גמישות עקבית
אחד הדברים המייאשים עם אריאל שרון הוא שכל המועמדים להחליף אותו אי פעם בצמרת הליכוד סובלים מבעיות רככת דומות בחוט השידרה. כשרואים את שאול מופז מסתודד בנעימים עם המחבל דחלאן, כששומעים את סילבן שלום מתלהב מהפוגה רגעית בהסתה הפלשתינית, קצת קשה להתפלל לעידן שאחרי שרון.
צמרמורת חולפת בגו הימני לנוכח האפשרות ששרון יוחלף יום אחד אפילו בידי בנימין נתניהו, שאשתקד הניף את נס המרד במרכז הליכוד נגד מדינה פלשתינית. בישיבת הממשלה השבוע, שדנה בסוגיית שחרור המחבלים, שוב הפגין נתניהו גמישות אידיאולוגית מרשימה, אשר הזכירה מאוד את התנהלותו בתקופת הסכם חברון ופעימות וואי. בהצבעה הראשונה הוא התנגד לשחרור, ובהצבעה השנייה תמך בו.
"שחרור מחבלים חותר חתירה עמוקה תחת אושיות עמידתנו המוסרית", אמר נתניהו בפתח הדיון, "אני לא רואה שום אפשרות להצדיק את הצעד הזה". הוא הזכיר את אסון עיסקת גי'בריל, שלדבריו התנגד לה בתוקף, והכריז ש"זה 20 שנה לא השתנה דבר בעמדתי זו".
לא השתנה דבר? 20 שנה? במרוצת תקופת כהונתו הקצרה כראש הממשלה, שהסתיימה רק לפני ארבע שנים, שיחרר נתניהו עצמו מחבלים רוצחים, כמו אחמד יאסין, ובעיקר מחבלות רוצחות. בשנת 1998 הוא פתח את שערי הכלא בפני אביר אל ווחידי, המחבלת שפיקדה על חוליית הרצח של צבי קליין מעפרה, לאחר שריצתה 5 שנות מאסר בקושי. באותה הזדמנות הוא חנן גם את אנעם ג'עברי סמיח, מי שרצחה באינתיפאדה הראשונה את תלמיד הישיבה אליעזר שלזינגר. כמו כן נהנתה משירותי החנינה שלו מחבלת ערביה מברזיל שהשתתפה בחטיפתו וברציחתו של החייל דוד מנוס.
להבדיל מעיסקת ג'יבריל, ישראל לא קיבלה אז מאומה תמורת השלוש. שחרורן המקומם השתלב באחת הגרסאות הקודמות של ההודנה, גירסה שאומצה בחום בידי נתניהו. קשה לזכור עכשיו מה היתה אז עמדת שרון. מן הסתם הוא התנגד או נמנע.
שכחו אותו בכלא
שר המשפטים טומי לפיד, מחזיק תיק השלום בממשלת שרון השנייה, הצהיר השבוע שאין לו התנגדות עקרונית לשחרור מחבלים רוצחים היושבים כבר שנים רבות מאחורי סורג ובריח. מדבריו השתמע ש-15-20 שנות מאסר הן עונש הולם דיו אפילו לרוצחים המוניים.
לפי הקריטריון הזה, היה צריך לשחרר כבר פעמיים את האסיר הפלשתיני הוותיק ביותר. קוראים לו סירחאן בישארה סירחאן, יליד טייבה שמצפון לרמאללה, והוא יושב בכלא כבר 35 שנים, יותר מכל מחבל אחר. ברם, לרוע מזלו הוא מוחזק בכלא אמריקני, ואצלם מאסר עולם זה מאסר עולם.
אגב, לא מדובר ברוצח המוני. סירחאן רצח רק אדם אחד, רוברט קנדי, במחאה על תמיכתו בישראל. אילו הוא ירה בקנדי בישראל, ולא בלוס אנג'לס, יכול להיות שלפיד היה מזמין אותו השבוע להיפגש עם סיעת שינוי בכנסת ולדבר שלום.
הכל בגלל הערבויות
לא הפיגועים שברו את שרון, הכלכלה שברה אותו. זו הדעה ההולכת ומתגבשת בחוג מכריו ויודעי צפונותיו. החשש הנורא מפני ארגנטיניזציה של ישראל סחף אותו לזרועות אבו מאזן ולמעגלי ההודנה. כשהתברר לו שגם תוכנית נתניהו לא תושיע את המשק החליט ראש-הממשלה להניע תהליך מדיני, או כאילו תהליך מדיני, במאמץ להעלות אותנו מחדש על מפת ההשקעות העולמית.
מאותה סיבה שרון משתוקק גם לערבויות האמריקניות. וושינגטון אמנם טענה בחודשים האחרונים שהפעם היא לא תתנה את הערבויות בנסיגות, אבל שרון נרמז בשיחותיו עם בוש שיש התניה כזאת. לנוכח המצב הנוכחי הרעוע של המשק הישראלי הוא החליט להיעתר לסחיטה. ערבויות תמורת שטחים.
