אחד מתפקידיה של התקשורת הציבורית הוא לשייך. לתת לאזרח תחושה שהדברים המדווחים נוגעים לו, שמה שמתרחש במדינה הוא חלק ממנו ולגרום לכך שערכי החברה והתרבות במקום יועברו אליו.
המצב שנוצר בישראל, שבו מגזרים שלמים אינם מרגישים שאמצעי התקשורת מדברים אליהם, מטריד, וגורר מציאות של אזרחים המקימים לעצמם אמצעי תקשורת אלטרנטיביים. מדי פעם יורדים אנשי האקדמיה ממגדל השן שלהם ובודקים טענה של קהל זה או אחר כלפי התקשורת.
חוקרים את החדשות
פרופ' גבי וימן מאוניברסיטת חיפה וד"ר תמיר שפר מן האוניברסיטה העברית החליטו לבדוק את הטענה השכיחה בקרב אנשי הימין, שלפיה אנשי התקשורת הם שמאלניים, מה שמביא לכך שבעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה נכתב ומשודר מידע חד-צדדי ולא מאוזן. החוקרים התמקדו בבחינת הדיווחים התקשורתיים סביב מערכות הבחירות, מתוך מחשבה שבתקופה זו עשויה תקשורת 'שמאלנית' לנסות ולהטות את תוצאות הבחירות לטובתה.
הם יצאו מתוך נקודת הנחה כי רוב העוסקים בתקשורת הם אנשי מרכז ושמאלה, וביקשו לבדוק האם העיתונאים מצליחים להשאיר את דעותיהם בבית: "כדי לאשש את הטענות בדבר סיקור תקשורתי המוטה פוליטית-אידיאולוגית לכיוון מפלגת העבודה והשמאל, עלינו למצוא שבכל או במרבית מערכות הבחירות זכתה מפלגת העבודה לסיקור תקשורתי רב יותר וחיובי יותר בהשוואה לליכוד, ושמועמדיה זכו לסיקור רב וחיובי יותר ממועמדי הליכוד", נכתב במאמר.
החוקרים בחנו את מהדורות החדשות בערוץ 1 ובערוץ 2 בעשרות הימים שקדמו לארבעת מערכות הבחירות האחרונות (96': פרס-נתניהו, 99': נתניהו-ברק, 01': ברק-שרון, 03': שרון-מצנע), ובדקו את החשיפה שהוענקה בהן למפלגת הליכוד ולמועמדה לראשות הממשלה מצד אחד, ולמפלגת העבודה ולמועמדה לראשות הממשלה מצד שני. מעבר למדידת זמן חשיפה, מדד הנחשב כמותי, נבחנה גם האיכות, לאמור, מידת החיוביות או השליליות לה זכו המרואיינים במהדורות החדשות.
ארבעה צוותים, שהורכבו מסטודנטים מאוניברסיטת חיפה ומתמחים מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, קודדו את האייטמים המשודרים. כמתבקש, הם בחנו כל מערכת בחירות לגופה, על מורכבויותיה ומתוך התחשבות בקריטריונים חדשותיים, כגון נגישותו הרבה יותר של ראש ממשלה מכהן לתקשורת.
"התקשורת בסדר"
המחקר מצא שיש מן האמת בטענה שהתקשורת העדיפה את מפלגת העבודה ומועמדיה על פני נתניהו בבחירות 96' ו-99', אולם הוא מבטל את חשיבותו וקובע כי הוא נמוך ואינו ממשי. כמו כן נמצא כי היתה תקופה שבה העדיפו אנשי החדשות את השמאל על פני הימין, אך גם לזאת נמצא הסבר: "אלו המאמינים כי התקשורת מוטה פוליטית יכולים למצוא עדות מסוימת להעדפת מפלגות השמאל ב'תקופת אוסלו' (96' ו-99') ולהיעלמות היתרון הקבוע של השמאל עם התמוטטות התהליך בעקבות האינתיפאדה השנייה (2001 ו-2003), אולם הנתונים אינם מאפשרים להגיע למסקנה ברורה בנושא זה. ניתן בבטחה רבה יותר לדחות את טענת ההטיה הפוליטית ולהצביע על עדויות לניסיון של אנשי התקשורת לשמור על איזון בין המפלגות והמועמדים".
וכך קבעו החוקרים לאחר שמונה שנות מחקר: "יש להפסיק להאשים את התקשורת הישראלית בניסיונות שיטתיים להטות את הבחירות לטובת השמאל. נהפוך הוא, הוכח כאן באופן ברור שהעיתונאים והעורכים עושים מאמץ אמיתי לאזן בין הצדדים הפוליטיים, בכדי להימנע ככל הניתן מהשפעה פוליטית. כאשר הם נכשלים בשמירת האיזון, הרי זה בדרך כלל בגלל שהם פועלים באופן אובייקטיבי, לפחות על פי מערכת הכללים, חוקי המשחק, המנחים את עבודתם".
ישראל מידד, חבר הנהלת 'האגודה לזכות הציבור לדעת' שעוקבת אחר התקשורת וההגינות בה, קורא תיגר על המאמר בכללותו, קודם כל בגלל מי שערך אותו, פרופסור גבי וימן: "הוא אמנם ניסה שלא לזהות את עצמו כשמאלני, אך הוא לא הסתיר מעולם שהוא בעד אוסלו והתהליך המדיני, וזה ממקם אותו היטב על גבי המפה הפוליטית".
"יש בראנז'ה של 40-30 איש שמנהלים את התקשורת. הם יושבים כל הזמן יחד ומגלגלים את הנושאים הרלוונטיים שקובעים את סדר היום גם עבור עיתונאים אחרים. לכן כשדליה יאירי מחפשת חוקר תקשורת היא תפנה דווקא לפרופ' וימן. הרי יש לפחות 50 אנשי אקדמיה שעוסקים בתקשורת, אבל היא תבחר דווקא בו, וגם לא תרענן ותחליף בין מומחי תקשורת".
לדברי מידד קרבת רעים יכולה גם להביא לעיוות בקריאת הנתונים: "המטרה מקדשת את האמצעים וגם את הנתונים".
או שהתקשורת דווקא שמאלנית?!
