לרבים מאיתנו נדמה שאופנת סרבנות השירות ביש"ע חלפה לה יחד עם נדידת החסידות, ורק מעת לעת היא מרימה ראש בדמותו של עוד דיון משפטי בסרבנותו של יונתן בן ארצי, שגם למעמדו כסרבן זכה בעיקר בעקבות היותו אחיינה של רעיית שר האוצר. אם גם אתם שייכים לקבוצה זו, טעות בידכם.
לאחרונה קיבלה תנועת סרבנות השירות ביש"ע זריקת עידוד ממקור אמנם צפוי, אך בדרך מעט לא צפויה. התיאטרון הקאמרי העלה בשבועות האחרונים הצגה פרי עטו של המחזאי יהושע סובול, 'עד ראייה' שמה. ההצגה, כמה תמים, עוסקת בתופעת סרבנות המצפון, אולם בצבא הנאצי.
גיבור המחזה הוא אזרח אוסטרי המוצא להורג בעקבות סירובו לשרת בצבא הרייך השלישי. בביקורות המהללות מתואר הגיבור כאדם פשוט וישר, שמצפונו מתעורר כשמצפון בני ארצו מתקהה והולך. מכאן ועד לקשר בין הצבא הנאצי לצה"ל והלגיטימיות של הסרבנות הדרך קצרה.
מהר מאוד מצאה תנועת הסרבנים 'אומץ לסרב' את ההצגה כבמה ראויה להעלות את עניינם מחדש על פני השטח. בשבוע שעבר היה זה הסופר סמי מיכאל, שבדיון שקיימה התנועה אחרי העלאת ההצגה אמר כי גם הוא תומך בסרבנים, ובעיניו הסרבנות היא "אקט פטריוטי ישראלי".
מיכאל חשב בקול
למרות ההצהרה הזו, שהפכה לכותרת בולטת, מבהיר הסופר כי בעיניו הנושא לא ברור, או כפי שהוא מגדיר זאת "לא תקוע במסמרים. הנושא פתוח לדיון, התמונה עדיין לא בהירה במוח שלי. הדברים שאמרתי היו הרהור בקול רם. יש כאן צדדים לכאן ולכאן. אני ער לעובדה שמדינת ישראל היא טבעת דקה בתוך אוקיינוס ערבי עויין, לכן מצד אחד הייתי רוצה שנחיה בשלום, אבל גם עם צבא מאורגן היטב.
"אני חושש מכך שנגביר את העויינות סביבנו. באתי משם. אני מכיר את השנאה של העולם שסביבנו. לטעמי לא נוכל לחסום את השנאה בחרב. בעוד אנחנו מתלהבים ומלטפים את המטוסים והטנקים שלנו ואומרים שצה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, אנחנו שוכחים שגם לרוסיה היה צבא אדיר, והוא נעלם. העולם הערבי יכפיל את עצמו, ולנו יש מגבלה בקצב הגידול שלנו. אני חושש מהיעלמות מדינת ישראל בעוד דור אחד או שניים".
אתה לא חושש מאבדן דרך בגלל פגיעה בדמוקרטיה ובהחלטות ממשלה על ידי תופעות כמו הסרבנות?
"לא. כל החשש שלי הוא מהאומות שמסביב. אני לא חושש מכך שנגרר למלחמת אחים כמו באלג'יר. העם שלנו יודע להתגבש ולהתאחד כשצריך להירתם למשימות חשובות".
התמיכה שלך בסרבנות לא תלויה בשאלה אם אנחנו היינו אלה שפתחו במלחמה או שנאלצנו ונגררנו אליה?
"בדיוק משום כך אני לא קובע את דעתי באופן מוחלט, אלא רק מהרהר בקול רם. יש שני קצוות לחוט המוסרי. כעם אנחנו יודעים להתווכח, ולדעתי עצם הוויכוח חשוב".
ואולי הגיע הזמן לחדול מהוויכוח ברגע שבו המדינה מכריזה על מעשה מסוים כבלתי חוקי?
