לילה אחד בשנת 1983 העיר אותנו צרור יריות משינה טרופה במוצב בגזרה המזרחית בלבנון. תוך כדי ריצה לעמדות, שמענו בקשר שאחד השומרים זיהה דמות מתקרבת למוצב ופתח לעברה באש. פצצות תאורה נורו לאוויר, זרקורים כוונו לאזור בו נראה המחבל, אולם דבר לא התגלה. בבוקר, כשעלה האור, התברר שהחייל ירה על שיח שגובהו כקומת אדם ושכנראה זז ברוח הלילית. מפקד המוצב, איש מילואים ותיק, כינס את כולנו לתדריך. לאחר שתיאר את ממצאי הבדיקה הוא הפתיע אותי כששיבח את החייל שירה. את דבריו סיכם במשפט שנחרת בזיכרוני: "עדיף שאתם תצטרכו להסביר לי למה יריתם, מאשר שאני אצטרך להסביר לאמא שלכם למה לא יריתם".
אבל מה קורה למי שיורה ואכן פוגע? האם מצבו באמת עדיף?
האזרח אופיר אברהם קיבל לפני מספר שבועות הודעה כי הוא יועמד לדין על מקרה שאירע לפני שמונה שנים בעת שירותו הצבאי. ארבעה חיילי מג"ב, שכמה מחבריהם נהרגו ב'סמטת המוות' בחברון, מואשמים בהריגת ערבי במהלך 'מסע נקמה'. חיילת שעצרה ערבייה שברשותה בקבוק מים, ביקשה ממנה לשתות מהם כדי להוכיח שאכן מדובר במים. הערבייה היססה, והחיילת אילצה אותה לשתות באיומי נשק. הבקבוק הכיל חומר מדלל שגרם לאשפוזה של האישה לכמה ימים. מדינת ישראל הגיש הכתב אישום גם במקרה הזה.
המדינה מתנערת מאנשי הביטחון
"זה מדהים", אומר שמואל (זנגי) מידד, העומד בראש עמותת 'חננו' המסייעת במקרים מעין אלו. "המדינה, זאת ששלחה אותם, מתנכרת להם לחלוטין. כתבי האישום האלה נופלים על האנשים כרעם ביום בהיר. הם לא יודעים מאיפה זה בא להם. ניקח את המקרה של אופיר אברהם, למשל, האיש הוא אזרח כבר כמה שנים טובות. במהלך השירות שלו הוא רדף אחרי מחבל שלא עצר במחסום, ירה בו ברגליים ולבסוף הרג אותו בירי שבוצע לא דרך הכוונות. בדיעבד התברר שהמחבל היה 'סתם' גנב רכב ידוע באזור שברח מהכלא ונמלט מהמחסום עם רכב גנוב. הוא נשפט בזמנו בצבא והורד בדרגה. והנה היום, אחרי שמונה שנים, נזכרים פתאום להעמיד אותו שוב לדין".
למה לדעתך זה קורה?
"כי יש לחץ מצד כל מיני ארגונים בינלאומיים כמו אמנסטי, שעוברים על תיקי החקירות ודוחפים את הממשלה להראות שהיא מטפלת בחיילים ובאזרחים שלה בלי משוא פנים. יש לי קרוב משפחה בארה"ב, שאלתי אותו אם גם שם רואים בטלוויזיה חיילים אמריקנים שפוגעים באזרחים תמימים בעיראק. הוא צחק עלי. הוא הסביר לי שהאמריקנים לא נותנים בכלל לארגונים כאלה להיכנס לאזורי הלחימה. הפרדוקס הוא שכל זה קורה כשבראשות הממשלה עומד אדם שאותו עצמו אפשר להגדיר כ'נפגע טרור משפטי'. הרי אותו אריק שרון הודח מכהונתו כשר הביטחון בידי ועדת חקירה ממלכתית, ולאחרונה גם התנהלו נגדו הליכים משפטיים בבלגיה".
עמותת חננו, שהוקמה לפני כשנה וחצי על ידי שמואל מידד, הציבה לעצמה מטרה: לסייע לחיילים ואזרחים שהגנו על עצמם או שפעלו מתוך מצוקה ביטחונית, ונקלעו עקב כך לקשיים משפטיים, כלכליים ולעתים אף נפשיים. בראש העמותה עומדים הרבנים ישראל שליסל מטלמון ודני היזמי מחברון. זנגי, תושב חברון ואב לשמונה, נהג במקצועו, הוא הרוח החיה בעמותה. יוסי ליבוביץ', שבנו אלעזר נרצח לפני כשנה, ואסף פריד מסייעים לו בפעילות. כולם עובדים בהתנדבות. לעמותה עובד אחד בשכר עורך דין צעיר המסייע לפונים בטיפול הראשוני ובמקרים קלים.
