חסידים מספרים כי ר' דוד מלילוב סיגף את עצמו בסיגופים גדולים שש שנים ועוד שש שנים. היה צם משבת לשבת ועינה את עצמו בכל מיני עינויים. אבל גם לאחר שעברו שש השנים האחרות, חש בנפשו שעדיין לא הגיע אל השלמות, ולא ידע מה עליו לעשות עוד כדי השיג מה שחסר לו.
כיון ששמע על ר' אלימלך, רופא הנשמות, נסע אליו כדי לבקש ממנו עזרה. בליל שבת קרב יחד עם אנשים אחרים רבים אל הצדיק. ר' אלימלך הושיט לכולם את ידו, ורק לו פנה עורף ולא הסתכל בו. נפעם הלך משם הרבי מלילוב. אחר-כך הרהר בלבו שהרבי החליפו מן הסתם באיש אחר.
התקרב אליו שוב בערב אחרי התפילה ופשט את ידו אליו, אבל הרבי נהג עמו כדרך שנהג בפעם הראשונה. הוא בכה כל הלילה. למחר לא העז לבוא אל בית מדרשו של הצדיק, והחליט לנסוע ולשוב הביתה במוצאי שבת. כשהגיעה שעת הסעודה השלישית, שבה היה ר' אלימלך משמיע דברי תורה, לא יכול עוד להתאפק והתקרב אל החלון. והנה שמע את הרבי מדבר: "לפרקים באים אלי אנשים המענים את נפשם בצומות ובסיגופים, ויש מי שמסתגף שתים עשרה שנים תמימות, ואחר כל אלה הם סבורים שראויים הם לרוח הקודש, ובאים אלי שאשרה אותה עליהם. עלי למלא את החסרון הקטן שעדיין נשאר בקרבם. אבל לאמיתו של דבר אין כל מעשיהם ויגיעתם אלא טיפה מן הים, וכל עבודתם אינה עולה אל השם יתברך, אלא אל אליל גאוותם. עליהם לשוב אל השם ולפנות עורף לחלוטין אל עבודתם שעד עתה. עליהם להתחיל לעבוד מחדש בלב תמים ונאמן".
כששמע ר' דוד את הדברים, תפסו הרוח בעוז כל-כך, עד שכמעט נטרפה דעתו עליו. ברטט ובבכי עמד מאחורי החלון. אחרי הבדלה הלך בנשימה עצורה אל הדלת, פתח אותה בחשאי ובאימה גדולה ונשאר עומד על הסף. מיד נתרומם רבי אלימלך ממושבו, רץ אליו, חיבק אותו וקרא: "ברוך הבא". אחר כך משך אותו אל השולחן והושיב אותו לצדו. כאן לא יכול עוד אלעזר, בנו של הצדיק, לכבוש את תמיהתו ואמר: "אבא, הרי זה אותו האיש שדחית פעמיים כי לא יכולת לסבול את מבטו". "לא", השיב רבי אלימלך, "הלה היה איש אחר לגמרי, ואילו זה הריהו ר' דוד חביבנו".
***
המסר בסיסי העולה מתוך הסיפור שלנו הוא אחד החידושים שהנהיגה החסידות, והוא ההתנגדות לסיגופים ותעניות. תימוכין מצאה לה החסידות בדברי חז"ל המדברים על הנזיר המביא קרבן על ש"חטא על הנפש", ודרשו חכמים: "על שציער נפשו מן היין". כשבא ר' דוד להושיט את ידו לר' אלימלך אין הוא מסתכל בפניו. התנהגותו מזכירה לנו את הוראת חז"ל שאסור להסתכל בפני אדם רשע. התפיסה כי מה שעושה ר' דוד הנה חטא היא שמביאה להתנהגותו של ר' אלימלך.
