מנהיג הטרור מרואן ברגותי נשאר במעצר. ראש הממשלה נפגש עם ראשי הממשל הבריטי. ספינת הנשק "קארין איי" הרימה עוגן והפליגה מאילת להודו. על אירועים אלה ועל אחרים, שהתרחשו השבוע, הניחה התקשורת הישראלית את צילה הגדול של ויקי כנפו ושורת מצעדי המחאה מרחבי הארץ לירושלים. הגזרות הכלכליות שנחתו עליו ואלה שעוד בקנה, השיבו לציבור הישראלי את אווירת המחאה, שהזכירה במשהו את ימי הפנתרים השחורים. כדי לדעת אם אכן כצעקתה, או שמא מדובר בניגוח פוליטי גרידא, שזוכה לאיצטלה חברתית מעוטרת בסיקור תקשורתי נדיר בהיקפו, יצאנו לבדוק את "הסבלומטר" של עם ישראל, המגולם בדמותן של עמותות החסד השונות. אלה מנקזות אליהן דבר יום ביומו את סבלו של האדם הפשוט, נטול השאיפות הפוליטיות, המבקש בסך הכול למרוח משהו על פרוסת הלחם של בנו, ולעיתים הבקשה צנועה יותר, שפשוט יהיה על מה למרוח.
"המחאה של ויקי כנפו ושישה עשר הצועדים האחרים לירושלים מבטאת ומייצגת עשרות אלפי אנשים אחרים. לכנפו יש כוח למבצע הזה, אבל להמוני האחרים שאין להם מה לאכול, אין גם את הכוח לצאת להפגנות", אומר משה כהן, מנכ"ל "חסדי נעמי".
אני מבקש מכהן להשוות בין התקופה הנוכחית לעבר הלא כל כך רחוק. "הביקוש לעזרה שלכם עלה?" אני שואל ונענה בחיוך סלחני, "עליה בביקוש אלו מילים עדינות. בעבר היינו מודדים קצב עלייה בביקוש אחת לשנה, אח"כ עברנו לחצי שנה וכעת בכל כמה חודשים אנחנו מזהים את העלייה הדרסטית בביקוש. אם עד לא מזמן הייתה לנו רק טלפנית אחת שריכזה את הבקשות, הרי שהיום יש לנו ארבע טלפניות שבמשך היום כולו שומעות על צרותיהם של הפונים".
משה כהן פורט את המציאות הקשה לפרוטות של כאב, "בנוסף לכמות האדירה של פונים, הכאב הגדול הוא, שהיום אנחנו נאלצים לומר לאנשים שפשוט אין לנו. אין תרומות, כי גם למי שתרם עד לא מזמן כבר אין. לא אחת קורה שאנשים שתרמו לנו בעבר, מבקשים מאתנו עזרה. רוב הציבור ניזון מכתבות בעיתון ולא יודע מה באמת קורה. אני רואה את הטלפניות שלנו יושבות ובוכות מול עומק הקושי שאנשים נמצאים בו".
כשהוא מתבקש להעריך את העתיד, הוא נחרץ, "הולך לקרות כאן אסון. היו כבר מקרי התאבדות שפורסמו בתקשורת. היו מקרים של אנשים שחיבלו בעצמם כדי להגיע לבית חולים, פשוט כי שם יש אוכל ובבית אין. למה עוד אפשר להגיע?". אני לוחץ קצת יותר ושואל "מה יהיה?", הוא עונה בחשש מסוים, "קשה להגיד אבל יכול מאוד להיות שאנשים יגיעו לפשע, כולל במגזר החרדי(!) אותי לימדו שאדם רעב יעשה שטויות".
שוקולד במקום איטריות
ארגונו של משה כהן, "חסדי נעמי", מעביר ליותר מאלפיים משפחות נזקקות מצרכי מזון יבשים אחת לחודש, ומוצרים הדורשים קירור כפירות, ירקות, קפואים ובצקים מדי שבוע. את המזון מקבלים הנזקקים בנקודות חלוקה הפזורות ברחבי הארץ. "בא אלי אדם ומבקש שנחליף לו את האטריות שבארגז בשוקולד למריחה. אני שואל אותו למה, והתשובה הקשה היא כי שקית אטריות תספיק לו ליום או יומיים ושוקולד למריחה יחזיק שבוע או יותר. למה אנחנו עוד מחכים? אם ילדים לא מקבלים תרופות כי אין חמש מאות שקל לקנות אותם, ואם אימא מוהלת את החלב בכמויות גדולות של מים והורסת לבנה את הקיבה, אנחנו במצב אסון".