חננו עוזרים בכל המישורים
זנגי: "אסף הוא אחד הבודדים שירו על המכונית שלהם והם הצליחו להשיב באש ולפגוע ביורים. צריך הרבה מיומנות כדי לעשות את זה".
אסף: "המקרה אירע לפני כשלוש שנים באחד הכפרים ליד ביתי בנגוהות. אחד הכדורים פגע בי במותן, אבל הצלחתי לעצור, לכוון ולפצוע את המחבל. בגלל שרק שנה לפני כן הייתי מ"פ בגזרה, המפקדים הבכירים באזור הכירו אותי והבינו מיד שפעלתי מתוך הגנה עצמית. אחרי תחקיר קצר התיק נסגר. תוך מספר ימים המחבל הפצוע נלכד והוביל את החוקרים לשאר חברי החולייה היורה".
אבל לא לכולם יש מזל כזה. סמ"ר אלעזר ליבוביץ', בנו של יוסי, הספיק לדרוך את נשקו אך נורה בידי המחבלים. בפיגוע, שהתרחש לפני כשנה בדרום הר חברון, נהרגו גם בני הזוג דיקשטיין ובנם שובאל.
לייבוביץ': "אלעזר תמיד אמר שכשהוא ייקלע לפיגוע, הוא יהיה הראשון שיירה. הוא נסע תמיד עם הנשק מוכן לירי, אבל הוא לא הספיק להגיב".
זנגי, איזה סיוע אתם נותנים?
"אנחנו עוזרים בכמה תחומים. במישור הכספי, אדם כזה צריך פתאום להוציא כספים כדי לשלם לעורך דין. הוא נאלץ לקחת חופש מהעבודה כדי להתייצב לחקירות ולדיונים בבתי משפט וכך גם פרנסתו נפגעת. חוץ מזה, לתביעות פליליות מתלוות לעתים קרובות תביעות אזרחיות בסכומים גבוהים מצד בני משפחתו של הנפגע.
"אנו מסייעים גם במישור המשפטי. יש לנו, כאמור, עורך דין שלנו שיכול לתת מענה ראשוני, ואנחנו מנחים את הפונים אלינו, שלא תמיד יודעים איך להתמודד עם המערכת המשפטית. במקרה שאדם הורשע ונידון לעונש לא פרופורציוני, אנחנו מנסים להפעיל לחץ ציבורי כדי לקצר את עונשו או לחון אותו.
"פן נוסף של הסיוע שלנו, אולי דווקא החשוב ביותר, הוא העזרה הנפשית לאיש ולמשפחתו. לא תמיד למשפחה של עצור, שלעתים גרה בהתנחלות מרוחקת, יש אפשרות להגיע לדיונים בבית המשפט או לבקר אותו במעצר. אנחנו דואגים להם להסעות. לפעמים עצם העובדה שאנחנו מתייצבים בבית המשפט והאיש רואה שיש מי שדואג לו, שיש מי שאכפת לו, כבר עוזרת".
תן לי דוגמא לטיפ משפטי שאתם נותנים?
"אנחנו מציעים לפונים אלינו לצלם בכמה העתקים את כל מסמכי התביעה שהם מקבלים, כי בדרך כלל צריכים למסור אותם לעורך הדין, ואחר-כך, כשרוצים לעבור לעורך דין אחר, נאלצים להתרוצץ אחרי המסמכים".
פדיון שבויים
אתה באמת משוכנע שיש התנכלות לאנשים שפוגעים בערבים בנסיבות ביטחוניות?
"אני אתן לך כמה דוגמאות. הראשונה: דוד שרביט, קבלן בניין מהר ברכה, נשוי ואב לחמישה. לפני כשמונה שנים הוא ירה ופצע ערבי שזרק עליו אבנים. הוא נשפט למאסר ממושך וישב בבית סוהר חמש שנים. מאז נאסר עליו להחזיק נשק. בעקבות המצב הביטחוני הקשה הוא רכש לעצמו רובה ציד לצורך הגנה עצמית. שרביט נעצר ונידון לשנתיים וחצי(!) על החזקת נשק בלתי חוקי זהו עונש חמור במיוחד על עבירה מסוג זה. למרות התנהגותו הטובה, לא נוכה לו שליש מתקופת המאסר. דוגמא נוספת היא של ע', תושב אזור שילה, שיצא כמאבטח של טיול. סמוך לשילה נזרקו אבנים על האוטובוס שהוא אבטח והוא יצא ופתח באש. כתוצאה מהירי נפגע ערבי, שהחלים בינתיים. ע' ישב במעצר עד תום ההליכים במשך חצי שנה, אחר-כך הורשע בעבירה קלה יחסית ושוחרר. בינתיים הוגשה נגדו תביעה אזרחית, ופסק הדין חייב אותו לשלם 270,000 שקלים! יש לי עוד דוגמאות רבות".
