצהרותיו הפומביות משלבות דרך קבע שכלתנות חריפה ואהבת אדם חסרת גבולות, התעלה על עצמו בסוף השבוע שעבר. בראיון לגל"צ אמר שר הפנים: "בכל צד יש את הקיצוניים שלו, אצלם זה החמאס ואצלנו זה קומץ מתנחלים". מאוחר יותר, בראיון לרשת המתחרה, הסביר פורז את כוונתו: "המתנחלים, בדומה לחמאס, רוצים לטרפד כל הליך מדיני".
"האם אתה באמת משווה ילדת מתנחלים בת 7 למחבל מהחמאס?", שאל השדר חיים זיסוביץ', ופורז ענה: "תמיד אפשר להוציא את דבריי מהקשרם. אני התכוונתי שהמתנחלים והחמאס דומים רק במובן הזה, ששניהם מתנגדים לכל הסדר שיביא שלום".
מכיוון שההבהרה האחרונה נשמעת הגיונית למדי, לא נותר לי אלא להציע לכבוד השר מספר דימויים אפשריים נוספים, לגיטימיים והגיוניים לא פחות מזה שלו:
החילונים, בדומה למחבלים המתאבדים, שמחים למצוא בתי קפה פתוחים בתשעה באב.
השמאלנים, בדומה לאיראנים, רוצים לנקות את יש"ע ממתנחלים.
אנשי שינוי, בדומה לנאצים, לא אוהבים יהודים עם כיפות שחורות, זקנים ופאות.
השר אברהם פורז, בדומה לשפעת (הפעם הייתי עדין), הוא משהו שעדיין לא נמצאה לו תרופה.
חס וחלילה, איני משווה בין אלה לאלה. אני רק טוען ששני הצדדים דומים בהקשר ספציפי. נא לא להוציא את דבריי מהקשרם.
הקרנבל של מיכל
אז מי אמר שהחדשות בארץ חוזרות על עצמן? הנה רק חלק קטן מהידיעות שפורסמו לאחרונה בתקשורת: מיכל ינאי עומדת להתחתן; מיכל ינאי מצטלמת לסדרה; מיכל ינאי מבטלת את הסדרה; מיכל ינאי עדיין עומדת להתחתן; מיכל ינאי מופיעה בסרט; מיכל ינאי מתראיינת; מיכל ינאי מתכוננת לחתונה; מיכל ינאי מקבלת תביעה על סך מיליונים; מיכל ינאי סובלת מפריצת דיסק; מיכל ינאי ממשיכה להתכונן לחתונה.
קשה להבין את ההתעניינות הבלתי נגמרת של התקשורת בזוהר המעומעם של ינאי. הגברת הראשונה של ערוץ הילדים (סליחה, גב' בר-זוהר) סיימה זה מכבר את הקדנציה המלכותית שלה בפגיה הטלוויזיונית, ועדיין לא ממש הצליחה בארץ המבוגרים.
אבל בדיוק מסיבה זו, קל להבין את הצורך האובססיבי של ינאי ויחצניה באותה חשיפה תקשורתית. מי שחושב כי פרסום מאבקיה המשפטיים של ינאי נעשה בניגוד לרצונה, כנראה אינו מבין את עולם יחסי הציבור המקומי. בעוד הקריירה המקצועית שלה נמצאת על פרשת דרכים, מבקשת השחקנית-מגישה להיאחז בכל סוג של חשיפה נעימה או מביכה כדי לא להיעלם ממפת הדרכים של מדינת הידוענים.
באווירה כזו, גם אירוע כה אישי כמו נישואים הופך להפקה מתוקשרת ומיוחצנת, שאליה מוזמנים כל קוראי העיתונים במדינה. לא מעט סלבריטאים זכו להתחתן בעמוד 7 של העיתון, ולהתגרש כעבור זמן קצר בעמוד 15. כאשר חיי הנישואים הופכים לנחלת הציבור, למי יש זמן להשקיע בהם באופן פרטי. אני מאחל לינאי עתיד שונה, הכולל חיי נישואים יציבים, שקטים וללא התערבויות חיצוניות מצד התקשורת והסביבה. אני רק תוהה אם ינאי עצמה שותפה לאיחול זה.