דובר משרד האוצר הסביר לי השבוע שעניין הערבויות כבר סגור עקרונית, אבל ציין שיש כמה עניינים טכניים שעדיין מעכבים אותן. עניין של כמה שבועות, כדבריו. לכן אין להוציא מכלל אפשרות ששרון בסך הכל מנסה להרוויח זמן. בעוד חודשיים-שלושה, כשהערבויות ימומשו ובארצות-הברית תיכנס להילוך גבוה מערכת הבחירות לנשיאות, הוא יוכל לשפר את יחסיו עם זמביש בלי לחשוש מנקמת בוש.
המכון לדמוקרטיה בע"מ
זה לא כל-כך מקובל, ובכל זאת אני מנסח כאן ידיעה קצרה לעיתון אחר, "העין השביעית", דו-ירחון לענייני תקשורת וחופש עיתונות בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. להלן הידיעה:
כתב ערוץ 7, המחזיק בתעודת עיתונאי ממשלתית, לא הורשה לסקר את כנס קיסריה של המכון הישראלי לדמוקרטיה. עוזרת דוברת המכון, אלירז שיפמן, סירבה בתוקף להנפיק לו אישור כניסה. היא הסבירה שהסירוב הוא על דעת "האינסטנציות הגבוהות ביותר" במכון. ערוץ 7 אומר בתגובה, שהוא כבר לא יתפלא אם האגודה לזכויות האזרח תפתח בקרוב במסע לגירוש עובדים זרים או אם האגודה למלחמה בסרטן תתחיל למכור סיגריות.
בחזרה לסטטוס-קוו
לפני חודשיים דווח כאן שמצוקה כלכלית הניעה את מנהלי שמורת נאות קדומים לפתוח אותה גם בשבתות. ובכן, זה לא הושיע אותם. אחרי שבוע-שבועיים התברר להם שמספר מבקרי השבת באתר זעום ביותר. כרגע הוא אמנם פתוח חינם בשבתות, במסגרת ניסוי מסתורי, אך ללא שירותי הדרכה וללא כוונה להמשיך בכך לאורך זמן.
נגה ראובני, חתן פרס ישראל, מייסד השמורה, נשמע מתחרט על כל העניין. "ייתכן שהפתיחה בשבתות היתה לא במקום ולא בזמן", הוא אומר לי, "כל האתגר שלנו כאן הוא הנחלת הרקע המשותף של כל חלקי העם, ולכן צריך לעשות הכל כדי שלא יהיה חילול שבת".
שבת שלום.
אחד הדברים המייאשים עם אריאל שרון הוא שכל המועמדים להחליף אותו אי פעם בצמרת הליכוד סובלים מבעיות רככת דומות בחוט השידרה. כשרואים את שאול מופז מסתודד בנעימים עם המחבל דחלאן, כששומעים את סילבן שלום מתלהב מהפוגה רגעית בהסתה הפלשתינית, קצת קשה להתפלל לעידן שאחרי שרון.
צמרמורת חולפת בגו הימני לנוכח האפשרות ששרון יוחלף יום אחד אפילו בידי בנימין נתניהו, שאשתקד הניף את נס המרד במרכז הליכוד נגד מדינה פלשתינית. בישיבת הממשלה השבוע, שדנה בסוגיית שחרור המחבלים, שוב הפגין נתניהו גמישות אידיאולוגית מרשימה, אשר הזכירה מאוד את התנהלותו בתקופת הסכם חברון ופעימות וואי. בהצבעה הראשונה הוא התנגד לשחרור, ובהצבעה השנייה תמך בו.
"שחרור מחבלים חותר חתירה עמוקה תחת אושיות עמידתנו המוסרית", אמר נתניהו בפתח הדיון, "אני לא רואה שום אפשרות להצדיק את הצעד הזה". הוא הזכיר את אסון עיסקת גי'בריל, שלדבריו התנגד לה בתוקף, והכריז ש"זה 20 שנה לא השתנה דבר בעמדתי זו".
לא השתנה דבר? 20 שנה? במרוצת תקופת כהונתו הקצרה כראש הממשלה, שהסתיימה רק לפני ארבע שנים, שיחרר נתניהו עצמו מחבלים רוצחים, כמו אחמד יאסין, ובעיקר מחבלות רוצחות. בשנת 1998 הוא פתח את שערי הכלא בפני אביר אל ווחידי, המחבלת שפיקדה על חוליית הרצח של צבי קליין מעפרה, לאחר שריצתה 5 שנות מאסר בקושי. באותה הזדמנות הוא חנן גם את אנעם ג'עברי סמיח, מי שרצחה באינתיפאדה הראשונה את תלמיד הישיבה אליעזר שלזינגר. כמו כן נהנתה משירותי החנינה שלו מחבלת ערביה מברזיל שהשתתפה בחטיפתו וברציחתו של החייל דוד מנוס.
