הרוח הנעימה שנשבה על פסגות ההרים ליטפה את הפנים. ירדנו במורד הכביש. מזג האוויר היה נפלא, וכך גם המראות שליוו אותנו. עברנו את המחסום של צה"ל, שום איום לא נראה באופק, יום שגרתי לתושבים באזורינו.
לכאורה.
לפנינו ומאחורינו נסעו משאיות שנשאו על גביהן אבנים ענקיות. הן טיפסו במעלה הדרך ועיכבו את התנועה שהתנהלה בעצלתיים. נהגים על הכביש הזה רגילים במראות מסוג זה ואף משתדלים לעקוף את המשאיות הללו, המעכבות באופן משמעותי את התנועה. נהגי המשאיות אף לרוב מפנים מקום על הכביש על מנת שהנהגים יוכלו לעקוף אותם.
אלא שמתברר שהנהגים היהודיים הנוסעים על הכביש ועוקפים את המשאיות, עוקפים בלא לדעת גם את הבעיה שנושאות המשאיות על גבם. יותר נכון, הם פשוט לא יודעים שקיימת בעיה, ולא סתם בעיה אלא המפגע האקולוגי החמור ביותר בישראל, שיגרום לכך שעוד טרם יפנו את המאחזים מן האדמה, תתפנה האדמה מן המאחזים.
המתנחל שמכיר את הארץ
"זאת התופעה החמורה ביותר בארץ ישראל", אומר אריה קליין היושב לידי. קליין, ששימש מדריך בכיר בגופים שונים כמו רשות שמורות הטבע וגופים נוספים העוסקים בידיעת הארץ, הוא ידען בלתי נדלה בכל נושאי ארץ ישראל. כל מי שעוסק בידיעת הארץ מכיר אותו. לא פעם, בתום השתלמות בידיעת הארץ לאקדמאים בכירים, ביניהם גם אנשי שמאל מובהקים, הם הופתעו לשמוע כי האיש שהפתיע אותם בידיעותיו המעמיקות הוא בכלל תושב חברון.
ולא סתם תושב חברון, אלא אב ללא פחות מתשעה ילדים, כן ירבו, כלומר מתנחל בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, חלק בלתי נפרד מאחת החזיתות החמות ביותר של ההתיישבות ביש"ע. כל תדמיתו של המתנחל הקיצוני נשברה לרסיסים.
בתפקידו האחרון ריכז הדרכה במדרשת חברון, ועתה הוא עוסק בהדרכת טיולים ובחקר ההיסטוריה של חברון. בשרותי ההדרכה שלו מסתייעים לא רק זאטוטים מישיבות תיכוניות ואולפנות, אלא גם ואולי בעיקר מומחים לידיעת הארץ הרוצים להעשיר את ידיעותיהם ומסתייעים באריה קליין, שהוא אגב בנו של ר' אלי קליין, המנהל המיתולוגי של אם ישיבות ההסדר 'כרם ביבנה'.
"אנחנו, הנזעקים בצדק על פינוי מאחז, לא שמים לב שנגזלת מאתנו ארץ ישראל מתחת לרגליים", הוא אומר. כשקליין מספר על התופעה תוך כדי נסיעה, נפקחות לפתע העיניים ורואים את הנוף באור אחר. המשאיות המנומסות על נהגיהן החביבים המפנים את הכביש לכלי הרכב הקטנים הופכות לאויב מאיים.
לא רק לחובבי נוף וטבע, גם לאנשים רגילים, כאלה שמסלול חייהם נע בין העבודה לבית, זהו אויב מסוכן ביותר. במהירות עצומה נעלם ונשחק הנוף ואיכות החיים נפגעת, מה שעלול גם לגרום לירידה בערך הדירות במקומות כאלה. קחו לדוגמא את היישוב מעלה חבר; הנוף ההררי שלו כמעט נעלם. סביבו קמו מחצבות רבות, והפועלים הערבים עמלים על הפיכת ההר למישור.
"צריך לזכור את סדר הערכים הנכון", אומר קליין. "אנחנו מתיישבים בארץ ישראל כי זאת ארץ ישראל, ותחושת השייכות אל הארץ צריכה לעמוד ביסוד הקשר שלנו אליה. שייכות פירושו של דבר לשמור על הנוף".
