עודאי וקוסאי ודי!
לא הזלתי דמעה לשמע הידיעה על מותם ללא עת (כלומר, מאוחר מדי) של האחים עודאי וקוסאי לבית חוסיין. גם החינגה התקשורתית בעקבות הסיכול הממוקד בעיראק היתה הגיונית וסבירה, והלוואי וחיסולי מחבלים בישראל היו זוכים לאותה תמיכה. ובכל זאת, חלק מעיתונאי החדשות והאקטואליה עברו מעט את הגבול בין שיחת רעים לשידור ברדיו ציבורי.
למשל, חיים זיסוביץ', המגיש הוותיק של קול ישראל הידוע כעיתונאי מתון, ויש שיאמרו - מיופייף. מתברר כי חיסולו של הצמד מבגדאד שיחרר מפיו של זיסוביץ' את חרצובות מתינותו. "אנשים נתעבים", כינה השדר את האחים היקרים מעיראק, וכאילו החליט שלא די בכך, הוסיף בטון מלא גועל: "המפלצות האלה".
ואילו ירון וילנסקי, השדר נעים ההליכות והדיבור מהרשת המתחרה, ניסה להעביר ידיעה חדשותית 'יבשה' על מותם של השניים, ונכשל. "שמענו על חיסולם של עודאי וקוסאי חוסיין, בניו של...", כאן עצר וילנסקי ותיקן מיד: "...בניו האכזריים, צריך לומר - של סדאם חוסיין". גם עיתונאים אחרים ברדיו ובטלוויזיה התאמצו להעניק תארים מפוקפקים לצמד מבגדאד.
לא את עלבונה של משפחת חוסיין אני תובע, אלא את עלבונו של השידור הציבורי. על השדרים והמגישים לשמור על נימה עניינית ומקצועית ולהימנע מהתלהמות, לא רק במהדורות החדשות אלא אפילו בתוכניות אישיות בעלות אופי סובייקטיבי. לא התוכן מפריע כאן אלא הסגנון הבוטה והלא חינני.
זה לא עניין של שיפוט מוסרי אלא של אסתטיקה. הדיווחים על עודאי וקוסאי, בדיוק כמו תמונותיהם שפורסמו בכל העיתונים, היו הפניית עורף עיתונאית לאסתטי ולמקצועי לטובת הוולגרי והבוטה.
שובו של השליח
כבר שבועות ארוכים מאותת אהוד ברק על חזרתו הצפויה לפוליטיקה, רק כדי לגלות להפתעתו שלא כולם מאושרים מכך. האמת, כל אחד יכול להבין מדוע ראשי מפלגת העבודה מתנגדים לקאמבק המזהיר. אחרי הכול, צמרת המפלגה צפופה במנהיגים בעלי שיעור קומה, איש איש משכמו ומעלה, ולא נותר מקום לעוד פיגורה בסדר גודל של ראש ממשלה לשעבר.
אלא שלא רק הפוליטיקאים נכנסו לכוננות חירום. לברק יש אופוזיציה חזקה בקרב רבים מבוחרי השמאל המסורתיים, ובראשם הברנז'ה התקשורתית. קשה שלא לקלוט את הבוז הגדול, אפילו שנאה, שרוחשים לברק כמה מהאנשים שבחרו בו לראשות הממשלה פעמיים. הכעס הגדול בולט עוד יותר נוכח היחס הסלחני בימין כלפי האלטר-אגו של ברק, הלא הוא שר האוצר בנימין נתניהו.
מנין בא הזעם הגדול כלפי ברק? נכון שהוא הוביל את מחנהו לתבוסה בבחירות, אבל גם ביבי עשה זאת. ברק עשה טעויות של טירון? גם ביבי. בעיות ביחסי אנוש? גם ביבי. חוסר יכולת ללמוד מטעויות העבר? גם ביבי! גם ביבי! יתר על כן, בעוד נתניהו הפנה עורף לימין בהסכמי חברון ווואי (וואי-וואי-וואי, כמה ו"וים!), אהוד ברק עשה במהלך כהונתו בדיוק, אבל בדיוק, את הדברים שבשבילם נבחר על ידי השמאל האידיאולוגי (ולא, לא שכחנו את האופוריה התקשורתית בשיחות קמפ-דיוויד). אז מה הם רוצים ממנו?