באגודה ערכו מחקרים דומים לזה של פרופ' וימן וד"ר שפר על התנהלות התקשורת סביב מערכות הבחירות, וגם אנשיה מבחינים בין בחירות 96' ו-99' ובחירות 01' ו-03'. במערכת הבחירות של 96', קובעים מחקרי האגודה, היתה אפליה חד-משמעית וברורה לרעת נתניהו בזמן החשיפה ובאיכותה בחדשות שני הערוצים ובמאמרי הדעות של מעריב וידיעות אחרונות.
האגודה אף אספה התבטאויות של אנשי תקשורת סביב נושאי אתיקה והגינות, וכללה בהם דברים שנגעו לבחירות 96' הממחישים עד כמה ההטיה הייתה מכוונת ומגמתית: אורית גלילי בתכנית 'שטח הפקר' אמרה כחודש לאחר הבחירות כי: "העיתונות כולה היתה מגויסת לטובת פרס, באופן מוחלט... אני מרגישה באופן אישי כישלון מקצועי, ואני חושבת שהכישלון הוא קולקטיבי... המילייה (סביבה תרבותית) של השלטון עם העיתונאים ביחד עם מבצעי הקמפיין, התחכך אחד עם השני, הזין אחד את השני... ההעדפה של העיתונות היתה פרס..."
דבריה של שלי יחימוביץ' שנאמרו שנה וחצי לאחר בחירות 96' גם הם מעידים על אווירה שונה מזו המשתקפת במאמר: "הגיע הזמן להודות בעובדות התקשורת היא שמאלנית", אמרה יחימוביץ' במסגרת ראיון לעיתון מעריב. "תציבי קלפי בכל כלי תקשורת, ותקבלי תוצאות מאוד מובהקות, מהמרכז שמאלה. שיח העיתונות בארץ הוא לא השיח של הציבור, והניכור בין הציבור לתקשורת מגיע לשיאים חדשים כל יום. יש חוסר אמון טוטלי... 'ענבי זעם' למשל, אותו מבצע בעייתי, לא קיבל את הביקורת המגיעה לו כיוון ששמעון פרס עמד אז בראשות הממשלה".
לפי מחקרה של האגודה לזכות הציבור לדעת, גם בבחירות 99' לא נשמר האיזון והיתה הטיה לטובת השמאל הפוליטי. גם כאן, בניגוד לתוצאות המחקר הממעיט בחשיבות ההטיה וטוען כי העיתונאים לא הונעו מרצון להשפיע על תוצאות הבחירות, מעידים העיתונאים עצמם אחרת.
עקיבא אלדר, הפרשן המדיני של 'הארץ' אמר מספר חודשים לאחר מערכת הבחירות של 99' בתכנית 'תיק תקשורת' כי: "ברק נהנה מהנחות, ממבצע מיוחד, בבחירות 1999".
"כל כותבי מאמרי המערכת ובעלי הטורים התייצבו כאילו איש אחד. יותר משנאה, קיימת התגייסות המונית לגרום לכישלונו [של נתניהו]", צוטטה אילנה דיין בג'רוזלם פוסט מספר חודשים לאחר הבחירות.
גם מי שלא אמון על החדשות אלא על הבידור שינס מותניים כדי לעזור. כך למשל דודו טופז במעריב: "אירחתי את מר ברק בתכניתי בערב הבחירות... ניסיתי, בניגוד לאחרים, לתת לו את כל הכבוד... לא מפני שיש לי הערכה רבה לאדם הזה, אלא מכיוון שהאמנתי שדרך השלום שבה התחיל חייבת לקבל חיזור".
יש שיפורים, אבל התהליך ארוך
למרות האמור יש גם חדשות טובות. מחקר של האגודה שבחן את זמן החשיפה במאמרי דעות בעיתונות הכתובה ובחדשות שני הערוצים גילה כי במערכת הבחירות ברק-שרון נשמר באופן כללי האיזון בין שני הצדדים, ואפילו עם נטייה מסוימת נגד ברק. במערכת הבחירות האחרונה בדקה האגודה את מאמרי הדעות בעיתונות הכתובה וגילתה כי גם כאן התמונה הייתה מאוזנת, יחסית.
את ההבדלים בין הסיקור התקשורתי במערכות הבחירות המוקדמות לבין אלו המאוחרות תולה פרופ' פולק בכך שחלו שינויים מערכתיים. "התקשורת למדה משהו בעשר השנים האחרונות, ולא מדובר כאן רק במלחמת אוסלו. שקלאר לא יושב ברשות השנייה סתם, יש לו אג'נדה. גם יוסף בראל שהוא איש מקצוע ואינו איש שמאל מובהק עומד בראש רשות השידור. הרשות פתוחה יותר לציבור, ותראי מי נותן לנו כתבות במהדורת החדשות של ערוץ 2", הוא אומר ומתכוון לשרה בק ולסיוון רהב-מאיר.
פרופסור שמואל ליימן-וילציג מאוניברסיטת בר אילן מסכים לדברי פולק, ותולה את השינויים במהפך שחל בדעות הציבור: "הישראליים נעשו ימניים יותר, ובעידן הרייטינג יש לזה השפעה". למרות זאת מסביר פרופ' ליימן-וילציג כי קל יותר לשנות את הרכבה של הממשלה מאשר את הרכבה של רשות השידור, וזאת מפני שהעבודה ברדיו או בטלוויזיה היא לשנים ארוכות, וקשה להחדיר לתוכה אנשי מרכז וימין. "זהו תהליך ארוך. ייתכן שבעוד 20 שנה השמאלנים יצעקו געוואלד על מספר הימניים שיש באמצעי התקשורת, אבל היום עדיין יש דיספרופורציה נוראה בין הרכב התקשורת ודעות הציבור".
פרופסור ליימן-וילציג, חוקר ומרצה לתקשורת, מרחיב את הדיון על מחקרם של פרופ' וימן וד"ר שפר, ומציג מספר שאלות כלליות הנוגעות למהותו. תחילה הוא יוצא נגד בחירת התקופה שנבדקה על ידי החוקרים: "בתקופות של מערכת בחירות יש על התקשורת פיקוח פורמלי וציבורי. כולם מסתכלים על הדיווחים בעין בוחנת. העיתונאים יודעים זאת, ונוקטים במשנה זהירות. זו תקופה אנומלית לחלוטין, אי אפשר להשליך ממנה אל ההתנהגות הכללית של התקשורת". ליימן-וילציג מוסיף וטוען כי אי אפשר לגזור ממהדורות החדשות ולהשליך על כל מה שמתרחש במדיה: "השאלה היא מה קורה ברדיו ובעיתונות הכתובה, במקומות הפחות מפוקחים".