אלוף-משונה
במסגרת שינויים שנערכו בכביש אלוף שדה, המוביל למחלף עם אותו שם, טרחו הפועלים לרשום בסיד על הכביש את שמו של המחלף הקרוב. משום מה, החליט מאן דהו לסמן את המלה 'אלוף' מתחת למלה 'שדה', כך שכל נהג סביר העובר שם קורא את הכיתוב בסדר הלא נכון: "שדה אלוף".
כשעברתי באותם נתיבי כביש בפעם הראשונה, תהיתי לפשר העניין. בתחילה נחרדתי לחשוב שמא אני נוסע בטעות בנתיב הנגדי. אחר כך חשבתי: אולי מי שסימן את הכיתוב חשב ש'אלוף' הוא שמו הפרטי של מר שדה, והחליט להפוך את הסדר לשם הגיוון. מאוחר יותר עלתה בראשי השערה, שהמסיידים עצמם סובלים מהסתיידות עורקים.
בסופו של דבר, הגעתי למסקנה הפשוטה: האנשים האחראים לכתובת על הכביש מאמינים שהנהגים בארץ נוסעים כחוק. אם הנהג ייסע מספיק לאט, כך הם חושבים, הוא יגיע קודם אל המלה 'אלוף', ורק אחר כך יקרא את המלה 'שדה'. האפשרות ששתי המילים יופיעו בפני הנהג בבת אחת פשוט לא עלתה על דעתם של הסיידים.
לכן, כשאתם נוסעים באחד מכבישי הארץ וסובלים מהשילוט הגרוע, מהתמרורים הבעייתיים ומהסימונים הלא ברורים על הכביש, אל תתרגזו. בסך הכול, במע"צ מאמינים כי אתם נוסעים באיטיות שתספיק לכם להבין את כל השלטים והסימנים עוד לפני שתעשו פנייה לא נכונה או חלילה תיכנסו בעמוד חשמל.
ושתהיה לכם 'צלחה דרך'!
מלה אחת רעה
לאתר האינטרנט 'עניין מרכזי' ולעורכו רמי יצהר, על כותרת שהופיעה בראש ידיעה על אליפות העולם לספורטאים מוגבלים. הכותרת המתחכמת היתה: "ישראל אלופה העולם בכדורגל... למפגרים". בלי קשר לשגיאת הכתיב, מתברר שאנו אלופי העולם למפגרים גם באתרי אינטרנט.
מלה אחת טובה
גם כן לרמי יצהר. כי אחרי שקראתי את כל החדשות באותו אתר סהרורי שלו, ברור לי שהאיש יכול להגן על עצמו מכל האשמה בטענה של אי שפיות.
יודע את מקומי
יש לי חבר טוב, נעים הליכות ועדין נפש, אדם שכיף להיות במחיצתו תמיד... בתנאי שהוא לא מדבר על פוליטיקה. כשהשיחות בינינו מגיעות לפסים מדיניים, משנה ידידי את צורתו והופך לגרסה הפחות מעודנת של מיסטר הייד. אם באותו זמן יושב הבחור ליד ההגה, העסק מתחיל להיות מסוכן באמת.
"מה פתאום לתת להם את עזה?", צרח חברי באוזניי, בזמן שהסיע אותי לחתונת חבר שלישי, "הם כבר שלטו בעזה, ותראה מה קרה! מה, לא למדנו שום דבר? אני צודק או לא".
"כן... תאיט קצת בסיבובים", מלמלתי בקול ענות חלושה, משתדל לא להקיא את נשמתי בתוך הטרנטה.
"הם יפסיקו את הטרור, בטח!" נחר חברי בבוז, תוך שהוא עוקף בקלילות מונית ערבית מצדה הימני, "הודנא-שמודנא, זה מה שאני אומר לך".
רציתי לענות לו, אבל באותו רגע הייתי מרוכז בעיקר בלהמשיך לנשום.
"אין מה לעשות", פסק חברי, "העם שלנו יצא לגמרי מדעתו. פתאום כולם שוברים שמאלה".
"ימינה", הצלחתי למלמל בבעתה.
"מה???"
"ימינה, תפנה כאן ימינה!" צעקתי. חברי סובב את ההגה במהירות, והצליח איכשהו להישאר עם כל ארבעת הגלגלים על הכביש. לרגע היתה לי הרגשה שהלב שלי פספס את הפניה האחרונה שלנו והמשיך ישר.
