כשפייר ונטאשה בוכים
עקבותיו של רב"ט אולג שייחט הי"ד אבדו ביום שני שעבר לפנות ערב, אך רק כעבור יממה פרסמה המשטרה את דבר היעלמו, ורק כעבור שתי יממות וחצי העלתה אותו התקשורת על ראש דאגותיה. למרות שכבר בהתחלה התעורר חשד כבד שאולג נחטף בידי מחבלים, נדחקה הידיעה על העדרו לירכתי החדשות עד יום חמישי בבוקר. רק אז התחיל לב האומה לפעום עם לב משפחת שחייט.
הסיבה להתעלמות היחסית הזאת היתה, צריך להודות, שמו הלועזי של החייל הנעדר. בשורת אובדנו של קורבן טירור עם שם זר מחלחלת לתודעתנו בקצב איטי פי כמה מאובדנו של קורבן עם שם עברי. מעשה חטיפה של נהג מונית ששמו אליהו גוראל מרעיש אותנו מוקדם יותר וחזק יותר מחטיפת חייל ששמו בישראל אולג שייחט.
שמות נוכריים נוטעים בנו אשליה שמדובר באסון רחוק, בצרות של אחרים. זה לא מקרה שרצח המסעדן מוטי דיין בטול-כרם, למשל, נחקק בזיכרוננו עמוק יותר מרציחתו של הנהג אולג סוטניקוב בכפר קוצ'ין, הגם ששניהם מתו בסמיכות זמנים ובנסיבות דומות. זה די טבעי שאנחנו עדיין זוכרים את תמר בן אליהו מהמושב פארן, אבל שכחנו כבר את אלן ביר ואת מרטין תיתא, על אף ששלושתם נרצחו לאחרונה באותו אוטובוס ירושלמי.
לכל איש יש שם שבחרו לו הוריו, אבל גם הגיאוגרפיה מחייבת. כדי לזכות בתחושת סולידריות מצד החברה הישראלית, בשעת יגון או אפילו בלשכת עבודה, צריך להצטייד בשם פרטי עברי. רצוי גם שם משפחה עברי. אנשי הסוכנות היהודית יעשו חסד עם העולים החדשים אם ילחשו להם את הסוד הקטן הזה ברגע רדתם מהמטוס כאן.
מועמד שינוי
עו"ד אלי זוהר, המועמד המוביל לרשת את אליקים רובינשטיין בתפקיד יועמ"ש הממשלה, הוצג השבוע בעיתונים כ"מקורבו" של שר המשפטים יוסף לפיד. אבל אם לדייק הוא לא רק מקורבו, אלא אפילו מקורב תנועתו. בסתיו שעבר מונה זוהר, בהמלצת לפיד, ליו"ר ועדת הבחירות הפנימיות של 'שינוי'. אם מישהו ירצה לסכל עכשיו את מינויו לתפקיד היועמ"ש הוא יוכל להזכיר שאחת הטענות נגד מינויו של רוני בר-און, בשעתו, לאותה משרה נחשקת היתה זיקתו העסקנית לליכוד. סביר להניח שלפיד ישאל בתגובה איך אפשר להשוות.
אסוציאציה לופולינסקית
אולי בגלל חום הקיץ, ואולי בהשראת ההודנא, הגיב השמאל הישראלי בדומיה מוחלטת על פתיחתו המחודשת של הר הבית בפני יהודים. מרצ, שלום עכשיו ואפילו דליה איציק לא צייצו הפעם. את נס המחאה הרים במקומם, כמה מוזר, ראש עיריית ירושלים החדש, אורי לופולינסקי.
לופולינסקי, איש עדין בדרך כלל, רך דיבור, בחר בדימוי אומלל במיוחד כדי להביע את מורת רוחו מהעלייה המחודשת להר ואף מהיוזמה לקיום תפילה יהודית בו באזורים המותרים בכך מבחינה הלכתית. "יש הרבה דברים שמבחינת העניין הם מותרים", אמר ראש-העיר למקומון הירושלמי 'כל העיר', "אבל מישהו חכם לא עושה אותם. להבדיל, אדם צריך לעשות צרכיו, הרי זה אנושי, אבל אם הוא יעשה זאת ליד המשביר תאמר שהוא חוליגן, נכון?".
הכתב המראיין זקף כנראה גבה, ואז הסתייג לופולינסקי מדברי עצמו ואמר ש"אולי זאת לא דוגמה טובה". רק אולי?
