חסידים מספרים כי "פעם אחת בא רבי זושא לפונדק וראה על מצחו של הפונדקאי את עבירותיו של שנים רבות. שעה קלה עמד דומם בלי זיע. אבל כשהיה יחיד בחדר שהקצו לו, נפלה עליו בתוך זמרת מזמורי תהלים חרדת שיתוף החיים וצעק: "זושא זושא רשע מרושע, מה עשית? הרי אין שקר שלא משך אותך ואין עוולה שלא טעמת את טעמה. זושא, סכל מטורף, מה יהא עליך? "והנה קרא את חטאיו של הפונדקאי כל אחד בצירוף מקומו וזמנו, כאילו הם חטאיו שלו, וגעה בבכי. הפנדקאי שהלך בחשאי אחרי האיש המופלא עמד לפני הדלת ושמע את דבריו. מתחילה תקפה עליו בהלה עמומה, אבל אחר כך התלקחו בלבו החרטה והחסד, ונפשו ניעורה לקראת האלקים".
הסיפור שלפנינו מראה לנו את הדרך החסידית בהבנת הצווי "הוכח תוכיח את עמיתך". ברגע בו נכנס ר' זושא לפונדק הרי הוא רואה את חטאיו של החוטא על מצחו. לפנינו ראייה מופלאה שנחונו בה גדולי הצדיקים שיכלו לראות את מעמדו הרוחני של האדם. המצח מסמל את העזות ואת החוצפה. העובר עבירות הריהו מחציף פניו כלפי שמיא ואין בלבו בושת בפני בוראו. למרות העובדה שהעבירות הללו מזדקרות ממצחו של החוטא, אין ר' זושא מוכיח אותו מיידית. הוא עומד דומם בלי זיע ואינו מגיב.
עבודתו מתחילה בהיותו לבד בחדר שהקצו לו. ההדגשה כאן היא שר' זושא נשאר לבד. אין כאן השפעה הבאה מאדם לאדם בדרך של קשר ממשי ונגלה אלא יש כאן השפעה ברמות רוחניות גבוהות ביותר.
כאן מגיעה צורת ההתייחסות המיוחדת של ר' זושא אל חטאי הפונדקאי. ר' זושא חש כאילו עבירות אלו הן עבירותיו שלו. תחושה זו מתעוררת אצל ר' זושא תוך כדי אמירת פרקי התהילים. פרקי התהילים היו מאז ומעולם סמל לאוצר תהילות ישראל. הם המשקפים את תפילתם של ישראל במהלך כל הדורות. כל יהודי באשר הוא יכול למצוא את עצמו בספר התהילים בין ברגעים של קושי ובין ברגעים של שמחה. פרקי התהילים יכולים לחבר את האדם ליסוד הכללי של החברה, ליסוד הכללי של כנסת ישראל. מתוך אמירת פרקי התהילים עולה ומתגברת אצל ר' זושא התחושה הכללית של עם ישראל ובתוכה גם תחושת השייכות לכל יהודי ויהודי וממילא גם תחושת השייכות אל אותו חוטא.
החסידות למדה אותנו שתוכחה אינה יכולה להעשות מתוך תחושה בסיסית של ניכור. כביכול הוא חוטא ואני לא. חטאו של הזולת הוא גם החטא שלנו כפי שעולה מתוך לשון הרבים שהוידויים הרבים של ימי הרחמים והסליחות מלמדים: "אשמנו, בגדנו" וכו'.
ר' זושא משתף את עצמו עם החוטא ומתוך כך אומר לו את דברי תוכחתו. בתורת החסידות הועמקו הדברים ביתר עמקות. הפסוק "טהור עינים מראות ברע" מלמד כי האנשים הטהורים האמיתיים אינם רואים כלל את הרע. העולם נראה בעיניהם טוב וזך משום שהם טהורים וזכים לחלוטין. ככל שהאדם מצליח לטהר את עצמו יותר כך רואה הוא פחות יותר את המומים והחסרונות הסובבים אותו. ר' זושא ראה את חטאיו של החוטא על מצחו. משמעות הדברים לפי הבנתו היא כי יש לו צד משותף עם אותם חטאים שהרי אם לא כן לא היה חש בחטאים אלו. עצם התחושה בקיומו של החטא, מהווה עבור אנשים בדרגתו של ר' זושא מעין נקודת מגע עם החטא עצמו. כך יושב ר' זושא ומתדיין עם עצמו כיצד הוא חטא בחטאים חמורים כל כך תוך שהוא מוצא אף בעצמו את היסודות המקולקלים הדורשים תיקון.
השותפות עם החוטא איננה, אם כן, שותפות לצרכי תוכחה שתעבור בשלום. זוהי שותפות אמיתית המלמדת כי גם ר' זושא עצמו מוצא בתוך עצמו מומים הדורשים תיקון והם הם המומים שנכשל בהם החוטא.