"אולי נדבר על משהו אחר?" ניסיתי, במאמץ אחרון להיאחז בחיים.
"ואני עוד הצבעתי לשרון הזה", המשיך הנהג במרירות תוך התעלמות מתחינתי, "שלום וביטחון הוא הבטיח לנו. איפה שלום ואיפה ביטחון..."
"אבל עכשיו יש סיכוי לשלום, לא?", הבזיק ניצוץ של גאונות מפי.
חברי הסתכל עלי בתדהמה, עד שסובבתי את ראשו בכוח לכיוון הדרך. "למה אתה מתכוון".
"אני מתכוון", המשכתי באותו מסלול-מוות, "שהכריזו על הודנא, ועכשיו עלינו על הגל לקראת הסכם שלום יציב וטוב, שבמסגרתו נפנה כמה יישובים, ואבו-מאזן יפרק את ארגוני הטרור".
"אתה לא באמת מאמין בזה"... היה הפעם תורו של חברי למלמל חלושות.
"דווקא כן!", התלהבתי יותר ויותר, "הרי אין אלטרנטיבה לדרך המדינית. כבר ניסינו הכול, ורק את דרך השלום לא ניסינו. מה אתה רוצה, שנחזור לעזה? הלנצח נאכל חרב?".
הטרנטה עצרה בחריקה. "רד מהאוטו שלי", נשף עלי חברי בזעם בלתי נשלט, "אני לא רוצה שמאלנים תבוסתנים איתי באוטו. לך תחפש לך חברים בשינקין, או בכפר שמריהו".
יצאתי מהרכב, מחזיר לעצמי בהדרגה את נשימתי. חברי התבונן בי ככלב פודל בדיכאון. "אתה באמת מאמין במה שאמרת לי עכשיו?".
"ברור שלא", עניתי, "אבל זו היתה הדרך היחידה לגרום לך לעצור. עכשיו צא כבר מהרכב. מה, אתה לא רואה שהגענו לאולם?".
השר אברהם פורז, שהצהרותיו הפומביות משלבות דרך קבע שכלתנות חריפה ואהבת אדם חסרת גבולות, התעלה על עצמו בסוף השבוע שעבר. בראיון לגל"צ אמר שר הפנים: "בכל צד יש את הקיצוניים שלו, אצלם זה החמאס ואצלנו זה קומץ מתנחלים". מאוחר יותר, בראיון לרשת המתחרה, הסביר פורז את כוונתו: "המתנחלים, בדומה לחמאס, רוצים לטרפד כל הליך מדיני".
"האם אתה באמת משווה ילדת מתנחלים בת 7 למחבל מהחמאס?", שאל השדר חיים זיסוביץ', ופורז ענה: "תמיד אפשר להוציא את דבריי מהקשרם. אני התכוונתי שהמתנחלים והחמאס דומים רק במובן הזה, ששניהם מתנגדים לכל הסדר שיביא שלום".
מכיוון שההבהרה האחרונה נשמעת הגיונית למדי, לא נותר לי אלא להציע לכבוד השר מספר דימויים אפשריים נוספים, לגיטימיים והגיוניים לא פחות מזה שלו:
החילונים, בדומה למחבלים המתאבדים, שמחים למצוא בתי קפה פתוחים בתשעה באב.
השמאלנים, בדומה לאיראנים, רוצים לנקות את יש"ע ממתנחלים.
אנשי שינוי, בדומה לנאצים, לא אוהבים יהודים עם כיפות שחורות, זקנים ופאות.
השר אברהם פורז, בדומה לשפעת (הפעם הייתי עדין), הוא משהו שעדיין לא נמצאה לו תרופה.
חס וחלילה, איני משווה בין אלה לאלה. אני רק טוען ששני הצדדים דומים בהקשר ספציפי. נא לא להוציא את דבריי מהקשרם.