מה עם עזרה של חברי כנסת, שרים?
"חברי הכנסת והשרים מנותקים. לא מכירים את המצוקה", אומר כהן, "אני יכול לקחת אותם לראות את המצבים שאנחנו נפגשים אתם מדי יום והם יבכו אתנו. חברי כנסת מעדיפים להגיע, לפזר הבטחות, להצטלם בחיוך לתקשורת ולהיעלם. הם לא יודעים מה זה עוני, אולי מהעבר הרחוק, אבל היום הם מנותקים. אולי אם יראו הכול מקרוב, יבינו".
מה היית אומר לשר האוצר?
"הייתי פשוט מזמין אותו לראות את הדברים מקרוב. שייתן לי הוא את הפתרונות, לי אין פתרונות משלי. לפחות שלא יקצץ. גם עם מה שיש אנשים בקושי שורדים".
לעומת כל הקושי הזה, נאלץ משה כהן להכריע בשאלה הקשה - מי יזכה לקבל את ארגז המצרכים הנכסף ומי יישמע תשובה שלילית. "הדילמה לא קלה, הנזקקים מציגים טפסים ועד שההליך הזה מסתיים אנחנו נותנים את המצרכים, אבל בחודש הבא הבעיה נמשכת כי אשתו עדיין בבית חולים וכו', וצריך להחליט על ההגדרה שלו כנצרך. הדילמה הזו היא לחם חוק מדי יום".
כמנכ"ל ארגון שגם הוא, כמו "חסדי נעמי", ממומן מתרומות בלבד, גם אפי ריבקין, מנהל "אורות חסד", כואב את הקושי בעיקר ביכולת לאסוף תרומות. "מאז הגזירות הביקוש עולה והתרומות יורדות", הוא מספר. ארגונו של ריבקין זכה בארגון חלוקת המזון המבושל העודף של צה"ל למשפחות נזקקות. "בפרוייקט הזה אנחנו לא תלויים בגורמים פרטיים, אבל בשאר הפרוייקטים שלנו המצב מידרדר והולך".
"לאנשים היום פשוט אין ממה להתקיים. אני מסיים כעת שיחת טלפון עם זוג קשישים, שאין להם אף אחד בעולם, ואתמול ניתקו להם את הגז לבישול כי אין להם לשלם", הוא מספר.
ועם כל זאת, יש לריבקין ביקורת לא מעטה על מהומת הבטחת ההכנסה שפשטה השבוע בתקשורת הישראלית, עם פרוץ הצעדות העולות ירושליימה. "אם יש לאנשים סיבה לעלות לרגל לירושלים אז זה בוודאי טוב", הוא מחייך, "אבל למרות שאני לא מזלזל בקושי של האנשים, שאותו אני מכיר כל כך טוב, יש משהו בעייתי בעניין הזה של הבטחת הכנסה. לקבל כסף בלי לעבוד זה דבר שלילי, לכן הקיצוץ ששר האוצר החליט עליו מוצדק, אבל הבעיה היא הקצב. עדיף להוריד כל חודש חמישה אחוזים במעין תקופת הסתגלות. קיצוץ כן, אבל לא בבת אחת".
הביקורת של ריבקין לא מסתיימת בקצב הקיצוץ ובמושג הבטחת ההכנסה, "אני שואל אם אלה שבוכים היום, הולכים גם לעזור לאחרים. אם יש לויקי כנפו כוח לעשות את כל הדרך ולעלות לירושלים, אז בוודאי שיש לה את הכוח לרדת דרומה לערבה להצטרף לקטיף שם. העזרה שלנו נובעת מהתפיסה שאסור שילדים יפגעו בגלל עצלות של ההורים. לכן אנחנו לא נותנים כסף שעלול להגיע למטרות אחרות, אלא רק אוכל ותיק".
גם המדינה פונה
מה עם המדינה. היא לא מסייעת לכם?
"אין בתקציב המדינה תקצוב שוטף לעמותות, אלא רק לפרוייקטים ספציפיים. לעומת זאת, עובדים סוציאליים של העיריות השונות מתקשרים אלינו ומבקשים עזרה, כך שלא רק שאנחנו לא נתמכים על ידי המדינה, אנחנו גם מתבקשים לתת עזרה".