להבדיל מעיסקת ג'יבריל, ישראל לא קיבלה אז מאומה תמורת השלוש. שחרורן המקומם השתלב באחת הגרסאות הקודמות של ההודנה, גירסה שאומצה בחום בידי נתניהו. קשה לזכור עכשיו מה היתה אז עמדת שרון. מן הסתם הוא התנגד או נמנע.
שכחו אותו בכלא
שר המשפטים טומי לפיד, מחזיק תיק השלום בממשלת שרון השנייה, הצהיר השבוע שאין לו התנגדות עקרונית לשחרור מחבלים רוצחים היושבים כבר שנים רבות מאחורי סורג ובריח. מדבריו השתמע ש-15-20 שנות מאסר הן עונש הולם דיו אפילו לרוצחים המוניים.
לפי הקריטריון הזה, היה צריך לשחרר כבר פעמיים את האסיר הפלשתיני הוותיק ביותר. קוראים לו סירחאן בישארה סירחאן, יליד טייבה שמצפון לרמאללה, והוא יושב בכלא כבר 35 שנים, יותר מכל מחבל אחר. ברם, לרוע מזלו הוא מוחזק בכלא אמריקני, ואצלם מאסר עולם זה מאסר עולם.
אגב, לא מדובר ברוצח המוני. סירחאן רצח רק אדם אחד, רוברט קנדי, במחאה על תמיכתו בישראל. אילו הוא ירה בקנדי בישראל, ולא בלוס אנג'לס, יכול להיות שלפיד היה מזמין אותו השבוע להיפגש עם סיעת שינוי בכנסת ולדבר שלום.
הכל בגלל הערבויות
לא הפיגועים שברו את שרון, הכלכלה שברה אותו. זו הדעה ההולכת ומתגבשת בחוג מכריו ויודעי צפונותיו. החשש הנורא מפני ארגנטיניזציה של ישראל סחף אותו לזרועות אבו מאזן ולמעגלי ההודנה. כשהתברר לו שגם תוכנית נתניהו לא תושיע את המשק החליט ראש-הממשלה להניע תהליך מדיני, או כאילו תהליך מדיני, במאמץ להעלות אותנו מחדש על מפת ההשקעות העולמית.
מאותה סיבה שרון משתוקק גם לערבויות האמריקניות. וושינגטון אמנם טענה בחודשים האחרונים שהפעם היא לא תתנה את הערבויות בנסיגות, אבל שרון נרמז בשיחותיו עם בוש שיש התניה כזאת. לנוכח המצב הנוכחי הרעוע של המשק הישראלי הוא החליט להיעתר לסחיטה. ערבויות תמורת שטחים.
דובר משרד האוצר הסביר לי השבוע שעניין הערבויות כבר סגור עקרונית, אבל ציין שיש כמה עניינים טכניים שעדיין מעכבים אותן. עניין של כמה שבועות, כדבריו. לכן אין להוציא מכלל אפשרות ששרון בסך הכל מנסה להרוויח זמן. בעוד חודשיים-שלושה, כשהערבויות ימומשו ובארצות-הברית תיכנס להילוך גבוה מערכת הבחירות לנשיאות, הוא יוכל לשפר את יחסיו עם זמביש בלי לחשוש מנקמת בוש.
המכון לדמוקרטיה בע"מ
זה לא כל-כך מקובל, ובכל זאת אני מנסח כאן ידיעה קצרה לעיתון אחר, "העין השביעית", דו-ירחון לענייני תקשורת וחופש עיתונות בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה. להלן הידיעה:
כתב ערוץ 7, המחזיק בתעודת עיתונאי ממשלתית, לא הורשה לסקר את כנס קיסריה של המכון הישראלי לדמוקרטיה. עוזרת דוברת המכון, אלירז שיפמן, סירבה בתוקף להנפיק לו אישור כניסה. היא הסבירה שהסירוב הוא על דעת "האינסטנציות הגבוהות ביותר" במכון. ערוץ 7 אומר בתגובה, שהוא כבר לא יתפלא אם האגודה לזכויות האזרח תפתח בקרוב במסע לגירוש עובדים זרים או אם האגודה למלחמה בסרטן תתחיל למכור סיגריות.
בחזרה לסטטוס-קוו
לפני חודשיים דווח כאן שמצוקה כלכלית הניעה את מנהלי שמורת נאות קדומים לפתוח אותה גם בשבתות. ובכן, זה לא הושיע אותם. אחרי שבוע-שבועיים התברר להם שמספר מבקרי השבת באתר זעום ביותר. כרגע הוא אמנם פתוח חינם בשבתות, במסגרת ניסוי מסתורי, אך ללא שירותי הדרכה וללא כוונה להמשיך בכך לאורך זמן.
נגה ראובני, חתן פרס ישראל, מייסד השמורה, נשמע מתחרט על כל העניין. "ייתכן שהפתיחה בשבתות היתה לא במקום ולא בזמן", הוא אומר לי, "כל האתגר שלנו כאן הוא הנחלת הרקע המשותף של כל חלקי העם, ולכן צריך לעשות הכל כדי שלא יהיה חילול שבת".
שבת שלום.