ואולי היא הנותנת, אולי זאת בדיוק הסיבה שאהוד ברק מעורר אנטגוניזם דווקא בשמאל. הוא מזכיר לכולם כיצד התפוצצה דרכם המדינית בפני כולנו, כיצד הפך המו"מ המדיני תחת אש לבומרנג נגד צה"ל, וריצת האמוק לשלום הפכה את אוסלו למלה מגונה. כשאיש השמאל המסורתי שואל את עצמו מה השתבש במהלכי ברק, הוא יכול להאשים את הדרך או להרוג את השליח. מכיוון ש"דרך השלום לעולם אינה טעות", ממילא יוצא שברק אשם בכול, וככל שיהיה אשם יותר, כך יטוהר שמה ותימנע קריסתה של אידיאולוגיית השמאל בישראל.
מלה אחת רעה
למוסף '7 ימים' של ידיעות אחרונות. שבחודשים האחרונים מעורר בי חשק לעשות מנוי על העיתון רק כדי שאוכל לבטל אותו. ותאמינו לי, התכוונתי לכתוב זאת עוד לפני הראיון החנפני והדוחה עם רוצח ההמונים (לכאורה! לכאורה!) מרוואן ברגותי.
מלה אחת טובה
לאחד מגיבורי ילדותי, השחקן כריסטופר ריב. מילא להיות משותק בכל הגוף בזה אולי אין גבורה גדולה. אבל כדי ששחקן מהוליווד הפחדנית והצבועה יקפוץ לביקור בישראל בימים אלה, הוא צריך להיות סופרמן אמיתי.
יודע את מקומי
"שלום!" עצר אותי קול נשי באמצע הרחוב. הסתובבתי וראיתי בחורה בחולצה ארוכה וחצאית מחייכת לעברי.
"וברכה", עניתי בידידותיות. היא נראתה מעט מוכרת, אבל לא היה לי מושג מהיכן.
"מה שלומך? מזמן לא נפגשנו", אמרה. אבוי לי, חשבתי, עוד אקסית מתקופת ה"פגישה-שתיים והביתה". עם הזיכרון הגרוע שלי לפרצופים, לא היה שום סיכוי שאזכר בבחורה מדייט אחד או שניים.
"מה שלום אשתך?" המשיכה האלמונית לנסות ולדובב אותי. "ברוך השם", מלמלתי. אם היא מכירה את אשתי, אז כנראה לא יצאנו יחד. האם זאת שכנה שלנו? או חברת ילדות של אשתי? אוף, הזיכרון האיום הזה...
"ומה שלום... המשפחה שלך?" שאלתי ברוב טקט. לרגע אחד היא הרצינה. לרגע נחרדתי: אולי אין לה משפחה? מה אני יודע, אולי היא גדלה בבית יתומים?
אבל הבחורה שוב חייכה. מאיפה אני מכיר את החיוך הזה? "המשפחה שלי בסדר. אתה עדיין גר באותו מקום?"
יופי, עכשיו לך תדע לאיזו תקופה ולאיזה מקום היא מתכוונת. "כן", עניתי, "בדיוק באותו מקום". מעולם לא נראיתי אבוד יותר.
אחרי רגע של שתיקה מביכה, היא שלחה בי מבט בוחן. "אתה לא מזהה אותי, נכון?".
הסמקתי. "אני דווקא זוכר אותך!". החיוך הזה, איפה ראיתי אותו בעבר? "את... את...". הנה אני נזכר, הנה זה מגיע. "את למדת איתי באוניברסיטה". לא, לא יכול להיות, חברה ללימודים הייתי זוכר.
"ידעתי שאתה לא מזהה אותי", אמרה הצעירה, "רחלי קורן. היינו באותו מכון כושר בתל-אביב".
החיוך הזה, אני יודע מאיפה אני מכיר אותו. זה בדיוק החיוך של יונית לוי מהטלוויזיה! רק שזה לא מוביל אותי לשום מקום. רגע אחד...
"מה אמרת? איפה היינו יחד?".
"במכון הכושר. אתה אולי לא זוכר אותי כי הפסקתי אחרי פעמיים".
זהו זה! דברים התחילו להתחבר לי. היינו יחד במכון כושר, והיא עזבה באמצע, ולכן אני לא זוכר אותה, בעוד היא טוב, אני טיפוס המותיר את חותמו על הסביבה הקרובה. אותי כולם זוכרים. הסיפור נראה די הגיוני, אם כי נותרה בו בעיה קטנה אחת.
"מעולם לא ביקרתי במכון כושר", אמרתי, "כפי שאפשר לראות די בקלות".
"באמת?" עכשיו היה תורה להסמיק, "אתה לא אסי שם-טוב?".
"לא, אם כי יש לי שם טוב אחר", הפרחתי שנינה, "דניאל רותם".
"סליחה", אמרה רחלי קורן בחיפזון ופנתה לדרכה. אני עדיין בטוח שאני מכיר אותה מאיזה מקום.
