הכבוד המוגזם של כבודה
כשהחליט היועץ המשפטי להגיש כתב אישום נגד מרוואן ברגותי, כולם ידעו שזה עלול להיראות לא טוב. ידענו שמנהיג התנזים ינסה להפוך את משפטו למשפט-ראווה ואת בית המשפט לקרקס. היה ברור כי במקום להגן על עצמו, יתקוף הנאשם את מדינת ישראל וממשלתה, את מוסדות החוק ואת הכיבוש. ידענו שהעולם כולו מסתכל, ושהוא לא יהיה בעדנו.
כאן היתה אמורה להיכנס לפעולה השופטת שרה סירוטה. בדומה לשופט כדורגל השולף כרטיס צהוב בדקה הראשונה כדי להראות מי הבוס, גם השופטת במשפט ברגותי היתה צריכה להבהיר לנאשם את זכותו היחידה: להגן על עצמו. לא הצהרות פוליטיות שאינן קשורות למשפט, לא התקפות בלתי-ענייניות על מוסדות המדינה, ובוודאי לא זיגזגים משפטיים המבזים את המשפט עצמו ואת האכסניה שבה הוא מתנהל.
אלא שהשופטת סירוטה רוצה להפגין הגינות. ובשם ההגינות, היא מאפשרת לאדריכל הטרור (אופס, התכוונתי לחשוד ברצח) להביע את דעתו הפילוסופית על בתי המשפט, המדינה, צה"ל ואליקים רובינשטיין. מישהו צריך לספר לכבודה, שהפתיחות המוגזמת הזו לא מביאה שום כבוד לבית המשפט או לשלטון החוק בישראל, אלא את ההפך הגמור. מרוואן ברגותי אינו זכאי ליחס טוב או סבלני יותר מכל נאשם ברצח סדרתי אחר.
מכוערת וחסרת הומור
מסע יחסי ציבור יעיל ומספר ביקורות אוהדות בעיתונים הצליחו לשכנע אותי לצפות ב'אסתי המכוערת', הסדרה החדשה המשודרת בערוץ 2. "זאת לא בדיוק טלנובלה", הסבירו כולם בנוסח זה או אחר, "אלא שילוב בין טלנובלה לקומדיית מצבים. זה משהו מתוחכם ומשעשע, מודע לעצמו וכתוב בקריצת עין". 'למה לא', חשבתי, ואז צפיתי והבנתי למה לא.
הרעיון לשלב קומדיה בטלנובלה דווקא נשמע סביר. הטלנובלות ואופרות-הסבון סובלות מאז ומתמיד מהיעדר מוחלט של הומור, ואילו בקומדיות המצבים חסר מדי פעם הממד העלילתי. השילוב בין שני הז'אנרים אמור היה ליצור הפריה הדדית מבורכת, ולהגיש לצופה חבילה טלוויזיונית אחת של שחוק ודמע.
בפועל, 'אסתי המכוערת' רק ממחישה עד כמה נחות ז'אנר הטלנובלה לעומת הסיטקום. כטלנובלה "אסתי" אולי עושה את העבודה, אבל את הבדיחות המוצלחות בה אפשר לספור על אצבעות ידיו של גידם. יצירת קומדיה טובה, למרבה האירוניה, היא עניין רציני יותר מכתיבת טלנובלה. כל אחד יכול לכתוב עלילה מופרכת עם דמויות סטריאוטיפיות, אבל לא כל אחד יכול לכתוב בדיחות.
אם 'אסתי המכוערת' תצליח ואין ספק שהיא תצליח עלולים להשתנות כללי המשחק הטלוויזיוניים. תסריטאים יכתבו קומדיות מצבים, והמפיקים ימהרו להפכם לטלנובלות. כך יוכלו להבטיח רייטינג גבוה גם כשההומור לא מי-יודע-מה, וזו הרי רמת ההומור ברוב הסיטקומים הישראליים. כשזה יקרה, כאשר כל ההפקה המקורית תהפוך לטלנובלה אחת גדולה, פרצופה של הטלוויזיה הישראלית יהיה מכוער הרבה יותר מזה של אסתי.