"לא. לא צריך לחדול מהוויכוח. הוויכוח הוא זה שאפיין את החיוניות של העם היהודי. העם שלנו התחנך על בסיס העיקרון ששום דבר לא מקובל באופן אוטומטי"
אני מבקש לחזור לאירוע שממנו נלקחו בעיתונות הציטטות שלך. מדובר בהצגה שעוסקת בסרבנות מול הצבא הנאצי. הרגש בנוח עם ההשוואה הזו לסרבנות השירות בצה"ל?
"לא אהבתי את זה. בין ברלין הנאצית לתל אביב של היום יש יותר מהפרש של שמים וארץ, אבל בכל זאת זו תרבות ואמנות".
אולי היה כדאי לומר, אני מוכן להשתתף בדיון על הסרבנות, אבל אני מסרב להיות חלק מערב שמקשר ומנסה להשוות בין צה"ל לצבא הנאצי?
"קיבלתי את זה כאומנות בלבד. נראה לי שכל מי שנכח בקהל ומי ששיחק על הבמה לא העלה הקבלה בין גרמניה הנאצית לישראל. ישבו שם אנשים פטריוטים ואוהבי העם".
נגד החוק
השבוע הודיע רשם העמותות, עמירם בוגט, כי הוא רואה בפעולותיה של עמותת הסרבנים 'רוח המצפון', היא עמותת התנועה 'אומץ לסרב', מעשה בלתי חוקי, ומכיוון שכך בכוונתו לפרק את העמותה. ראשיתה של ההודעה בתלונה שהגיש אזרח בשם איתי בן חורין לרשם העמותות, ובו הלין על פרסומים מטעם העמותה. בפרסומים משווים 'אנשי המצפון' בין לוחמי צה"ל ופעילותם בשטחי יש"ע לבין מעשי חיילים בסרביה, בוסניה, אוגנדה ומקומות אחרים ברחבי העולם בהם בוצעו פשעי מלחמה.
"העונשים במקומות אלה היו שנות מאסר ממושכות. האם תרצה להסתכן בכך?", שואלים ומאיימים אנשי העמותה בעלון שהפיצו. בן חורין טען במכתבו כי איומים אלו ועידוד סרבנות מנוגדים לחוק, ובשל כך אין לאפשר פעילותם כעמותה. דבריו של בן חורין התקבלו על דעתו של רשם העמותות עמירם בוגט, ובמכתב ששלחה מטעמו עורכת הדין מיכל רוזנבוים הודיע ל'רוח המצפון' כי אם תוך שלושים יום לא יסגרו את העמותה, יפנה לבית המשפט ויבקש ממנו לבצע את המהלך.
מר בוגט, מה גיליתם עכשיו שלא היה ידוע קודם?
"יש הבדל בין המידע שהועבר אלינו כשהוקמה העמותה לבין הפעילות שלה כפי שהיא נראית בתקופה האחרונה. בתעודת רישום העמותה נכתב שהמטרות שלה הן 'ליצור הכרה בחברה הישראלית לגבי זכותו של הפרט לפעול על פי חופש מצפונו בגבולות הדמוקרטיה; לקדם חשיבות של ערכים הומניסטיים במדינת ישראל; ליצור הכרה בנוגע לאפשרות העומדת בפני הפרט במדינה דמוקרטית להימנע מפעולות הנוגדות את מצפונו'.
"אך הפעילות שלהם למעשה היא אחרת לגמרי. הם מעודדים אנשים לסרב להוראות החוק, לחוק השיפוט הצבאי ולחוק שרות הביטחון. פעילות כזו יוצאת מ'גבולות הדמוקרטיה' שעליהם הכריזו שישמרו".
במכתבה ל'רוח המצפון' הבהירה עו"ד רוזנבוים ש"מובן כי לו היתה מבקשת העמותה להירשם בהצהירה כי תעודד פעילות בלתי חוקית באופן הפוגע באופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל, היה נמנע מן העמותה להירשם".