אין רשות מפקחת
כמו שזה נראה מחלון מכוניתנו, השומרים של הנוף נרדמו כנראה בשמירה. אנחנו נוסעים. "תעצור כאן", מבקש אריה. הוא מצביע אל הוואדיות. בין ההרים מציץ לו ריבוע מגולח, ולידו ניצבות מכונות. כן, זוהי מחצבה. אודה ואבוש, פעמים רבות אני נוסע בכביש הזה, רואה את המראות אבל לא רואה אותם. מי בכלל שם את לבו למה שעושים כמה ערבים בצדי הדרכים אם אינם מחבלים?
אבל מתברר שלא רק שהם מחבלים באדמת הארץ ונופה, אלא אף עושים מזה כסף רב. "מדובר בתעשייה עצומה. פעם הערבי היה סמל לחיבור אל הקרקע. אנחנו בבואנו להתחבר אל השטח התבוננו בנופים התנ"כיים שלתוכם השתלבו הכורם בסוכה והפלאח הדש את תבואתו כמו לפני 2000 שנה, אך היום התמונה השתנתה לחלוטין. הכוח בשטחים רבים עבר לפלסטינים, ומבלי משים החלה להיחשף האמת המרה.
"הערבים, תושבי ההר, שייכים אל ביתם ואל משפחתם, אבל הקשר שלהם אל הסביבה הוא רופף ביותר. הוויכוח העמוק בינינו לבינם על השייכות אל הרי יהודה ושומרון בא כאן לידי חשיפה, והיא לא נעימה כלל", אומר אריה קליין.
אנו עומדים באמצע כביש חוצה יהודה, המוליך מגב הר חברון אל מישור החוף. הנוף הנשקף מדהים ביופיו. ביום טוב אפשר לראות מכאן גם את הים. ממרומיו אפשר לראות את כל אזור השפלה. למטה עובדות מספר מחצבות, שבהן ניתן לראות את הערבים עמלים במלוא הקצב. עכשיו אני רואה את הכל בעין אחרת. כך הולך הנוף ונעלם. היכן בדיוק ארגוני הירוקים? האם אין זה מעניין אותם?
אנחנו ממשיכים לנסוע. "אנחנו רואים כאן מערכת ענקית, שהופכת את נופי יהודה ושומרון להרבה כסף במהירות ויעילות, ללא כל חשיבה לטווח ארוך: לסחוט את הנוף כאן ומיד".
אין מישהו שצריך לתת רשיון לדבר כזה, לפקח?
"זאת השערורייה, שלא. אין כל רשות האוכפת את החוק בנושא הזה, כשמדובר כמובן ביש"ע. בתוך הקו הירוק לא יעלה על הדעת שמישהו יתחיל לחצוב אבנים ולמכור אותם, כי אז הוא יעבור על החוק 'השחתת פני מקרקעין'. ביש"ע כל אחד יכול להשחית את פני הקרקע וההר. יהודים לא יעזו כמובן, אז הערבים עושים זאת.
לכאורה רשות שמורות הטבע היא האחראית לאכיפת החוק, ובתוך תחומי הקו הירוק מסתובבים פקחים ששומרים על הקרקע, אבל ביש"ע אין רשות האחראית על כך. כששואלים אותם, הם אומרים שזה לא השטח שלנו. אין מי שאחראי לכך בשטח. את הפרצה הזאת מנצלים הפלסטינים.
פעם עוד היה פיקוח של קצין מטה ארכיאולוגיה, אבל כיום עבר רוב השטח לידם, ואיש כבר אינו מפקח. לא צריך רישיון, כל אחד יכול לעשות ככל העולה על רוחו. המשטרה אינה יכולה להתערב, וגם אם היתה צריכה היא לא היתה עושה זאת", אומר אריה קליין. הוא מספר כי התריע על התופעה יותר מפעם אחת באוזני הגורמים המתאימים, אך איש אינו לעשות דבר, וכל אחד מצפה שרעהו יוציא עבורו את הערמונים מהאש.
סכנה לנוף ולבריאות
סמוך לקיבוץ ראש צורים נמצאת אחת מ'משחטות' האבן הכבדות ביותר, מעט מזרחה מהשער לכיוון כפר בית פאג'ר. אי אפשר לטעות בדרך: אבק לבן ממלא את כל הסביבה, אבק של אבן. "אתה רואה", אומר קליין, "זוהי פסולת החציבה. חלק בסיסי מהבעיה הוא שרק חלק מהאבן ראוי להימכר, ולכן מסירים חלקים אדירים של סלע רך עד שמגיעים לרובדי הגיר והדולומיט הקשים. את הפסולת ועודפי האבן שופכים בכל מקום, ופסולת החציבה והמחצבות היא אסון לא קטן מהמחצבות עצמם.