בתחילה תוקפת את הפונדקאי בהלה. הוא חש שמישהו חשף את חטאיו ברבים. הוא חש שצפוני לבבו נגלו. הוא חושש מפני הדבר. אולם ברגע שהוא חש בשיתוף האמיתי של ר' זושא עימו. בעובדה שר' זושא אכן מתייחס גם אל עצמו באותה דרך, הוא מצליח להתחבר עם החוטא ולהעביר אליו מעט מאותה תשוקה נפלאה שר' זושא עצמו אחוז בה כלפי האלקים וכך גם נשמתו של החוטא מתלקחת מכוחו לקראת קונו.
הסיפור שלפנינו מראה לנו את הדרך החסידית בהבנת הצווי "הוכח תוכיח את עמיתך". ברגע בו נכנס ר' זושא לפונדק הרי הוא רואה את חטאיו של החוטא על מצחו. לפנינו ראייה מופלאה שנחונו בה גדולי הצדיקים שיכלו לראות את מעמדו הרוחני של האדם. המצח מסמל את העזות ואת החוצפה. העובר עבירות הריהו מחציף פניו כלפי שמיא ואין בלבו בושת בפני בוראו. למרות העובדה שהעבירות הללו מזדקרות ממצחו של החוטא, אין ר' זושא מוכיח אותו מיידית. הוא עומד דומם בלי זיע ואינו מגיב.
עבודתו מתחילה בהיותו לבד בחדר שהקצו לו. ההדגשה כאן היא שר' זושא נשאר לבד. אין כאן השפעה הבאה מאדם לאדם בדרך של קשר ממשי ונגלה אלא יש כאן השפעה ברמות רוחניות גבוהות ביותר.
כאן מגיעה צורת ההתייחסות המיוחדת של ר' זושא אל חטאי הפונדקאי. ר' זושא חש כאילו עבירות אלו הן עבירותיו שלו. תחושה זו מתעוררת אצל ר' זושא תוך כדי אמירת פרקי התהילים. פרקי התהילים היו מאז ומעולם סמל לאוצר תהילות ישראל. הם המשקפים את תפילתם של ישראל במהלך כל הדורות. כל יהודי באשר הוא יכול למצוא את עצמו בספר התהילים בין ברגעים של קושי ובין ברגעים של שמחה. פרקי התהילים יכולים לחבר את האדם ליסוד הכללי של החברה, ליסוד הכללי של כנסת ישראל. מתוך אמירת פרקי התהילים עולה ומתגברת אצל ר' זושא התחושה הכללית של עם ישראל ובתוכה גם תחושת השייכות לכל יהודי ויהודי וממילא גם תחושת השייכות אל אותו חוטא.
החסידות למדה אותנו שתוכחה אינה יכולה להעשות מתוך תחושה בסיסית של ניכור. כביכול הוא חוטא ואני לא. חטאו של הזולת הוא גם החטא שלנו כפי שעולה מתוך לשון הרבים שהוידויים הרבים של ימי הרחמים והסליחות מלמדים: "אשמנו, בגדנו" וכו'.
ר' זושא משתף את עצמו עם החוטא ומתוך כך אומר לו את דברי תוכחתו. בתורת החסידות הועמקו הדברים ביתר עמקות. הפסוק "טהור עינים מראות ברע" מלמד כי האנשים הטהורים האמיתיים אינם רואים כלל את הרע. העולם נראה בעיניהם טוב וזך משום שהם טהורים וזכים לחלוטין. ככל שהאדם מצליח לטהר את עצמו יותר כך רואה הוא פחות יותר את המומים והחסרונות הסובבים אותו. ר' זושא ראה את חטאיו של החוטא על מצחו. משמעות הדברים לפי הבנתו היא כי יש לו צד משותף עם אותם חטאים שהרי אם לא כן לא היה חש בחטאים אלו. עצם התחושה בקיומו של החטא, מהווה עבור אנשים בדרגתו של ר' זושא מעין נקודת מגע עם החטא עצמו. כך יושב ר' זושא ומתדיין עם עצמו כיצד הוא חטא בחטאים חמורים כל כך תוך שהוא מוצא אף בעצמו את היסודות המקולקלים הדורשים תיקון.
השותפות עם החוטא איננה, אם כן, שותפות לצרכי תוכחה שתעבור בשלום. זוהי שותפות אמיתית המלמדת כי גם ר' זושא עצמו מוצא בתוך עצמו מומים הדורשים תיקון והם הם המומים שנכשל בהם החוטא.
בתחילה תוקפת את הפונדקאי בהלה. הוא חש שמישהו חשף את חטאיו ברבים. הוא חש שצפוני לבבו נגלו. הוא חושש מפני הדבר. אולם ברגע שהוא חש בשיתוף האמיתי של ר' זושא עימו. בעובדה שר' זושא אכן מתייחס גם אל עצמו באותה דרך, הוא מצליח להתחבר עם החוטא ולהעביר אליו מעט מאותה תשוקה נפלאה שר' זושא עצמו אחוז בה כלפי האלקים וכך גם נשמתו של החוטא מתלקחת מכוחו לקראת קונו.