המחקר חיפש רייטינג
"איך אגדיר זאת בעדינות? לדעתי המחקר הזה הוא חסר ערך וחשיבות, ואפילו מטופש", אומרת רינה מצליח, הכתבת לענייני מפלגות של ערוץ 2, שכתבותיה היו חלק ממושא המחקר. כבעלת תואר שני בתקשורת ומי שעולם האקדמיה אינו זר לה חושבת מצליח שאיזון הוא קריטריון חסר ערך אקדמי כשמודדים אותו מבחינה כמותית:
"הפוליטיקאים תמיד בוכים על חוסר איזון כשהם נמצאים באופוזיציה, אבל אין כזה דבר איזון. כשמפלגת העבודה קורסת באמצע מערכת בחירות, ברור שאדווח עליה יותר מאשר מפלגה אחרת". מצליח גם מתרעמת על בדיקות ה'איכות' שמחקרים מסוג זה מתיימרים לערוך: "כשאני אומרת מילה כזו או אחרת בכתבה שלי, איך אפשר לקבוע אם זה נגד ביבי או בעד ביבי?"
לשיטתה של מצליח, כל הביקורת על התקשורת צריכה לנוע סביב צירים אחרים. הראשון שבהם הוא הגינות: "עיתונאי צריך לנהוג בהגינות עם העובדות שמגיעות אליו. הוא צריך לא ללעוג למרואיינים שלו, לדעותיהם ולחסרונותיהם, ולא להתנשא עליהם. התקשורת אינה נקייה מפגמים, ויש לבקר אותה למשל על זה שהיא לא משרתת את אנשי דימונה ואופקים וגם לא את החרדים, מתעלמת מאנשים עם מוגבלויות ועוד. איש אינו שואל, למשל, לאן הלך הסיקור של המפלגות הקטנות, מדוע הן נעלמו לגמרי מן המסך".
מצליח אומרת כי מה שמביא את האקדמיה לחקור שוב ושוב את נושא האיזון הוא הפופולריות שמספק מחקר כזה: "חושבים שרייטינג הוא מושג מעולם התקשורת, אבל גם האקדמיה אוהבת רייטינג. הם לא יעשו מחקרים בנושאים פחות מושכים".
לגופן של הטענות על התגייסות התקשורת ב-99' וב-96' לטובת מועמדי השמאל, היא משיבה כי "ייתכן שהתקשורת מתגייסת מדי פעם לטובת מועמד זה או אחר. לאחרונה רואים שהתקשורת מתגייסת לא אחת לטובת שרון. אולם השפעת התקשורת אינה כה חזקה וברורה. הגיוס הכללי של התקשורת נגד נתניהו בבחירות 96', למשל, השפיע בצורה הפוכה על דעת הקהל והביאה לבחירתו".
מה שמוכר ישודר
אודי סגל, הכתב המדיני של ערוץ 2, שגם כתבותיו נבחנו בקפידה במסגרת המחקר, מצטרף לקולגה שלו ומתנגד באופן נחרץ לקריטריון של איזון: "אין דבר שמרתיח אותי יותר מאשר טענות בימין או בשמאל על חוסר איזון. התקשורת מחפשת סיפורים טובים, אני רוצה לספק מידע ולא אכפת לי אם זה מאחרון הפשיסטים הימניים או מאחרון הבוגדים השמאלניים. אם הסיפור טוב, הוא ישודר.
"כך למשל בבחירות 01' סיקרה חברת החדשות מדי יום את פעולותיהם של שני המועמדים לראשות הממשלה כי זה עניין את הציבור, ולאו דווקא בשם האיזון בין ימין ושמאל. אם באותה מערכת בחירות גם שמעון פרס היה מציג את מועמדותו לראשות הממשלה", מבהיר סגל, "לא היו מחלקים את הזמן בין הגושים אלא בין המועמדים, ואז היתה יותר חשיפה לשמאל, כביכול".
כמי שריכז את הדסק הפוליטי בתקופת בחירות נתקל סגל לא אחת בפוליטיקאים שבאו "להתבכיין" כלשונו, על חוסר איזון, והוא הסביר להם כי יש איזון אבל הוא מהותי ולא נקודתי. "אם יש שחיתות בקרב פעילי ליכוד, אני לא יכול למצוא פתאום שחיתות גם במפלגה אחרת, אבל הוריתי שהטיפול יהיה מעמיק בשתי המפלגות".
סגל מסכים עם הקביעה של המחקר שרוב אנשי התקשורת הם שמאלניים שמשאירים את דעותיהם בבית. בתשובה לטענה על חוסר איזון בתכניות הבוקר ברדיו סובר סגל כי המאזינים יודעים היטב למי הם מאזינים, והם אינם מצפים לקבל איזון אלא דברים אחרים: "מי שמקשיב לרזי ברקאי, למשל, עושה זאת בעיקר בגלל שזה רזי עם כל מה שהוא, גם עם שירי תש"ח שהוא אוהב לשמוע, ואי אפשר לזקק ממנו את רק את הדעה הפוליטית. חוץ מזה הוא לא כל-כך מוטה". לסגל מפריע הרבה יותר שחיים זיסוביץ' פותח את התכנית שלו מידי יום שישי בפרשנות אישית לפרשת השבוע. כזה דבר, הוא אומר, לא צריך להיות ברדיו ממלכתי.
האיזון מעוות את המציאות
עורך המחקר, ד"ר תמיר שפר, מבהיר כי המחקר שערך יחד עם פרופסור וימן נוגע אך ורק למהדורות החדשות וליומני הבחירות בתקופות שבהם נבחנו, ואין כוונה להשליך על מציאות תקשורתית שלא נבחנה. הוא מסכים כי בתקופת בחירות יש ניסיון מודע של עיתונאים להקפיד על איזון במידה רבה יותר.
עם זאת, הוא מציין כי במחקר אחר שערך נבדקה החשיפה של חברי כנסת לאורך תקופה בעיתונים הגדולים ובטלוויזיה. הבדיקה היתה כמותית ואיכותית, ולא נמצאה כל הטיה. במחקר נוסף נבחנו הופעתם של חברי כנסת בתכניות רדיו. באותה תקופה הימין היה בשלטון, ורואיינו יותר חברי כנסת מן הימין מאשר חברי כנסת מן השמאל.
האם טענות הימין על הטיית התקשורת משוללות כל יסוד?