"אזורים שלמים בדרום הר חברון, במזרח גוש עציון, ביהודה ובאזורים מקבילים בשומרון ובבנימין מכוסים ערמות לבנות של אבק ושברי אבן. על כל גבעה כמעט ניתן לראות את עקבות הפגיעה. שפיכת הפסולת נעשית בצורה בלתי מבוקרת, ההורסת אזורים חקלאים שלמים. הבעיה קיימת בצורה חריפה הרבה יותר בשומרון ובנימין, שם 'נעלמו' הרים רבים בצורה מסתורית. הם פשוט פורקו ונמכרו למרבה במחיר. מדובר בחורבן של ממש, בפגיעה לדורות. זהו נזק בלתי הפיך, שהופך את נוף הקדומים של ארץ ישראל לגל חורבות מעלות אבק.
טווח החשיבה של הערבים על הנוף אינו ארוך, שלא כמו שובל המשאיות הממתינות לקבל את הסחורה. פחד תוקף אותי, לפתע אני קולט ששנינו, קליין ואני, היהודים היחידים בתוך ים של משאיות ענקיות ונהגים פלסטינים גברתנים. אבל קליין לא מתרגש. אפילו בחברון הוא נחשב למטורף אמיתי. הוא יוצא מהמכונית, "בוא אחרי", הוא ממריץ אותי. בלית ברירה אני יוצא.
עד מהרה מגיע אלינו בריצה פלסטיני. יהודים עם כיפה, ועוד עם מצלמה, זה כבר חשוד מאוד. האיש מתעניין לרצוננו. "אני חוקר את האזור", מספר קליין, "וזה חבר שלי", הוא מציג אותי.
למי שייכת האדמה?
בתוך משטח ענק ממוקמות סככות, שקליין מזהיר אותי לא להתקרב אליהן. הסכנה היא לא הערבים אלא האבק העולה משם, שהוא מסוכן לבריאות. לפני הסככות עומדות משאיות שעליהם אבנים בלתי מסותתות. המשאיות מכניסות את האבנים לתוך הסככות, וכעבור זמן לא רב יוצאות אבני שיש של ממש.
הסחורה הזאת, שנלקחה ללא רשותו של איש, תימכר בכל מיני מקומות בארץ ובעולם. כאן הוא מרכז סיתות האבן של אזור יהודה, יש אחד נוסף בשומרון ועוד אחד בבנימין. תמורת האבן הזאת משלמים אנשים במיטב כספם.
אשר יגורתי בא. הפלסטיני שקודם שאל למעשינו הזעיק כנראה את הממונה הראשי, והוא בא. הממונה הוא איש בעל גוף, וכשהוא מתקרב אלינו אריה קליין מכין את אקדחו, מה שבטוח בטוח.
"שלום", הוא אומר בקול שלא בדיוק דורש שלום. "מה אתם מחפשים כאן?"
החלטתי ליטול את הפיקוד. "אני עיתונאי", אמרתי את האמת, "אני רוצה לבדוק את התופעה הזאת של חציבת האבן". האחראי האמין לנו כנראה, ונשם לרווחה. "עיתונאי זה בסדר גמור", הוא אמר. אפילו לא התעניין מאיזה עיתון. "תראו", הוא הסביר לנו, כמו מדריך תיירים במפעל גלידות ולא כמו גנב. "אנחנו כבר שנים רבות חוצבים באבן ומוכרים אותה. מכל הארץ באים לכאן, אפילו מכל העולם. אתם יודעים כמה כנסיות בעולם מצופות באבן שלנו?" הוא שואל בגאווה של שודד דרכים, "הרבה. אנחנו חוצבים בכל האזור".
ומה עם רישיון?
הפלסטיני צוחק צחוק לבבי. "רישיון, יעני מהממשלה?" הוא מתעניין.
כן.
"ממי בדיוק אתה חושב אני צריך לקבל רישיון, מהממשלה של אבו עמאר או של אבו מאזן? או אולי של אבו עומרי? שרון, שרון זה אבו עומרי", הוא מסביר את החידוד. "מאז האינתיפאדה אין כאן אף אחד שמבקש רישיון. גם לפני זה לא היה, אבל עכשיו גם אם רוצים אין, ולמה שיהיה? למי שייכת האדמה, הזאת לאבו מאזן?"
שוד לאור היום
מהרגע שבו דיברנו עם הממונה הפלסטיני לא הפריעו לנו לעבור במחצבה. נהגי המשאיות הפלסטינים וגם היהודים כבר לא לטשו עיניים תמהות. הסתובבנו עם המצלמה ללא הפרעה. לא נראה שמישהו פוחד מאתנו או מחשיפה עיתונאית, למרות שזהו כנראה הביקור הראשון של עיתונאי במקום.
