דווקא כאחד שקורא בשקיקה את טוריו של חגי סגל ועל פי רוב מסכים עם תוכנם, הצטערתי לקרוא את התקפתו של חגי עלינו, תושבי גוש קטיף, בנוגע לפגישה עם סיעת העבודה בי"ג בתמוז.
ביקורתו של סגל, שמצאה לה ביטוי גם בשידורי הרדיו של ערוץ 7 במהלך השבוע, לא ציירה את מלוא התמונה הנוגעת לנסיבות ביקור זה. היא לוקה בחסר בשל ההתעלמות שלה מכך שהמפגש עם מצנע וסיעתו לא היה ה'היתקלות' הבודדת שלנו איתם בתקופה האחרונה, אלא חלק מסדרה של 'היתקלויות'. ראוי להביא את התמונה המלאה בפני ציבור הקוראים.
לא הייתי מוצא לנכון להטריח את ציבור הקוראים בתיאור של הנעשה בגוש קטיף לולא הייתי משוכנע שיש בכך לקחים חשובים לציבור מתיישבי יש"ע ותומכיהם באשר הם.
לפני הבחירות האחרונות התפרסם כי מצנע רוצה להגיע לגוש קטיף לצורך צילום לתכנית 'עובדה', אנו מצדנו סירבנו לשתף פעולה, כי ראינו את ביצוע הצילומים סמוך לבחירות הוא יותר תעמולה מאשר דו-שיח אמיתי. אולם גם אז לא ויתרנו על זכות התגובה, וקיבלנו זמן שידור שווה לזה שניתן למצנע. התעקשותנו נבעה מן ההבנה שזירת הלחימה התקשורתית חשובה לא פחות מזו שבשטח.
בביקור שני, בט' סיוון הגיע מצנע לאזורנו בשנית, הפעם כשהוא מלווה בכתבת מהערוץ הראשון. מצנע, שסייר באותו יום בכפר דרום ללא ידיעתנו, כלומר הצטלם על רקע בתי היישוב, השתלח בתושבים על היותם 'נטל בטחוני', ולבסוף פרש אל מול המצלמה את משנתו הפוליטית הכוללת גירוש יהודים מארצם. ערוץ 1 בחר לשדר את דבריו של מצנע כמו שהם, ללא מתן זכות תגובה לתושבי החבל. לצערי, מכתבי התלונה ששוגרו ממני לגורמים האחראים ברשות השידור לא נענו עד היום.
חשוב להבין: מסיכומן של שתי תקריות אלו ומזרם התגובות שקיבלנו מכל רחבי הארץ למדנו נתון משמעותי מאוד בנוגע לתדמית: בגוש קטיף אין ואקום! כל ביקור של מצנע וחבריו ברצועה מזוהה כביקור שתושבי גוש קטיף מזמינים, מארגנים ומארחים, בין אם נרצה ובין אם לאו. בלתי אפשרי להעביר בכתבה שטחית של דקה וחצי הסבר מורכב שיגלה לצופה כי סיעת העבודה הודיעה לתקשורת על בואה לפני שיידעה אותנו על כך, ואף תיאמה לשם כך סיור צבאי באזור. כל שנותר לנו לקראת המפגש השלישי עם חברי העבודה, הוא מרחב תמרון צר ביותר שבו היה עלינו להחליט בין האפשרות הגרועה לגרועה מאוד.
יכולנו להתעלם מהביקור ולא להיפגש עמם. במצב זה מפלגת העבודה, שהיתה בכל מקרה מסיירת ביישובים כפיל בחנות חרסינה, היתה 'לוקחת את כל הקופה' בנוגע לסיקור עמדותיה, או גרוע מכך: פרובוקציות כלפי תושבים שהיו נקלעים למקום היו יוצרות התפרצות רגשות וגורמות לנו לנוק-אאוט תקשורתי. חשוב לציין שהטענה שהשמענו לפני הבחירות שזוהי תעמולה, לא עמדה לצדנו הפעם.