לא רחוקים מגרמניה
לעומת הדרישה הישירה של רשם העמותות, עמית משיח, דובר תנועת הסרבנות רגוע לחלוטין. "רשם העמותות לא מתכוון לעשות שום דבר, והוא גם לא יכול לעשות כלום. הוא בסך הכל מנסה לגרוף בהודעה הזו הון פוליטי. היועץ המשפטי לממשלה בדק את הפעילות שלנו כבר פעמיים, ולא מצא כל סיבה לפתוח בחקירה על המרדה".
כמו מהסופר סמי מיכאל, גם ממשיח אני מבקש את התייחסותו לבמה אותה בחרה תנועתו כראויה לדיון על הסרבנות: הצגה על הצבא הנאצי. משיח עונה תשובה עוקפת: "קודם כל, לא אנחנו עשינו את ההשוואה אלא סובול". כשאני מתעקש ושואל על בחירת התנועה שלו דווקא באמירה של סובול, הוא מפתיע אותי: "נכון שאין להשוות בין המציאות בשטחים למה שאירע בגרמניה הנאצית, אבל יש המון מקום להשוות בין התהליכים שעוברים על האוכלוסיה הגרמנית לבין מה שקורה לנו. יש תהליך של הקהיית חושים שאליו אנחנו נגררים צעד אחרי צעד. אנחנו יוצרים דמוניזציה של האחר, פחד מהאחר".
ואין סיבה לפחד הזה? אתה שוכח איך הגענו למצב הזה.
"התירוץ הקלוש הזה שכך אנחנו מגנים על עצמנו הוא תירוץ שאיתו אנחנו יכולים לעשות הכל. אבל גם ליהודים בגרמניה עשו דמוניזציה", הוא אומר ונותן דוגמא: "עשינו פעילות באחד ממחנות הפליטים ברפיח. אספנו את התושבים בכיכר ומשם העברנו אותם על אוטובוסים למחנה, בלשון אחרת 'מחנה ריכוז' למשך שבוע, כדי לבדוק מבלי שהם יפריעו לנו אם יש במחנה חומרי חבלה או לא".
ואתה לא מצליח להבחין בין מה שנעשה באותו מחנה פליטים כדי לאתר אמצעי לחימה לבין מה שעשו הנאצים ליהודים בלי שתהיה שם פצצה או אמצעי לחימה אחר?
"בגרמניה הנאצית שום דבר לא קרה בחלל ריק. היהודים הצליחו להצטייר כסכנה ברורה ומוחשית, כך ציירו אותם. אף אחד לא הפך סתם מאדם תרבותי למפלצת. אצלנו לא קיים ערבי טוב. אני מדבר על התהליכים הנפשיים שעוברים על החברה הישראלית, והתהליכים הללו מאוד דומים לאלה שעברו על החברה הגרמנית. מי שיבוא ויאמר אחרת הוא דמגוג. מדהים עד כמה המציאות בגרמניה הנאצית דומה למציאות היום", קובע משיח בתוקף, ומדגיש "מבחינת התהליכים הנפשיים".
באמת נראה לך שאנחנו נמצאים על סף מוכנות להכניס אנשים חפים מפשע לתאי גאזים?
"אתה לא רואה את התהליך?" הוא עונה לי בשאלה. אבל מציין שהוא "מקווה שבזכות העבודה שלנו לא נגיע למצב הזה".
מסרבים על חשבון המדינה
גם באשר למיקומה של ההצגה 'עד ראייה', התיאטרון הקאמרי, קיימת בעייתיות מסוימת. אמנם רבים חושבים שתפיסת עולמם של באי התיאטרון ובעיקר של שחקניו מציבה אותם כחלק בלתי נפרד מסרבני הגיוס למיניהם, אולם בכך לא די. התיאטרון הקאמרי, כתיאטרון ציבורי, ממומן על ידי ממשלת ישראל. כיוון שכך, סביר היה לדרוש מהנהלת התיאטרון להימנע מפעילות פוליטית חריפה כדוגמת ערב הסרבנים.