דקות אחדות אחרי שהוא יוצא מאוהל המחאה של ויקי כנפו מול משרד האוצר, אני פונה ליו"ר תנועת ש"ס, חבר הכנסת אלי ישי.
התמונה בארגוני החסד קשה מאוד, כיו"ר הסיעה החברתית הגדולה בכנסת, איך אתה רואה את המצב?
"בתי חולים נסגרים אז עמותות חסד בוודאי שייסגרו, ואם לא ייסגרו, לפחות יצמצמו את הפעילות. אני מודע למצב הקשה בכל ארגוני הצדקה והחסד. הממשלה שהתאכזרה והתעמרה בשכבות המצוקה ושכבות הביניים, לא מסתפקת בכך, אלא גם מונעת מארגונים וולונטריים מלסייע".
איך?
כשהממשלה מקצצת בתקציב התמיכות ולא מעבירה כספים, זה גורם באופן ישיר לירידה במספר ההקצבות מחו"ל. כיוון שעד היום אפשר היה להציג את העמותה בחו"ל כמוכרת במדינת ישראל ומתוקצבת ברמה כזו או אחרת על ידי הממשלה. העובדה הזו הייתה מגבירה את התרומות. עכשיו, עם הקיצוצים הנוכחיים גם זה בלתי אפשרי.
אנשים פונים אליך באופן אישי לעזרה?
"בוודאי. אנשים מבקשים כסף ללחם, לביגוד, לרופא שיניים. מה שאפשר לעזור אני עוזר, אבל הרבה אני לא יכול לעשות אז אני בוכה איתם".
כשאני מנסה לברר מה יהיה בעתיד, ישי נזכר בציטוטים שלו מהעבר הלא רחוק, "אמרתי לפני חודשיים ויותר שאנשים יצאו לרחובות, לא האמינו לי והנה זה קורה. עוד מעט זה יגיע לחשבון הבנק של כל אחד ואחד ואז יצאו עוד ועוד לרחובות".
מה אתם עושים כסיעה חברתית בכנסת לנוכח המציאות הזאת?
העבודה באופוזיציה שונה מהקואליציה. בקואליציה יש את הכוח לעשות, באופוזיציה יכולים רק לצעוק. אז יש הצעת חוק שאני מעלה שלא יפונו אנשים מהבתים גם במקרה של חובות למשכנתאות או סיבות אחרות. הצעת חוק אחרת היא להקפיא את הקיצוץ לחד הוריות ואת הקיצוץ בקצבאות הילדים. חוץ מזה שמיד עם שובו לארץ, מחכה לשרון הצעת אי אמון שנגיש".
כשהוא מסכם את דעתו על התנהלות הממשלה אומר מי שהיה עד לא מזמן שר הפנים של ישראל, "הקואליציה הזו אטומה ואני שמח שאני לא נמצא בה".
לתת לאנשים חכות
אי קטן של אופטימית בים הקשיים שמסביב, מצאנו דווקא בעמותת "פעמונים", העמותה המסייעת למשפחות שנקלעו לקשיים, לעלות חזרה על דרך המלך. אוריאל לדרברג וינקי יעקובוביץ', מנהלי העמותה, מתארים גם הם מציאות קשה. מציאות של "ריבוי עצום בבקשות לעזרה", ועם זאת, כמובן, כמו אצל האחרים, גם מיעוט תרומות. "בקשות מגיעות אלינו ממקומות שלא היו בעבר. מצבים של חובות, פשיטות רגל, התמוטטויות. אנשים שזועקים זעקה שהיא מעבר לעזרה כספית אלא בקשה של כלים להתמודדות עם הבעיה. אבל עם זאת, עם ישראל תורם ככל יכולתו".
ינקי מזכיר את המוטו של הארגון, "כמו שכתב הרמב"ם, המעולה שבצדקה היא להמציא פרנסה. להעמיד את הנזקק על הרגליים. למנוע מהמשפחות את המצב שיזדקקו לעוף מאחורי הדלת. לא ליצור דור שני של נתמכים. להראות לו את האור שבקצה המנהרה. ללמד את המשפחה לנתח את המצב הכלכלי שלה, לראות איך להדק את החגורה בחוכמה. אדם שעד לפני רגע פחד לישון בבית מאימת המעקלים והנושים, לראות את הפנים שלו אחרי שאנחנו מגיעים ומחזקים אותו ותומכים בו, זו שמחה אמיתית".
