"לא נתפשר על מסגדים. אנחנו דורשים שכל מסגד ישוב לפעילות. המסגדים הללו יוחזרו מתוקף הזכות הדתית, הזכות התרבותית וההיסטורית, על מנת שנשמור על קדושתם, נטפל בהם ונשקם אותם". במילים תקיפות אלו מסכמים אנשי הארגונים הפועלים להשבת מסגדים לידיים מוסלמיות את דרישותיהם ממדינת ישראל.
במדינת ישראל פועלים כיום מספר ארגונים המתעדים וממפים רכוש שלטענתם שייך לערבים ונמצא כיום בידיים יהודיות. בין הארגונים ניתן למנות את 'עמותת אל אקצה', 'מוסד אל אקצה', וכן, גם הרשות הפלסטינית. כבר בשנת 98' היא החלה לאסוף מידע לגבי רכוש ונדל"ן בעיקר ביפו, חיפה, עכו, לוד ורמלה. הדרישות והפעולות של העמותות האסלאמיות הללו מהוות בעצם יישום של זכות השיבה תחת כותרת דתית.
ממצאים מימי התורכים
שייח כאמל ראיין הוא יו"ר עמותת אל אקצה ואחד האידיאולוגים הבכירים שלה. הוא משתייך לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, ומנהל את מכון המחקר והארכיון של עמותת אל אקצה בכפר בארא ליד צומת קסם. השייח ראיין מסביר: "מטרת העמותה היא לטפל בכל ההקדשים המוסלמים ביישובים שחרבו בשנת 48'. אנחנו לא מטפלים בהקדשים קיימים. יש 450 יישובים שחרבו או חרבו חלקית ב-48'; להערכתנו מדובר ב 1,200 מסגדים, בתי קברות ומקאמים שהם קברי שייכים. עד לפני מספר שנים עסקנו רק בתגובה לתלונות שהועברו אלינו על פגיעה באתרים. אחר-כך החלטנו להיות אקטיביים ולהתחיל לחפש את המקומות הקדושים כדי להעלות אותם על המפה ולשקם אותם".
לדברי השייח ראיין עיקר פעילותה של העמותה בעבר התבססה על מתנדבים. דוגמה לכך הוא תושב אום אל פחם שהחליט להיות תחקירן. הוא מסתובב בין כפרים, מראיין תושבים ומצלם אתרים. לפני ארבע שנים החלה העמותה לתעד באופן מסודר את המסגדים ובתי העלמין בצילומים, ולפתוח תיק לכל אתר שכזה.
כאשר אתם באים למצוא מסגד שחרב, על מה אתם מסתמכים?
"אם אין מסמכים, מנסים לאתר פליטים שזוכרים".
דרך נוספת שבה נקטה העמותה במטרה לאתר מבנים שהיו בעבר מסגדים ובתי עלמין מבוססת על שימוש בקושאנים ומסמכים מתקופת השלטון העותומני. אנשי עמותת אל אקצה נפגשו עם עמיתיהם מהתנועה האסלאמית התורכית, כדי שהאחרונים יסייעו להם לאתר מסמכים מהמוזיאון העותומני באיסטנבול. לטענת אנשי העמותה, נמצאו מאות מסמכים המוכיחים בעלות על מסגדים ובתי עלמין שנהרסו במשך השנים. "אם מדינת ישראל לא תחזיר את רכוש ההקדשים לידיים מוסלמיות, נערב גורמים בינלאומיים כדי שיפעילו לחץ על מדינת ישראל".
הוכחות מפוקפקות
חלק מהתחקירים שעליהם מבוססים הממצאים של העמותות השונות הם מפוקפקים, בלשון המעטה. אחמד פאתחי, למשל, שהיה בעבר תחקירן מתנדב של עמותת אל אקצה, חשף בתכנית טלוויזיה כיצד מאתרים מבנה שהיה בעבר מסגד. אחת הדוגמאות שהוא הביא למסגד שעבר גיור הוא בית הכנסת 'בית שלום', בית הכנסת הגדול של עפולה. פאתחי מתבסס בתהליך הזיהוי על מבנה ארון הקודש, שנראה כמין בליטה מעוגלת הבולטת מקיר החזית של בית הכנסת. לדברי פאתחי בליטה מעוגלת זו היא ה'מחראב', המקום שבו עומד האימאם במסגד. על הטענה המתבקשת שזהו ארון הקודש, ענה פאתחי: "הם שמו אותו אחר כך. זה היה מסגד של מוסלמים שחיו כאן בעפולה".