משאיות עמדו בתור ארוך, הביאו את האבן הגולמית וקיבלו במקומה לוחות שיש. היו שם כמובן גם משאיות ריקות, רובן ישראליות נהוגות על ידי יהודים, שבאו לקנות סחורה. אלה שידעו את הבעייתיות שיש במעשיהם סרבו להצטלם או להתראיין, למרות הניסיונות לשכנע אותם. לא עזרה גם הנכונות המפתיעה, יש לומר, של מנהל המקום הפלסטיני להתראיין, אם כי להצטלם סירב גם הוא.
אחרי סדרת צילומים והתרשמויות המשכנו לנסוע דרומה. בין הוואדיות מתגלים עוד ועוד ריבועים לבנים, כולם מחצבות. מהן מתפצלים שבילים, שדרכם חוצות משאיות כבדות את הדרך. מתברר שהחברה המנהלת את המחצבה הגדילה לעשות, ואף שכרה אולם תצוגה גדול באזור התעשייה בפתח תקווה. שם היא מציגה את האבנים המקוריות וקוראת להמונים לבוא ולקנות אבנים מקוריות.
איש מההמונים הגודשים את האולם אינו מודע לתופעה. אף לא אחד מבין הקוראים שקרא את הפרסומת הזאת ואולי גם נענה לה לא העלה בדעתו כי מדובר בשודדי דרכים, השודדים את הארץ מבלי לתת את הדין. צריך לומר, הערבים אינם עוברים על שום חוק, משום שפשוט אין חוק בנושא החשוב הזה. באין חוק, הנוף הולך ונעלם, ואתו מתרחשת התופעה האקולוגית החמורה ביותר בארץ ישראל.
"אם בעבר החקלאות היתה המרכיב החקלאי הבסיסי ביו"ש, הרי שהיום תעשיית האבן הפכה להיות המרכיב הכלכלי הבולט ביותר בשטח", מסביר אריה קליין.
מאפיית האבן קשורה לרשות
עד הפקרת השטח לידיים ערביות, תעשיית האבן התקיימה בצורה מצומצמת. היו כפרים כגון בית פג'אר באזור יהודה שהתמחו בתעשיית האבן, אך שליטה ישראלית בשטחים הפתוחים הגבילה וניתבה את התעשייה הזאת לגדרים נורמלים. משנכנסה לשטח הרשות הפלסטינית החלה החגיגה הגדולה. בכל פינה החלו להיפתח שטחי חציבה ומפעלים לעיבוד אבן, ושטחים החלו להתכסות בפסולת אבן.
עד מהרה הפך הדבר לשיטפון של ממש. אין אפשרות לנסוע היום בכבישי יו"ש בלי לראות את טורי המשאיות עמוסות האבן, המשווקות את הנוף שלנו בכל רחבי המזרח התיכון. מתברר כי הרשות הפלסטינית נמנעת במפגיע להפעיל חוק כלשהו או להפעיל עיצומים נגד גנבי הנוף, משום שמאפיה שלמה קושרת את מוסדות הרשות וקבלני האבן הגדולים מבית לחם. אחד מהם הוא עבד חלים חאג'ה מבית לחם, האיש השולט בכוח הזרוע על כל התעשייה הזאת.
גם מדינת ישראל, מטעמיה שלה, מבקשת שלא להתערב, על אף שגניבות רבות בתחום הזה מתרחשת בגבולה. "תאר לך שמישהו היה מתחיל לחצוב באזור הגליל את האבנים ומשווק אותם ללא רשיון לכל העולם, האם היו עוברים על כך בשתיקה? האם לא היו מקימים קול זעקה? אם לא המשטרה אז ארגוני איכות הסביבה, הירוקים. היה חבר כנסת, שר, אנשי שינוי. אבל כאן חבל ארץ שלם הולך ונעלם, ולאיש לא אכפת", אומר לי קליין. מה שמזעזע הוא האדישות שלנו, כאילו מדובר בארץ אחרת, כאילו החורבן מתרחש מעבר לים.
חזרנו הביתה. התבוננתי היטב בכביש. כמו תמיד, גם הפעם טיפסו המשאיות בכבדות במעלה הרי חברון, וכמו תמיד גם הפעם הם פינו לי את הכביש. הן הרי לא ממהרות לשום מקום. תיכף יבואו לגנוב לי את הבית, כלומר את הקרקע שמתחת לבית. להשמיט את הקרקע מתחת לרגלי, לרגלי כולנו. במשאיות האלה מפנים את הארץ ומפזרים אותה בכל העולם.