את הבעיה העיקרית של "פעמונים" מנתח לדרברג בקושי של המוסדות להענות לבקשת ארגונו לפריסת חובותיהם של הנזקקים, "המוסדות כבר לא יכולים לבוא לקראתנו".
את דבריהם הם חותמים בזווית ראייה מעניינת: "כתוב שאין ישראל נגאלים אלא בצדקה, אנחנו מאמינים שאנחנו מצויים בסופה של הגלות והקב"ה בוחן אותנו אם אנחנו נותנים ותורמים, רגע לפני הגאולה. אני לא רואה את זה כמליצה או כמשפט פיוטי, אלא כאמונה אמיתית".
"המחאה של ויקי כנפו ושישה עשר הצועדים האחרים לירושלים מבטאת ומייצגת עשרות אלפי אנשים אחרים. לכנפו יש כוח למבצע הזה, אבל להמוני האחרים שאין להם מה לאכול, אין גם את הכוח לצאת להפגנות", אומר משה כהן, מנכ"ל "חסדי נעמי".
אני מבקש מכהן להשוות בין התקופה הנוכחית לעבר הלא כל כך רחוק. "הביקוש לעזרה שלכם עלה?" אני שואל ונענה בחיוך סלחני, "עליה בביקוש אלו מילים עדינות. בעבר היינו מודדים קצב עלייה בביקוש אחת לשנה, אח"כ עברנו לחצי שנה וכעת בכל כמה חודשים אנחנו מזהים את העלייה הדרסטית בביקוש. אם עד לא מזמן הייתה לנו רק טלפנית אחת שריכזה את הבקשות, הרי שהיום יש לנו ארבע טלפניות שבמשך היום כולו שומעות על צרותיהם של הפונים".
משה כהן פורט את המציאות הקשה לפרוטות של כאב, "בנוסף לכמות האדירה של פונים, הכאב הגדול הוא, שהיום אנחנו נאלצים לומר לאנשים שפשוט אין לנו. אין תרומות, כי גם למי שתרם עד לא מזמן כבר אין. לא אחת קורה שאנשים שתרמו לנו בעבר, מבקשים מאתנו עזרה. רוב הציבור ניזון מכתבות בעיתון ולא יודע מה באמת קורה. אני רואה את הטלפניות שלנו יושבות ובוכות מול עומק הקושי שאנשים נמצאים בו".
כשהוא מתבקש להעריך את העתיד, הוא נחרץ, "הולך לקרות כאן אסון. היו כבר מקרי התאבדות שפורסמו בתקשורת. היו מקרים של אנשים שחיבלו בעצמם כדי להגיע לבית חולים, פשוט כי שם יש אוכל ובבית אין. למה עוד אפשר להגיע?". אני לוחץ קצת יותר ושואל "מה יהיה?", הוא עונה בחשש מסוים, "קשה להגיד אבל יכול מאוד להיות שאנשים יגיעו לפשע, כולל במגזר החרדי(!) אותי לימדו שאדם רעב יעשה שטויות".
שוקולד במקום איטריות
ארגונו של משה כהן, "חסדי נעמי", מעביר ליותר מאלפיים משפחות נזקקות מצרכי מזון יבשים אחת לחודש, ומוצרים הדורשים קירור כפירות, ירקות, קפואים ובצקים מדי שבוע. את המזון מקבלים הנזקקים בנקודות חלוקה הפזורות ברחבי הארץ. "בא אלי אדם ומבקש שנחליף לו את האטריות שבארגז בשוקולד למריחה. אני שואל אותו למה, והתשובה הקשה היא כי שקית אטריות תספיק לו ליום או יומיים ושוקולד למריחה יחזיק שבוע או יותר. למה אנחנו עוד מחכים? אם ילדים לא מקבלים תרופות כי אין חמש מאות שקל לקנות אותם, ואם אימא מוהלת את החלב בכמויות גדולות של מים והורסת לבנה את הקיבה, אנחנו במצב אסון".
מה עם עזרה של חברי כנסת, שרים?
"חברי הכנסת והשרים מנותקים. לא מכירים את המצוקה", אומר כהן, "אני יכול לקחת אותם לראות את המצבים שאנחנו נפגשים אתם מדי יום והם יבכו אתנו. חברי כנסת מעדיפים להגיע, לפזר הבטחות, להצטלם בחיוך לתקשורת ולהיעלם. הם לא יודעים מה זה עוני, אולי מהעבר הרחוק, אבל היום הם מנותקים. אולי אם יראו הכול מקרוב, יבינו".
