בהשראת דמותה הסמלית של ויקי כנפו, הצליחה השבוע שוועתם של עניי ישראל לעלות עד לאוזני הצמרת הפוליטית והכלכלית. המחאה החברתית של נפגעי קיצוץ הקצבאות תפסה גובה, לא מעט בעזרת כלי התקשורת, שלפתע החלו להתעניין במצוקת החלשים. מסתבר שגם מחאה זקוקה למזל. כשהתקשורת חפצה ביקרך, גם קומץ אימהות חד-הוריות הן תנועת מחאה עממית נרחבת. כשמחאתך רחוקה מלבם של עיתונאינו - גם אם תאסוף רבבות בכיכר תקבל סיקור מינימלי, ועוד עוין.
אז תנועת המחאה אולי מנופחת, אבל המצוקה אמיתית. קברניטי התוכנית הכלכלית הגזימו בעומק הקיצוץ בקצבאות והפגיעה בחלשים. גם כאשר קצבה מסוימת היא נדיבה מדי, אי אפשר לבטל אותה במחי יד בלי להראות כיצד אמור מקבלה להשיג את צרכיו המינימליים לאחר הביטול. זה נכון כמובן לא רק לגבי החד-הוריות אלא גם לגבי קצבאות ילדים, הבטחת הכנסה ואפילו מלגות אברכים. צריך לקצץ, אין ברירה, אבל אי אפשר לשבור את מטה לחמן של משפחות שלמות, שבמשך שנים ביססו את כלכלתן על אותן קצבאות, וטרם נמצאה להן אלטרנטיבה.
המצב הכלכלי הקשה הזה הוא במידה רבה תולדה של מלחמת ההתשה שמתנהלת כאן מזה שלוש שנים. אריאל שרון קיבל החלטה אסטרטגית לא להכריע את האויב אלא להתיש אותו. שרון הצליח להתיש את הפלשתינים, אבל בינתיים הותשו גם אזרחי ישראל וגם שרון עצמו. תנאי מלחמה במשך שלוש שנים שיקעו את כלכלת ישראל במיתון עמוק, שקיצוץ הקצבאות הוא רק אחת התוצאות הקשות שלו. כדי להוסיף על כך עומדת ממשלת ישראל, כתוצאה ממדיניותה התבוסתנית, להשקיע למעלה מעשרה מיליארד שקלים(!) בבניית גדר ההפרדה.
הניסיון לאושש את הכלכלה באמצעות כמה שבועות של 'הודנה' הוא פתטי. אומרים שלא ניתן להתאושש כלכלית בלי פתרון הבעיה הביטחונית. אם אכן כך הוא רק הכרעה צבאית של הטרור הפלשתיני תאושש את הכלכלה. זה יעזור לויקי כנפו וחברותיה, ולא פחות חשוב יוריד את מפלס הדם והדמעות.
עזבו את החיילים
ידידיה בר-ניצן, קצין צנחנים מצטיין מנצרים, מרצה בימים אלו 28 ימי מחבוש שנגזרו עליו בגלל סירובו לסייע, ולו באספקת מים, לכוחות צה"ל שעסקו בהרס המאחז עדי-עד סמוך ליישוב שילה.
תהיה דעתכם בסוגיית הסרבנות מה שתהיה האיש הצעיר הזה ראוי להוקרה על מניעיו המצפוניים. מדובר בקצין מסור ומצליח, שעד לאחרונה עמד בקו האש הראשון וסיכן את חייו להגנתנו. כקצין מקצועי ומשקיע, הוא נחשב למועמד בטוח לקידום בסולם הדרגות והתפקידים. בר-ניצן לא שש לסרב פקודה. להפך, הוא השתדל להתחמק ממצב שבו מצפונו יגזור עליו שלא לבצע את שהוטל עליו. הוא הודיע מראש למפקדיו על מצוקתו המצפונית, וביקש מהם שלא להעמידו במציאות בלתי אפשרית.
כשהחליט לסרב, הוא ידע שהמחיר עלול להיות לא רק ישיבה בכלא אלא גם קץ הקריירה הצבאית שלו. הוא בוודאי גם לא בנה על כך שהתקשורת תפאר אותו כמו את סרבני השמאל, וידע שמוסף 7 ימים של "העיתון של המדינה" לא ילווה את מאבקו בחשיפה מפרגנת. מן הסתם גם צפה שתימתח עליו ביקורת פנימית מתוך המחנה הדתי.