"ערכנו את המחקר בגלל טענותיו של הציבור הימני, שמרגיש באופן אותנטי שהוא מופלה לרעה. ייתכן שיש אפליה לרעה בתכניות שאותן לא בדקנו, וייתכן שזו פשוט טעות. בכל אופן, במחקרים שבדקנו לא מצאנו חוסר איזון כזה או סיבות שיסבירו את התחושה בקרב אנשי הימין, פרט לבחירות 96', שם היתה הטיה קלה לצדו של פרס".
עיתונאים רבים הודו לאחר בחירות 96' ובחירות 99' שהם ועמיתיהם התגייסו לטובת מועמד השמאל.
"תראי, הנתונים מדברים בעד עצמם ולא נמצאה הטיה. אפשר להסביר זאת בכך שייתכן שעיתונאי זה או אחר ביצעו הטיה, אבל הדבר היה מקומי ולא הצליח לשנות את כל התמונה. ייתכן דבר נוסף, שראש הממשלה המכהן, פרס ב-96', נתניהו ב-99', ברק ב-01' ושרון ב-03' היה צריך לספוג יותר ביקורת מצד התקשורת כיוון שנכשל בתפקידו, והעיתונאים, מסיבה זו או אחרת, נמנעו מלהעביר את הביקורת הזו".
במילים אחרות, אין חשיבות לאיזון בדיווח, והוא אפילו יכול לעוות את המציאות.
"נכון. אנחנו גם כותבים במחקר שיש מתח בין הצורך לאזן לבין הקריטריונים של חדשותיות, שאחד מהם הוא אובייקטיביות".
אולי במקום לבדוק איזון יש לבחון אם העיתונאים מתייחסים לסיפור שלפניהם בהגינות?
"זה נושא חשוב שעולה לא פעם והייתי שמח לחקור אותו, אבל המחקר שלנו לא עוסק בזה".
פרופסור וימן ודוקטור שפר הגיעו למסקנה כי כתבי החדשות לא ניסו להטות את תוצאות הבחירות וכי השאירו את דעותיהם בבית. מעבר לשאלה האם קיימת אפשרות בסיקור עיתונאי להשאיר את דעות הכתב מאחור (אף על פי שיש להתאמץ לעשות כן), כדאי לבדוק אם למחקר הזה תהיה השפעה על הציבור שמרגיש שהתקשורת פועלת נגד דעותיו, או רק על העיתונאים ה"מאוזנים" שיכולים לטפוח לעצמם על השכם. והרי לכם נושא חדש למחקר.
ofralax@walla.co.il
מי אמר שהתקשורת מאוזנת?
פרט לציטוטים המוזכרים בכתבה אספה האגודה לזכות הציבור לדעת עוד עשרות התבטאויות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, שבהן מדברים אנשי תקשורת על המדיה הישראלית ומלינים על הסטנדרטים הנהוגים בה. להלן דוגמיות מן המסמך הנוגעות לענייני שמאל-ימין ועיוותי דיווח:
שלום ירושלמי, גל"צ, 24.5.99: "לראש הממשלה נתניהו לא נתנו רבע שעה של חסד, וזה נכון, ואני חושב שבאמת היתה התגייסות של התקשורת, אז בעד פרס ואחר-כך להפיל את נתניהו".
מתי גולן, 7 לילות, 2.4.99: "מדובר בקבוצה של אנשי שמאל שלא נוגעת לרעה באייקונים מסוימים. עיתונאים שבעיניהם כל מה שהשמאל עושה זה טוב ודמוקרטי וכל מה שהימין עושה נגוע בכוונות זדון. זו קבוצה של עיתונאים שאתה יודע מראש במי הם ייגעו ועד כמה הם ייגעו בו... אם אני אציין ארבעה שמות יחשבו שזה כל העניין, אבל הקליקה כוללת כמה עיתונאים בכירים וסביבם כמה בכירים פחות ומסביבם מעגל זוטר עוד יותר. הם שואבים את השארתם זה מזה... שיהיה ברור, אני שמאלני בדעותי, אבל דברים כאלה מקוממים אותי... כשיש מידע לא נעים על ברק אז אומרים 'עזוב, לא עכשיו' כי מה שחשוב עכשיו זה להיפטר מביבי".
דן מרגלית, בספרו 'ראיתי אותם', עמ' 259-260: "שיעור ניכר של אנשי תקשורת נוטים לצד מרצ יותר מאשר לעבודה... באורח סמוי, שלדעתי אין בו זדון, העניקה הדמוגרפיה האנושית של התקשורת עדיפות לטיפול בנושאים המעניינים את עובדיה... עדיפות מסוימת לעמדות השוללות או חולקות על תפישת מערכת הביטחון בכל עניין... צה"ל הוא יותר 'הם' ולא 'אנחנו'... בעידוד, בחלקו לא-מודע, להחריף את מלחמת התרבות החילונית-דתית...".
ארי שביט, מוסף הארץ, 26.12.97: "בישראל העכשווית קיימת זהות כמעט מוחלטת בין צבור האנשים המחויבים לרעיון השלום בגרסה היונית-הרדיקלית שלו, לבין צבור העיתונאים, המשפטנים והאקדמאים המופקדים על הנורמות האזרחיות והמשפטיות, על הזרמת המידע... מחנה מסוים, מוגדר מאוד, משמש בשלושה-ארבעה תפקידים: גם משחק... גם שופט... וגם מדווח... ומפרש את מהלכיו בערוצי התקשורת השונים".
ויש גם אנשי שמאל המשוכנעים שאמצעי התקשורת הולכים בכיוון לא רצוי. כיוון ימין. כדאי לשים לב שהמצוטט לעיל איננו מבכה את הכנסת הדעות לתוך השידורים או הרשימות העיתונאיות אלא קובל על מהותן של דעות אלו:
פרופ' ברוך קימרלינג, הארץ, 4.12.01: "ועוד נבואה שהגשימה את עצמה: הסברה שקנתה לה אחיזה באמצעי התקשורת, שמה שקרוי השמאל... שהמשותף להן הוא האמונה כי תמורת נסיגה לגבולות 1967 ניתן להגיע לפיוס עם הפלסטינים נעלם, ושהמפה הפוליטית בכללותה זזה ימינה. עיתונאים ואנשי תקשורת שינו את טעמם, את נימתם, את מאגר מרואייניהם, ולעתים ערוצי הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים אינם נשמעים שונים בהרבה מערוץ 7 או מערוצי הקודש".