לכאורה.
לפנינו ומאחורינו נסעו משאיות שנשאו על גביהן אבנים ענקיות. הן טיפסו במעלה הדרך ועיכבו את התנועה שהתנהלה בעצלתיים. נהגים על הכביש הזה רגילים במראות מסוג זה ואף משתדלים לעקוף את המשאיות הללו, המעכבות באופן משמעותי את התנועה. נהגי המשאיות אף לרוב מפנים מקום על הכביש על מנת שהנהגים יוכלו לעקוף אותם.
אלא שמתברר שהנהגים היהודיים הנוסעים על הכביש ועוקפים את המשאיות, עוקפים בלא לדעת גם את הבעיה שנושאות המשאיות על גבם. יותר נכון, הם פשוט לא יודעים שקיימת בעיה, ולא סתם בעיה אלא המפגע האקולוגי החמור ביותר בישראל, שיגרום לכך שעוד טרם יפנו את המאחזים מן האדמה, תתפנה האדמה מן המאחזים.
המתנחל שמכיר את הארץ
"זאת התופעה החמורה ביותר בארץ ישראל", אומר אריה קליין היושב לידי. קליין, ששימש מדריך בכיר בגופים שונים כמו רשות שמורות הטבע וגופים נוספים העוסקים בידיעת הארץ, הוא ידען בלתי נדלה בכל נושאי ארץ ישראל. כל מי שעוסק בידיעת הארץ מכיר אותו. לא פעם, בתום השתלמות בידיעת הארץ לאקדמאים בכירים, ביניהם גם אנשי שמאל מובהקים, הם הופתעו לשמוע כי האיש שהפתיע אותם בידיעותיו המעמיקות הוא בכלל תושב חברון.
ולא סתם תושב חברון, אלא אב ללא פחות מתשעה ילדים, כן ירבו, כלומר מתנחל בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, חלק בלתי נפרד מאחת החזיתות החמות ביותר של ההתיישבות ביש"ע. כל תדמיתו של המתנחל הקיצוני נשברה לרסיסים.
בתפקידו האחרון ריכז הדרכה במדרשת חברון, ועתה הוא עוסק בהדרכת טיולים ובחקר ההיסטוריה של חברון. בשרותי ההדרכה שלו מסתייעים לא רק זאטוטים מישיבות תיכוניות ואולפנות, אלא גם ואולי בעיקר מומחים לידיעת הארץ הרוצים להעשיר את ידיעותיהם ומסתייעים באריה קליין, שהוא אגב בנו של ר' אלי קליין, המנהל המיתולוגי של אם ישיבות ההסדר 'כרם ביבנה'.
"אנחנו, הנזעקים בצדק על פינוי מאחז, לא שמים לב שנגזלת מאתנו ארץ ישראל מתחת לרגליים", הוא אומר. כשקליין מספר על התופעה תוך כדי נסיעה, נפקחות לפתע העיניים ורואים את הנוף באור אחר. המשאיות המנומסות על נהגיהן החביבים המפנים את הכביש לכלי הרכב הקטנים הופכות לאויב מאיים.
לא רק לחובבי נוף וטבע, גם לאנשים רגילים, כאלה שמסלול חייהם נע בין העבודה לבית, זהו אויב מסוכן ביותר. במהירות עצומה נעלם ונשחק הנוף ואיכות החיים נפגעת, מה שעלול גם לגרום לירידה בערך הדירות במקומות כאלה. קחו לדוגמא את היישוב מעלה חבר; הנוף ההררי שלו כמעט נעלם. סביבו קמו מחצבות רבות, והפועלים הערבים עמלים על הפיכת ההר למישור.
"צריך לזכור את סדר הערכים הנכון", אומר קליין. "אנחנו מתיישבים בארץ ישראל כי זאת ארץ ישראל, ותחושת השייכות אל הארץ צריכה לעמוד ביסוד הקשר שלנו אליה. שייכות פירושו של דבר לשמור על הנוף".
אין רשות מפקחת
כמו שזה נראה מחלון מכוניתנו, השומרים של הנוף נרדמו כנראה בשמירה. אנחנו נוסעים. "תעצור כאן", מבקש אריה. הוא מצביע אל הוואדיות. בין ההרים מציץ לו ריבוע מגולח, ולידו ניצבות מכונות. כן, זוהי מחצבה. אודה ואבוש, פעמים רבות אני נוסע בכביש הזה, רואה את המראות אבל לא רואה אותם. מי בכלל שם את לבו למה שעושים כמה ערבים בצדי הדרכים אם אינם מחבלים?
