מפת הדרכים בדרכים
סיפור שקרה באמת: ממשלתה של אחת המדינות המזרח-תיכוניות ניהלה מדיניות קשוחה נגד עברייני תנועה. בממשלה זו אושרו חוקי תנועה נוקשים ביותר, ושוטרים רבים הוצבו בכבישים כדי לאכוף אותם.
כל זאת, עד שקם ארגון מחאה בשם נמו"ת נהגים מועדים לתאונות - שהורכב רובו ככולו מעברייני תנועה כבדים. הארגון החל להיאבק בממשלה באמצעות נהיגה פרועה במיוחד, שגרמה למותם ופציעתם של נוסעים והולכי רגל חפים מפשע. אחרי שנים של חוסר ביטחון בכבישים, הודיע ראש-הממשלה על שינוי מדיניות. "אני אביא לכבישים גם שלום וגם ביטחון", אמר. עוד באותו שבוע, עלו על שולחן הממשלה מספר הצעות דחופות להפסקת הקטל בכבישים. ואלו הן:
א. ביטול דו"חות והחזרת רשיונות שנשללו לכל מי שנתפסו נוהגים מעל 140 קמ"ש בעיר. הצעה זו התקבלה בממשלה פה אחד, בהנחה כי המחווה כלפי עברייני התנועה תקטין את האווירה המתוחה בכבישים.
ב. הפסקה מיידית של מתן רפורטים לחברי הארגון נמו"ת, למעט מקרים של נהיגה בעיניים עצומות שמסתיימת במוות. הצעה זו כבר מיושמת בשטח, למרות שעדיין לא אושרה בממשלה.
ב. פיטוריהם של שוטרי התנועה והחלפתם בעברייני תנועה, בתקווה שאלה יידעו לטפל טוב יותר בחבריהם העבריינים. ההצעה, שנדחתה בתחילה על ידי הממשלה, התקבלה בהצבעה החוזרת, אחרי שלשרים הובהר כי רק אנשים שעברו באור כתום או בירוק מהבהב יורשו לעסוק באכיפת החוק.
ג. שחרורם מהכלא של אנשים שנהגו בשכרות והכשרתם כנהגי רכבי משא כבדים. הצעה זו התקבלה בממשלה בלחץ סיעות השמאל.
ד. מסירת כל הכבישים לריבונותם של אנשי הארגון נמו"ת. "כל עוד אנו שולטים בכבישים, יש תאונות", הסביר ראש הממשלה את ההצעה האחרונה. עניין הוויתור על הכבישים יעלה לדיון בישיבת הממשלה הקרובה. פרשנים מעריכים שהשרים יתנגדו, אבל יצביעו בעד.
חטיבות מחקר
סערה בעקבות תוצאות מחקר בינלאומי, הקובע כי בהישגים לימודיים מדורגים תלמידי חטיבות הביניים בישראל במקום נמוך יחסית לתלמידים במדינות אחרות בעולם. פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי חינוך שפכו אש וגופרית על התלמידים, הוריהם ומוריהם, על חוסר התרבות, היעדר הסמכותיות, שיטות הלימוד המשונות, וכמובן השפעתו של "הכיבוש הנורא בשטחים". כן, גם בזה אשם הכיבוש.
רק תגובה אחת לא מצאתי. איש מבין הפרשנים מטעם עצמם לא העלה על דעתו סברה, לפיה המחקר פשוט אינו נכון. בסך הכול, מדובר בסקר, אמנם מקיף למדי אבל עדיין סקר. איש מהמגיבים לא בדק את שיטות הבדיקה של המחקר, מה היו השאלות שנשאלו בו, מהיכן היו הנשאלים והאם באמת מדובר בסקר רציני ומייצג או מוטה ומוטעה.
הסיבה פשוטה: אנחנו לא זקוקים לשום מחקר כדי לדעת את האמת על הידרדרות החינוך בארץ. לרובנו ברור שספרי הלימוד שלנו מלאים שטויות, שהסמכות החינוכית כמעט לא קיימת, שההורים תומכים בילדים במאבקים נגד מוריהם, ושרק מגזר אחד במדינה עדיין רואה בחינוך ילדיו את עיקר העיקרים. אז מדוע צריך להמתין למחקר של גורמים זרים כדי להעלות את הנושא לסדר היום?
חשבון לא פשוט
אגב, לפי אותו מחקר, אחד המקצועות החלשים בקרב תלמידי ישראל הוא מתימטיקה.
והנה השבוע, ממש במקרה, קיבלתי הסבר מאלף לחולשתם של התלמידים במקצוע החשבוני.
לידידתי, עובדת משרד החינוך, הגיע לאחרונה מכתב בזו הלשון: "נבקשך לשלוח אלינו המחאה בסך 128 ש"ח לפי הפירוט הבא: 9/02 עד 4/03 השלמה 64 ש"ח; 5/03 עד 7/03 66 ש"ח".