רעיון נוסף העולה מתוך הסיפור הוא העובדה שר' אלימלך מתייחס אל ר' דוד כאל אדם אחר. ר' דוד בטוח שר' אלימלך החליף אותו במישהו אחר, ומשום כך הוא שב ומושיט לו את ידו בבוקר יום השבת, אולם מתברר שעדיין ר' אלימלך מתנהג כאילו אינו מכירו כלל. כשמבין ר' דוד שעליו לשנות מדרכו והוא חוזר ובא לר' אלימלך במוצאי השבת, מברך אותו ר' אלימלך בברכת ברוך הבא, ברכה המיוחדת למי ששב מדרך ארוכה ורחוקה.
ר' אלימלך מוסיף שר' דוד של אתמול היה אדם אחר, ואילו זה העומד בפניו כעת הוא ר' דוד. ר' אלימלך רוצה לומר לר' דוד שכשהוא מסגף את עצמו ומייסר את עצמו הוא איננו עצמו. הוא מנסה להתכחש לנטיות העצמיות שלו, הוא מנסה להיות מישהו אחר, מישהו שחי ללא צרכים גשמיים. המישהו האחר הזה איננו ר' דוד מלילוב. רק כשר' דוד חוזר ומתוודע לעצמיותו, לצרכים הבסיסיים ביותר שלו, הוא מקבל את ברכת ברוך הבא של ר' אלימלך.
בדברי התורה של ר' אלימלך אנו יכולים למצוא הסבר רעיוני להתנגדותו לדרכו של ר' דוד. האדם המסגף את עצמו מנסה לתת לעצמו תחושה של איש מעלה. אין הוא רוצה לזכות בלחם חסד מידו של הקב"ה, הוא רוצה להוכיח לבורא כי הוא ראוי לכל מה שניתן לו. בדרך זו מחזק האדם את האגו העצמי שלו, הוא מחשיב את עצמו לצדיק בכך שהוא מצליח לעמוד בייסורים הרבים שהוא מביא על עצמו.
לדעת ר' אלימלך, כאן עובד האדם את עצמו, ולא את בוראו. יש צורך לעבוד את ה' מתוך לב תמים ונאמן, מתוך כוונה לעשות באמת נחת רוח לבוראו, ולא כדי לקבל תחושה של זכאות בעיני עצמו.
כיון ששמע על ר' אלימלך, רופא הנשמות, נסע אליו כדי לבקש ממנו עזרה. בליל שבת קרב יחד עם אנשים אחרים רבים אל הצדיק. ר' אלימלך הושיט לכולם את ידו, ורק לו פנה עורף ולא הסתכל בו. נפעם הלך משם הרבי מלילוב. אחר-כך הרהר בלבו שהרבי החליפו מן הסתם באיש אחר.
התקרב אליו שוב בערב אחרי התפילה ופשט את ידו אליו, אבל הרבי נהג עמו כדרך שנהג בפעם הראשונה. הוא בכה כל הלילה. למחר לא העז לבוא אל בית מדרשו של הצדיק, והחליט לנסוע ולשוב הביתה במוצאי שבת. כשהגיעה שעת הסעודה השלישית, שבה היה ר' אלימלך משמיע דברי תורה, לא יכול עוד להתאפק והתקרב אל החלון. והנה שמע את הרבי מדבר: "לפרקים באים אלי אנשים המענים את נפשם בצומות ובסיגופים, ויש מי שמסתגף שתים עשרה שנים תמימות, ואחר כל אלה הם סבורים שראויים הם לרוח הקודש, ובאים אלי שאשרה אותה עליהם. עלי למלא את החסרון הקטן שעדיין נשאר בקרבם. אבל לאמיתו של דבר אין כל מעשיהם ויגיעתם אלא טיפה מן הים, וכל עבודתם אינה עולה אל השם יתברך, אלא אל אליל גאוותם. עליהם לשוב אל השם ולפנות עורף לחלוטין אל עבודתם שעד עתה. עליהם להתחיל לעבוד מחדש בלב תמים ונאמן".