ממשרד החינוך נמסר כי האירוע בו השתתף הסופר התקיים בימים בהם לא הייתה שרת החינוך לימור לבנת בארץ. כיוון שכך לא הייתה מודעת לו, אם כי תיאטרון ציבורי כתיאטרון הקאמרי לא אמור היה לעסוק בפוליטיקה. אמנם "ידוע לנו כי טבען של הצגות הוא לעסוק בעניינים שעל סדר היום ובהם גם עניינים פוליטיים, אולם על התיאטרון לשים לב לגבולות".
בתגובה לטענות אומרת דוברת התיאטרון כי "התיאטרון הקאמרי נוהג לעתים תכופות למכור הצגות סגורות לגופים, למוסדות ולארגונים, ללא הבדל וללא אבחנה פוליטית. מקובל בתיאטרון מזה עשרות שנים שארגון הרוכש הצגה סגורה לקהל שלו בלבד (ללא נוכחות קהל אחר), יכול לקיים ביוזמתו ועל אחריותו דיון לקהלו בתום ההצגה, באולם הסגור עצמו".
לדברים הללו, המצדיקים את קיום האירוע של תנועת הסרבנים, מוסיפה הדוברת פרט קטן ומעניין: "לידיעתך, במקרה ספציפי זה התבקש התיאטרון מהגוף שרכש את ההצגה (תנועת 'אומץ לסרב') להציב גם דוכן החתמה והסברה בטרקלין התיאטרון. הנהלת התיאטרון דחתה בקשה זו בתקיפות, מתוך עיקרון שפעילות פוליטית אין לה מקום בתוך תיאטרון ציבורי".
אז מה היה שם פעילות פוליטית בוטה, או אירוע מינורי לקהל מסוים? ומה יהיה בהמשך, האם באמת יסגור רשם העמותות את עמותת 'רוח מצפון', או שמא אין לו הסמכות לכך? ואלו עוד התבטאויות צפוי לשמוע הציבור בישראל, אחרי ההשוואה בין התהליכים הנפשיים המתרחשים בקרבו לאלה שאירעו באזרחי גרמניה הנאצית? נחכה ונראה. מה שבטוח, יהיה מעניין.
Shimon1@a7.org
לאחרונה קיבלה תנועת סרבנות השירות ביש"ע זריקת עידוד ממקור אמנם צפוי, אך בדרך מעט לא צפויה. התיאטרון הקאמרי העלה בשבועות האחרונים הצגה פרי עטו של המחזאי יהושע סובול, 'עד ראייה' שמה. ההצגה, כמה תמים, עוסקת בתופעת סרבנות המצפון, אולם בצבא הנאצי.
גיבור המחזה הוא אזרח אוסטרי המוצא להורג בעקבות סירובו לשרת בצבא הרייך השלישי. בביקורות המהללות מתואר הגיבור כאדם פשוט וישר, שמצפונו מתעורר כשמצפון בני ארצו מתקהה והולך. מכאן ועד לקשר בין הצבא הנאצי לצה"ל והלגיטימיות של הסרבנות הדרך קצרה.
מהר מאוד מצאה תנועת הסרבנים 'אומץ לסרב' את ההצגה כבמה ראויה להעלות את עניינם מחדש על פני השטח. בשבוע שעבר היה זה הסופר סמי מיכאל, שבדיון שקיימה התנועה אחרי העלאת ההצגה אמר כי גם הוא תומך בסרבנים, ובעיניו הסרבנות היא "אקט פטריוטי ישראלי".
מיכאל חשב בקול
למרות ההצהרה הזו, שהפכה לכותרת בולטת, מבהיר הסופר כי בעיניו הנושא לא ברור, או כפי שהוא מגדיר זאת "לא תקוע במסמרים. הנושא פתוח לדיון, התמונה עדיין לא בהירה במוח שלי. הדברים שאמרתי היו הרהור בקול רם. יש כאן צדדים לכאן ולכאן. אני ער לעובדה שמדינת ישראל היא טבעת דקה בתוך אוקיינוס ערבי עויין, לכן מצד אחד הייתי רוצה שנחיה בשלום, אבל גם עם צבא מאורגן היטב.