הקרנבל של מיכל
אז מי אמר שהחדשות בארץ חוזרות על עצמן? הנה רק חלק קטן מהידיעות שפורסמו לאחרונה בתקשורת: מיכל ינאי עומדת להתחתן; מיכל ינאי מצטלמת לסדרה; מיכל ינאי מבטלת את הסדרה; מיכל ינאי עדיין עומדת להתחתן; מיכל ינאי מופיעה בסרט; מיכל ינאי מתראיינת; מיכל ינאי מתכוננת לחתונה; מיכל ינאי מקבלת תביעה על סך מיליונים; מיכל ינאי סובלת מפריצת דיסק; מיכל ינאי ממשיכה להתכונן לחתונה.
קשה להבין את ההתעניינות הבלתי נגמרת של התקשורת בזוהר המעומעם של ינאי. הגברת הראשונה של ערוץ הילדים (סליחה, גב' בר-זוהר) סיימה זה מכבר את הקדנציה המלכותית שלה בפגיה הטלוויזיונית, ועדיין לא ממש הצליחה בארץ המבוגרים.
אבל בדיוק מסיבה זו, קל להבין את הצורך האובססיבי של ינאי ויחצניה באותה חשיפה תקשורתית. מי שחושב כי פרסום מאבקיה המשפטיים של ינאי נעשה בניגוד לרצונה, כנראה אינו מבין את עולם יחסי הציבור המקומי. בעוד הקריירה המקצועית שלה נמצאת על פרשת דרכים, מבקשת השחקנית-מגישה להיאחז בכל סוג של חשיפה נעימה או מביכה כדי לא להיעלם ממפת הדרכים של מדינת הידוענים.
באווירה כזו, גם אירוע כה אישי כמו נישואים הופך להפקה מתוקשרת ומיוחצנת, שאליה מוזמנים כל קוראי העיתונים במדינה. לא מעט סלבריטאים זכו להתחתן בעמוד 7 של העיתון, ולהתגרש כעבור זמן קצר בעמוד 15. כאשר חיי הנישואים הופכים לנחלת הציבור, למי יש זמן להשקיע בהם באופן פרטי. אני מאחל לינאי עתיד שונה, הכולל חיי נישואים יציבים, שקטים וללא התערבויות חיצוניות מצד התקשורת והסביבה. אני רק תוהה אם ינאי עצמה שותפה לאיחול זה.
אלוף-משונה
במסגרת שינויים שנערכו בכביש אלוף שדה, המוביל למחלף עם אותו שם, טרחו הפועלים לרשום בסיד על הכביש את שמו של המחלף הקרוב. משום מה, החליט מאן דהו לסמן את המלה 'אלוף' מתחת למלה 'שדה', כך שכל נהג סביר העובר שם קורא את הכיתוב בסדר הלא נכון: "שדה אלוף".
כשעברתי באותם נתיבי כביש בפעם הראשונה, תהיתי לפשר העניין. בתחילה נחרדתי לחשוב שמא אני נוסע בטעות בנתיב הנגדי. אחר כך חשבתי: אולי מי שסימן את הכיתוב חשב ש'אלוף' הוא שמו הפרטי של מר שדה, והחליט להפוך את הסדר לשם הגיוון. מאוחר יותר עלתה בראשי השערה, שהמסיידים עצמם סובלים מהסתיידות עורקים.
בסופו של דבר, הגעתי למסקנה הפשוטה: האנשים האחראים לכתובת על הכביש מאמינים שהנהגים בארץ נוסעים כחוק. אם הנהג ייסע מספיק לאט, כך הם חושבים, הוא יגיע קודם אל המלה 'אלוף', ורק אחר כך יקרא את המלה 'שדה'. האפשרות ששתי המילים יופיעו בפני הנהג בבת אחת פשוט לא עלתה על דעתם של הסיידים.
לכן, כשאתם נוסעים באחד מכבישי הארץ וסובלים מהשילוט הגרוע, מהתמרורים הבעייתיים ומהסימונים הלא ברורים על הכביש, אל תתרגזו. בסך הכול, במע"צ מאמינים כי אתם נוסעים באיטיות שתספיק לכם להבין את כל השלטים והסימנים עוד לפני שתעשו פנייה לא נכונה או חלילה תיכנסו בעמוד חשמל.
ושתהיה לכם 'צלחה דרך'!