זנגי אומנם ייסד את העמותה באופן פורמלי לפני כשנה וחצי, אך הוא פעיל מזה שנים בעזרה לנאשמים ומורשעים. בין השאר פעל באמצע שנות השמונים למען שחרורם של אנשי המחתרת היהודית: מנחם לבני, יהודה עציון, נתנזון, זמביש ואחרים. לאחר חתימת הסכמי 'וואי' ארגן מכתב לנשיא המדינה שעליו חתמו כ-25 חברי כנסת, התובע את שחרורם של האסירים היהודיים.
"בימים הקרובים, במסגרת הסכמי וואי", נאמר במכתב, "מתכוונת ממשלת ישראל לשחרר מאות מחבלים. על אף התנגדותנו לשחרור המחבלים הנוראיים, אי שחרורם של האסירים היהודיים מהווה מדיניות של איפה ואיפה כלפיהם. חתימתנו אינה מהווה בשום אופן הסכמה עם מעשיהם, אם כי איננו מתעלמים מהרקע הקשה של אותם מעשים. יהודים אלה נמקים בכלא כבר שנים ארוכות. בעוד הם יושבים מאחורי סורג ובריח בהותירם משפחות סובלות ולעתים אף שכולות, הם רואים כיצד מחבלים, וביניהם רוצחים שפלים, עושים את דרכם אל חיק עמם ומשפחתם אל החופש. אנו קוראים לך, נוכח השחרור הצפוי של המחבלים, לפעול נמרצות לתקון עוול זה". על המכתב חתמו בין השאר חברי הכנסת אבנר חי שאקי, מאיר פרוש, ישראל כ"ץ, רפאל איתן, מיכאל קליינר ורחבעם זאבי. גנדי, אגב, סירב לחתום תחילה על המכתב, עד שיתקנו שגיאת תחביר שמצא בו.
זנגי: "בעקבות המכתב לנשיא ויצמן, קוצר עונשם של כל 14 האסירים היהודיים בצורה משמעותית. הנשיא פשוט השתכנע מהנימוקים שלנו. טענה נוספת שהעלנו בפניו היא שיש לחון את האסירים היהודיים הלאומיים, בגלל התקדים של חנינת אנשי השב"כ מקו 300. כזכור, הנשיא הרצוג ז"ל העניק חנינות לאנשי השב"כ שנחשדו ברצח המחבלים עוד לפני שהחלו נגדם בהליכים משפטיים. הטיעון שלי היה אם אנשי השב"כ, שהם נציגים של כולנו ועשו את מעשיהם בשליחות המדינה, מה שהופך את העניין לחמור במיוחד, בכל זאת קיבלו חנינה, קל וחומר 14 האסירים היהודיים, שהם אנשים פרטיים שעשו את מעשיהם על דעת עצמם בלבד ולא התיימרו לייצג את המדינה".
הש"ג שוב משלם
זנגי, מה מניע אותך במשך כל השנים?
"מה שמציק לי במיוחד זה המצב שבו אנשים רגילים, כמוני וכמוך, הופכים פתאום לנזקקים. אדם בסך הכל נוסע לעבודה, כמנהגו מדי יום, ופתאום הוא הופך לנאשם. הרי כולנו בעצם אשמים במצב, כי לא עשינו מספיק כדי לשפר אותו. המטרה המרכזית שלי היא להעביר לפונים אלינו את המסר שהם לא לבד בעסק הזה. שזו תופעה שרבים נפגעים ממנה ויש לא מעט אנשים שלא מקבלים אותה ומוכנים להילחם בה. אני רוצה להדגיש שאנחנו פועלים למען כל מי שנזקק. עכשיו, למשל, אנחנו מסייעים לארבעת חיילי מג"ב אחד מנהריה, השני מאזור רמת השרון, השלישי יוצא בריה"מ מבאר שבע והרביעי מדלית אל-כרמל".
לייבוביץ': "יש כאן תופעה שהתחילה לדעתי כבר במלחמת יום כיפור: התנערות הדרגים הגבוהים מאחריות. כמו שגולדה ודיין לא לקחו מיד אחריות על המחדל, כמו שבליל הגלשונים האשימו רק את הש"ג, כך החייל או האזרח שנקלעים למצב בלתי אפשרי חוטפים את כל האשמה. הדרג הגבוה, לעומת זאת, שלא נותן פתרון למצב, יוצא תמיד נקי".