"אני חושש מכך שנגביר את העויינות סביבנו. באתי משם. אני מכיר את השנאה של העולם שסביבנו. לטעמי לא נוכל לחסום את השנאה בחרב. בעוד אנחנו מתלהבים ומלטפים את המטוסים והטנקים שלנו ואומרים שצה"ל הוא הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, אנחנו שוכחים שגם לרוסיה היה צבא אדיר, והוא נעלם. העולם הערבי יכפיל את עצמו, ולנו יש מגבלה בקצב הגידול שלנו. אני חושש מהיעלמות מדינת ישראל בעוד דור אחד או שניים".
אתה לא חושש מאבדן דרך בגלל פגיעה בדמוקרטיה ובהחלטות ממשלה על ידי תופעות כמו הסרבנות?
"לא. כל החשש שלי הוא מהאומות שמסביב. אני לא חושש מכך שנגרר למלחמת אחים כמו באלג'יר. העם שלנו יודע להתגבש ולהתאחד כשצריך להירתם למשימות חשובות".
התמיכה שלך בסרבנות לא תלויה בשאלה אם אנחנו היינו אלה שפתחו במלחמה או שנאלצנו ונגררנו אליה?
"בדיוק משום כך אני לא קובע את דעתי באופן מוחלט, אלא רק מהרהר בקול רם. יש שני קצוות לחוט המוסרי. כעם אנחנו יודעים להתווכח, ולדעתי עצם הוויכוח חשוב".
ואולי הגיע הזמן לחדול מהוויכוח ברגע שבו המדינה מכריזה על מעשה מסוים כבלתי חוקי?
"לא. לא צריך לחדול מהוויכוח. הוויכוח הוא זה שאפיין את החיוניות של העם היהודי. העם שלנו התחנך על בסיס העיקרון ששום דבר לא מקובל באופן אוטומטי"
אני מבקש לחזור לאירוע שממנו נלקחו בעיתונות הציטטות שלך. מדובר בהצגה שעוסקת בסרבנות מול הצבא הנאצי. הרגש בנוח עם ההשוואה הזו לסרבנות השירות בצה"ל?
"לא אהבתי את זה. בין ברלין הנאצית לתל אביב של היום יש יותר מהפרש של שמים וארץ, אבל בכל זאת זו תרבות ואמנות".
אולי היה כדאי לומר, אני מוכן להשתתף בדיון על הסרבנות, אבל אני מסרב להיות חלק מערב שמקשר ומנסה להשוות בין צה"ל לצבא הנאצי?
"קיבלתי את זה כאומנות בלבד. נראה לי שכל מי שנכח בקהל ומי ששיחק על הבמה לא העלה הקבלה בין גרמניה הנאצית לישראל. ישבו שם אנשים פטריוטים ואוהבי העם".
נגד החוק
השבוע הודיע רשם העמותות, עמירם בוגט, כי הוא רואה בפעולותיה של עמותת הסרבנים 'רוח המצפון', היא עמותת התנועה 'אומץ לסרב', מעשה בלתי חוקי, ומכיוון שכך בכוונתו לפרק את העמותה. ראשיתה של ההודעה בתלונה שהגיש אזרח בשם איתי בן חורין לרשם העמותות, ובו הלין על פרסומים מטעם העמותה. בפרסומים משווים 'אנשי המצפון' בין לוחמי צה"ל ופעילותם בשטחי יש"ע לבין מעשי חיילים בסרביה, בוסניה, אוגנדה ומקומות אחרים ברחבי העולם בהם בוצעו פשעי מלחמה.