המצב שנוצר בישראל, שבו מגזרים שלמים אינם מרגישים שאמצעי התקשורת מדברים אליהם, מטריד, וגורר מציאות של אזרחים המקימים לעצמם אמצעי תקשורת אלטרנטיביים. מדי פעם יורדים אנשי האקדמיה ממגדל השן שלהם ובודקים טענה של קהל זה או אחר כלפי התקשורת.
חוקרים את החדשות
פרופ' גבי וימן מאוניברסיטת חיפה וד"ר תמיר שפר מן האוניברסיטה העברית החליטו לבדוק את הטענה השכיחה בקרב אנשי הימין, שלפיה אנשי התקשורת הם שמאלניים, מה שמביא לכך שבעיתונים, ברדיו ובטלוויזיה נכתב ומשודר מידע חד-צדדי ולא מאוזן. החוקרים התמקדו בבחינת הדיווחים התקשורתיים סביב מערכות הבחירות, מתוך מחשבה שבתקופה זו עשויה תקשורת 'שמאלנית' לנסות ולהטות את תוצאות הבחירות לטובתה.
הם יצאו מתוך נקודת הנחה כי רוב העוסקים בתקשורת הם אנשי מרכז ושמאלה, וביקשו לבדוק האם העיתונאים מצליחים להשאיר את דעותיהם בבית: "כדי לאשש את הטענות בדבר סיקור תקשורתי המוטה פוליטית-אידיאולוגית לכיוון מפלגת העבודה והשמאל, עלינו למצוא שבכל או במרבית מערכות הבחירות זכתה מפלגת העבודה לסיקור תקשורתי רב יותר וחיובי יותר בהשוואה לליכוד, ושמועמדיה זכו לסיקור רב וחיובי יותר ממועמדי הליכוד", נכתב במאמר.
החוקרים בחנו את מהדורות החדשות בערוץ 1 ובערוץ 2 בעשרות הימים שקדמו לארבעת מערכות הבחירות האחרונות (96': פרס-נתניהו, 99': נתניהו-ברק, 01': ברק-שרון, 03': שרון-מצנע), ובדקו את החשיפה שהוענקה בהן למפלגת הליכוד ולמועמדה לראשות הממשלה מצד אחד, ולמפלגת העבודה ולמועמדה לראשות הממשלה מצד שני. מעבר למדידת זמן חשיפה, מדד הנחשב כמותי, נבחנה גם האיכות, לאמור, מידת החיוביות או השליליות לה זכו המרואיינים במהדורות החדשות.
ארבעה צוותים, שהורכבו מסטודנטים מאוניברסיטת חיפה ומתמחים מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, קודדו את האייטמים המשודרים. כמתבקש, הם בחנו כל מערכת בחירות לגופה, על מורכבויותיה ומתוך התחשבות בקריטריונים חדשותיים, כגון נגישותו הרבה יותר של ראש ממשלה מכהן לתקשורת.
"התקשורת בסדר"
המחקר מצא שיש מן האמת בטענה שהתקשורת העדיפה את מפלגת העבודה ומועמדיה על פני נתניהו בבחירות 96' ו-99', אולם הוא מבטל את חשיבותו וקובע כי הוא נמוך ואינו ממשי. כמו כן נמצא כי היתה תקופה שבה העדיפו אנשי החדשות את השמאל על פני הימין, אך גם לזאת נמצא הסבר: "אלו המאמינים כי התקשורת מוטה פוליטית יכולים למצוא עדות מסוימת להעדפת מפלגות השמאל ב'תקופת אוסלו' (96' ו-99') ולהיעלמות היתרון הקבוע של השמאל עם התמוטטות התהליך בעקבות האינתיפאדה השנייה (2001 ו-2003), אולם הנתונים אינם מאפשרים להגיע למסקנה ברורה בנושא זה. ניתן בבטחה רבה יותר לדחות את טענת ההטיה הפוליטית ולהצביע על עדויות לניסיון של אנשי התקשורת לשמור על איזון בין המפלגות והמועמדים".
וכך קבעו החוקרים לאחר שמונה שנות מחקר: "יש להפסיק להאשים את התקשורת הישראלית בניסיונות שיטתיים להטות את הבחירות לטובת השמאל. נהפוך הוא, הוכח כאן באופן ברור שהעיתונאים והעורכים עושים מאמץ אמיתי לאזן בין הצדדים הפוליטיים, בכדי להימנע ככל הניתן מהשפעה פוליטית. כאשר הם נכשלים בשמירת האיזון, הרי זה בדרך כלל בגלל שהם פועלים באופן אובייקטיבי, לפחות על פי מערכת הכללים, חוקי המשחק, המנחים את עבודתם".
ישראל מידד, חבר הנהלת 'האגודה לזכות הציבור לדעת' שעוקבת אחר התקשורת וההגינות בה, קורא תיגר על המאמר בכללותו, קודם כל בגלל מי שערך אותו, פרופסור גבי וימן: "הוא אמנם ניסה שלא לזהות את עצמו כשמאלני, אך הוא לא הסתיר מעולם שהוא בעד אוסלו והתהליך המדיני, וזה ממקם אותו היטב על גבי המפה הפוליטית".
"יש בראנז'ה של 40-30 איש שמנהלים את התקשורת. הם יושבים כל הזמן יחד ומגלגלים את הנושאים הרלוונטיים שקובעים את סדר היום גם עבור עיתונאים אחרים. לכן כשדליה יאירי מחפשת חוקר תקשורת היא תפנה דווקא לפרופ' וימן. הרי יש לפחות 50 אנשי אקדמיה שעוסקים בתקשורת, אבל היא תבחר דווקא בו, וגם לא תרענן ותחליף בין מומחי תקשורת".
לדברי מידד קרבת רעים יכולה גם להביא לעיוות בקריאת הנתונים: "המטרה מקדשת את האמצעים וגם את הנתונים".
או שהתקשורת דווקא שמאלנית?!
באגודה ערכו מחקרים דומים לזה של פרופ' וימן וד"ר שפר על התנהלות התקשורת סביב מערכות הבחירות, וגם אנשיה מבחינים בין בחירות 96' ו-99' ובחירות 01' ו-03'. במערכת הבחירות של 96', קובעים מחקרי האגודה, היתה אפליה חד-משמעית וברורה לרעת נתניהו בזמן החשיפה ובאיכותה בחדשות שני הערוצים ובמאמרי הדעות של מעריב וידיעות אחרונות.