דניאל בגוב האריות
עכשיו כבר ברור שהחייל דניאל וייץ ישב כמעט ארבע שנים בגוב אריות קנדי על לא עוול בכפו. עכשיו גם ברור שכבר כאשר קנדה ביקשה את הסגרתו מישראל היה מקום לחשוד שחומר הראיות נגדו מפוקפק למדי. לרגל זיכויו המוחלט מאשמת רצח ראוי אפוא להזכיר מי ומי היו השופטים שאישרו את ההסגרה או דחו את ערעוריו של וייץ נגדה: השופט המחוזי בירושלים צבי כהן, שופטי בית המשפט העליון תיאודור אור, דורית בייניש ואדמונד לוי, וכן הרכב בג"ץ שכלל את השופטים אהרן ברק, דליה דורנר ואיילה פרוקצ'ה.
ראוי גם להעלות על נס את מנהלת המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה, עירית קאהן, שטרחה קשות למען ההסגרה. כשנודע לפני שבוע על זיכויו של וייץ היא הביעה שמחה. לדבריה, "המקרה הזה מוכיח שאם אדם טוען לחפותו, שיקום וייסע לבית המשפט ויוכיח אותה".
מעניין, עד היום היה מקובל שאדם הטוען לחפותו לא צריך להוכיח כלום. התביעה צריכה להוכיח.
הקטרוג והאמונה
ככל שחולפות השנים מאז מותו של אצ"ג מתעצמת תהילתו. בחצי השנה האחרונה בלבד יצאו לאור שלושה ספרים על אודותיו: 'כמו יומן' של גאולה כהן, 'אקדמות לאצ"ג' של דן מירון, ועכשיו גם ספר עיונים בשירתו מאת ישראל אלדד ז"ל (בעריכת בנו, אריה, ונכדתו, קרני). לעתים קרובות נערכות עצרות עיון מרשימות בשירתו או לכבודו.
לכאורה, צריך לקונן פה על מר גורלו של המשורר המנוח, שבחייו זכה להרבה פחות כבוד ויקר, שכה נרדף, אבל בעצם כך הוא גורלו של כל איש חזון, קל וחומר של מי שבישר, לדעת אלדד המנוח, את חידוש עידן הנבואה. רוב נביאי ישראל הקלאסיים היו הרבה פחות פופולריים בחייהם מאשר אחר מותם.
צל"ש השבוע
מוענק בזאת לכתב המדיני של גל"ץ קווה שפרן, שבמסיבת העיתונים השבוע על מדשאות הבית הלבן שאל את ג'ורג' בוש כיצד הוא תובע מישראל לשחרר מחבלים, אבל מתעקש להחזיק בכלא את יונתן פולארד. העובדה שבוש די התעלם מהשאלה אינה גורעת מאומץ לבו של שפרן.
עקבותיו של רב"ט אולג שייחט הי"ד אבדו ביום שני שעבר לפנות ערב, אך רק כעבור יממה פרסמה המשטרה את דבר היעלמו, ורק כעבור שתי יממות וחצי העלתה אותו התקשורת על ראש דאגותיה. למרות שכבר בהתחלה התעורר חשד כבד שאולג נחטף בידי מחבלים, נדחקה הידיעה על העדרו לירכתי החדשות עד יום חמישי בבוקר. רק אז התחיל לב האומה לפעום עם לב משפחת שחייט.
הסיבה להתעלמות היחסית הזאת היתה, צריך להודות, שמו הלועזי של החייל הנעדר. בשורת אובדנו של קורבן טירור עם שם זר מחלחלת לתודעתנו בקצב איטי פי כמה מאובדנו של קורבן עם שם עברי. מעשה חטיפה של נהג מונית ששמו אליהו גוראל מרעיש אותנו מוקדם יותר וחזק יותר מחטיפת חייל ששמו בישראל אולג שייחט.
שמות נוכריים נוטעים בנו אשליה שמדובר באסון רחוק, בצרות של אחרים. זה לא מקרה שרצח המסעדן מוטי דיין בטול-כרם, למשל, נחקק בזיכרוננו עמוק יותר מרציחתו של הנהג אולג סוטניקוב בכפר קוצ'ין, הגם ששניהם מתו בסמיכות זמנים ובנסיבות דומות. זה די טבעי שאנחנו עדיין זוכרים את תמר בן אליהו מהמושב פארן, אבל שכחנו כבר את אלן ביר ואת מרטין תיתא, על אף ששלושתם נרצחו לאחרונה באותו אוטובוס ירושלמי.
לכל איש יש שם שבחרו לו הוריו, אבל גם הגיאוגרפיה מחייבת. כדי לזכות בתחושת סולידריות מצד החברה הישראלית, בשעת יגון או אפילו בלשכת עבודה, צריך להצטייד בשם פרטי עברי. רצוי גם שם משפחה עברי. אנשי הסוכנות היהודית יעשו חסד עם העולים החדשים אם ילחשו להם את הסוד הקטן הזה ברגע רדתם מהמטוס כאן.