אסף: "חייל שיוצא לפעילות יודע שהצבא יספק לו אוכל, בגדים, ציוד לחימה. שאם חלילה יפצע, ידאגו לחלץ אותו, ואם חלילה ייהרג, משרד הביטחון ידאג למשפחתו. אבל כשמדובר במישור המשפטי החייל מופקר, פתאום הוא צריך לדאוג לעצמו להגנה משפטית. למה שהפרקליטות הצבאית לא תגן עליו? הרי הוא לא יצא למלחמה על דעת עצמו".
זנגי: "אין ספק שמטרת הפעילות המשפטית הזו היא החלשת החיילים והאזרחים. הם רוצים לגרום להם לחשוב פעמיים ושלוש לפני שהם לוחצים על ההדק, ולפעמים ההיסוס הזה יכול להיות ההבדל בין חיים ומוות".
כיצד אתם ממנים את הפעולות שלכם?
זנגי נאנח. כרגע אין להם עדיין פטרון כל התורמים הם עמך. "לא מזמן קיבלתי תרומה ממישהו ממעלה-אדומים, 500 שקלים", מספר זנגי, "וזו נחשבת תרומה גדולה מאוד, עובדה שאני זוכר אותה".
ניכר בו בזנגי, שהמגע עם התקשורת אינו נוח לו. "זו הפעם הראשונה שאנחנו בעצם נחשפים", הוא אומר, "אבל כנראה שאין ברירה, זה חלק מכללי המשחק". זנגי רק מקווה ש"על כל ארבע או חמש פניות שנקבל אחרי הכתבה מאנשים שמבקשים סיוע, נקבל גם פנייה אחת ממישהו שירצה לתרום".
שקולניק: הרגשתי שלא שכחו אותי
אחד האסירים שעונשם קוצר על ידי הנשיא דאז, ויצמן, הוא יורם שקולניק. כזכור, שקולניק הורשע בידי בית המשפט המחוזי באשמת רצח ונידון למאסר עולם. בעקבות לחץ ציבורי קצב הנשיא את עונשו ל-11 שנים. המקרה אירע בשנת 1993, כשמחבל חמוש בסכין וברימון דקר ופצע את משה דויטש. דויטש ויאיר הר-סיני הי"ד (איש סוסיא, שנרצח לפני כשנתיים בידי מחבלים) השתלטו עליו וקשרו אותו. בשלב זה הגיע שקולניק, ששמע על המקרה ברשת הקשר, ירה במחבל והרגו. שקולניק שוחרר, בסופו של דבר, בתום שמונה שנות מאסר, לאחר שוועדת השחרורים ניכתה שליש מתקופת המאסר שנקצבה לו בידי הנשיא. פנייה לבג"ץ נגד החלטת השחרור נדחתה.
שקולניק: "העבודה שאנשי חננו עושים חשובה מאוד. הם פעלו במישור הפוליטי, לחצו על חברי כנסת ואישי ציבור, פנו לנשיא, ארגנו הפגנות וביקורי ח"כים בכלא. בנוסף הם עזרו במישור האישי, כלומר דאגו לי ולמשפחתי. במקרה שלי, אני חושב שהעזרה הגדולה ביותר היתה דווקא זו שהוענקה לאשתי ע"י זנגי ומשפחתו. הם דאגו להיות איתה בקשר רצוף, לתת לה את ההרגשה שהיא לא לבד, שיש מי שאכפת לו. כמה פעמים הם הזמינו אותה אליהם לשבת ונתנו לה הרגשה משפחתית.
"פעם אחת זנגי ואשתו לקחו אותה למסעדה, כדי שתתאוורר קצת ותצא מהלחץ. מעבר לכך, לאסיר דתי יש הרבה בעיות בבית הסוהר. אני זוכר שבחנוכה רציתי להדליק חנוכייה עם שמן, אלא שקצין הביטחון של הכלא, שהוא דרוזי, הוציא 'פסק הלכה' שמותר להדליק רק נרות. אני לא מאשים אותו, זה מה שהוא הכיר. הייתי צריך עזרה מבחוץ כדי שהעניין יסודר. דוגמה אחרת לבעיה היא הצינוק. מכיוון שמדובר בתא קטן שמכיל גם שירותים, אי אפשר להתפלל שם. ויש עוד לא מעט דוגמאות שקשורות לענייני שבת, כשרות וחגים, וגם לחופשות קצרות לצורך יציאה לאירועים.