האגודה אף אספה התבטאויות של אנשי תקשורת סביב נושאי אתיקה והגינות, וכללה בהם דברים שנגעו לבחירות 96' הממחישים עד כמה ההטיה הייתה מכוונת ומגמתית: אורית גלילי בתכנית 'שטח הפקר' אמרה כחודש לאחר הבחירות כי: "העיתונות כולה היתה מגויסת לטובת פרס, באופן מוחלט... אני מרגישה באופן אישי כישלון מקצועי, ואני חושבת שהכישלון הוא קולקטיבי... המילייה (סביבה תרבותית) של השלטון עם העיתונאים ביחד עם מבצעי הקמפיין, התחכך אחד עם השני, הזין אחד את השני... ההעדפה של העיתונות היתה פרס..."
דבריה של שלי יחימוביץ' שנאמרו שנה וחצי לאחר בחירות 96' גם הם מעידים על אווירה שונה מזו המשתקפת במאמר: "הגיע הזמן להודות בעובדות התקשורת היא שמאלנית", אמרה יחימוביץ' במסגרת ראיון לעיתון מעריב. "תציבי קלפי בכל כלי תקשורת, ותקבלי תוצאות מאוד מובהקות, מהמרכז שמאלה. שיח העיתונות בארץ הוא לא השיח של הציבור, והניכור בין הציבור לתקשורת מגיע לשיאים חדשים כל יום. יש חוסר אמון טוטלי... 'ענבי זעם' למשל, אותו מבצע בעייתי, לא קיבל את הביקורת המגיעה לו כיוון ששמעון פרס עמד אז בראשות הממשלה".
לפי מחקרה של האגודה לזכות הציבור לדעת, גם בבחירות 99' לא נשמר האיזון והיתה הטיה לטובת השמאל הפוליטי. גם כאן, בניגוד לתוצאות המחקר הממעיט בחשיבות ההטיה וטוען כי העיתונאים לא הונעו מרצון להשפיע על תוצאות הבחירות, מעידים העיתונאים עצמם אחרת.
עקיבא אלדר, הפרשן המדיני של 'הארץ' אמר מספר חודשים לאחר מערכת הבחירות של 99' בתכנית 'תיק תקשורת' כי: "ברק נהנה מהנחות, ממבצע מיוחד, בבחירות 1999".
"כל כותבי מאמרי המערכת ובעלי הטורים התייצבו כאילו איש אחד. יותר משנאה, קיימת התגייסות המונית לגרום לכישלונו [של נתניהו]", צוטטה אילנה דיין בג'רוזלם פוסט מספר חודשים לאחר הבחירות.
גם מי שלא אמון על החדשות אלא על הבידור שינס מותניים כדי לעזור. כך למשל דודו טופז במעריב: "אירחתי את מר ברק בתכניתי בערב הבחירות... ניסיתי, בניגוד לאחרים, לתת לו את כל הכבוד... לא מפני שיש לי הערכה רבה לאדם הזה, אלא מכיוון שהאמנתי שדרך השלום שבה התחיל חייבת לקבל חיזור".
יש שיפורים, אבל התהליך ארוך
למרות האמור יש גם חדשות טובות. מחקר של האגודה שבחן את זמן החשיפה במאמרי דעות בעיתונות הכתובה ובחדשות שני הערוצים גילה כי במערכת הבחירות ברק-שרון נשמר באופן כללי האיזון בין שני הצדדים, ואפילו עם נטייה מסוימת נגד ברק. במערכת הבחירות האחרונה בדקה האגודה את מאמרי הדעות בעיתונות הכתובה וגילתה כי גם כאן התמונה הייתה מאוזנת, יחסית.
את ההבדלים בין הסיקור התקשורתי במערכות הבחירות המוקדמות לבין אלו המאוחרות תולה פרופ' פולק בכך שחלו שינויים מערכתיים. "התקשורת למדה משהו בעשר השנים האחרונות, ולא מדובר כאן רק במלחמת אוסלו. שקלאר לא יושב ברשות השנייה סתם, יש לו אג'נדה. גם יוסף בראל שהוא איש מקצוע ואינו איש שמאל מובהק עומד בראש רשות השידור. הרשות פתוחה יותר לציבור, ותראי מי נותן לנו כתבות במהדורת החדשות של ערוץ 2", הוא אומר ומתכוון לשרה בק ולסיוון רהב-מאיר.
פרופסור שמואל ליימן-וילציג מאוניברסיטת בר אילן מסכים לדברי פולק, ותולה את השינויים במהפך שחל בדעות הציבור: "הישראליים נעשו ימניים יותר, ובעידן הרייטינג יש לזה השפעה". למרות זאת מסביר פרופ' ליימן-וילציג כי קל יותר לשנות את הרכבה של הממשלה מאשר את הרכבה של רשות השידור, וזאת מפני שהעבודה ברדיו או בטלוויזיה היא לשנים ארוכות, וקשה להחדיר לתוכה אנשי מרכז וימין. "זהו תהליך ארוך. ייתכן שבעוד 20 שנה השמאלנים יצעקו געוואלד על מספר הימניים שיש באמצעי התקשורת, אבל היום עדיין יש דיספרופורציה נוראה בין הרכב התקשורת ודעות הציבור".
פרופסור ליימן-וילציג, חוקר ומרצה לתקשורת, מרחיב את הדיון על מחקרם של פרופ' וימן וד"ר שפר, ומציג מספר שאלות כלליות הנוגעות למהותו. תחילה הוא יוצא נגד בחירת התקופה שנבדקה על ידי החוקרים: "בתקופות של מערכת בחירות יש על התקשורת פיקוח פורמלי וציבורי. כולם מסתכלים על הדיווחים בעין בוחנת. העיתונאים יודעים זאת, ונוקטים במשנה זהירות. זו תקופה אנומלית לחלוטין, אי אפשר להשליך ממנה אל ההתנהגות הכללית של התקשורת". ליימן-וילציג מוסיף וטוען כי אי אפשר לגזור ממהדורות החדשות ולהשליך על כל מה שמתרחש במדיה: "השאלה היא מה קורה ברדיו ובעיתונות הכתובה, במקומות הפחות מפוקחים".