מועמד שינוי
עו"ד אלי זוהר, המועמד המוביל לרשת את אליקים רובינשטיין בתפקיד יועמ"ש הממשלה, הוצג השבוע בעיתונים כ"מקורבו" של שר המשפטים יוסף לפיד. אבל אם לדייק הוא לא רק מקורבו, אלא אפילו מקורב תנועתו. בסתיו שעבר מונה זוהר, בהמלצת לפיד, ליו"ר ועדת הבחירות הפנימיות של 'שינוי'. אם מישהו ירצה לסכל עכשיו את מינויו לתפקיד היועמ"ש הוא יוכל להזכיר שאחת הטענות נגד מינויו של רוני בר-און, בשעתו, לאותה משרה נחשקת היתה זיקתו העסקנית לליכוד. סביר להניח שלפיד ישאל בתגובה איך אפשר להשוות.
אסוציאציה לופולינסקית
אולי בגלל חום הקיץ, ואולי בהשראת ההודנא, הגיב השמאל הישראלי בדומיה מוחלטת על פתיחתו המחודשת של הר הבית בפני יהודים. מרצ, שלום עכשיו ואפילו דליה איציק לא צייצו הפעם. את נס המחאה הרים במקומם, כמה מוזר, ראש עיריית ירושלים החדש, אורי לופולינסקי.
לופולינסקי, איש עדין בדרך כלל, רך דיבור, בחר בדימוי אומלל במיוחד כדי להביע את מורת רוחו מהעלייה המחודשת להר ואף מהיוזמה לקיום תפילה יהודית בו באזורים המותרים בכך מבחינה הלכתית. "יש הרבה דברים שמבחינת העניין הם מותרים", אמר ראש-העיר למקומון הירושלמי 'כל העיר', "אבל מישהו חכם לא עושה אותם. להבדיל, אדם צריך לעשות צרכיו, הרי זה אנושי, אבל אם הוא יעשה זאת ליד המשביר תאמר שהוא חוליגן, נכון?".
הכתב המראיין זקף כנראה גבה, ואז הסתייג לופולינסקי מדברי עצמו ואמר ש"אולי זאת לא דוגמה טובה". רק אולי?
דניאל בגוב האריות
עכשיו כבר ברור שהחייל דניאל וייץ ישב כמעט ארבע שנים בגוב אריות קנדי על לא עוול בכפו. עכשיו גם ברור שכבר כאשר קנדה ביקשה את הסגרתו מישראל היה מקום לחשוד שחומר הראיות נגדו מפוקפק למדי. לרגל זיכויו המוחלט מאשמת רצח ראוי אפוא להזכיר מי ומי היו השופטים שאישרו את ההסגרה או דחו את ערעוריו של וייץ נגדה: השופט המחוזי בירושלים צבי כהן, שופטי בית המשפט העליון תיאודור אור, דורית בייניש ואדמונד לוי, וכן הרכב בג"ץ שכלל את השופטים אהרן ברק, דליה דורנר ואיילה פרוקצ'ה.
ראוי גם להעלות על נס את מנהלת המחלקה לעניינים בינלאומיים בפרקליטות המדינה, עירית קאהן, שטרחה קשות למען ההסגרה. כשנודע לפני שבוע על זיכויו של וייץ היא הביעה שמחה. לדבריה, "המקרה הזה מוכיח שאם אדם טוען לחפותו, שיקום וייסע לבית המשפט ויוכיח אותה".
מעניין, עד היום היה מקובל שאדם הטוען לחפותו לא צריך להוכיח כלום. התביעה צריכה להוכיח.
הקטרוג והאמונה
ככל שחולפות השנים מאז מותו של אצ"ג מתעצמת תהילתו. בחצי השנה האחרונה בלבד יצאו לאור שלושה ספרים על אודותיו: 'כמו יומן' של גאולה כהן, 'אקדמות לאצ"ג' של דן מירון, ועכשיו גם ספר עיונים בשירתו מאת ישראל אלדד ז"ל (בעריכת בנו, אריה, ונכדתו, קרני). לעתים קרובות נערכות עצרות עיון מרשימות בשירתו או לכבודו.
לכאורה, צריך לקונן פה על מר גורלו של המשורר המנוח, שבחייו זכה להרבה פחות כבוד ויקר, שכה נרדף, אבל בעצם כך הוא גורלו של כל איש חזון, קל וחומר של מי שבישר, לדעת אלדד המנוח, את חידוש עידן הנבואה. רוב נביאי ישראל הקלאסיים היו הרבה פחות פופולריים בחייהם מאשר אחר מותם.
צל"ש השבוע
מוענק בזאת לכתב המדיני של גל"ץ קווה שפרן, שבמסיבת העיתונים השבוע על מדשאות הבית הלבן שאל את ג'ורג' בוש כיצד הוא תובע מישראל לשחרר מחבלים, אבל מתעקש להחזיק בכלא את יונתן פולארד. העובדה שבוש די התעלם מהשאלה אינה גורעת מאומץ לבו של שפרן.