לא הזלתי דמעה לשמע הידיעה על מותם ללא עת (כלומר, מאוחר מדי) של האחים עודאי וקוסאי לבית חוסיין. גם החינגה התקשורתית בעקבות הסיכול הממוקד בעיראק היתה הגיונית וסבירה, והלוואי וחיסולי מחבלים בישראל היו זוכים לאותה תמיכה. ובכל זאת, חלק מעיתונאי החדשות והאקטואליה עברו מעט את הגבול בין שיחת רעים לשידור ברדיו ציבורי.
למשל, חיים זיסוביץ', המגיש הוותיק של קול ישראל הידוע כעיתונאי מתון, ויש שיאמרו - מיופייף. מתברר כי חיסולו של הצמד מבגדאד שיחרר מפיו של זיסוביץ' את חרצובות מתינותו. "אנשים נתעבים", כינה השדר את האחים היקרים מעיראק, וכאילו החליט שלא די בכך, הוסיף בטון מלא גועל: "המפלצות האלה".
ואילו ירון וילנסקי, השדר נעים ההליכות והדיבור מהרשת המתחרה, ניסה להעביר ידיעה חדשותית 'יבשה' על מותם של השניים, ונכשל. "שמענו על חיסולם של עודאי וקוסאי חוסיין, בניו של...", כאן עצר וילנסקי ותיקן מיד: "...בניו האכזריים, צריך לומר - של סדאם חוסיין". גם עיתונאים אחרים ברדיו ובטלוויזיה התאמצו להעניק תארים מפוקפקים לצמד מבגדאד.
לא את עלבונה של משפחת חוסיין אני תובע, אלא את עלבונו של השידור הציבורי. על השדרים והמגישים לשמור על נימה עניינית ומקצועית ולהימנע מהתלהמות, לא רק במהדורות החדשות אלא אפילו בתוכניות אישיות בעלות אופי סובייקטיבי. לא התוכן מפריע כאן אלא הסגנון הבוטה והלא חינני.
זה לא עניין של שיפוט מוסרי אלא של אסתטיקה. הדיווחים על עודאי וקוסאי, בדיוק כמו תמונותיהם שפורסמו בכל העיתונים, היו הפניית עורף עיתונאית לאסתטי ולמקצועי לטובת הוולגרי והבוטה.
שובו של השליח
כבר שבועות ארוכים מאותת אהוד ברק על חזרתו הצפויה לפוליטיקה, רק כדי לגלות להפתעתו שלא כולם מאושרים מכך. האמת, כל אחד יכול להבין מדוע ראשי מפלגת העבודה מתנגדים לקאמבק המזהיר. אחרי הכול, צמרת המפלגה צפופה במנהיגים בעלי שיעור קומה, איש איש משכמו ומעלה, ולא נותר מקום לעוד פיגורה בסדר גודל של ראש ממשלה לשעבר.
אלא שלא רק הפוליטיקאים נכנסו לכוננות חירום. לברק יש אופוזיציה חזקה בקרב רבים מבוחרי השמאל המסורתיים, ובראשם הברנז'ה התקשורתית. קשה שלא לקלוט את הבוז הגדול, אפילו שנאה, שרוחשים לברק כמה מהאנשים שבחרו בו לראשות הממשלה פעמיים. הכעס הגדול בולט עוד יותר נוכח היחס הסלחני בימין כלפי האלטר-אגו של ברק, הלא הוא שר האוצר בנימין נתניהו.
מנין בא הזעם הגדול כלפי ברק? נכון שהוא הוביל את מחנהו לתבוסה בבחירות, אבל גם ביבי עשה זאת. ברק עשה טעויות של טירון? גם ביבי. בעיות ביחסי אנוש? גם ביבי. חוסר יכולת ללמוד מטעויות העבר? גם ביבי! גם ביבי! יתר על כן, בעוד נתניהו הפנה עורף לימין בהסכמי חברון ווואי (וואי-וואי-וואי, כמה ו"וים!), אהוד ברק עשה במהלך כהונתו בדיוק, אבל בדיוק, את הדברים שבשבילם נבחר על ידי השמאל האידיאולוגי (ולא, לא שכחנו את האופוריה התקשורתית בשיחות קמפ-דיוויד). אז מה הם רוצים ממנו?