כדי לקבל החלטה כזאת אדם צריך להיות מסוגל לשים גבולות מוסריים לאמביציות האישיות ולשאיפות שלו. זה קשה שבעתיים כשמדובר בשאיפות אידיאליסטיות של אדם צעיר, שכל מעייניו נתונים להן. קל מאוד להתפתות לצידוקים כאלה ואחרים, להתפשר עם המצפון, ולא לוותר על האמביציות (הטהורות!) שלך ועל פרוייקט שהשקעת בו מאמץ עילאי. יותר מזה: קל יחסית לאדם מצפוני לוותר על שאיפות רעות ואגואיסטיות ולבחור בטוב. קשה הרבה יותר לוותר על שאיפות טובות ואידיאליסטיות בגלל ערכים שהם חשובים עוד יותר.
הציונות הדתית חלוקה בתוכה בשאלת הסרבנות. גם בין תלמידי חכמים יש מחלוקת, אם כי נראה שיש רוב מניין ובניין לאלו האוסרים לפנות בכל מחיר.
אבל הנושא העיקרי לא צריך להיות מה לעשות בהינתן הפקודה. שוללי הסרבנות ומחייביה צריכים להתאחד בדרישה תקיפה שהפקודה הזו לא תינתן. אם הממשלה מתעקשת להרוס את ההתיישבות בשם שלטון חוקי התכנון והבנייה - שתעשה זאת בעזרתם של שוטרים. חיילי צה"ל מגויסים מכוח החוק כדי לשמור על ביטחוננו. לא הוגן לראות בהם כוח אדם צייתני לשירות גחמות השלטון, ולהשתמש בהם לצרכים שאינם ביטחוניים תוך הכנסתם למצוקה דתית, רגשית ואידיאולוגית.
יש בין שוללי הסרבנות בציבור הדתי רבים המסכימים לכך שפינוי מאחזים הוא מעשה פסול, אך טוענים שהסרבנות תרופף את המשמעת הצבאית, ותגרור סרבנות משמאל עד כדי חוסר יכולת ללכד כוחות להגנת המדינה. אלו שזו שיטתם צריכים להתייחס לפינוי כאל אכילת חזיר. אם אין ברירה אז אוכלים משום פיקוח נפש, אבל צריך לעשות הכל כדי שניתן יהיה לשרוד באמצעות אוכל כשר.
כשפואד בן-אליעזר, לצורכי פריימריס, ניסה לעקור את חוות גלעד, קמה צעקה על הסעת חיילים דתיים בשבת לצורך שאינו פיקוח נפש. באותה מידה צריכה היתה לקום צעקה על השימוש בחיילים לצרכים פוליטיים שיש בהם איסור הלכתי.
ראשי צה"ל ייטיבו לעשות אם ילחצו ויפצירו בדרג המדיני להשאיר את צה"ל מחוץ למסגרת הפינויים הפוליטיים. ואת הקצין ידידיה בר-ניצן כדאי מאוד לצה"ל להחזיר ליחידתו. את מחיר סרבנותו הוא כבר שילם, ובינתיים רק הוכיח את מסירותו וגודל רוחו. צה"ל יכול להתברך בקצינים כמותו.
אז תנועת המחאה אולי מנופחת, אבל המצוקה אמיתית. קברניטי התוכנית הכלכלית הגזימו בעומק הקיצוץ בקצבאות והפגיעה בחלשים. גם כאשר קצבה מסוימת היא נדיבה מדי, אי אפשר לבטל אותה במחי יד בלי להראות כיצד אמור מקבלה להשיג את צרכיו המינימליים לאחר הביטול. זה נכון כמובן לא רק לגבי החד-הוריות אלא גם לגבי קצבאות ילדים, הבטחת הכנסה ואפילו מלגות אברכים. צריך לקצץ, אין ברירה, אבל אי אפשר לשבור את מטה לחמן של משפחות שלמות, שבמשך שנים ביססו את כלכלתן על אותן קצבאות, וטרם נמצאה להן אלטרנטיבה.
המצב הכלכלי הקשה הזה הוא במידה רבה תולדה של מלחמת ההתשה שמתנהלת כאן מזה שלוש שנים. אריאל שרון קיבל החלטה אסטרטגית לא להכריע את האויב אלא להתיש אותו. שרון הצליח להתיש את הפלשתינים, אבל בינתיים הותשו גם אזרחי ישראל וגם שרון עצמו. תנאי מלחמה במשך שלוש שנים שיקעו את כלכלת ישראל במיתון עמוק, שקיצוץ הקצבאות הוא רק אחת התוצאות הקשות שלו. כדי להוסיף על כך עומדת ממשלת ישראל, כתוצאה ממדיניותה התבוסתנית, להשקיע למעלה מעשרה מיליארד שקלים(!) בבניית גדר ההפרדה.
הניסיון לאושש את הכלכלה באמצעות כמה שבועות של 'הודנה' הוא פתטי. אומרים שלא ניתן להתאושש כלכלית בלי פתרון הבעיה הביטחונית. אם אכן כך הוא רק הכרעה צבאית של הטרור הפלשתיני תאושש את הכלכלה. זה יעזור לויקי כנפו וחברותיה, ולא פחות חשוב יוריד את מפלס הדם והדמעות.