דוד יהודה מצפת מספר: "אבי, האדריכל יעקב יהודה, עסק בחקר המקדש ותכנן בתי כנסת במקומות יישוב שונים. בין השאר הוא תכנן את בית הכנסת של עפולה. לפני מספר שנים פנה אלי ראש העיר של עפולה וביקש ממני לאתר עבורו תכניות או דגמים הקשורים לבית הכנסת הגדול של עפולה, ואכן מצאתי בבית דגם של בית כנסת זה והעברתי אותו לעיריית עפולה". גם ותיקי בית הכנסת בעפולה מגדירים את הסיפור כ"בלוף אחד גדול".
עפולה הוקמה לכתחילה כיישוב שומר מסורת. אחד המוסדות הראשונים שהקימו פרנסי היישוב היה בית ספר ובית כנסת ששכנו בצריף אחד. הרב טייטלבוים הביא ליישוב תרומה לבניית בית הכנסת. התושבים ביקשו להסב את ייעודה של התרומה לבניית בית ספר, אך התורם לא הסכים, וכך הוקם בית הכנסת הגדול, עטור הכיפה, השוכן בכניסה הדרומית לעיר.
לאנשי עמותת אל אקצה לא משנה העובדה כי אדמת עפולה, בערבית אל פולה, נרכשה ב-1924 מידיהם של בני משפחת סורסוק על ידי יהושע חנקין. רכישת הקרקעות לא הסתיימה בחתימת הסכם עם הבעלים, היה הכרח לפצות גם את האריסים שישבו על הקרקע. חנקין, בעזרת איש 'השומר' סעדיה פז, הגיע איתם להסדר לפיו קיבלו בין 50 ל-150 לירות לאריס.
מאחזים בחוף הבונים
דוגמה נוספת לתחקירים המפוקפקים של העמותות הללו הוא סיפורו של המבנה בחוף הבונים. הפרשה החלה ביולי 2000, כשפעילי 'עמותת אל-אקצה' הגיעו לחוף הבונים והחלו לשפץ מבנה ישן, שלדברי תחקירני העמותה הוא שריד של מסגד שעמד בטבור הכפר הערבי סרפנד. סמוך למבנה יש כמה קברים ישנים.
הכפר סרפנד חרב ב-1948. תושביו העשירים נמלטו ללבנון והעניים נפוצו בארץ. אנשי עמותת אל אקצה החלו בשיפוץ המבנה, אך מספר ימים לאחר התחלת העבודות הגיע דחפור אלמוני והרס את המבנה. המשטרה חקרה, אך לא הצליחה לגלות מי היה אחראי למעשה. בתגובה הקימה העמותה מאחז שכלל אוהל מחאה, גנרטור, בריכת מים ומתנדבים. הכפר פרדיס סיפק סיוע לוגיסטי, ובכל יום שישי הגיעו עשרות מתושביו להתפלל במבנה הנטוש בחוף הבונים.
מנהל מקרקעי ישראל הגיב מיד. הוא פנה לבית משפט השלום בחיפה וביקש להוציא צו לפינוי המאחז. אחרי דיונים ארוכים, שבהם הצהיר משרד הדתות שאין כל הוכחה שהבניין שנהרס היה מסגד, פסק השופט רון סוקול שיש לפנות את המקום. התנועה האסלאמית עשתה תרגיל: האוהל פורק והוקם מחדש, כמה מטרים משם, הפעם על ידי עמותה בשם 'מוסד אל אקצה'. התרגיל לא עבד וגם פנייה לבג"ץ נכשלה.
דפוס הפעולה קבוע וחוזר על עצמו: תחקירני העמותות טוענים כי במבנה זה היה מסגד, משרד הדתות טוען שאין כל הוכחה לכך, ושופטי בית משפט השלום ומאוחר יותר בית המשפט העליון מאמצים את טענתם של אנשי משרד הדתות.
מאבקי כבוד בעמותות
מוסד אל אקצה מסמל את הקרע הקיים בין הפלג הדרומי לצפוני בתנועה האסלאמית. אחד הגורמים שחיברו בין שני פלגים אלו הייתה עמותת אל אקצה, אלא שכתוצאה מסכסוכים החליט הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית להקים עמותה נפרדת שתעסוק בהשבת רכוש מוסלמי לידים ערביות. הארכיון ומכון המחקר בראשותו של השייח ראיין פעלו תחילה ממשרדים באום אל פחם, והשייח ראיין התבקש לפנות את הארכיון והמשרדים ועבר לפעול מכפר בארא.
מנהיג מוסד אל אקצה הוא ראאד סאלח, מראשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית שנעצר בחשד לגיוס כספים למען ארגון החמאס. הסיבות להקמת ארגון המתחרה בעמותת אל אקצה הוותיקה יותר אינן ברורות לחלוטין, כנראה שהעמותה נפגעה מכך שהשייח ראיין כמעט לא בא לאום אל-פחם ולא כינס אותה. משרד הדתות אף אישר לעמותה שיקום של מסגד בקיסריה, אך עמותת אל אקצה לא ניצלה הזדמנות זו. יש טוענים כי הפעילות לאיתור ושיקום אתרים של ההקדש האסלאמי היא עמדת כוח, ושייח ראאד סלאח רצה להשתלט על עמדת כוח זו.