"האסיר לא תמיד מצליח במקרים כאלה לשכנע את שלטונות הכלא להכיר בבעיה, ולכן הלחץ החיצוני דרך גורמים כמו חננו חשוב במיוחד. יש להם ניסיון רב; הם יודעים עם מי צריך לדבר בשב"ס ובכנסת ואיך להגיע אליו במהירות. זה מחמם את הלב לדעת שיש מי שדואג, שכל הזמן חושב איך לעזור ואיך לקצר את תקופת המאסר. בקיצור שלא שכחו אותי".
אבל מה קורה למי שיורה ואכן פוגע? האם מצבו באמת עדיף?
האזרח אופיר אברהם קיבל לפני מספר שבועות הודעה כי הוא יועמד לדין על מקרה שאירע לפני שמונה שנים בעת שירותו הצבאי. ארבעה חיילי מג"ב, שכמה מחבריהם נהרגו ב'סמטת המוות' בחברון, מואשמים בהריגת ערבי במהלך 'מסע נקמה'. חיילת שעצרה ערבייה שברשותה בקבוק מים, ביקשה ממנה לשתות מהם כדי להוכיח שאכן מדובר במים. הערבייה היססה, והחיילת אילצה אותה לשתות באיומי נשק. הבקבוק הכיל חומר מדלל שגרם לאשפוזה של האישה לכמה ימים. מדינת ישראל הגיש הכתב אישום גם במקרה הזה.
המדינה מתנערת מאנשי הביטחון
"זה מדהים", אומר שמואל (זנגי) מידד, העומד בראש עמותת 'חננו' המסייעת במקרים מעין אלו. "המדינה, זאת ששלחה אותם, מתנכרת להם לחלוטין. כתבי האישום האלה נופלים על האנשים כרעם ביום בהיר. הם לא יודעים מאיפה זה בא להם. ניקח את המקרה של אופיר אברהם, למשל, האיש הוא אזרח כבר כמה שנים טובות. במהלך השירות שלו הוא רדף אחרי מחבל שלא עצר במחסום, ירה בו ברגליים ולבסוף הרג אותו בירי שבוצע לא דרך הכוונות. בדיעבד התברר שהמחבל היה 'סתם' גנב רכב ידוע באזור שברח מהכלא ונמלט מהמחסום עם רכב גנוב. הוא נשפט בזמנו בצבא והורד בדרגה. והנה היום, אחרי שמונה שנים, נזכרים פתאום להעמיד אותו שוב לדין".
למה לדעתך זה קורה?
"כי יש לחץ מצד כל מיני ארגונים בינלאומיים כמו אמנסטי, שעוברים על תיקי החקירות ודוחפים את הממשלה להראות שהיא מטפלת בחיילים ובאזרחים שלה בלי משוא פנים. יש לי קרוב משפחה בארה"ב, שאלתי אותו אם גם שם רואים בטלוויזיה חיילים אמריקנים שפוגעים באזרחים תמימים בעיראק. הוא צחק עלי. הוא הסביר לי שהאמריקנים לא נותנים בכלל לארגונים כאלה להיכנס לאזורי הלחימה. הפרדוקס הוא שכל זה קורה כשבראשות הממשלה עומד אדם שאותו עצמו אפשר להגדיר כ'נפגע טרור משפטי'. הרי אותו אריק שרון הודח מכהונתו כשר הביטחון בידי ועדת חקירה ממלכתית, ולאחרונה גם התנהלו נגדו הליכים משפטיים בבלגיה".
עמותת חננו, שהוקמה לפני כשנה וחצי על ידי שמואל מידד, הציבה לעצמה מטרה: לסייע לחיילים ואזרחים שהגנו על עצמם או שפעלו מתוך מצוקה ביטחונית, ונקלעו עקב כך לקשיים משפטיים, כלכליים ולעתים אף נפשיים. בראש העמותה עומדים הרבנים ישראל שליסל מטלמון ודני היזמי מחברון. זנגי, תושב חברון ואב לשמונה, נהג במקצועו, הוא הרוח החיה בעמותה. יוסי ליבוביץ', שבנו אלעזר נרצח לפני כשנה, ואסף פריד מסייעים לו בפעילות. כולם עובדים בהתנדבות. לעמותה עובד אחד בשכר עורך דין צעיר המסייע לפונים בטיפול הראשוני ובמקרים קלים.
חננו עוזרים בכל המישורים
זנגי: "אסף הוא אחד הבודדים שירו על המכונית שלהם והם הצליחו להשיב באש ולפגוע ביורים. צריך הרבה מיומנות כדי לעשות את זה".