אבל מתברר שלא רק שהם מחבלים באדמת הארץ ונופה, אלא אף עושים מזה כסף רב. "מדובר בתעשייה עצומה. פעם הערבי היה סמל לחיבור אל הקרקע. אנחנו בבואנו להתחבר אל השטח התבוננו בנופים התנ"כיים שלתוכם השתלבו הכורם בסוכה והפלאח הדש את תבואתו כמו לפני 2000 שנה, אך היום התמונה השתנתה לחלוטין. הכוח בשטחים רבים עבר לפלסטינים, ומבלי משים החלה להיחשף האמת המרה.
"הערבים, תושבי ההר, שייכים אל ביתם ואל משפחתם, אבל הקשר שלהם אל הסביבה הוא רופף ביותר. הוויכוח העמוק בינינו לבינם על השייכות אל הרי יהודה ושומרון בא כאן לידי חשיפה, והיא לא נעימה כלל", אומר אריה קליין.
אנו עומדים באמצע כביש חוצה יהודה, המוליך מגב הר חברון אל מישור החוף. הנוף הנשקף מדהים ביופיו. ביום טוב אפשר לראות מכאן גם את הים. ממרומיו אפשר לראות את כל אזור השפלה. למטה עובדות מספר מחצבות, שבהן ניתן לראות את הערבים עמלים במלוא הקצב. עכשיו אני רואה את הכל בעין אחרת. כך הולך הנוף ונעלם. היכן בדיוק ארגוני הירוקים? האם אין זה מעניין אותם?
אנחנו ממשיכים לנסוע. "אנחנו רואים כאן מערכת ענקית, שהופכת את נופי יהודה ושומרון להרבה כסף במהירות ויעילות, ללא כל חשיבה לטווח ארוך: לסחוט את הנוף כאן ומיד".
אין מישהו שצריך לתת רשיון לדבר כזה, לפקח?
"זאת השערורייה, שלא. אין כל רשות האוכפת את החוק בנושא הזה, כשמדובר כמובן ביש"ע. בתוך הקו הירוק לא יעלה על הדעת שמישהו יתחיל לחצוב אבנים ולמכור אותם, כי אז הוא יעבור על החוק 'השחתת פני מקרקעין'. ביש"ע כל אחד יכול להשחית את פני הקרקע וההר. יהודים לא יעזו כמובן, אז הערבים עושים זאת.
לכאורה רשות שמורות הטבע היא האחראית לאכיפת החוק, ובתוך תחומי הקו הירוק מסתובבים פקחים ששומרים על הקרקע, אבל ביש"ע אין רשות האחראית על כך. כששואלים אותם, הם אומרים שזה לא השטח שלנו. אין מי שאחראי לכך בשטח. את הפרצה הזאת מנצלים הפלסטינים.
פעם עוד היה פיקוח של קצין מטה ארכיאולוגיה, אבל כיום עבר רוב השטח לידם, ואיש כבר אינו מפקח. לא צריך רישיון, כל אחד יכול לעשות ככל העולה על רוחו. המשטרה אינה יכולה להתערב, וגם אם היתה צריכה היא לא היתה עושה זאת", אומר אריה קליין. הוא מספר כי התריע על התופעה יותר מפעם אחת באוזני הגורמים המתאימים, אך איש אינו לעשות דבר, וכל אחד מצפה שרעהו יוציא עבורו את הערמונים מהאש.
סכנה לנוף ולבריאות
סמוך לקיבוץ ראש צורים נמצאת אחת מ'משחטות' האבן הכבדות ביותר, מעט מזרחה מהשער לכיוון כפר בית פאג'ר. אי אפשר לטעות בדרך: אבק לבן ממלא את כל הסביבה, אבק של אבן. "אתה רואה", אומר קליין, "זוהי פסולת החציבה. חלק בסיסי מהבעיה הוא שרק חלק מהאבן ראוי להימכר, ולכן מסירים חלקים אדירים של סלע רך עד שמגיעים לרובדי הגיר והדולומיט הקשים. את הפסולת ועודפי האבן שופכים בכל מקום, ופסולת החציבה והמחצבות היא אסון לא קטן מהמחצבות עצמם.