מצד שני, יכולנו לארגן מפגש מכובד, שבאמצעותו יישמעו דעותינו בציבור (כפי שאכן התרחש). הנזק המוסרי שנגרם מכך, שעליו הצביע גם חגי סגל, הוא ברור כשמש: אכן יש אנומליה בכך שאדם מסכים לנהל שיחה תרבותית עם מי ששואף להחריב את ביתו. אולם יש לכך גם צד שני שאותו לא הזכיר חגי, והוא שיש אנומליה בכך שאדם שביתו מאוים לא ינצל את הזדמנות שנקרתה בדרכו על מנת לשכנע את שאר עם ישראל בצדקת דרכו, או לפחות להקהות את שיניו של היריב ולא להפקיר את הזירה לשליטתו הבלעדית.
אודה על האמת, לא קל היה לי ללוות את חברי העבודה באותו יום. אולם לעתים דילמות מוסריות אינן חד-ממדיות. דומני שהתעלמות היתה נתפסת בציבור, במיוחד לגבי אזור כמו רצועת עזה שבנוגע אליו תעמולת השמאל קצרה לצערנו הצלחה מסוימת בשנים האחרונות, כהתנהגותו של זה שהעירייה רוצה להרוס את ביתו והוא עותר לבית המשפט כנגד ההחלטה, אך ביום המשפט לא מתייצב כי הוא לא מוכן לשהות באותו אולם עם מי שמבקש להחריב את ביתו... האם אופציה זו נחשבת מוסרית יותר? אינני בטוח.
צר לי שסגל לא התייחס לכך שהביקור נכפה עלינו ולכך שלאור ניסיוננו המצטבר בחרנו בחלופה הפחות גרועה באותו הרגע. לדעתי, תיאור של מתנחלים 'המאולפים' לדבר בנימוס עם המבקשים להחריב את ביתם, כפי שכתב חגי, חוטא לאמת. תיאור של מתנחלים טומנים מלכודת דבש למבקשים להחריב את תדמיתם קולע הרבה יותר.
* הכותב הינו דובר מועצת חוף עזה
ביקורתו של סגל, שמצאה לה ביטוי גם בשידורי הרדיו של ערוץ 7 במהלך השבוע, לא ציירה את מלוא התמונה הנוגעת לנסיבות ביקור זה. היא לוקה בחסר בשל ההתעלמות שלה מכך שהמפגש עם מצנע וסיעתו לא היה ה'היתקלות' הבודדת שלנו איתם בתקופה האחרונה, אלא חלק מסדרה של 'היתקלויות'. ראוי להביא את התמונה המלאה בפני ציבור הקוראים.
לא הייתי מוצא לנכון להטריח את ציבור הקוראים בתיאור של הנעשה בגוש קטיף לולא הייתי משוכנע שיש בכך לקחים חשובים לציבור מתיישבי יש"ע ותומכיהם באשר הם.
לפני הבחירות האחרונות התפרסם כי מצנע רוצה להגיע לגוש קטיף לצורך צילום לתכנית 'עובדה', אנו מצדנו סירבנו לשתף פעולה, כי ראינו את ביצוע הצילומים סמוך לבחירות הוא יותר תעמולה מאשר דו-שיח אמיתי. אולם גם אז לא ויתרנו על זכות התגובה, וקיבלנו זמן שידור שווה לזה שניתן למצנע. התעקשותנו נבעה מן ההבנה שזירת הלחימה התקשורתית חשובה לא פחות מזו שבשטח.
בביקור שני, בט' סיוון הגיע מצנע לאזורנו בשנית, הפעם כשהוא מלווה בכתבת מהערוץ הראשון. מצנע, שסייר באותו יום בכפר דרום ללא ידיעתנו, כלומר הצטלם על רקע בתי היישוב, השתלח בתושבים על היותם 'נטל בטחוני', ולבסוף פרש אל מול המצלמה את משנתו הפוליטית הכוללת גירוש יהודים מארצם. ערוץ 1 בחר לשדר את דבריו של מצנע כמו שהם, ללא מתן זכות תגובה לתושבי החבל. לצערי, מכתבי התלונה ששוגרו ממני לגורמים האחראים ברשות השידור לא נענו עד היום.