אנשי מוסד אל אקצה טוענים כי הם אקטיביים יותר מאנשי מעמותת אל אקצה. "אנחנו נעסוק במחקר, אבל גם בפעילות נוספת, כמו ריסוס 300 בתי קברות מוסלמים הרוסים נגד עשבי בר, חיפוש, תיעוד וצילום אתרים מוסלמיים". לפחות בדיבורים אנשי אגודת אל אקצה נשמעים קיצוניים יותר.
אנשי מוסד אל אקצה מעריכים את מספר האתרים שיש לשקם; לפיהם חרבו כ-3,000 בתי עלמין, שכן בכל כפר היו כמה בתי קברות, על פי השייכות של לחמולות. פעילי מוסד אל אקצה פרסמו פרוספקטים צבעוניים בהם מצולמים מסגדים שחרבו או הפכו לבתי כנסת ובתי עלמין שנהרסו, ומחלקים אותם בין הפעילים. אנשי מוסד אל אקצה אינם מביאים בחשבון שום אפשרות מלבד שיקום המסגדים והחזרתם לידיים מוסלמיות.
הרשות הפלסטינית עובדת קשה
גם הרשות הפלסטינית אינה יושבת בחיבוק ידיים. מאז 1998 אספו אנשי הרשות מידע על רכוש ונכסי נדל"ן השייכים לפליטים שהתגוררו בערים יפו, חיפה, עכו, לוד ורמלה. במחשבי הרשות הפלסטינית שבאוריינט האוס במזרח ירושלים כבר הוזנו רשימות של נכסים בערים הללו. הרשות כבר הודיעה בעבר על כוונתה להגיש תביעות משפטיות להשבת הרכוש לבעליו, או כפי שהסבירו משפטנים מישראל "להכין את הקרקע לפיצוי כספי במסגרת המשא ומתן על הסדרי הקבע".
אנשי הוועד הממונים על נכסי הוואקף ביפו מסבירים כי מדובר בבתי קברות, מסגדים, חנויות, בתים פרטיים ודירות מגורים המתרכזים בעיקר בשכונות היפואיות עג'מי וגבעת עלייה, שערכם מוערך במיליארדי דולרים. אנשי יפו מבהירים: "רק תושבי יפו יוכלו ליהנות מהחזרת הנכסים, ושהרשות הפלסטינית לא תחשוב לרגע על רווחים או תגמולים מנכסי הוואקף שלנו".
עורכי דין ישראלים שאליהם פנינו הסבירו כי במסגרת החוק הקיים, הסיכוי שהנפקדים יקבלו לידיהם את הנכסים הוא אפסי. הדבר היחיד שאפשר לעשות כרגע זה לבדוק אם הרשויות הישראליות לא ביצעו טעויות ביורוקרטיות, שנוגדות את החוק, וכך לחשוף רכוש שהועבר לרשות המדינה שלא כחוק.
אם כך מדוע עורכת הרשות הפלסטינית רשימת רכוש? ככל הנראה מדובר ברשימה שנועדה לשמש קלף מיקוח במסגרת המשא ומתן על הסדר הקבע. הפלסטינים יוכלו להעלות את התביעה להעביר לידי אזרחי הרשות נכסים השייכים להם, או לדרוש את תמורתם בכסף או שווה ערך.
ומה עושות הרשויות הישראליות?
סיפורו של המבנה בחוף הבונים מלמד כיצד מטפלות הרשויות במקרים של השתלטות בלתי חוקית על מבנים מצד עמותות ערביות. בדיוק באותו זמן החלה גם אינתיפאדת אל אקצה, והמשטרה לא הזדרזה לאכוף את צו הפינוי. נשמעו רמזים שבמידה ויתרחש פינוי בכוח יישפך דם, וכך במשך שנה החזיקו במקום אנשי התנועה האסלאמית אוהל מאויש 24 שעות ביממה שבו אכלו, לנו והתפללו.
בסופו של דבר הגיעו אנשי התנועה האסלאמית ומשרד הדתות לפשרה שקבעה כי האוהל יפורק מיד והגבעה תפונה, אך מנהל מקרקעי ישראל ומשרד הדתות יגדרו את חורבות המבנה וארבעת הקברים הצמודים ויאפשרו למוסלמים לבוא להתפלל שם בלי כל הגבלה. בנוסף, התנועה האסלאמית תוכל להגיש למועצה אזורית חוף הכרמל תכנית מסודרת לבניית המסגד מחדש.