מה היית אומר לשר האוצר?
"הייתי פשוט מזמין אותו לראות את הדברים מקרוב. שייתן לי הוא את הפתרונות, לי אין פתרונות משלי. לפחות שלא יקצץ. גם עם מה שיש אנשים בקושי שורדים".
לעומת כל הקושי הזה, נאלץ משה כהן להכריע בשאלה הקשה - מי יזכה לקבל את ארגז המצרכים הנכסף ומי יישמע תשובה שלילית. "הדילמה לא קלה, הנזקקים מציגים טפסים ועד שההליך הזה מסתיים אנחנו נותנים את המצרכים, אבל בחודש הבא הבעיה נמשכת כי אשתו עדיין בבית חולים וכו', וצריך להחליט על ההגדרה שלו כנצרך. הדילמה הזו היא לחם חוק מדי יום".
כמנכ"ל ארגון שגם הוא, כמו "חסדי נעמי", ממומן מתרומות בלבד, גם אפי ריבקין, מנהל "אורות חסד", כואב את הקושי בעיקר ביכולת לאסוף תרומות. "מאז הגזירות הביקוש עולה והתרומות יורדות", הוא מספר. ארגונו של ריבקין זכה בארגון חלוקת המזון המבושל העודף של צה"ל למשפחות נזקקות. "בפרוייקט הזה אנחנו לא תלויים בגורמים פרטיים, אבל בשאר הפרוייקטים שלנו המצב מידרדר והולך".
"לאנשים היום פשוט אין ממה להתקיים. אני מסיים כעת שיחת טלפון עם זוג קשישים, שאין להם אף אחד בעולם, ואתמול ניתקו להם את הגז לבישול כי אין להם לשלם", הוא מספר.
ועם כל זאת, יש לריבקין ביקורת לא מעטה על מהומת הבטחת ההכנסה שפשטה השבוע בתקשורת הישראלית, עם פרוץ הצעדות העולות ירושליימה. "אם יש לאנשים סיבה לעלות לרגל לירושלים אז זה בוודאי טוב", הוא מחייך, "אבל למרות שאני לא מזלזל בקושי של האנשים, שאותו אני מכיר כל כך טוב, יש משהו בעייתי בעניין הזה של הבטחת הכנסה. לקבל כסף בלי לעבוד זה דבר שלילי, לכן הקיצוץ ששר האוצר החליט עליו מוצדק, אבל הבעיה היא הקצב. עדיף להוריד כל חודש חמישה אחוזים במעין תקופת הסתגלות. קיצוץ כן, אבל לא בבת אחת".
הביקורת של ריבקין לא מסתיימת בקצב הקיצוץ ובמושג הבטחת ההכנסה, "אני שואל אם אלה שבוכים היום, הולכים גם לעזור לאחרים. אם יש לויקי כנפו כוח לעשות את כל הדרך ולעלות לירושלים, אז בוודאי שיש לה את הכוח לרדת דרומה לערבה להצטרף לקטיף שם. העזרה שלנו נובעת מהתפיסה שאסור שילדים יפגעו בגלל עצלות של ההורים. לכן אנחנו לא נותנים כסף שעלול להגיע למטרות אחרות, אלא רק אוכל ותיק".
גם המדינה פונה
מה עם המדינה. היא לא מסייעת לכם?
"אין בתקציב המדינה תקצוב שוטף לעמותות, אלא רק לפרוייקטים ספציפיים. לעומת זאת, עובדים סוציאליים של העיריות השונות מתקשרים אלינו ומבקשים עזרה, כך שלא רק שאנחנו לא נתמכים על ידי המדינה, אנחנו גם מתבקשים לתת עזרה".
דקות אחדות אחרי שהוא יוצא מאוהל המחאה של ויקי כנפו מול משרד האוצר, אני פונה ליו"ר תנועת ש"ס, חבר הכנסת אלי ישי.
התמונה בארגוני החסד קשה מאוד, כיו"ר הסיעה החברתית הגדולה בכנסת, איך אתה רואה את המצב?
"בתי חולים נסגרים אז עמותות חסד בוודאי שייסגרו, ואם לא ייסגרו, לפחות יצמצמו את הפעילות. אני מודע למצב הקשה בכל ארגוני הצדקה והחסד. הממשלה שהתאכזרה והתעמרה בשכבות המצוקה ושכבות הביניים, לא מסתפקת בכך, אלא גם מונעת מארגונים וולונטריים מלסייע".