עבודת בוהן גדול
לפני כשבועיים, נהגתי את רכבי לכיוון מעבר-חצייה ברחוב בני-ברקי ידוע. מעט לפני שהגעתי אל פסי-החצייה, הבחנתי בילד קטן וחמוד העומד על המדרכה לפני הפסים ומניף מולי את בוהן ידו הימנית בתנועה מאיימת. מרוב הלם שאחז בי (על כך שילד בבני-ברק מחכה על המדרכה ולא קופץ ישר אל הכביש), לא עצרתי לפני מעבר-החצייה, אלא המשכתי בנסיעתי, תוך שאני חולף על פני הילד המשתאה.
רק מאוחר יותר, במחשבה לאחור, קלטתי את אשר ניסה לשווא הצוציק לסמן לי. הבוהן המונפת אל-על לא היתה אלא סימן ה'פסים לב' הישן והרע מתשדיריו המעצבנים של המנהל לבטיחות בדרכים. בזמנו, כשהתשדיר הושמע ברדיו שוב ושוב, חשתי דחוי בגלל ששום ילד לא עצר אותי באגודלו במעברי-החצייה. וכעת, חודשים ארוכים אחרי שהתשדיר חלף מן העולם, סוף-סוף אני זוכה להנפת האגודל המיוחלת, ועוד מתעלם ממנה בגסות.
בכל אופן, תודו שזה מצחיק, שאפילו אופנה ביזארית כמו הנפת אגודלים מגיעה לבני-ברק בדיליי מטורף.
מלה אחת רעה
אם אני כבר בסביבה אז מלה רעה לתשדיר האינפנטילי החדש של המנהל לבטיחות בדרכים, הממשיך להתייחס אל הנהגים בכביש כאילו היו ילדים בני חמש. המפגע הנוכחי היא ילדה בשם ירדן, המשאירה לאימה בתא הקולי הודעות פולניות להפליא: "אמא, קודם כל אני נורא אוהבת אותך, וחוץ מזה תלחצי פחות על דוושת הגז". אגב, אישית דווקא הייתי מבקש מרוב הנהגות שילחצו יותר על דוושת הגז.
מלה אחת טובה
לתוכנית הטלוויזיה 'לא נפסיק לשיר כוכב נולד'. כי מבין שלל ההבלים המשודרים בערוץ 2, יש בהבל המוזיקלי הזה הרבה חן ושמחה. אגב, נכון שנינט מ'כוכב נולד' ושרון מ'קחי אותי שרון' היא אותה בחורה בתסרוקת אחרת?
יודע את מקומי
"אני מרגיש חולשה בכל הגוף", הודעתי לאשתי באחד הבקרים.
"זה לא בסדר", היא ענתה, "בדרך כלל אתה נעשה חולה רק ביום כתיבת המדור לעיתון".
היא צדקה, כמובן, ולכן הלכתי לרופא של קופת החולים. זה בדק אותי מכף רגל ועד קרקפת, ובפרץ של יצירתיות ומקוריות החליט לרשום לי אקמול. כשהבנתי שממנו לא תצמח לי הישועה, פניתי לבקש את עזרתה של הרפואה האלטרנטיבית.
רעייתי המליצה לי על נטורופאט מצליח ממרכז הארץ. האמת, תמיד חשבתי שנטורופאטים הם אחיהם למקצוע של סוציופאטים אנשים נכנסים אליהם בריאים ויוצאים משם בידיעה ברורה שהם לא בריאים. אבל הייתי חלש ומיואש ומוכן לנסות כמעט הכול. אז הלכתי אל הנטורופאט, מתכונן נפשית לרופא אליל שירקוד סביבי על רקע קולותיהם של תופי טאם-טאם רעשניים.
כשנכנסתי לחדרו, היה נדמה לי שטעיתי בכתובת. החדר נראה בדיוק כמו חדרו של רופא רגיל. איש הטבע עצמו לא עטה לגופו אזור חלציים אלא חלוק לבן סטנדרטי של רופאים, ובנוסף גם ענד על צווארו סטטוסקופ והביט בי בעיניים חודרות דרך זוג משקפיים קטנים ועגולים.
"אל תגיד לי", אמר הנטורופאט תוך שהוא בוחן את עמידתי המרושלת, "אתה מרגיש חולשה בכל הגוף".