המחקר חיפש רייטינג
"איך אגדיר זאת בעדינות? לדעתי המחקר הזה הוא חסר ערך וחשיבות, ואפילו מטופש", אומרת רינה מצליח, הכתבת לענייני מפלגות של ערוץ 2, שכתבותיה היו חלק ממושא המחקר. כבעלת תואר שני בתקשורת ומי שעולם האקדמיה אינו זר לה חושבת מצליח שאיזון הוא קריטריון חסר ערך אקדמי כשמודדים אותו מבחינה כמותית:
"הפוליטיקאים תמיד בוכים על חוסר איזון כשהם נמצאים באופוזיציה, אבל אין כזה דבר איזון. כשמפלגת העבודה קורסת באמצע מערכת בחירות, ברור שאדווח עליה יותר מאשר מפלגה אחרת". מצליח גם מתרעמת על בדיקות ה'איכות' שמחקרים מסוג זה מתיימרים לערוך: "כשאני אומרת מילה כזו או אחרת בכתבה שלי, איך אפשר לקבוע אם זה נגד ביבי או בעד ביבי?"
לשיטתה של מצליח, כל הביקורת על התקשורת צריכה לנוע סביב צירים אחרים. הראשון שבהם הוא הגינות: "עיתונאי צריך לנהוג בהגינות עם העובדות שמגיעות אליו. הוא צריך לא ללעוג למרואיינים שלו, לדעותיהם ולחסרונותיהם, ולא להתנשא עליהם. התקשורת אינה נקייה מפגמים, ויש לבקר אותה למשל על זה שהיא לא משרתת את אנשי דימונה ואופקים וגם לא את החרדים, מתעלמת מאנשים עם מוגבלויות ועוד. איש אינו שואל, למשל, לאן הלך הסיקור של המפלגות הקטנות, מדוע הן נעלמו לגמרי מן המסך".
מצליח אומרת כי מה שמביא את האקדמיה לחקור שוב ושוב את נושא האיזון הוא הפופולריות שמספק מחקר כזה: "חושבים שרייטינג הוא מושג מעולם התקשורת, אבל גם האקדמיה אוהבת רייטינג. הם לא יעשו מחקרים בנושאים פחות מושכים".
לגופן של הטענות על התגייסות התקשורת ב-99' וב-96' לטובת מועמדי השמאל, היא משיבה כי "ייתכן שהתקשורת מתגייסת מדי פעם לטובת מועמד זה או אחר. לאחרונה רואים שהתקשורת מתגייסת לא אחת לטובת שרון. אולם השפעת התקשורת אינה כה חזקה וברורה. הגיוס הכללי של התקשורת נגד נתניהו בבחירות 96', למשל, השפיע בצורה הפוכה על דעת הקהל והביאה לבחירתו".
מה שמוכר ישודר
אודי סגל, הכתב המדיני של ערוץ 2, שגם כתבותיו נבחנו בקפידה במסגרת המחקר, מצטרף לקולגה שלו ומתנגד באופן נחרץ לקריטריון של איזון: "אין דבר שמרתיח אותי יותר מאשר טענות בימין או בשמאל על חוסר איזון. התקשורת מחפשת סיפורים טובים, אני רוצה לספק מידע ולא אכפת לי אם זה מאחרון הפשיסטים הימניים או מאחרון הבוגדים השמאלניים. אם הסיפור טוב, הוא ישודר.
"כך למשל בבחירות 01' סיקרה חברת החדשות מדי יום את פעולותיהם של שני המועמדים לראשות הממשלה כי זה עניין את הציבור, ולאו דווקא בשם האיזון בין ימין ושמאל. אם באותה מערכת בחירות גם שמעון פרס היה מציג את מועמדותו לראשות הממשלה", מבהיר סגל, "לא היו מחלקים את הזמן בין הגושים אלא בין המועמדים, ואז היתה יותר חשיפה לשמאל, כביכול".
כמי שריכז את הדסק הפוליטי בתקופת בחירות נתקל סגל לא אחת בפוליטיקאים שבאו "להתבכיין" כלשונו, על חוסר איזון, והוא הסביר להם כי יש איזון אבל הוא מהותי ולא נקודתי. "אם יש שחיתות בקרב פעילי ליכוד, אני לא יכול למצוא פתאום שחיתות גם במפלגה אחרת, אבל הוריתי שהטיפול יהיה מעמיק בשתי המפלגות".
סגל מסכים עם הקביעה של המחקר שרוב אנשי התקשורת הם שמאלניים שמשאירים את דעותיהם בבית. בתשובה לטענה על חוסר איזון בתכניות הבוקר ברדיו סובר סגל כי המאזינים יודעים היטב למי הם מאזינים, והם אינם מצפים לקבל איזון אלא דברים אחרים: "מי שמקשיב לרזי ברקאי, למשל, עושה זאת בעיקר בגלל שזה רזי עם כל מה שהוא, גם עם שירי תש"ח שהוא אוהב לשמוע, ואי אפשר לזקק ממנו את רק את הדעה הפוליטית. חוץ מזה הוא לא כל-כך מוטה". לסגל מפריע הרבה יותר שחיים זיסוביץ' פותח את התכנית שלו מידי יום שישי בפרשנות אישית לפרשת השבוע. כזה דבר, הוא אומר, לא צריך להיות ברדיו ממלכתי.
האיזון מעוות את המציאות
עורך המחקר, ד"ר תמיר שפר, מבהיר כי המחקר שערך יחד עם פרופסור וימן נוגע אך ורק למהדורות החדשות וליומני הבחירות בתקופות שבהם נבחנו, ואין כוונה להשליך על מציאות תקשורתית שלא נבחנה. הוא מסכים כי בתקופת בחירות יש ניסיון מודע של עיתונאים להקפיד על איזון במידה רבה יותר.
עם זאת, הוא מציין כי במחקר אחר שערך נבדקה החשיפה של חברי כנסת לאורך תקופה בעיתונים הגדולים ובטלוויזיה. הבדיקה היתה כמותית ואיכותית, ולא נמצאה כל הטיה. במחקר נוסף נבחנו הופעתם של חברי כנסת בתכניות רדיו. באותה תקופה הימין היה בשלטון, ורואיינו יותר חברי כנסת מן הימין מאשר חברי כנסת מן השמאל.
האם טענות הימין על הטיית התקשורת משוללות כל יסוד?