הסיפור על דרך הטיפול של חלק מהרשויות בפלישה למבנה בחוף הבונים אינו יחיד. לפני מספר שבועות הסתיימה פרשת בנייתו והריסתו של מסגד בלב נצרת. תחילתה של הפרשה בשנת 1997. כחלק מתכנית המתאר 'נצרת 2000', הוחלט כי על שטח הממוקם בסמוך לכנסיית הבשורה ונמצא בבעלות המנהל יוקם מרכז קניות וחניון עירוני. בתוך המתחם, שגודלו כשני דונמים, נמצא גם קברו של שהאב-א-דין. הקבר שימש באותם ימים כמות מעטה של מתפללים, אך חברי הוואקף ביקשו חלקה כדי שיוכלו להמשיך להתפלל. העירייה סירבה, וחברי הוואקף בחרו לפלוש למקום ולהקים בו מסגד מאולתר.
הפרשה הסתבכה ועורבו בה גורמים פוליטיים, ובהמשך אף הוקמה ועדת שרים שקבעה כי במקום יוקם מסגד. לטענת גורמים שונים בנצרת, המסגד היווה במה דתית פוליטית ואף שימש כמקור הסתה גם בימי מאורעות אוקטובר. פרשת המסגד המשיכה לתסוס במשך זמן רב, עד שמנהל מקרקעי ישראל החליט כי במקום יוקם על חלק נרחב מהקרקע מסגד.
אבל פרשיה זו עדיין לא הסתיימה. בעקבות לחץ מצד גורמים נוצריים בינלאומיים ומדינות שונות הוחלט להפסיק את עבודות הבנייה של המסגד ולמצוא לו מקום בנייה חלופי. ההחלטה עוררה זעם רב בחוגים מוסלמיים. בסופו של דבר נהרס המסגד בצו בית משפט המחוזי בנצרת. בין היתר קבעו שלושת השופטים כי המקום "אינו קדוש". הם הביעו פליאה על אנשי הוואקף המוסלמי, שהודו באחד משלבי הדיון המשפטי כי לא היה ברשותם אישור של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה להקמת המבנה.
בראיון שנערך בעבר עם כאמל ראיין מעמותת אל אקצה הוא נשאל אם לאחר שיקום המסגדים הכוונה היא להחזיר לשם את הפליטים. תשובתו היתה: "היהודים תמיד פרנואידים מתכנית השלבים. אין לי תכנית כזאת". לדברי ראיין דווקא העם היהודי, שהוא עם קטן ונרדף המתריע כנגד גילויי אנטישמיות בכל פעם שפוגעים במקום יהודי קדוש באירופה, צריך לגלות רגישות רבה לחילול מקומות קדושים לאסלאם במדינת ישראל.
אז הפלסטינים ימשיכו למפות ולתפוס, הרשויות בישראל ימשיכו להתייחס אליהם בעדינות של אירופאים, וניפגש במשא ומתן.
תכירו, זאת המלחמה
חבר הכנסת פרופסור אריה אלדד מהאיחוד הלאומי דוחה את הטיעונים האלה וסבור שיש כאן טעות היסטורית. "יש כאן מלחמה של מאה שנה על טריטוריות וזכויות קניין, זכויות היסטוריות וזכויות דתיות. זה חלק מהמלחמה של יהודים וערבים על ארץ ישראל".
לא נראה לך שהרשויות הישראליות נוהגות בסלחנות רבה מדי עם הגורמים הפולשים למבנים ולנכסים בטענות בעלות?
"לא מדובר כאן רק בסלחנות אלא גם בטמטום. זה חלק ממצעד האיוולת של מדינת ישראל בדרך לחורבנה. יש כאן חוסר הבנה שמדובר במלחמה אמיתית, ולא רק מלחמה על נכסים ונדל"ן".
לגבי הטענה שהרשות משתמשת בשיטה זו כקלף מיקוח במו"מ, מנגד מושמעת הטענה כי גם מדינת ישראל יכולה לדרוש את הנכסים של יהודים ילידי ארצות ערב שהתיישבו בישראל. על משוואה זו אומר אלדד: "מבחינה משפטית טהורה יכולה הרשות הפלסטינית לומר לנו: אם יש לכם תביעה ממרוקו או מצרים, פנו לממשלות של מרוקו ומצרים! אנו לא קשורים לתביעות הללו. אבל לטענת מי שסבור שמדובר במלחמה בין יהודים לערבים ולא רק בין ישראל לרשות הפלסטינית אין מקום לטענה כזו. אנחנו דורשים כל הזמן שמדינות ערב יקלטו את הפליטים ויטפלו בהם, כמו שאנחנו קלטנו את היהודים מארצות ערב שגורשו ממדינות אלו. יהודים שגורשו ממרוקו, מצרים וכל שאר מדינות ערב ועלו למדינת ישראל".