"העונשים במקומות אלה היו שנות מאסר ממושכות. האם תרצה להסתכן בכך?", שואלים ומאיימים אנשי העמותה בעלון שהפיצו. בן חורין טען במכתבו כי איומים אלו ועידוד סרבנות מנוגדים לחוק, ובשל כך אין לאפשר פעילותם כעמותה. דבריו של בן חורין התקבלו על דעתו של רשם העמותות עמירם בוגט, ובמכתב ששלחה מטעמו עורכת הדין מיכל רוזנבוים הודיע ל'רוח המצפון' כי אם תוך שלושים יום לא יסגרו את העמותה, יפנה לבית המשפט ויבקש ממנו לבצע את המהלך.
מר בוגט, מה גיליתם עכשיו שלא היה ידוע קודם?
"יש הבדל בין המידע שהועבר אלינו כשהוקמה העמותה לבין הפעילות שלה כפי שהיא נראית בתקופה האחרונה. בתעודת רישום העמותה נכתב שהמטרות שלה הן 'ליצור הכרה בחברה הישראלית לגבי זכותו של הפרט לפעול על פי חופש מצפונו בגבולות הדמוקרטיה; לקדם חשיבות של ערכים הומניסטיים במדינת ישראל; ליצור הכרה בנוגע לאפשרות העומדת בפני הפרט במדינה דמוקרטית להימנע מפעולות הנוגדות את מצפונו'.
"אך הפעילות שלהם למעשה היא אחרת לגמרי. הם מעודדים אנשים לסרב להוראות החוק, לחוק השיפוט הצבאי ולחוק שרות הביטחון. פעילות כזו יוצאת מ'גבולות הדמוקרטיה' שעליהם הכריזו שישמרו".
במכתבה ל'רוח המצפון' הבהירה עו"ד רוזנבוים ש"מובן כי לו היתה מבקשת העמותה להירשם בהצהירה כי תעודד פעילות בלתי חוקית באופן הפוגע באופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל, היה נמנע מן העמותה להירשם".
לא רחוקים מגרמניה
לעומת הדרישה הישירה של רשם העמותות, עמית משיח, דובר תנועת הסרבנות רגוע לחלוטין. "רשם העמותות לא מתכוון לעשות שום דבר, והוא גם לא יכול לעשות כלום. הוא בסך הכל מנסה לגרוף בהודעה הזו הון פוליטי. היועץ המשפטי לממשלה בדק את הפעילות שלנו כבר פעמיים, ולא מצא כל סיבה לפתוח בחקירה על המרדה".
כמו מהסופר סמי מיכאל, גם ממשיח אני מבקש את התייחסותו לבמה אותה בחרה תנועתו כראויה לדיון על הסרבנות: הצגה על הצבא הנאצי. משיח עונה תשובה עוקפת: "קודם כל, לא אנחנו עשינו את ההשוואה אלא סובול". כשאני מתעקש ושואל על בחירת התנועה שלו דווקא באמירה של סובול, הוא מפתיע אותי: "נכון שאין להשוות בין המציאות בשטחים למה שאירע בגרמניה הנאצית, אבל יש המון מקום להשוות בין התהליכים שעוברים על האוכלוסיה הגרמנית לבין מה שקורה לנו. יש תהליך של הקהיית חושים שאליו אנחנו נגררים צעד אחרי צעד. אנחנו יוצרים דמוניזציה של האחר, פחד מהאחר".
ואין סיבה לפחד הזה? אתה שוכח איך הגענו למצב הזה.
"התירוץ הקלוש הזה שכך אנחנו מגנים על עצמנו הוא תירוץ שאיתו אנחנו יכולים לעשות הכל. אבל גם ליהודים בגרמניה עשו דמוניזציה", הוא אומר ונותן דוגמא: "עשינו פעילות באחד ממחנות הפליטים ברפיח. אספנו את התושבים בכיכר ומשם העברנו אותם על אוטובוסים למחנה, בלשון אחרת 'מחנה ריכוז' למשך שבוע, כדי לבדוק מבלי שהם יפריעו לנו אם יש במחנה חומרי חבלה או לא".
ואתה לא מצליח להבחין בין מה שנעשה באותו מחנה פליטים כדי לאתר אמצעי לחימה לבין מה שעשו הנאצים ליהודים בלי שתהיה שם פצצה או אמצעי לחימה אחר?