חשוב להבין: מסיכומן של שתי תקריות אלו ומזרם התגובות שקיבלנו מכל רחבי הארץ למדנו נתון משמעותי מאוד בנוגע לתדמית: בגוש קטיף אין ואקום! כל ביקור של מצנע וחבריו ברצועה מזוהה כביקור שתושבי גוש קטיף מזמינים, מארגנים ומארחים, בין אם נרצה ובין אם לאו. בלתי אפשרי להעביר בכתבה שטחית של דקה וחצי הסבר מורכב שיגלה לצופה כי סיעת העבודה הודיעה לתקשורת על בואה לפני שיידעה אותנו על כך, ואף תיאמה לשם כך סיור צבאי באזור. כל שנותר לנו לקראת המפגש השלישי עם חברי העבודה, הוא מרחב תמרון צר ביותר שבו היה עלינו להחליט בין האפשרות הגרועה לגרועה מאוד.
יכולנו להתעלם מהביקור ולא להיפגש עמם. במצב זה מפלגת העבודה, שהיתה בכל מקרה מסיירת ביישובים כפיל בחנות חרסינה, היתה 'לוקחת את כל הקופה' בנוגע לסיקור עמדותיה, או גרוע מכך: פרובוקציות כלפי תושבים שהיו נקלעים למקום היו יוצרות התפרצות רגשות וגורמות לנו לנוק-אאוט תקשורתי. חשוב לציין שהטענה שהשמענו לפני הבחירות שזוהי תעמולה, לא עמדה לצדנו הפעם.
מצד שני, יכולנו לארגן מפגש מכובד, שבאמצעותו יישמעו דעותינו בציבור (כפי שאכן התרחש). הנזק המוסרי שנגרם מכך, שעליו הצביע גם חגי סגל, הוא ברור כשמש: אכן יש אנומליה בכך שאדם מסכים לנהל שיחה תרבותית עם מי ששואף להחריב את ביתו. אולם יש לכך גם צד שני שאותו לא הזכיר חגי, והוא שיש אנומליה בכך שאדם שביתו מאוים לא ינצל את הזדמנות שנקרתה בדרכו על מנת לשכנע את שאר עם ישראל בצדקת דרכו, או לפחות להקהות את שיניו של היריב ולא להפקיר את הזירה לשליטתו הבלעדית.
אודה על האמת, לא קל היה לי ללוות את חברי העבודה באותו יום. אולם לעתים דילמות מוסריות אינן חד-ממדיות. דומני שהתעלמות היתה נתפסת בציבור, במיוחד לגבי אזור כמו רצועת עזה שבנוגע אליו תעמולת השמאל קצרה לצערנו הצלחה מסוימת בשנים האחרונות, כהתנהגותו של זה שהעירייה רוצה להרוס את ביתו והוא עותר לבית המשפט כנגד ההחלטה, אך ביום המשפט לא מתייצב כי הוא לא מוכן לשהות באותו אולם עם מי שמבקש להחריב את ביתו... האם אופציה זו נחשבת מוסרית יותר? אינני בטוח.
צר לי שסגל לא התייחס לכך שהביקור נכפה עלינו ולכך שלאור ניסיוננו המצטבר בחרנו בחלופה הפחות גרועה באותו הרגע. לדעתי, תיאור של מתנחלים 'המאולפים' לדבר בנימוס עם המבקשים להחריב את ביתם, כפי שכתב חגי, חוטא לאמת. תיאור של מתנחלים טומנים מלכודת דבש למבקשים להחריב את תדמיתם קולע הרבה יותר.
* הכותב הינו דובר מועצת חוף עזה