במדינת ישראל פועלים כיום מספר ארגונים המתעדים וממפים רכוש שלטענתם שייך לערבים ונמצא כיום בידיים יהודיות. בין הארגונים ניתן למנות את 'עמותת אל אקצה', 'מוסד אל אקצה', וכן, גם הרשות הפלסטינית. כבר בשנת 98' היא החלה לאסוף מידע לגבי רכוש ונדל"ן בעיקר ביפו, חיפה, עכו, לוד ורמלה. הדרישות והפעולות של העמותות האסלאמיות הללו מהוות בעצם יישום של זכות השיבה תחת כותרת דתית.
ממצאים מימי התורכים
שייח כאמל ראיין הוא יו"ר עמותת אל אקצה ואחד האידיאולוגים הבכירים שלה. הוא משתייך לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, ומנהל את מכון המחקר והארכיון של עמותת אל אקצה בכפר בארא ליד צומת קסם. השייח ראיין מסביר: "מטרת העמותה היא לטפל בכל ההקדשים המוסלמים ביישובים שחרבו בשנת 48'. אנחנו לא מטפלים בהקדשים קיימים. יש 450 יישובים שחרבו או חרבו חלקית ב-48'; להערכתנו מדובר ב 1,200 מסגדים, בתי קברות ומקאמים שהם קברי שייכים. עד לפני מספר שנים עסקנו רק בתגובה לתלונות שהועברו אלינו על פגיעה באתרים. אחר-כך החלטנו להיות אקטיביים ולהתחיל לחפש את המקומות הקדושים כדי להעלות אותם על המפה ולשקם אותם".
לדברי השייח ראיין עיקר פעילותה של העמותה בעבר התבססה על מתנדבים. דוגמה לכך הוא תושב אום אל פחם שהחליט להיות תחקירן. הוא מסתובב בין כפרים, מראיין תושבים ומצלם אתרים. לפני ארבע שנים החלה העמותה לתעד באופן מסודר את המסגדים ובתי העלמין בצילומים, ולפתוח תיק לכל אתר שכזה.
כאשר אתם באים למצוא מסגד שחרב, על מה אתם מסתמכים?
"אם אין מסמכים, מנסים לאתר פליטים שזוכרים".
דרך נוספת שבה נקטה העמותה במטרה לאתר מבנים שהיו בעבר מסגדים ובתי עלמין מבוססת על שימוש בקושאנים ומסמכים מתקופת השלטון העותומני. אנשי עמותת אל אקצה נפגשו עם עמיתיהם מהתנועה האסלאמית התורכית, כדי שהאחרונים יסייעו להם לאתר מסמכים מהמוזיאון העותומני באיסטנבול. לטענת אנשי העמותה, נמצאו מאות מסמכים המוכיחים בעלות על מסגדים ובתי עלמין שנהרסו במשך השנים. "אם מדינת ישראל לא תחזיר את רכוש ההקדשים לידיים מוסלמיות, נערב גורמים בינלאומיים כדי שיפעילו לחץ על מדינת ישראל".
הוכחות מפוקפקות
חלק מהתחקירים שעליהם מבוססים הממצאים של העמותות השונות הם מפוקפקים, בלשון המעטה. אחמד פאתחי, למשל, שהיה בעבר תחקירן מתנדב של עמותת אל אקצה, חשף בתכנית טלוויזיה כיצד מאתרים מבנה שהיה בעבר מסגד. אחת הדוגמאות שהוא הביא למסגד שעבר גיור הוא בית הכנסת 'בית שלום', בית הכנסת הגדול של עפולה. פאתחי מתבסס בתהליך הזיהוי על מבנה ארון הקודש, שנראה כמין בליטה מעוגלת הבולטת מקיר החזית של בית הכנסת. לדברי פאתחי בליטה מעוגלת זו היא ה'מחראב', המקום שבו עומד האימאם במסגד. על הטענה המתבקשת שזהו ארון הקודש, ענה פאתחי: "הם שמו אותו אחר כך. זה היה מסגד של מוסלמים שחיו כאן בעפולה".
דוד יהודה מצפת מספר: "אבי, האדריכל יעקב יהודה, עסק בחקר המקדש ותכנן בתי כנסת במקומות יישוב שונים. בין השאר הוא תכנן את בית הכנסת של עפולה. לפני מספר שנים פנה אלי ראש העיר של עפולה וביקש ממני לאתר עבורו תכניות או דגמים הקשורים לבית הכנסת הגדול של עפולה, ואכן מצאתי בבית דגם של בית כנסת זה והעברתי אותו לעיריית עפולה". גם ותיקי בית הכנסת בעפולה מגדירים את הסיפור כ"בלוף אחד גדול".