"בגרמניה הנאצית שום דבר לא קרה בחלל ריק. היהודים הצליחו להצטייר כסכנה ברורה ומוחשית, כך ציירו אותם. אף אחד לא הפך סתם מאדם תרבותי למפלצת. אצלנו לא קיים ערבי טוב. אני מדבר על התהליכים הנפשיים שעוברים על החברה הישראלית, והתהליכים הללו מאוד דומים לאלה שעברו על החברה הגרמנית. מי שיבוא ויאמר אחרת הוא דמגוג. מדהים עד כמה המציאות בגרמניה הנאצית דומה למציאות היום", קובע משיח בתוקף, ומדגיש "מבחינת התהליכים הנפשיים".
באמת נראה לך שאנחנו נמצאים על סף מוכנות להכניס אנשים חפים מפשע לתאי גאזים?
"אתה לא רואה את התהליך?" הוא עונה לי בשאלה. אבל מציין שהוא "מקווה שבזכות העבודה שלנו לא נגיע למצב הזה".
מסרבים על חשבון המדינה
גם באשר למיקומה של ההצגה 'עד ראייה', התיאטרון הקאמרי, קיימת בעייתיות מסוימת. אמנם רבים חושבים שתפיסת עולמם של באי התיאטרון ובעיקר של שחקניו מציבה אותם כחלק בלתי נפרד מסרבני הגיוס למיניהם, אולם בכך לא די. התיאטרון הקאמרי, כתיאטרון ציבורי, ממומן על ידי ממשלת ישראל. כיוון שכך, סביר היה לדרוש מהנהלת התיאטרון להימנע מפעילות פוליטית חריפה כדוגמת ערב הסרבנים.
ממשרד החינוך נמסר כי האירוע בו השתתף הסופר התקיים בימים בהם לא הייתה שרת החינוך לימור לבנת בארץ. כיוון שכך לא הייתה מודעת לו, אם כי תיאטרון ציבורי כתיאטרון הקאמרי לא אמור היה לעסוק בפוליטיקה. אמנם "ידוע לנו כי טבען של הצגות הוא לעסוק בעניינים שעל סדר היום ובהם גם עניינים פוליטיים, אולם על התיאטרון לשים לב לגבולות".
בתגובה לטענות אומרת דוברת התיאטרון כי "התיאטרון הקאמרי נוהג לעתים תכופות למכור הצגות סגורות לגופים, למוסדות ולארגונים, ללא הבדל וללא אבחנה פוליטית. מקובל בתיאטרון מזה עשרות שנים שארגון הרוכש הצגה סגורה לקהל שלו בלבד (ללא נוכחות קהל אחר), יכול לקיים ביוזמתו ועל אחריותו דיון לקהלו בתום ההצגה, באולם הסגור עצמו".
לדברים הללו, המצדיקים את קיום האירוע של תנועת הסרבנים, מוסיפה הדוברת פרט קטן ומעניין: "לידיעתך, במקרה ספציפי זה התבקש התיאטרון מהגוף שרכש את ההצגה (תנועת 'אומץ לסרב') להציב גם דוכן החתמה והסברה בטרקלין התיאטרון. הנהלת התיאטרון דחתה בקשה זו בתקיפות, מתוך עיקרון שפעילות פוליטית אין לה מקום בתוך תיאטרון ציבורי".
אז מה היה שם פעילות פוליטית בוטה, או אירוע מינורי לקהל מסוים? ומה יהיה בהמשך, האם באמת יסגור רשם העמותות את עמותת 'רוח מצפון', או שמא אין לו הסמכות לכך? ואלו עוד התבטאויות צפוי לשמוע הציבור בישראל, אחרי ההשוואה בין התהליכים הנפשיים המתרחשים בקרבו לאלה שאירעו באזרחי גרמניה הנאצית? נחכה ונראה. מה שבטוח, יהיה מעניין.
Shimon1@a7.org