השולחת: מחלקת הגביה של הסתדרות המורים בישראל.
מלה אחת רעה
לרמטכ"ל בוגי יעלון, על התבטאותו בדבר ניצחון ישראל באינתיפאדה. מעניין אם גם הרמטכ"ל האמריקני היה מצהיר כי ארה"ב ניצחה בעיראק, אם יחס ההרוגים היה אמריקני אחד לכל פחות משלושה עיראקים.
מלה אחת טובה
לטניסאי הישראלי אנדי רם, שהצליח להגיע (יחד עם הישראלי יוני ארליך) לחצי גמר טורניר ווימבלדון לזוגות גברים, ומאוחר יותר העפיל גם לגמר הטורניר לזוגות מעורבים - שני הישגים היסטוריים בקנה מידה ספורטיבי. גם ההפסד בסיום הטורניר למרטינה נברטילובה בת ה-47, חתיכת היסטוריה בפני עצמה, לא מקטין את ההישג כהוא זה.
יודע את מקומי
הטלפון צלצל. "אני יוסי הגהצן", אמר הקול מצדו השני של הקו, "ואשמח לגהץ את כל בגדיך עוד היום, ובמחיר הזול ביותר".
עד לאותה שיחה, לא היה לי מושג שיש מקצוע שנקרא 'גהצן'. גם עכשיו אני לא לגמרי משוכנע בכך. אבל אם כך בוחר אותו יוסי להציג את עצמו, מי אני שאתנגד?
"אתה מעוניין למסור פריטים לגיהוץ?" שאל יוסי הגהצן. הרהרתי נוגות בערמת הבגדים המקומטים ששכבה בביתנו, זו שגיהוצה המיידי היה בין ההחלטות שקיבלתי לקראת ראש השנה תשנ"ז. "כן", עניתי ליוסי, "יש לי בערך עשרה זוגות מכנסיים וארבעים חולצות. מתי להביא אותם?".
היה רגע של שתיקה, ולשנייה חשבתי שהגהצן נבהל מכמות הבגדים, ניתק את השיחה וירד למקסיקו. לבסוף נשמע קולו המהורהר מן הצד השני של הקו: "די הרבה בגדים... זה יכול לקחת קצת זמן. אכפת לך אם הם יהיו מוכנים רק מחר בבוקר?".
ועוד לפני שהספקתי להיות מופתע, הגהצן כבר הגיע לביתי, לקח את הבגדים ויצא לעבודתו. למחרת בבוקר הוא העיר אותי מהשינה, ובקולו נשמעה אכזבה.
"אני יודע, לא הצלחת לגהץ אותם", ניסיתי לנחם אותו, "אין מה לעשות, הם היו מקומטים יותר מדי זמן".
מסתבר שטעיתי. "הבגדים שלך מוכנים", אמר הגהצן, ואז הוסיף בקול בוכים: "רציתי לסיים את המלאכה כבר אתמול בערב. חבל שלא הצלחתי".
עוד לפני שהספקתי להחזיר את האפרכסת למקומה, יוסי כבר עמד בפתח דלתנו, נושא בידיו כחמישים פריטי בגדים תלויים על קולבים, כולם מגוהצים ומנוילנים למשעי. בדקתי חולצה אחרי חולצה כדי לוודא שהנס אכן קרה, וביותר משמץ התלהבות שילמתי לבחור את שכרו הזעום.
"יש לך עוד עבודה בשבילי?", שאל יוסי.
"בטח!", צהלתי, "אכפת לך לשטוף לנו כלים? לתלות כביסה? לשאוב אבק מהשטיחים וללקק את הרצפה?". הייתי בטראנס. סוף סוף מצאתי אזרח ישראלי שעושה את עבודתו ביעילות, במהירות ובמקצועיות, ואני חייב לנצל את שירותיו ככל האפשר.
"מצטער, אני רק גהצן", ענה יוסי הגהצן. הוא הוציא כרטיס ביקור מכיסו ונתן לי.
"כשתצטרך אותי שוב, תתקשר למספר הזה", אמר והתחיל ללכת לדרכו. התחלתי לבכות.
"חכה רגע, אני צריך אותך. אני כבר הולך לקמט בשבילך כמה בגדים. אל תלך!" ייללתי, אבל הגהצן כבר נעלם מהאופק. זהו זה. בזמן הקרוב אצטרך להסתפק בחשמלאי שלא יגיע בזמן, באינסטלטור שיהרוס לנו את האריחים, ובטכנאי הגז שיסרב לתקן אצלנו את הדליפה "כי היא לא כזאת גדולה". את יוסי הגהצן לא אפגוש עד אחרי שתצטבר ערמת הבגדים הבאה. אני כבר מתגעגע.