עפולה הוקמה לכתחילה כיישוב שומר מסורת. אחד המוסדות הראשונים שהקימו פרנסי היישוב היה בית ספר ובית כנסת ששכנו בצריף אחד. הרב טייטלבוים הביא ליישוב תרומה לבניית בית הכנסת. התושבים ביקשו להסב את ייעודה של התרומה לבניית בית ספר, אך התורם לא הסכים, וכך הוקם בית הכנסת הגדול, עטור הכיפה, השוכן בכניסה הדרומית לעיר.
לאנשי עמותת אל אקצה לא משנה העובדה כי אדמת עפולה, בערבית אל פולה, נרכשה ב-1924 מידיהם של בני משפחת סורסוק על ידי יהושע חנקין. רכישת הקרקעות לא הסתיימה בחתימת הסכם עם הבעלים, היה הכרח לפצות גם את האריסים שישבו על הקרקע. חנקין, בעזרת איש 'השומר' סעדיה פז, הגיע איתם להסדר לפיו קיבלו בין 50 ל-150 לירות לאריס.
מאחזים בחוף הבונים
דוגמה נוספת לתחקירים המפוקפקים של העמותות הללו הוא סיפורו של המבנה בחוף הבונים. הפרשה החלה ביולי 2000, כשפעילי 'עמותת אל-אקצה' הגיעו לחוף הבונים והחלו לשפץ מבנה ישן, שלדברי תחקירני העמותה הוא שריד של מסגד שעמד בטבור הכפר הערבי סרפנד. סמוך למבנה יש כמה קברים ישנים.
הכפר סרפנד חרב ב-1948. תושביו העשירים נמלטו ללבנון והעניים נפוצו בארץ. אנשי עמותת אל אקצה החלו בשיפוץ המבנה, אך מספר ימים לאחר התחלת העבודות הגיע דחפור אלמוני והרס את המבנה. המשטרה חקרה, אך לא הצליחה לגלות מי היה אחראי למעשה. בתגובה הקימה העמותה מאחז שכלל אוהל מחאה, גנרטור, בריכת מים ומתנדבים. הכפר פרדיס סיפק סיוע לוגיסטי, ובכל יום שישי הגיעו עשרות מתושביו להתפלל במבנה הנטוש בחוף הבונים.
מנהל מקרקעי ישראל הגיב מיד. הוא פנה לבית משפט השלום בחיפה וביקש להוציא צו לפינוי המאחז. אחרי דיונים ארוכים, שבהם הצהיר משרד הדתות שאין כל הוכחה שהבניין שנהרס היה מסגד, פסק השופט רון סוקול שיש לפנות את המקום. התנועה האסלאמית עשתה תרגיל: האוהל פורק והוקם מחדש, כמה מטרים משם, הפעם על ידי עמותה בשם 'מוסד אל אקצה'. התרגיל לא עבד וגם פנייה לבג"ץ נכשלה.
דפוס הפעולה קבוע וחוזר על עצמו: תחקירני העמותות טוענים כי במבנה זה היה מסגד, משרד הדתות טוען שאין כל הוכחה לכך, ושופטי בית משפט השלום ומאוחר יותר בית המשפט העליון מאמצים את טענתם של אנשי משרד הדתות.
מאבקי כבוד בעמותות
מוסד אל אקצה מסמל את הקרע הקיים בין הפלג הדרומי לצפוני בתנועה האסלאמית. אחד הגורמים שחיברו בין שני פלגים אלו הייתה עמותת אל אקצה, אלא שכתוצאה מסכסוכים החליט הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית להקים עמותה נפרדת שתעסוק בהשבת רכוש מוסלמי לידים ערביות. הארכיון ומכון המחקר בראשותו של השייח ראיין פעלו תחילה ממשרדים באום אל פחם, והשייח ראיין התבקש לפנות את הארכיון והמשרדים ועבר לפעול מכפר בארא.
מנהיג מוסד אל אקצה הוא ראאד סאלח, מראשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית שנעצר בחשד לגיוס כספים למען ארגון החמאס. הסיבות להקמת ארגון המתחרה בעמותת אל אקצה הוותיקה יותר אינן ברורות לחלוטין, כנראה שהעמותה נפגעה מכך שהשייח ראיין כמעט לא בא לאום אל-פחם ולא כינס אותה. משרד הדתות אף אישר לעמותה שיקום של מסגד בקיסריה, אך עמותת אל אקצה לא ניצלה הזדמנות זו. יש טוענים כי הפעילות לאיתור ושיקום אתרים של ההקדש האסלאמי היא עמדת כוח, ושייח ראאד סלאח רצה להשתלט על עמדת כוח זו.