אסף: "המקרה אירע לפני כשלוש שנים באחד הכפרים ליד ביתי בנגוהות. אחד הכדורים פגע בי במותן, אבל הצלחתי לעצור, לכוון ולפצוע את המחבל. בגלל שרק שנה לפני כן הייתי מ"פ בגזרה, המפקדים הבכירים באזור הכירו אותי והבינו מיד שפעלתי מתוך הגנה עצמית. אחרי תחקיר קצר התיק נסגר. תוך מספר ימים המחבל הפצוע נלכד והוביל את החוקרים לשאר חברי החולייה היורה".
אבל לא לכולם יש מזל כזה. סמ"ר אלעזר ליבוביץ', בנו של יוסי, הספיק לדרוך את נשקו אך נורה בידי המחבלים. בפיגוע, שהתרחש לפני כשנה בדרום הר חברון, נהרגו גם בני הזוג דיקשטיין ובנם שובאל.
לייבוביץ': "אלעזר תמיד אמר שכשהוא ייקלע לפיגוע, הוא יהיה הראשון שיירה. הוא נסע תמיד עם הנשק מוכן לירי, אבל הוא לא הספיק להגיב".
זנגי, איזה סיוע אתם נותנים?
"אנחנו עוזרים בכמה תחומים. במישור הכספי, אדם כזה צריך פתאום להוציא כספים כדי לשלם לעורך דין. הוא נאלץ לקחת חופש מהעבודה כדי להתייצב לחקירות ולדיונים בבתי משפט וכך גם פרנסתו נפגעת. חוץ מזה, לתביעות פליליות מתלוות לעתים קרובות תביעות אזרחיות בסכומים גבוהים מצד בני משפחתו של הנפגע.
"אנו מסייעים גם במישור המשפטי. יש לנו, כאמור, עורך דין שלנו שיכול לתת מענה ראשוני, ואנחנו מנחים את הפונים אלינו, שלא תמיד יודעים איך להתמודד עם המערכת המשפטית. במקרה שאדם הורשע ונידון לעונש לא פרופורציוני, אנחנו מנסים להפעיל לחץ ציבורי כדי לקצר את עונשו או לחון אותו.
"פן נוסף של הסיוע שלנו, אולי דווקא החשוב ביותר, הוא העזרה הנפשית לאיש ולמשפחתו. לא תמיד למשפחה של עצור, שלעתים גרה בהתנחלות מרוחקת, יש אפשרות להגיע לדיונים בבית המשפט או לבקר אותו במעצר. אנחנו דואגים להם להסעות. לפעמים עצם העובדה שאנחנו מתייצבים בבית המשפט והאיש רואה שיש מי שדואג לו, שיש מי שאכפת לו, כבר עוזרת".
תן לי דוגמא לטיפ משפטי שאתם נותנים?
"אנחנו מציעים לפונים אלינו לצלם בכמה העתקים את כל מסמכי התביעה שהם מקבלים, כי בדרך כלל צריכים למסור אותם לעורך הדין, ואחר-כך, כשרוצים לעבור לעורך דין אחר, נאלצים להתרוצץ אחרי המסמכים".
פדיון שבויים
אתה באמת משוכנע שיש התנכלות לאנשים שפוגעים בערבים בנסיבות ביטחוניות?
"אני אתן לך כמה דוגמאות. הראשונה: דוד שרביט, קבלן בניין מהר ברכה, נשוי ואב לחמישה. לפני כשמונה שנים הוא ירה ופצע ערבי שזרק עליו אבנים. הוא נשפט למאסר ממושך וישב בבית סוהר חמש שנים. מאז נאסר עליו להחזיק נשק. בעקבות המצב הביטחוני הקשה הוא רכש לעצמו רובה ציד לצורך הגנה עצמית. שרביט נעצר ונידון לשנתיים וחצי(!) על החזקת נשק בלתי חוקי זהו עונש חמור במיוחד על עבירה מסוג זה. למרות התנהגותו הטובה, לא נוכה לו שליש מתקופת המאסר. דוגמא נוספת היא של ע', תושב אזור שילה, שיצא כמאבטח של טיול. סמוך לשילה נזרקו אבנים על האוטובוס שהוא אבטח והוא יצא ופתח באש. כתוצאה מהירי נפגע ערבי, שהחלים בינתיים. ע' ישב במעצר עד תום ההליכים במשך חצי שנה, אחר-כך הורשע בעבירה קלה יחסית ושוחרר. בינתיים הוגשה נגדו תביעה אזרחית, ופסק הדין חייב אותו לשלם 270,000 שקלים! יש לי עוד דוגמאות רבות".