"אזורים שלמים בדרום הר חברון, במזרח גוש עציון, ביהודה ובאזורים מקבילים בשומרון ובבנימין מכוסים ערמות לבנות של אבק ושברי אבן. על כל גבעה כמעט ניתן לראות את עקבות הפגיעה. שפיכת הפסולת נעשית בצורה בלתי מבוקרת, ההורסת אזורים חקלאים שלמים. הבעיה קיימת בצורה חריפה הרבה יותר בשומרון ובנימין, שם 'נעלמו' הרים רבים בצורה מסתורית. הם פשוט פורקו ונמכרו למרבה במחיר. מדובר בחורבן של ממש, בפגיעה לדורות. זהו נזק בלתי הפיך, שהופך את נוף הקדומים של ארץ ישראל לגל חורבות מעלות אבק.
טווח החשיבה של הערבים על הנוף אינו ארוך, שלא כמו שובל המשאיות הממתינות לקבל את הסחורה. פחד תוקף אותי, לפתע אני קולט ששנינו, קליין ואני, היהודים היחידים בתוך ים של משאיות ענקיות ונהגים פלסטינים גברתנים. אבל קליין לא מתרגש. אפילו בחברון הוא נחשב למטורף אמיתי. הוא יוצא מהמכונית, "בוא אחרי", הוא ממריץ אותי. בלית ברירה אני יוצא.
עד מהרה מגיע אלינו בריצה פלסטיני. יהודים עם כיפה, ועוד עם מצלמה, זה כבר חשוד מאוד. האיש מתעניין לרצוננו. "אני חוקר את האזור", מספר קליין, "וזה חבר שלי", הוא מציג אותי.
למי שייכת האדמה?
בתוך משטח ענק ממוקמות סככות, שקליין מזהיר אותי לא להתקרב אליהן. הסכנה היא לא הערבים אלא האבק העולה משם, שהוא מסוכן לבריאות. לפני הסככות עומדות משאיות שעליהם אבנים בלתי מסותתות. המשאיות מכניסות את האבנים לתוך הסככות, וכעבור זמן לא רב יוצאות אבני שיש של ממש.
הסחורה הזאת, שנלקחה ללא רשותו של איש, תימכר בכל מיני מקומות בארץ ובעולם. כאן הוא מרכז סיתות האבן של אזור יהודה, יש אחד נוסף בשומרון ועוד אחד בבנימין. תמורת האבן הזאת משלמים אנשים במיטב כספם.
אשר יגורתי בא. הפלסטיני שקודם שאל למעשינו הזעיק כנראה את הממונה הראשי, והוא בא. הממונה הוא איש בעל גוף, וכשהוא מתקרב אלינו אריה קליין מכין את אקדחו, מה שבטוח בטוח.
"שלום", הוא אומר בקול שלא בדיוק דורש שלום. "מה אתם מחפשים כאן?"
החלטתי ליטול את הפיקוד. "אני עיתונאי", אמרתי את האמת, "אני רוצה לבדוק את התופעה הזאת של חציבת האבן". האחראי האמין לנו כנראה, ונשם לרווחה. "עיתונאי זה בסדר גמור", הוא אמר. אפילו לא התעניין מאיזה עיתון. "תראו", הוא הסביר לנו, כמו מדריך תיירים במפעל גלידות ולא כמו גנב. "אנחנו כבר שנים רבות חוצבים באבן ומוכרים אותה. מכל הארץ באים לכאן, אפילו מכל העולם. אתם יודעים כמה כנסיות בעולם מצופות באבן שלנו?" הוא שואל בגאווה של שודד דרכים, "הרבה. אנחנו חוצבים בכל האזור".
ומה עם רישיון?
הפלסטיני צוחק צחוק לבבי. "רישיון, יעני מהממשלה?" הוא מתעניין.
כן.
"ממי בדיוק אתה חושב אני צריך לקבל רישיון, מהממשלה של אבו עמאר או של אבו מאזן? או אולי של אבו עומרי? שרון, שרון זה אבו עומרי", הוא מסביר את החידוד. "מאז האינתיפאדה אין כאן אף אחד שמבקש רישיון. גם לפני זה לא היה, אבל עכשיו גם אם רוצים אין, ולמה שיהיה? למי שייכת האדמה, הזאת לאבו מאזן?"
שוד לאור היום
מהרגע שבו דיברנו עם הממונה הפלסטיני לא הפריעו לנו לעבור במחצבה. נהגי המשאיות הפלסטינים וגם היהודים כבר לא לטשו עיניים תמהות. הסתובבנו עם המצלמה ללא הפרעה. לא נראה שמישהו פוחד מאתנו או מחשיפה עיתונאית, למרות שזהו כנראה הביקור הראשון של עיתונאי במקום.