כששמע ר' דוד את הדברים, תפסו הרוח בעוז כל-כך, עד שכמעט נטרפה דעתו עליו. ברטט ובבכי עמד מאחורי החלון. אחרי הבדלה הלך בנשימה עצורה אל הדלת, פתח אותה בחשאי ובאימה גדולה ונשאר עומד על הסף. מיד נתרומם רבי אלימלך ממושבו, רץ אליו, חיבק אותו וקרא: "ברוך הבא". אחר כך משך אותו אל השולחן והושיב אותו לצדו. כאן לא יכול עוד אלעזר, בנו של הצדיק, לכבוש את תמיהתו ואמר: "אבא, הרי זה אותו האיש שדחית פעמיים כי לא יכולת לסבול את מבטו". "לא", השיב רבי אלימלך, "הלה היה איש אחר לגמרי, ואילו זה הריהו ר' דוד חביבנו".
***
המסר בסיסי העולה מתוך הסיפור שלנו הוא אחד החידושים שהנהיגה החסידות, והוא ההתנגדות לסיגופים ותעניות. תימוכין מצאה לה החסידות בדברי חז"ל המדברים על הנזיר המביא קרבן על ש"חטא על הנפש", ודרשו חכמים: "על שציער נפשו מן היין". כשבא ר' דוד להושיט את ידו לר' אלימלך אין הוא מסתכל בפניו. התנהגותו מזכירה לנו את הוראת חז"ל שאסור להסתכל בפני אדם רשע. התפיסה כי מה שעושה ר' דוד הנה חטא היא שמביאה להתנהגותו של ר' אלימלך.
רעיון נוסף העולה מתוך הסיפור הוא העובדה שר' אלימלך מתייחס אל ר' דוד כאל אדם אחר. ר' דוד בטוח שר' אלימלך החליף אותו במישהו אחר, ומשום כך הוא שב ומושיט לו את ידו בבוקר יום השבת, אולם מתברר שעדיין ר' אלימלך מתנהג כאילו אינו מכירו כלל. כשמבין ר' דוד שעליו לשנות מדרכו והוא חוזר ובא לר' אלימלך במוצאי השבת, מברך אותו ר' אלימלך בברכת ברוך הבא, ברכה המיוחדת למי ששב מדרך ארוכה ורחוקה.
ר' אלימלך מוסיף שר' דוד של אתמול היה אדם אחר, ואילו זה העומד בפניו כעת הוא ר' דוד. ר' אלימלך רוצה לומר לר' דוד שכשהוא מסגף את עצמו ומייסר את עצמו הוא איננו עצמו. הוא מנסה להתכחש לנטיות העצמיות שלו, הוא מנסה להיות מישהו אחר, מישהו שחי ללא צרכים גשמיים. המישהו האחר הזה איננו ר' דוד מלילוב. רק כשר' דוד חוזר ומתוודע לעצמיותו, לצרכים הבסיסיים ביותר שלו, הוא מקבל את ברכת ברוך הבא של ר' אלימלך.
בדברי התורה של ר' אלימלך אנו יכולים למצוא הסבר רעיוני להתנגדותו לדרכו של ר' דוד. האדם המסגף את עצמו מנסה לתת לעצמו תחושה של איש מעלה. אין הוא רוצה לזכות בלחם חסד מידו של הקב"ה, הוא רוצה להוכיח לבורא כי הוא ראוי לכל מה שניתן לו. בדרך זו מחזק האדם את האגו העצמי שלו, הוא מחשיב את עצמו לצדיק בכך שהוא מצליח לעמוד בייסורים הרבים שהוא מביא על עצמו.
לדעת ר' אלימלך, כאן עובד האדם את עצמו, ולא את בוראו. יש צורך לעבוד את ה' מתוך לב תמים ונאמן, מתוך כוונה לעשות באמת נחת רוח לבוראו, ולא כדי לקבל תחושה של זכאות בעיני עצמו.