מלה אחת רעה
לאתר האינטרנט 'עניין מרכזי' ולעורכו רמי יצהר, על כותרת שהופיעה בראש ידיעה על אליפות העולם לספורטאים מוגבלים. הכותרת המתחכמת היתה: "ישראל אלופה העולם בכדורגל... למפגרים". בלי קשר לשגיאת הכתיב, מתברר שאנו אלופי העולם למפגרים גם באתרי אינטרנט.
מלה אחת טובה
גם כן לרמי יצהר. כי אחרי שקראתי את כל החדשות באותו אתר סהרורי שלו, ברור לי שהאיש יכול להגן על עצמו מכל האשמה בטענה של אי שפיות.
יודע את מקומי
יש לי חבר טוב, נעים הליכות ועדין נפש, אדם שכיף להיות במחיצתו תמיד... בתנאי שהוא לא מדבר על פוליטיקה. כשהשיחות בינינו מגיעות לפסים מדיניים, משנה ידידי את צורתו והופך לגרסה הפחות מעודנת של מיסטר הייד. אם באותו זמן יושב הבחור ליד ההגה, העסק מתחיל להיות מסוכן באמת.
"מה פתאום לתת להם את עזה?", צרח חברי באוזניי, בזמן שהסיע אותי לחתונת חבר שלישי, "הם כבר שלטו בעזה, ותראה מה קרה! מה, לא למדנו שום דבר? אני צודק או לא".
"כן... תאיט קצת בסיבובים", מלמלתי בקול ענות חלושה, משתדל לא להקיא את נשמתי בתוך הטרנטה.
"הם יפסיקו את הטרור, בטח!" נחר חברי בבוז, תוך שהוא עוקף בקלילות מונית ערבית מצדה הימני, "הודנא-שמודנא, זה מה שאני אומר לך".
רציתי לענות לו, אבל באותו רגע הייתי מרוכז בעיקר בלהמשיך לנשום.
"אין מה לעשות", פסק חברי, "העם שלנו יצא לגמרי מדעתו. פתאום כולם שוברים שמאלה".
"ימינה", הצלחתי למלמל בבעתה.
"מה???"
"ימינה, תפנה כאן ימינה!" צעקתי. חברי סובב את ההגה במהירות, והצליח איכשהו להישאר עם כל ארבעת הגלגלים על הכביש. לרגע היתה לי הרגשה שהלב שלי פספס את הפניה האחרונה שלנו והמשיך ישר.
"אולי נדבר על משהו אחר?" ניסיתי, במאמץ אחרון להיאחז בחיים.
"ואני עוד הצבעתי לשרון הזה", המשיך הנהג במרירות תוך התעלמות מתחינתי, "שלום וביטחון הוא הבטיח לנו. איפה שלום ואיפה ביטחון..."
"אבל עכשיו יש סיכוי לשלום, לא?", הבזיק ניצוץ של גאונות מפי.
חברי הסתכל עלי בתדהמה, עד שסובבתי את ראשו בכוח לכיוון הדרך. "למה אתה מתכוון".
"אני מתכוון", המשכתי באותו מסלול-מוות, "שהכריזו על הודנא, ועכשיו עלינו על הגל לקראת הסכם שלום יציב וטוב, שבמסגרתו נפנה כמה יישובים, ואבו-מאזן יפרק את ארגוני הטרור".
"אתה לא באמת מאמין בזה"... היה הפעם תורו של חברי למלמל חלושות.
"דווקא כן!", התלהבתי יותר ויותר, "הרי אין אלטרנטיבה לדרך המדינית. כבר ניסינו הכול, ורק את דרך השלום לא ניסינו. מה אתה רוצה, שנחזור לעזה? הלנצח נאכל חרב?".
הטרנטה עצרה בחריקה. "רד מהאוטו שלי", נשף עלי חברי בזעם בלתי נשלט, "אני לא רוצה שמאלנים תבוסתנים איתי באוטו. לך תחפש לך חברים בשינקין, או בכפר שמריהו".
יצאתי מהרכב, מחזיר לעצמי בהדרגה את נשימתי. חברי התבונן בי ככלב פודל בדיכאון. "אתה באמת מאמין במה שאמרת לי עכשיו?".
"ברור שלא", עניתי, "אבל זו היתה הדרך היחידה לגרום לך לעצור. עכשיו צא כבר מהרכב. מה, אתה לא רואה שהגענו לאולם?".