זנגי אומנם ייסד את העמותה באופן פורמלי לפני כשנה וחצי, אך הוא פעיל מזה שנים בעזרה לנאשמים ומורשעים. בין השאר פעל באמצע שנות השמונים למען שחרורם של אנשי המחתרת היהודית: מנחם לבני, יהודה עציון, נתנזון, זמביש ואחרים. לאחר חתימת הסכמי 'וואי' ארגן מכתב לנשיא המדינה שעליו חתמו כ-25 חברי כנסת, התובע את שחרורם של האסירים היהודיים.
"בימים הקרובים, במסגרת הסכמי וואי", נאמר במכתב, "מתכוונת ממשלת ישראל לשחרר מאות מחבלים. על אף התנגדותנו לשחרור המחבלים הנוראיים, אי שחרורם של האסירים היהודיים מהווה מדיניות של איפה ואיפה כלפיהם. חתימתנו אינה מהווה בשום אופן הסכמה עם מעשיהם, אם כי איננו מתעלמים מהרקע הקשה של אותם מעשים. יהודים אלה נמקים בכלא כבר שנים ארוכות. בעוד הם יושבים מאחורי סורג ובריח בהותירם משפחות סובלות ולעתים אף שכולות, הם רואים כיצד מחבלים, וביניהם רוצחים שפלים, עושים את דרכם אל חיק עמם ומשפחתם אל החופש. אנו קוראים לך, נוכח השחרור הצפוי של המחבלים, לפעול נמרצות לתקון עוול זה". על המכתב חתמו בין השאר חברי הכנסת אבנר חי שאקי, מאיר פרוש, ישראל כ"ץ, רפאל איתן, מיכאל קליינר ורחבעם זאבי. גנדי, אגב, סירב לחתום תחילה על המכתב, עד שיתקנו שגיאת תחביר שמצא בו.
זנגי: "בעקבות המכתב לנשיא ויצמן, קוצר עונשם של כל 14 האסירים היהודיים בצורה משמעותית. הנשיא פשוט השתכנע מהנימוקים שלנו. טענה נוספת שהעלנו בפניו היא שיש לחון את האסירים היהודיים הלאומיים, בגלל התקדים של חנינת אנשי השב"כ מקו 300. כזכור, הנשיא הרצוג ז"ל העניק חנינות לאנשי השב"כ שנחשדו ברצח המחבלים עוד לפני שהחלו נגדם בהליכים משפטיים. הטיעון שלי היה אם אנשי השב"כ, שהם נציגים של כולנו ועשו את מעשיהם בשליחות המדינה, מה שהופך את העניין לחמור במיוחד, בכל זאת קיבלו חנינה, קל וחומר 14 האסירים היהודיים, שהם אנשים פרטיים שעשו את מעשיהם על דעת עצמם בלבד ולא התיימרו לייצג את המדינה".
הש"ג שוב משלם
זנגי, מה מניע אותך במשך כל השנים?
"מה שמציק לי במיוחד זה המצב שבו אנשים רגילים, כמוני וכמוך, הופכים פתאום לנזקקים. אדם בסך הכל נוסע לעבודה, כמנהגו מדי יום, ופתאום הוא הופך לנאשם. הרי כולנו בעצם אשמים במצב, כי לא עשינו מספיק כדי לשפר אותו. המטרה המרכזית שלי היא להעביר לפונים אלינו את המסר שהם לא לבד בעסק הזה. שזו תופעה שרבים נפגעים ממנה ויש לא מעט אנשים שלא מקבלים אותה ומוכנים להילחם בה. אני רוצה להדגיש שאנחנו פועלים למען כל מי שנזקק. עכשיו, למשל, אנחנו מסייעים לארבעת חיילי מג"ב אחד מנהריה, השני מאזור רמת השרון, השלישי יוצא בריה"מ מבאר שבע והרביעי מדלית אל-כרמל".
לייבוביץ': "יש כאן תופעה שהתחילה לדעתי כבר במלחמת יום כיפור: התנערות הדרגים הגבוהים מאחריות. כמו שגולדה ודיין לא לקחו מיד אחריות על המחדל, כמו שבליל הגלשונים האשימו רק את הש"ג, כך החייל או האזרח שנקלעים למצב בלתי אפשרי חוטפים את כל האשמה. הדרג הגבוה, לעומת זאת, שלא נותן פתרון למצב, יוצא תמיד נקי".
אסף: "חייל שיוצא לפעילות יודע שהצבא יספק לו אוכל, בגדים, ציוד לחימה. שאם חלילה יפצע, ידאגו לחלץ אותו, ואם חלילה ייהרג, משרד הביטחון ידאג למשפחתו. אבל כשמדובר במישור המשפטי החייל מופקר, פתאום הוא צריך לדאוג לעצמו להגנה משפטית. למה שהפרקליטות הצבאית לא תגן עליו? הרי הוא לא יצא למלחמה על דעת עצמו".