סיפור שקרה באמת: ממשלתה של אחת המדינות המזרח-תיכוניות ניהלה מדיניות קשוחה נגד עברייני תנועה. בממשלה זו אושרו חוקי תנועה נוקשים ביותר, ושוטרים רבים הוצבו בכבישים כדי לאכוף אותם.
כל זאת, עד שקם ארגון מחאה בשם נמו"ת נהגים מועדים לתאונות - שהורכב רובו ככולו מעברייני תנועה כבדים. הארגון החל להיאבק בממשלה באמצעות נהיגה פרועה במיוחד, שגרמה למותם ופציעתם של נוסעים והולכי רגל חפים מפשע. אחרי שנים של חוסר ביטחון בכבישים, הודיע ראש-הממשלה על שינוי מדיניות. "אני אביא לכבישים גם שלום וגם ביטחון", אמר. עוד באותו שבוע, עלו על שולחן הממשלה מספר הצעות דחופות להפסקת הקטל בכבישים. ואלו הן:
א. ביטול דו"חות והחזרת רשיונות שנשללו לכל מי שנתפסו נוהגים מעל 140 קמ"ש בעיר. הצעה זו התקבלה בממשלה פה אחד, בהנחה כי המחווה כלפי עברייני התנועה תקטין את האווירה המתוחה בכבישים.
ב. הפסקה מיידית של מתן רפורטים לחברי הארגון נמו"ת, למעט מקרים של נהיגה בעיניים עצומות שמסתיימת במוות. הצעה זו כבר מיושמת בשטח, למרות שעדיין לא אושרה בממשלה.
ב. פיטוריהם של שוטרי התנועה והחלפתם בעברייני תנועה, בתקווה שאלה יידעו לטפל טוב יותר בחבריהם העבריינים. ההצעה, שנדחתה בתחילה על ידי הממשלה, התקבלה בהצבעה החוזרת, אחרי שלשרים הובהר כי רק אנשים שעברו באור כתום או בירוק מהבהב יורשו לעסוק באכיפת החוק.
ג. שחרורם מהכלא של אנשים שנהגו בשכרות והכשרתם כנהגי רכבי משא כבדים. הצעה זו התקבלה בממשלה בלחץ סיעות השמאל.
ד. מסירת כל הכבישים לריבונותם של אנשי הארגון נמו"ת. "כל עוד אנו שולטים בכבישים, יש תאונות", הסביר ראש הממשלה את ההצעה האחרונה. עניין הוויתור על הכבישים יעלה לדיון בישיבת הממשלה הקרובה. פרשנים מעריכים שהשרים יתנגדו, אבל יצביעו בעד.
חטיבות מחקר
סערה בעקבות תוצאות מחקר בינלאומי, הקובע כי בהישגים לימודיים מדורגים תלמידי חטיבות הביניים בישראל במקום נמוך יחסית לתלמידים במדינות אחרות בעולם. פוליטיקאים, עיתונאים ואנשי חינוך שפכו אש וגופרית על התלמידים, הוריהם ומוריהם, על חוסר התרבות, היעדר הסמכותיות, שיטות הלימוד המשונות, וכמובן השפעתו של "הכיבוש הנורא בשטחים". כן, גם בזה אשם הכיבוש.
רק תגובה אחת לא מצאתי. איש מבין הפרשנים מטעם עצמם לא העלה על דעתו סברה, לפיה המחקר פשוט אינו נכון. בסך הכול, מדובר בסקר, אמנם מקיף למדי אבל עדיין סקר. איש מהמגיבים לא בדק את שיטות הבדיקה של המחקר, מה היו השאלות שנשאלו בו, מהיכן היו הנשאלים והאם באמת מדובר בסקר רציני ומייצג או מוטה ומוטעה.
הסיבה פשוטה: אנחנו לא זקוקים לשום מחקר כדי לדעת את האמת על הידרדרות החינוך בארץ. לרובנו ברור שספרי הלימוד שלנו מלאים שטויות, שהסמכות החינוכית כמעט לא קיימת, שההורים תומכים בילדים במאבקים נגד מוריהם, ושרק מגזר אחד במדינה עדיין רואה בחינוך ילדיו את עיקר העיקרים. אז מדוע צריך להמתין למחקר של גורמים זרים כדי להעלות את הנושא לסדר היום?
חשבון לא פשוט
אגב, לפי אותו מחקר, אחד המקצועות החלשים בקרב תלמידי ישראל הוא מתימטיקה.
והנה השבוע, ממש במקרה, קיבלתי הסבר מאלף לחולשתם של התלמידים במקצוע החשבוני.
לידידתי, עובדת משרד החינוך, הגיע לאחרונה מכתב בזו הלשון: "נבקשך לשלוח אלינו המחאה בסך 128 ש"ח לפי הפירוט הבא: 9/02 עד 4/03 השלמה 64 ש"ח; 5/03 עד 7/03 66 ש"ח".