אנשי מוסד אל אקצה טוענים כי הם אקטיביים יותר מאנשי מעמותת אל אקצה. "אנחנו נעסוק במחקר, אבל גם בפעילות נוספת, כמו ריסוס 300 בתי קברות מוסלמים הרוסים נגד עשבי בר, חיפוש, תיעוד וצילום אתרים מוסלמיים". לפחות בדיבורים אנשי אגודת אל אקצה נשמעים קיצוניים יותר.
אנשי מוסד אל אקצה מעריכים את מספר האתרים שיש לשקם; לפיהם חרבו כ-3,000 בתי עלמין, שכן בכל כפר היו כמה בתי קברות, על פי השייכות של לחמולות. פעילי מוסד אל אקצה פרסמו פרוספקטים צבעוניים בהם מצולמים מסגדים שחרבו או הפכו לבתי כנסת ובתי עלמין שנהרסו, ומחלקים אותם בין הפעילים. אנשי מוסד אל אקצה אינם מביאים בחשבון שום אפשרות מלבד שיקום המסגדים והחזרתם לידיים מוסלמיות.
הרשות הפלסטינית עובדת קשה
גם הרשות הפלסטינית אינה יושבת בחיבוק ידיים. מאז 1998 אספו אנשי הרשות מידע על רכוש ונכסי נדל"ן השייכים לפליטים שהתגוררו בערים יפו, חיפה, עכו, לוד ורמלה. במחשבי הרשות הפלסטינית שבאוריינט האוס במזרח ירושלים כבר הוזנו רשימות של נכסים בערים הללו. הרשות כבר הודיעה בעבר על כוונתה להגיש תביעות משפטיות להשבת הרכוש לבעליו, או כפי שהסבירו משפטנים מישראל "להכין את הקרקע לפיצוי כספי במסגרת המשא ומתן על הסדרי הקבע".
אנשי הוועד הממונים על נכסי הוואקף ביפו מסבירים כי מדובר בבתי קברות, מסגדים, חנויות, בתים פרטיים ודירות מגורים המתרכזים בעיקר בשכונות היפואיות עג'מי וגבעת עלייה, שערכם מוערך במיליארדי דולרים. אנשי יפו מבהירים: "רק תושבי יפו יוכלו ליהנות מהחזרת הנכסים, ושהרשות הפלסטינית לא תחשוב לרגע על רווחים או תגמולים מנכסי הוואקף שלנו".
עורכי דין ישראלים שאליהם פנינו הסבירו כי במסגרת החוק הקיים, הסיכוי שהנפקדים יקבלו לידיהם את הנכסים הוא אפסי. הדבר היחיד שאפשר לעשות כרגע זה לבדוק אם הרשויות הישראליות לא ביצעו טעויות ביורוקרטיות, שנוגדות את החוק, וכך לחשוף רכוש שהועבר לרשות המדינה שלא כחוק.
אם כך מדוע עורכת הרשות הפלסטינית רשימת רכוש? ככל הנראה מדובר ברשימה שנועדה לשמש קלף מיקוח במסגרת המשא ומתן על הסדר הקבע. הפלסטינים יוכלו להעלות את התביעה להעביר לידי אזרחי הרשות נכסים השייכים להם, או לדרוש את תמורתם בכסף או שווה ערך.
ומה עושות הרשויות הישראליות?
סיפורו של המבנה בחוף הבונים מלמד כיצד מטפלות הרשויות במקרים של השתלטות בלתי חוקית על מבנים מצד עמותות ערביות. בדיוק באותו זמן החלה גם אינתיפאדת אל אקצה, והמשטרה לא הזדרזה לאכוף את צו הפינוי. נשמעו רמזים שבמידה ויתרחש פינוי בכוח יישפך דם, וכך במשך שנה החזיקו במקום אנשי התנועה האסלאמית אוהל מאויש 24 שעות ביממה שבו אכלו, לנו והתפללו.
בסופו של דבר הגיעו אנשי התנועה האסלאמית ומשרד הדתות לפשרה שקבעה כי האוהל יפורק מיד והגבעה תפונה, אך מנהל מקרקעי ישראל ומשרד הדתות יגדרו את חורבות המבנה וארבעת הקברים הצמודים ויאפשרו למוסלמים לבוא להתפלל שם בלי כל הגבלה. בנוסף, התנועה האסלאמית תוכל להגיש למועצה אזורית חוף הכרמל תכנית מסודרת לבניית המסגד מחדש.