עזבו את החיילים
ידידיה בר-ניצן, קצין צנחנים מצטיין מנצרים, מרצה בימים אלו 28 ימי מחבוש שנגזרו עליו בגלל סירובו לסייע, ולו באספקת מים, לכוחות צה"ל שעסקו בהרס המאחז עדי-עד סמוך ליישוב שילה.
תהיה דעתכם בסוגיית הסרבנות מה שתהיה האיש הצעיר הזה ראוי להוקרה על מניעיו המצפוניים. מדובר בקצין מסור ומצליח, שעד לאחרונה עמד בקו האש הראשון וסיכן את חייו להגנתנו. כקצין מקצועי ומשקיע, הוא נחשב למועמד בטוח לקידום בסולם הדרגות והתפקידים. בר-ניצן לא שש לסרב פקודה. להפך, הוא השתדל להתחמק ממצב שבו מצפונו יגזור עליו שלא לבצע את שהוטל עליו. הוא הודיע מראש למפקדיו על מצוקתו המצפונית, וביקש מהם שלא להעמידו במציאות בלתי אפשרית.
כשהחליט לסרב, הוא ידע שהמחיר עלול להיות לא רק ישיבה בכלא אלא גם קץ הקריירה הצבאית שלו. הוא בוודאי גם לא בנה על כך שהתקשורת תפאר אותו כמו את סרבני השמאל, וידע שמוסף 7 ימים של "העיתון של המדינה" לא ילווה את מאבקו בחשיפה מפרגנת. מן הסתם גם צפה שתימתח עליו ביקורת פנימית מתוך המחנה הדתי.
כדי לקבל החלטה כזאת אדם צריך להיות מסוגל לשים גבולות מוסריים לאמביציות האישיות ולשאיפות שלו. זה קשה שבעתיים כשמדובר בשאיפות אידיאליסטיות של אדם צעיר, שכל מעייניו נתונים להן. קל מאוד להתפתות לצידוקים כאלה ואחרים, להתפשר עם המצפון, ולא לוותר על האמביציות (הטהורות!) שלך ועל פרוייקט שהשקעת בו מאמץ עילאי. יותר מזה: קל יחסית לאדם מצפוני לוותר על שאיפות רעות ואגואיסטיות ולבחור בטוב. קשה הרבה יותר לוותר על שאיפות טובות ואידיאליסטיות בגלל ערכים שהם חשובים עוד יותר.
הציונות הדתית חלוקה בתוכה בשאלת הסרבנות. גם בין תלמידי חכמים יש מחלוקת, אם כי נראה שיש רוב מניין ובניין לאלו האוסרים לפנות בכל מחיר.
אבל הנושא העיקרי לא צריך להיות מה לעשות בהינתן הפקודה. שוללי הסרבנות ומחייביה צריכים להתאחד בדרישה תקיפה שהפקודה הזו לא תינתן. אם הממשלה מתעקשת להרוס את ההתיישבות בשם שלטון חוקי התכנון והבנייה - שתעשה זאת בעזרתם של שוטרים. חיילי צה"ל מגויסים מכוח החוק כדי לשמור על ביטחוננו. לא הוגן לראות בהם כוח אדם צייתני לשירות גחמות השלטון, ולהשתמש בהם לצרכים שאינם ביטחוניים תוך הכנסתם למצוקה דתית, רגשית ואידיאולוגית.
יש בין שוללי הסרבנות בציבור הדתי רבים המסכימים לכך שפינוי מאחזים הוא מעשה פסול, אך טוענים שהסרבנות תרופף את המשמעת הצבאית, ותגרור סרבנות משמאל עד כדי חוסר יכולת ללכד כוחות להגנת המדינה. אלו שזו שיטתם צריכים להתייחס לפינוי כאל אכילת חזיר. אם אין ברירה אז אוכלים משום פיקוח נפש, אבל צריך לעשות הכל כדי שניתן יהיה לשרוד באמצעות אוכל כשר.
כשפואד בן-אליעזר, לצורכי פריימריס, ניסה לעקור את חוות גלעד, קמה צעקה על הסעת חיילים דתיים בשבת לצורך שאינו פיקוח נפש. באותה מידה צריכה היתה לקום צעקה על השימוש בחיילים לצרכים פוליטיים שיש בהם איסור הלכתי.
ראשי צה"ל ייטיבו לעשות אם ילחצו ויפצירו בדרג המדיני להשאיר את צה"ל מחוץ למסגרת הפינויים הפוליטיים. ואת הקצין ידידיה בר-ניצן כדאי מאוד לצה"ל להחזיר ליחידתו. את מחיר סרבנותו הוא כבר שילם, ובינתיים רק הוכיח את מסירותו וגודל רוחו. צה"ל יכול להתברך בקצינים כמותו.