איך?
כשהממשלה מקצצת בתקציב התמיכות ולא מעבירה כספים, זה גורם באופן ישיר לירידה במספר ההקצבות מחו"ל. כיוון שעד היום אפשר היה להציג את העמותה בחו"ל כמוכרת במדינת ישראל ומתוקצבת ברמה כזו או אחרת על ידי הממשלה. העובדה הזו הייתה מגבירה את התרומות. עכשיו, עם הקיצוצים הנוכחיים גם זה בלתי אפשרי.
אנשים פונים אליך באופן אישי לעזרה?
"בוודאי. אנשים מבקשים כסף ללחם, לביגוד, לרופא שיניים. מה שאפשר לעזור אני עוזר, אבל הרבה אני לא יכול לעשות אז אני בוכה איתם".
כשאני מנסה לברר מה יהיה בעתיד, ישי נזכר בציטוטים שלו מהעבר הלא רחוק, "אמרתי לפני חודשיים ויותר שאנשים יצאו לרחובות, לא האמינו לי והנה זה קורה. עוד מעט זה יגיע לחשבון הבנק של כל אחד ואחד ואז יצאו עוד ועוד לרחובות".
מה אתם עושים כסיעה חברתית בכנסת לנוכח המציאות הזאת?
העבודה באופוזיציה שונה מהקואליציה. בקואליציה יש את הכוח לעשות, באופוזיציה יכולים רק לצעוק. אז יש הצעת חוק שאני מעלה שלא יפונו אנשים מהבתים גם במקרה של חובות למשכנתאות או סיבות אחרות. הצעת חוק אחרת היא להקפיא את הקיצוץ לחד הוריות ואת הקיצוץ בקצבאות הילדים. חוץ מזה שמיד עם שובו לארץ, מחכה לשרון הצעת אי אמון שנגיש".
כשהוא מסכם את דעתו על התנהלות הממשלה אומר מי שהיה עד לא מזמן שר הפנים של ישראל, "הקואליציה הזו אטומה ואני שמח שאני לא נמצא בה".
לתת לאנשים חכות
אי קטן של אופטימית בים הקשיים שמסביב, מצאנו דווקא בעמותת "פעמונים", העמותה המסייעת למשפחות שנקלעו לקשיים, לעלות חזרה על דרך המלך. אוריאל לדרברג וינקי יעקובוביץ', מנהלי העמותה, מתארים גם הם מציאות קשה. מציאות של "ריבוי עצום בבקשות לעזרה", ועם זאת, כמובן, כמו אצל האחרים, גם מיעוט תרומות. "בקשות מגיעות אלינו ממקומות שלא היו בעבר. מצבים של חובות, פשיטות רגל, התמוטטויות. אנשים שזועקים זעקה שהיא מעבר לעזרה כספית אלא בקשה של כלים להתמודדות עם הבעיה. אבל עם זאת, עם ישראל תורם ככל יכולתו".
ינקי מזכיר את המוטו של הארגון, "כמו שכתב הרמב"ם, המעולה שבצדקה היא להמציא פרנסה. להעמיד את הנזקק על הרגליים. למנוע מהמשפחות את המצב שיזדקקו לעוף מאחורי הדלת. לא ליצור דור שני של נתמכים. להראות לו את האור שבקצה המנהרה. ללמד את המשפחה לנתח את המצב הכלכלי שלה, לראות איך להדק את החגורה בחוכמה. אדם שעד לפני רגע פחד לישון בבית מאימת המעקלים והנושים, לראות את הפנים שלו אחרי שאנחנו מגיעים ומחזקים אותו ותומכים בו, זו שמחה אמיתית".
את הבעיה העיקרית של "פעמונים" מנתח לדרברג בקושי של המוסדות להענות לבקשת ארגונו לפריסת חובותיהם של הנזקקים, "המוסדות כבר לא יכולים לבוא לקראתנו".
את דבריהם הם חותמים בזווית ראייה מעניינת: "כתוב שאין ישראל נגאלים אלא בצדקה, אנחנו מאמינים שאנחנו מצויים בסופה של הגלות והקב"ה בוחן אותנו אם אנחנו נותנים ותורמים, רגע לפני הגאולה. אני לא רואה את זה כמליצה או כמשפט פיוטי, אלא כאמונה אמיתית".