ואולי היא הנותנת, אולי זאת בדיוק הסיבה שאהוד ברק מעורר אנטגוניזם דווקא בשמאל. הוא מזכיר לכולם כיצד התפוצצה דרכם המדינית בפני כולנו, כיצד הפך המו"מ המדיני תחת אש לבומרנג נגד צה"ל, וריצת האמוק לשלום הפכה את אוסלו למלה מגונה. כשאיש השמאל המסורתי שואל את עצמו מה השתבש במהלכי ברק, הוא יכול להאשים את הדרך או להרוג את השליח. מכיוון ש"דרך השלום לעולם אינה טעות", ממילא יוצא שברק אשם בכול, וככל שיהיה אשם יותר, כך יטוהר שמה ותימנע קריסתה של אידיאולוגיית השמאל בישראל.
מלה אחת רעה
למוסף '7 ימים' של ידיעות אחרונות. שבחודשים האחרונים מעורר בי חשק לעשות מנוי על העיתון רק כדי שאוכל לבטל אותו. ותאמינו לי, התכוונתי לכתוב זאת עוד לפני הראיון החנפני והדוחה עם רוצח ההמונים (לכאורה! לכאורה!) מרוואן ברגותי.
מלה אחת טובה
לאחד מגיבורי ילדותי, השחקן כריסטופר ריב. מילא להיות משותק בכל הגוף בזה אולי אין גבורה גדולה. אבל כדי ששחקן מהוליווד הפחדנית והצבועה יקפוץ לביקור בישראל בימים אלה, הוא צריך להיות סופרמן אמיתי.
יודע את מקומי
"שלום!" עצר אותי קול נשי באמצע הרחוב. הסתובבתי וראיתי בחורה בחולצה ארוכה וחצאית מחייכת לעברי.
"וברכה", עניתי בידידותיות. היא נראתה מעט מוכרת, אבל לא היה לי מושג מהיכן.
"מה שלומך? מזמן לא נפגשנו", אמרה. אבוי לי, חשבתי, עוד אקסית מתקופת ה"פגישה-שתיים והביתה". עם הזיכרון הגרוע שלי לפרצופים, לא היה שום סיכוי שאזכר בבחורה מדייט אחד או שניים.
"מה שלום אשתך?" המשיכה האלמונית לנסות ולדובב אותי. "ברוך השם", מלמלתי. אם היא מכירה את אשתי, אז כנראה לא יצאנו יחד. האם זאת שכנה שלנו? או חברת ילדות של אשתי? אוף, הזיכרון האיום הזה...
"ומה שלום... המשפחה שלך?" שאלתי ברוב טקט. לרגע אחד היא הרצינה. לרגע נחרדתי: אולי אין לה משפחה? מה אני יודע, אולי היא גדלה בבית יתומים?
אבל הבחורה שוב חייכה. מאיפה אני מכיר את החיוך הזה? "המשפחה שלי בסדר. אתה עדיין גר באותו מקום?"
יופי, עכשיו לך תדע לאיזו תקופה ולאיזה מקום היא מתכוונת. "כן", עניתי, "בדיוק באותו מקום". מעולם לא נראיתי אבוד יותר.
אחרי רגע של שתיקה מביכה, היא שלחה בי מבט בוחן. "אתה לא מזהה אותי, נכון?".
הסמקתי. "אני דווקא זוכר אותך!". החיוך הזה, איפה ראיתי אותו בעבר? "את... את...". הנה אני נזכר, הנה זה מגיע. "את למדת איתי באוניברסיטה". לא, לא יכול להיות, חברה ללימודים הייתי זוכר.
"ידעתי שאתה לא מזהה אותי", אמרה הצעירה, "רחלי קורן. היינו באותו מכון כושר בתל-אביב".
החיוך הזה, אני יודע מאיפה אני מכיר אותו. זה בדיוק החיוך של יונית לוי מהטלוויזיה! רק שזה לא מוביל אותי לשום מקום. רגע אחד...
"מה אמרת? איפה היינו יחד?".
"במכון הכושר. אתה אולי לא זוכר אותי כי הפסקתי אחרי פעמיים".
זהו זה! דברים התחילו להתחבר לי. היינו יחד במכון כושר, והיא עזבה באמצע, ולכן אני לא זוכר אותה, בעוד היא טוב, אני טיפוס המותיר את חותמו על הסביבה הקרובה. אותי כולם זוכרים. הסיפור נראה די הגיוני, אם כי נותרה בו בעיה קטנה אחת.
"מעולם לא ביקרתי במכון כושר", אמרתי, "כפי שאפשר לראות די בקלות".
"באמת?" עכשיו היה תורה להסמיק, "אתה לא אסי שם-טוב?".
"לא, אם כי יש לי שם טוב אחר", הפרחתי שנינה, "דניאל רותם".
"סליחה", אמרה רחלי קורן בחיפזון ופנתה לדרכה. אני עדיין בטוח שאני מכיר אותה מאיזה מקום.