גאון הדור. מה עוד יגרום לי להגיע אליו, האוברדראפט בבנק? "כן", עניתי.
דוקטור טבע הורה לי לשכב על הבטן. ציפיתי למגעו הקריר של הסטטוסקופ בגבי, אבל התברר שטעיתי בגדול. במקום סטטוסקופ, עלו על גבי ברכיו של הנטורופאט בכבודו ובעצמו, והוא החל - בצעד שבוודאי אסור במספר מדינות בעולם לקפוץ עליי ולמעוך את גופי כאילו הייתי מקק. בשלב זה עדיין עמדתי בעינויים בגבורה.
"עמוד!" ציווה עליי הנטורופאט. הוא תפס את ידי הימנית והעביר אותה דרך המפרקת לכיוון מרפק ידי השמאלית. הפעם צרחתי. "התזונה שלך לקויה, ולכן השרירים שלך מתפוררים", הסביר לי המרקיז דה-סאד את פשר הכאב. לבסוף, לקח משולחנו מכשיר חשמלי שדמה לפטיש אוויר, והחל לדפוק בו על שכמותיי. "זה בשביל לשחרר", אמר, ומעולם לא הייתי כה בלתי משוחרר כמו באותו רגע.
כשהסתיימה הבדיקה, המתין הדוקטור בסבלנות עד שזחלתי לעבר הכיסא, ואז אמר: "התפריט שלך מהיום כולל מזון בלי מלח, בלי סוכר, בלי שומן ובלי טעם. אתה תאכל פירות בבוקר, ירקות חיים בצהריים וירקות מבושלים בערב. ותשכח מצ'יפס", הוסיף, כאילו קרא את מחשבותיי מלה במלה.
הבנתי שבכך מסתיים הביקור, וקמתי ממקומי. "רגע אחד", אמר הנטורופאט ברשעות, "שכחת לשלם על הביקור. שמונה מאות ש"ח, בבקשה".
באותו רגע חשתי שוב את החולשה מהבוקר. "כמה?!" מלמלתי, "דוקטור, אולי יש לך אקמול?".
כשהחליט היועץ המשפטי להגיש כתב אישום נגד מרוואן ברגותי, כולם ידעו שזה עלול להיראות לא טוב. ידענו שמנהיג התנזים ינסה להפוך את משפטו למשפט-ראווה ואת בית המשפט לקרקס. היה ברור כי במקום להגן על עצמו, יתקוף הנאשם את מדינת ישראל וממשלתה, את מוסדות החוק ואת הכיבוש. ידענו שהעולם כולו מסתכל, ושהוא לא יהיה בעדנו.
כאן היתה אמורה להיכנס לפעולה השופטת שרה סירוטה. בדומה לשופט כדורגל השולף כרטיס צהוב בדקה הראשונה כדי להראות מי הבוס, גם השופטת במשפט ברגותי היתה צריכה להבהיר לנאשם את זכותו היחידה: להגן על עצמו. לא הצהרות פוליטיות שאינן קשורות למשפט, לא התקפות בלתי-ענייניות על מוסדות המדינה, ובוודאי לא זיגזגים משפטיים המבזים את המשפט עצמו ואת האכסניה שבה הוא מתנהל.
אלא שהשופטת סירוטה רוצה להפגין הגינות. ובשם ההגינות, היא מאפשרת לאדריכל הטרור (אופס, התכוונתי לחשוד ברצח) להביע את דעתו הפילוסופית על בתי המשפט, המדינה, צה"ל ואליקים רובינשטיין. מישהו צריך לספר לכבודה, שהפתיחות המוגזמת הזו לא מביאה שום כבוד לבית המשפט או לשלטון החוק בישראל, אלא את ההפך הגמור. מרוואן ברגותי אינו זכאי ליחס טוב או סבלני יותר מכל נאשם ברצח סדרתי אחר.
מכוערת וחסרת הומור
מסע יחסי ציבור יעיל ומספר ביקורות אוהדות בעיתונים הצליחו לשכנע אותי לצפות ב'אסתי המכוערת', הסדרה החדשה המשודרת בערוץ 2. "זאת לא בדיוק טלנובלה", הסבירו כולם בנוסח זה או אחר, "אלא שילוב בין טלנובלה לקומדיית מצבים. זה משהו מתוחכם ומשעשע, מודע לעצמו וכתוב בקריצת עין". 'למה לא', חשבתי, ואז צפיתי והבנתי למה לא.