"ערכנו את המחקר בגלל טענותיו של הציבור הימני, שמרגיש באופן אותנטי שהוא מופלה לרעה. ייתכן שיש אפליה לרעה בתכניות שאותן לא בדקנו, וייתכן שזו פשוט טעות. בכל אופן, במחקרים שבדקנו לא מצאנו חוסר איזון כזה או סיבות שיסבירו את התחושה בקרב אנשי הימין, פרט לבחירות 96', שם היתה הטיה קלה לצדו של פרס".
עיתונאים רבים הודו לאחר בחירות 96' ובחירות 99' שהם ועמיתיהם התגייסו לטובת מועמד השמאל.
"תראי, הנתונים מדברים בעד עצמם ולא נמצאה הטיה. אפשר להסביר זאת בכך שייתכן שעיתונאי זה או אחר ביצעו הטיה, אבל הדבר היה מקומי ולא הצליח לשנות את כל התמונה. ייתכן דבר נוסף, שראש הממשלה המכהן, פרס ב-96', נתניהו ב-99', ברק ב-01' ושרון ב-03' היה צריך לספוג יותר ביקורת מצד התקשורת כיוון שנכשל בתפקידו, והעיתונאים, מסיבה זו או אחרת, נמנעו מלהעביר את הביקורת הזו".
במילים אחרות, אין חשיבות לאיזון בדיווח, והוא אפילו יכול לעוות את המציאות.
"נכון. אנחנו גם כותבים במחקר שיש מתח בין הצורך לאזן לבין הקריטריונים של חדשותיות, שאחד מהם הוא אובייקטיביות".
אולי במקום לבדוק איזון יש לבחון אם העיתונאים מתייחסים לסיפור שלפניהם בהגינות?
"זה נושא חשוב שעולה לא פעם והייתי שמח לחקור אותו, אבל המחקר שלנו לא עוסק בזה".
פרופסור וימן ודוקטור שפר הגיעו למסקנה כי כתבי החדשות לא ניסו להטות את תוצאות הבחירות וכי השאירו את דעותיהם בבית. מעבר לשאלה האם קיימת אפשרות בסיקור עיתונאי להשאיר את דעות הכתב מאחור (אף על פי שיש להתאמץ לעשות כן), כדאי לבדוק אם למחקר הזה תהיה השפעה על הציבור שמרגיש שהתקשורת פועלת נגד דעותיו, או רק על העיתונאים ה"מאוזנים" שיכולים לטפוח לעצמם על השכם. והרי לכם נושא חדש למחקר.
ofralax@walla.co.il
מי אמר שהתקשורת מאוזנת?
פרט לציטוטים המוזכרים בכתבה אספה האגודה לזכות הציבור לדעת עוד עשרות התבטאויות בתקשורת הכתובה והאלקטרונית, שבהן מדברים אנשי תקשורת על המדיה הישראלית ומלינים על הסטנדרטים הנהוגים בה. להלן דוגמיות מן המסמך הנוגעות לענייני שמאל-ימין ועיוותי דיווח:
שלום ירושלמי, גל"צ, 24.5.99: "לראש הממשלה נתניהו לא נתנו רבע שעה של חסד, וזה נכון, ואני חושב שבאמת היתה התגייסות של התקשורת, אז בעד פרס ואחר-כך להפיל את נתניהו".
מתי גולן, 7 לילות, 2.4.99: "מדובר בקבוצה של אנשי שמאל שלא נוגעת לרעה באייקונים מסוימים. עיתונאים שבעיניהם כל מה שהשמאל עושה זה טוב ודמוקרטי וכל מה שהימין עושה נגוע בכוונות זדון. זו קבוצה של עיתונאים שאתה יודע מראש במי הם ייגעו ועד כמה הם ייגעו בו... אם אני אציין ארבעה שמות יחשבו שזה כל העניין, אבל הקליקה כוללת כמה עיתונאים בכירים וסביבם כמה בכירים פחות ומסביבם מעגל זוטר עוד יותר. הם שואבים את השארתם זה מזה... שיהיה ברור, אני שמאלני בדעותי, אבל דברים כאלה מקוממים אותי... כשיש מידע לא נעים על ברק אז אומרים 'עזוב, לא עכשיו' כי מה שחשוב עכשיו זה להיפטר מביבי".
דן מרגלית, בספרו 'ראיתי אותם', עמ' 259-260: "שיעור ניכר של אנשי תקשורת נוטים לצד מרצ יותר מאשר לעבודה... באורח סמוי, שלדעתי אין בו זדון, העניקה הדמוגרפיה האנושית של התקשורת עדיפות לטיפול בנושאים המעניינים את עובדיה... עדיפות מסוימת לעמדות השוללות או חולקות על תפישת מערכת הביטחון בכל עניין... צה"ל הוא יותר 'הם' ולא 'אנחנו'... בעידוד, בחלקו לא-מודע, להחריף את מלחמת התרבות החילונית-דתית...".
ארי שביט, מוסף הארץ, 26.12.97: "בישראל העכשווית קיימת זהות כמעט מוחלטת בין צבור האנשים המחויבים לרעיון השלום בגרסה היונית-הרדיקלית שלו, לבין צבור העיתונאים, המשפטנים והאקדמאים המופקדים על הנורמות האזרחיות והמשפטיות, על הזרמת המידע... מחנה מסוים, מוגדר מאוד, משמש בשלושה-ארבעה תפקידים: גם משחק... גם שופט... וגם מדווח... ומפרש את מהלכיו בערוצי התקשורת השונים".
ויש גם אנשי שמאל המשוכנעים שאמצעי התקשורת הולכים בכיוון לא רצוי. כיוון ימין. כדאי לשים לב שהמצוטט לעיל איננו מבכה את הכנסת הדעות לתוך השידורים או הרשימות העיתונאיות אלא קובל על מהותן של דעות אלו:
פרופ' ברוך קימרלינג, הארץ, 4.12.01: "ועוד נבואה שהגשימה את עצמה: הסברה שקנתה לה אחיזה באמצעי התקשורת, שמה שקרוי השמאל... שהמשותף להן הוא האמונה כי תמורת נסיגה לגבולות 1967 ניתן להגיע לפיוס עם הפלסטינים נעלם, ושהמפה הפוליטית בכללותה זזה ימינה. עיתונאים ואנשי תקשורת שינו את טעמם, את נימתם, את מאגר מרואייניהם, ולעתים ערוצי הרדיו והטלוויזיה הממלכתיים אינם נשמעים שונים בהרבה מערוץ 7 או מערוצי הקודש".