הסיפור על דרך הטיפול של חלק מהרשויות בפלישה למבנה בחוף הבונים אינו יחיד. לפני מספר שבועות הסתיימה פרשת בנייתו והריסתו של מסגד בלב נצרת. תחילתה של הפרשה בשנת 1997. כחלק מתכנית המתאר 'נצרת 2000', הוחלט כי על שטח הממוקם בסמוך לכנסיית הבשורה ונמצא בבעלות המנהל יוקם מרכז קניות וחניון עירוני. בתוך המתחם, שגודלו כשני דונמים, נמצא גם קברו של שהאב-א-דין. הקבר שימש באותם ימים כמות מעטה של מתפללים, אך חברי הוואקף ביקשו חלקה כדי שיוכלו להמשיך להתפלל. העירייה סירבה, וחברי הוואקף בחרו לפלוש למקום ולהקים בו מסגד מאולתר.
הפרשה הסתבכה ועורבו בה גורמים פוליטיים, ובהמשך אף הוקמה ועדת שרים שקבעה כי במקום יוקם מסגד. לטענת גורמים שונים בנצרת, המסגד היווה במה דתית פוליטית ואף שימש כמקור הסתה גם בימי מאורעות אוקטובר. פרשת המסגד המשיכה לתסוס במשך זמן רב, עד שמנהל מקרקעי ישראל החליט כי במקום יוקם על חלק נרחב מהקרקע מסגד.
אבל פרשיה זו עדיין לא הסתיימה. בעקבות לחץ מצד גורמים נוצריים בינלאומיים ומדינות שונות הוחלט להפסיק את עבודות הבנייה של המסגד ולמצוא לו מקום בנייה חלופי. ההחלטה עוררה זעם רב בחוגים מוסלמיים. בסופו של דבר נהרס המסגד בצו בית משפט המחוזי בנצרת. בין היתר קבעו שלושת השופטים כי המקום "אינו קדוש". הם הביעו פליאה על אנשי הוואקף המוסלמי, שהודו באחד משלבי הדיון המשפטי כי לא היה ברשותם אישור של הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה להקמת המבנה.
בראיון שנערך בעבר עם כאמל ראיין מעמותת אל אקצה הוא נשאל אם לאחר שיקום המסגדים הכוונה היא להחזיר לשם את הפליטים. תשובתו היתה: "היהודים תמיד פרנואידים מתכנית השלבים. אין לי תכנית כזאת". לדברי ראיין דווקא העם היהודי, שהוא עם קטן ונרדף המתריע כנגד גילויי אנטישמיות בכל פעם שפוגעים במקום יהודי קדוש באירופה, צריך לגלות רגישות רבה לחילול מקומות קדושים לאסלאם במדינת ישראל.
אז הפלסטינים ימשיכו למפות ולתפוס, הרשויות בישראל ימשיכו להתייחס אליהם בעדינות של אירופאים, וניפגש במשא ומתן.
תכירו, זאת המלחמה
חבר הכנסת פרופסור אריה אלדד מהאיחוד הלאומי דוחה את הטיעונים האלה וסבור שיש כאן טעות היסטורית. "יש כאן מלחמה של מאה שנה על טריטוריות וזכויות קניין, זכויות היסטוריות וזכויות דתיות. זה חלק מהמלחמה של יהודים וערבים על ארץ ישראל".
לא נראה לך שהרשויות הישראליות נוהגות בסלחנות רבה מדי עם הגורמים הפולשים למבנים ולנכסים בטענות בעלות?
"לא מדובר כאן רק בסלחנות אלא גם בטמטום. זה חלק ממצעד האיוולת של מדינת ישראל בדרך לחורבנה. יש כאן חוסר הבנה שמדובר במלחמה אמיתית, ולא רק מלחמה על נכסים ונדל"ן".
לגבי הטענה שהרשות משתמשת בשיטה זו כקלף מיקוח במו"מ, מנגד מושמעת הטענה כי גם מדינת ישראל יכולה לדרוש את הנכסים של יהודים ילידי ארצות ערב שהתיישבו בישראל. על משוואה זו אומר אלדד: "מבחינה משפטית טהורה יכולה הרשות הפלסטינית לומר לנו: אם יש לכם תביעה ממרוקו או מצרים, פנו לממשלות של מרוקו ומצרים! אנו לא קשורים לתביעות הללו. אבל לטענת מי שסבור שמדובר במלחמה בין יהודים לערבים ולא רק בין ישראל לרשות הפלסטינית אין מקום לטענה כזו. אנחנו דורשים כל הזמן שמדינות ערב יקלטו את הפליטים ויטפלו בהם, כמו שאנחנו קלטנו את היהודים מארצות ערב שגורשו ממדינות אלו. יהודים שגורשו ממרוקו, מצרים וכל שאר מדינות ערב ועלו למדינת ישראל".