משאיות עמדו בתור ארוך, הביאו את האבן הגולמית וקיבלו במקומה לוחות שיש. היו שם כמובן גם משאיות ריקות, רובן ישראליות נהוגות על ידי יהודים, שבאו לקנות סחורה. אלה שידעו את הבעייתיות שיש במעשיהם סרבו להצטלם או להתראיין, למרות הניסיונות לשכנע אותם. לא עזרה גם הנכונות המפתיעה, יש לומר, של מנהל המקום הפלסטיני להתראיין, אם כי להצטלם סירב גם הוא.
אחרי סדרת צילומים והתרשמויות המשכנו לנסוע דרומה. בין הוואדיות מתגלים עוד ועוד ריבועים לבנים, כולם מחצבות. מהן מתפצלים שבילים, שדרכם חוצות משאיות כבדות את הדרך. מתברר שהחברה המנהלת את המחצבה הגדילה לעשות, ואף שכרה אולם תצוגה גדול באזור התעשייה בפתח תקווה. שם היא מציגה את האבנים המקוריות וקוראת להמונים לבוא ולקנות אבנים מקוריות.
איש מההמונים הגודשים את האולם אינו מודע לתופעה. אף לא אחד מבין הקוראים שקרא את הפרסומת הזאת ואולי גם נענה לה לא העלה בדעתו כי מדובר בשודדי דרכים, השודדים את הארץ מבלי לתת את הדין. צריך לומר, הערבים אינם עוברים על שום חוק, משום שפשוט אין חוק בנושא החשוב הזה. באין חוק, הנוף הולך ונעלם, ואתו מתרחשת התופעה האקולוגית החמורה ביותר בארץ ישראל.
"אם בעבר החקלאות היתה המרכיב החקלאי הבסיסי ביו"ש, הרי שהיום תעשיית האבן הפכה להיות המרכיב הכלכלי הבולט ביותר בשטח", מסביר אריה קליין.
מאפיית האבן קשורה לרשות
עד הפקרת השטח לידיים ערביות, תעשיית האבן התקיימה בצורה מצומצמת. היו כפרים כגון בית פג'אר באזור יהודה שהתמחו בתעשיית האבן, אך שליטה ישראלית בשטחים הפתוחים הגבילה וניתבה את התעשייה הזאת לגדרים נורמלים. משנכנסה לשטח הרשות הפלסטינית החלה החגיגה הגדולה. בכל פינה החלו להיפתח שטחי חציבה ומפעלים לעיבוד אבן, ושטחים החלו להתכסות בפסולת אבן.
עד מהרה הפך הדבר לשיטפון של ממש. אין אפשרות לנסוע היום בכבישי יו"ש בלי לראות את טורי המשאיות עמוסות האבן, המשווקות את הנוף שלנו בכל רחבי המזרח התיכון. מתברר כי הרשות הפלסטינית נמנעת במפגיע להפעיל חוק כלשהו או להפעיל עיצומים נגד גנבי הנוף, משום שמאפיה שלמה קושרת את מוסדות הרשות וקבלני האבן הגדולים מבית לחם. אחד מהם הוא עבד חלים חאג'ה מבית לחם, האיש השולט בכוח הזרוע על כל התעשייה הזאת.
גם מדינת ישראל, מטעמיה שלה, מבקשת שלא להתערב, על אף שגניבות רבות בתחום הזה מתרחשת בגבולה. "תאר לך שמישהו היה מתחיל לחצוב באזור הגליל את האבנים ומשווק אותם ללא רשיון לכל העולם, האם היו עוברים על כך בשתיקה? האם לא היו מקימים קול זעקה? אם לא המשטרה אז ארגוני איכות הסביבה, הירוקים. היה חבר כנסת, שר, אנשי שינוי. אבל כאן חבל ארץ שלם הולך ונעלם, ולאיש לא אכפת", אומר לי קליין. מה שמזעזע הוא האדישות שלנו, כאילו מדובר בארץ אחרת, כאילו החורבן מתרחש מעבר לים.
חזרנו הביתה. התבוננתי היטב בכביש. כמו תמיד, גם הפעם טיפסו המשאיות בכבדות במעלה הרי חברון, וכמו תמיד גם הפעם הם פינו לי את הכביש. הן הרי לא ממהרות לשום מקום. תיכף יבואו לגנוב לי את הבית, כלומר את הקרקע שמתחת לבית. להשמיט את הקרקע מתחת לרגלי, לרגלי כולנו. במשאיות האלה מפנים את הארץ ומפזרים אותה בכל העולם.