השולחת: מחלקת הגביה של הסתדרות המורים בישראל.
מלה אחת רעה
לרמטכ"ל בוגי יעלון, על התבטאותו בדבר ניצחון ישראל באינתיפאדה. מעניין אם גם הרמטכ"ל האמריקני היה מצהיר כי ארה"ב ניצחה בעיראק, אם יחס ההרוגים היה אמריקני אחד לכל פחות משלושה עיראקים.
מלה אחת טובה
לטניסאי הישראלי אנדי רם, שהצליח להגיע (יחד עם הישראלי יוני ארליך) לחצי גמר טורניר ווימבלדון לזוגות גברים, ומאוחר יותר העפיל גם לגמר הטורניר לזוגות מעורבים - שני הישגים היסטוריים בקנה מידה ספורטיבי. גם ההפסד בסיום הטורניר למרטינה נברטילובה בת ה-47, חתיכת היסטוריה בפני עצמה, לא מקטין את ההישג כהוא זה.
יודע את מקומי
הטלפון צלצל. "אני יוסי הגהצן", אמר הקול מצדו השני של הקו, "ואשמח לגהץ את כל בגדיך עוד היום, ובמחיר הזול ביותר".
עד לאותה שיחה, לא היה לי מושג שיש מקצוע שנקרא 'גהצן'. גם עכשיו אני לא לגמרי משוכנע בכך. אבל אם כך בוחר אותו יוסי להציג את עצמו, מי אני שאתנגד?
"אתה מעוניין למסור פריטים לגיהוץ?" שאל יוסי הגהצן. הרהרתי נוגות בערמת הבגדים המקומטים ששכבה בביתנו, זו שגיהוצה המיידי היה בין ההחלטות שקיבלתי לקראת ראש השנה תשנ"ז. "כן", עניתי ליוסי, "יש לי בערך עשרה זוגות מכנסיים וארבעים חולצות. מתי להביא אותם?".
היה רגע של שתיקה, ולשנייה חשבתי שהגהצן נבהל מכמות הבגדים, ניתק את השיחה וירד למקסיקו. לבסוף נשמע קולו המהורהר מן הצד השני של הקו: "די הרבה בגדים... זה יכול לקחת קצת זמן. אכפת לך אם הם יהיו מוכנים רק מחר בבוקר?".
ועוד לפני שהספקתי להיות מופתע, הגהצן כבר הגיע לביתי, לקח את הבגדים ויצא לעבודתו. למחרת בבוקר הוא העיר אותי מהשינה, ובקולו נשמעה אכזבה.
"אני יודע, לא הצלחת לגהץ אותם", ניסיתי לנחם אותו, "אין מה לעשות, הם היו מקומטים יותר מדי זמן".
מסתבר שטעיתי. "הבגדים שלך מוכנים", אמר הגהצן, ואז הוסיף בקול בוכים: "רציתי לסיים את המלאכה כבר אתמול בערב. חבל שלא הצלחתי".
עוד לפני שהספקתי להחזיר את האפרכסת למקומה, יוסי כבר עמד בפתח דלתנו, נושא בידיו כחמישים פריטי בגדים תלויים על קולבים, כולם מגוהצים ומנוילנים למשעי. בדקתי חולצה אחרי חולצה כדי לוודא שהנס אכן קרה, וביותר משמץ התלהבות שילמתי לבחור את שכרו הזעום.
"יש לך עוד עבודה בשבילי?", שאל יוסי.
"בטח!", צהלתי, "אכפת לך לשטוף לנו כלים? לתלות כביסה? לשאוב אבק מהשטיחים וללקק את הרצפה?". הייתי בטראנס. סוף סוף מצאתי אזרח ישראלי שעושה את עבודתו ביעילות, במהירות ובמקצועיות, ואני חייב לנצל את שירותיו ככל האפשר.
"מצטער, אני רק גהצן", ענה יוסי הגהצן. הוא הוציא כרטיס ביקור מכיסו ונתן לי.
"כשתצטרך אותי שוב, תתקשר למספר הזה", אמר והתחיל ללכת לדרכו. התחלתי לבכות.
"חכה רגע, אני צריך אותך. אני כבר הולך לקמט בשבילך כמה בגדים. אל תלך!" ייללתי, אבל הגהצן כבר נעלם מהאופק. זהו זה. בזמן הקרוב אצטרך להסתפק בחשמלאי שלא יגיע בזמן, באינסטלטור שיהרוס לנו את האריחים, ובטכנאי הגז שיסרב לתקן אצלנו את הדליפה "כי היא לא כזאת גדולה". את יוסי הגהצן לא אפגוש עד אחרי שתצטבר ערמת הבגדים הבאה. אני כבר מתגעגע.