זנגי: "אין ספק שמטרת הפעילות המשפטית הזו היא החלשת החיילים והאזרחים. הם רוצים לגרום להם לחשוב פעמיים ושלוש לפני שהם לוחצים על ההדק, ולפעמים ההיסוס הזה יכול להיות ההבדל בין חיים ומוות".
כיצד אתם ממנים את הפעולות שלכם?
זנגי נאנח. כרגע אין להם עדיין פטרון כל התורמים הם עמך. "לא מזמן קיבלתי תרומה ממישהו ממעלה-אדומים, 500 שקלים", מספר זנגי, "וזו נחשבת תרומה גדולה מאוד, עובדה שאני זוכר אותה".
ניכר בו בזנגי, שהמגע עם התקשורת אינו נוח לו. "זו הפעם הראשונה שאנחנו בעצם נחשפים", הוא אומר, "אבל כנראה שאין ברירה, זה חלק מכללי המשחק". זנגי רק מקווה ש"על כל ארבע או חמש פניות שנקבל אחרי הכתבה מאנשים שמבקשים סיוע, נקבל גם פנייה אחת ממישהו שירצה לתרום".
שקולניק: הרגשתי שלא שכחו אותי
אחד האסירים שעונשם קוצר על ידי הנשיא דאז, ויצמן, הוא יורם שקולניק. כזכור, שקולניק הורשע בידי בית המשפט המחוזי באשמת רצח ונידון למאסר עולם. בעקבות לחץ ציבורי קצב הנשיא את עונשו ל-11 שנים. המקרה אירע בשנת 1993, כשמחבל חמוש בסכין וברימון דקר ופצע את משה דויטש. דויטש ויאיר הר-סיני הי"ד (איש סוסיא, שנרצח לפני כשנתיים בידי מחבלים) השתלטו עליו וקשרו אותו. בשלב זה הגיע שקולניק, ששמע על המקרה ברשת הקשר, ירה במחבל והרגו. שקולניק שוחרר, בסופו של דבר, בתום שמונה שנות מאסר, לאחר שוועדת השחרורים ניכתה שליש מתקופת המאסר שנקצבה לו בידי הנשיא. פנייה לבג"ץ נגד החלטת השחרור נדחתה.
שקולניק: "העבודה שאנשי חננו עושים חשובה מאוד. הם פעלו במישור הפוליטי, לחצו על חברי כנסת ואישי ציבור, פנו לנשיא, ארגנו הפגנות וביקורי ח"כים בכלא. בנוסף הם עזרו במישור האישי, כלומר דאגו לי ולמשפחתי. במקרה שלי, אני חושב שהעזרה הגדולה ביותר היתה דווקא זו שהוענקה לאשתי ע"י זנגי ומשפחתו. הם דאגו להיות איתה בקשר רצוף, לתת לה את ההרגשה שהיא לא לבד, שיש מי שאכפת לו. כמה פעמים הם הזמינו אותה אליהם לשבת ונתנו לה הרגשה משפחתית.
"פעם אחת זנגי ואשתו לקחו אותה למסעדה, כדי שתתאוורר קצת ותצא מהלחץ. מעבר לכך, לאסיר דתי יש הרבה בעיות בבית הסוהר. אני זוכר שבחנוכה רציתי להדליק חנוכייה עם שמן, אלא שקצין הביטחון של הכלא, שהוא דרוזי, הוציא 'פסק הלכה' שמותר להדליק רק נרות. אני לא מאשים אותו, זה מה שהוא הכיר. הייתי צריך עזרה מבחוץ כדי שהעניין יסודר. דוגמה אחרת לבעיה היא הצינוק. מכיוון שמדובר בתא קטן שמכיל גם שירותים, אי אפשר להתפלל שם. ויש עוד לא מעט דוגמאות שקשורות לענייני שבת, כשרות וחגים, וגם לחופשות קצרות לצורך יציאה לאירועים.
"האסיר לא תמיד מצליח במקרים כאלה לשכנע את שלטונות הכלא להכיר בבעיה, ולכן הלחץ החיצוני דרך גורמים כמו חננו חשוב במיוחד. יש להם ניסיון רב; הם יודעים עם מי צריך לדבר בשב"ס ובכנסת ואיך להגיע אליו במהירות. זה מחמם את הלב לדעת שיש מי שדואג, שכל הזמן חושב איך לעזור ואיך לקצר את תקופת המאסר. בקיצור שלא שכחו אותי".