הרעיון לשלב קומדיה בטלנובלה דווקא נשמע סביר. הטלנובלות ואופרות-הסבון סובלות מאז ומתמיד מהיעדר מוחלט של הומור, ואילו בקומדיות המצבים חסר מדי פעם הממד העלילתי. השילוב בין שני הז'אנרים אמור היה ליצור הפריה הדדית מבורכת, ולהגיש לצופה חבילה טלוויזיונית אחת של שחוק ודמע.
בפועל, 'אסתי המכוערת' רק ממחישה עד כמה נחות ז'אנר הטלנובלה לעומת הסיטקום. כטלנובלה "אסתי" אולי עושה את העבודה, אבל את הבדיחות המוצלחות בה אפשר לספור על אצבעות ידיו של גידם. יצירת קומדיה טובה, למרבה האירוניה, היא עניין רציני יותר מכתיבת טלנובלה. כל אחד יכול לכתוב עלילה מופרכת עם דמויות סטריאוטיפיות, אבל לא כל אחד יכול לכתוב בדיחות.
אם 'אסתי המכוערת' תצליח ואין ספק שהיא תצליח עלולים להשתנות כללי המשחק הטלוויזיוניים. תסריטאים יכתבו קומדיות מצבים, והמפיקים ימהרו להפכם לטלנובלות. כך יוכלו להבטיח רייטינג גבוה גם כשההומור לא מי-יודע-מה, וזו הרי רמת ההומור ברוב הסיטקומים הישראליים. כשזה יקרה, כאשר כל ההפקה המקורית תהפוך לטלנובלה אחת גדולה, פרצופה של הטלוויזיה הישראלית יהיה מכוער הרבה יותר מזה של אסתי.
עבודת בוהן גדול
לפני כשבועיים, נהגתי את רכבי לכיוון מעבר-חצייה ברחוב בני-ברקי ידוע. מעט לפני שהגעתי אל פסי-החצייה, הבחנתי בילד קטן וחמוד העומד על המדרכה לפני הפסים ומניף מולי את בוהן ידו הימנית בתנועה מאיימת. מרוב הלם שאחז בי (על כך שילד בבני-ברק מחכה על המדרכה ולא קופץ ישר אל הכביש), לא עצרתי לפני מעבר-החצייה, אלא המשכתי בנסיעתי, תוך שאני חולף על פני הילד המשתאה.
רק מאוחר יותר, במחשבה לאחור, קלטתי את אשר ניסה לשווא הצוציק לסמן לי. הבוהן המונפת אל-על לא היתה אלא סימן ה'פסים לב' הישן והרע מתשדיריו המעצבנים של המנהל לבטיחות בדרכים. בזמנו, כשהתשדיר הושמע ברדיו שוב ושוב, חשתי דחוי בגלל ששום ילד לא עצר אותי באגודלו במעברי-החצייה. וכעת, חודשים ארוכים אחרי שהתשדיר חלף מן העולם, סוף-סוף אני זוכה להנפת האגודל המיוחלת, ועוד מתעלם ממנה בגסות.
בכל אופן, תודו שזה מצחיק, שאפילו אופנה ביזארית כמו הנפת אגודלים מגיעה לבני-ברק בדיליי מטורף.
מלה אחת רעה
אם אני כבר בסביבה אז מלה רעה לתשדיר האינפנטילי החדש של המנהל לבטיחות בדרכים, הממשיך להתייחס אל הנהגים בכביש כאילו היו ילדים בני חמש. המפגע הנוכחי היא ילדה בשם ירדן, המשאירה לאימה בתא הקולי הודעות פולניות להפליא: "אמא, קודם כל אני נורא אוהבת אותך, וחוץ מזה תלחצי פחות על דוושת הגז". אגב, אישית דווקא הייתי מבקש מרוב הנהגות שילחצו יותר על דוושת הגז.
מלה אחת טובה
לתוכנית הטלוויזיה 'לא נפסיק לשיר כוכב נולד'. כי מבין שלל ההבלים המשודרים בערוץ 2, יש בהבל המוזיקלי הזה הרבה חן ושמחה. אגב, נכון שנינט מ'כוכב נולד' ושרון מ'קחי אותי שרון' היא אותה בחורה בתסרוקת אחרת?
יודע את מקומי
"אני מרגיש חולשה בכל הגוף", הודעתי לאשתי באחד הבקרים.
"זה לא בסדר", היא ענתה, "בדרך כלל אתה נעשה חולה רק ביום כתיבת המדור לעיתון".
היא צדקה, כמובן, ולכן הלכתי לרופא של קופת החולים. זה בדק אותי מכף רגל ועד קרקפת, ובפרץ של יצירתיות ומקוריות החליט לרשום לי אקמול. כשהבנתי שממנו לא תצמח לי הישועה, פניתי לבקש את עזרתה של הרפואה האלטרנטיבית.
רעייתי המליצה לי על נטורופאט מצליח ממרכז הארץ. האמת, תמיד חשבתי שנטורופאטים הם אחיהם למקצוע של סוציופאטים אנשים נכנסים אליהם בריאים ויוצאים משם בידיעה ברורה שהם לא בריאים. אבל הייתי חלש ומיואש ומוכן לנסות כמעט הכול. אז הלכתי אל הנטורופאט, מתכונן נפשית לרופא אליל שירקוד סביבי על רקע קולותיהם של תופי טאם-טאם רעשניים.
כשנכנסתי לחדרו, היה נדמה לי שטעיתי בכתובת. החדר נראה בדיוק כמו חדרו של רופא רגיל. איש הטבע עצמו לא עטה לגופו אזור חלציים אלא חלוק לבן סטנדרטי של רופאים, ובנוסף גם ענד על צווארו סטטוסקופ והביט בי בעיניים חודרות דרך זוג משקפיים קטנים ועגולים.
"אל תגיד לי", אמר הנטורופאט תוך שהוא בוחן את עמידתי המרושלת, "אתה מרגיש חולשה בכל הגוף".
גאון הדור. מה עוד יגרום לי להגיע אליו, האוברדראפט בבנק? "כן", עניתי.
דוקטור טבע הורה לי לשכב על הבטן. ציפיתי למגעו הקריר של הסטטוסקופ בגבי, אבל התברר שטעיתי בגדול. במקום סטטוסקופ, עלו על גבי ברכיו של הנטורופאט בכבודו ובעצמו, והוא החל - בצעד שבוודאי אסור במספר מדינות בעולם לקפוץ עליי ולמעוך את גופי כאילו הייתי מקק. בשלב זה עדיין עמדתי בעינויים בגבורה.
"עמוד!" ציווה עליי הנטורופאט. הוא תפס את ידי הימנית והעביר אותה דרך המפרקת לכיוון מרפק ידי השמאלית. הפעם צרחתי. "התזונה שלך לקויה, ולכן השרירים שלך מתפוררים", הסביר לי המרקיז דה-סאד את פשר הכאב. לבסוף, לקח משולחנו מכשיר חשמלי שדמה לפטיש אוויר, והחל לדפוק בו על שכמותיי. "זה בשביל לשחרר", אמר, ומעולם לא הייתי כה בלתי משוחרר כמו באותו רגע.
כשהסתיימה הבדיקה, המתין הדוקטור בסבלנות עד שזחלתי לעבר הכיסא, ואז אמר: "התפריט שלך מהיום כולל מזון בלי מלח, בלי סוכר, בלי שומן ובלי טעם. אתה תאכל פירות בבוקר, ירקות חיים בצהריים וירקות מבושלים בערב. ותשכח מצ'יפס", הוסיף, כאילו קרא את מחשבותיי מלה במלה.
הבנתי שבכך מסתיים הביקור, וקמתי ממקומי. "רגע אחד", אמר הנטורופאט ברשעות, "שכחת לשלם על הביקור. שמונה מאות ש"ח, בבקשה".
באותו רגע חשתי שוב את החולשה מהבוקר. "כמה?!" מלמלתי, "דוקטור, אולי יש לך אקמול?".