מטה מתקיפי הטירור
הימין לא צריך להתעצב יותר מדי לנוכח שחרור המחבלים. הוא אמנם לא הצליח למנוע את השחרור השערורייתי, אך האכיל מרורים את הדרג המדיני שהשתטה לפתוח את שערי הכלא בפני מאות שונאי ישראל. שרון, מופז ולפיד יחשבו להבא מאה פעם לפני שייפתחו שוב את השערים. הם לא ציפו להתנגדות כזאת. ההערכה השגויה שלהם אמרה שהשחרור החדש יעבור כמו השחרורים הסדרתיים בתקופת אוסלו, אשר אופיינו באדישות תקשורתית ובציוצי מחאה גרידא מצד ימין.
מה השתנה הפעם? בעיקר הכורח לפרסם מראש רשימת חנונים מפורטת למדי. בעקבות עתירה עקשנית של מטה מותקפי הטרור לבג"ץ בתקופת אהוד ברק נבצר הפעם מהמדינה להטיל איפול כבד על זהות המשוחררים. היא ידעה שכל שם יעבור בדיקה מדוקדקת של אלפי עיניים, ולכן ויתרה מראש על תשוקתה לשחרר מחבלים כבדים. אחרי כל מה שקרה בשלוש השנים האחרונות קשה לה לשחרר רוצחי המונים לאור יום.
הפרסום המוקדם של הרשימה השחורה גם סיפק לתקשורת יותר נקודות אחיזה בפרשה, יותר הזדמנויות לעסוק בה, והיא אכן טופלה כמעט בכל תוכנית אקטואליה או מהדורת חדשות, למגינת לבו של הדרג המדיני. שקט תקשורתי הוא חומר הגלם המרכזי של תעשיית המחוות לפלשתינים, והפעם היה הרבה רעש. הורים שכולים הפגינו, חברי-כנסת מחו בתוקף, ואפילו ראש השב"כ רקע ברגליו. בסתר לבו הוא אסיר תודה הפעם לנודניקים הימניים במטה מותקפי הטירור.
איחור גורלי
בצעד של יאוש חשף השבוע סגן השר צבי הנדל את המו"מ החשאי שניהל עם משרד האוצר על חידוש הנחות המס לחלק מההתנחלויות. בשלב מסויים הבין הנדל שהאוצר לא מתכוון לעמוד בהבטחות מפורשות שנתן לו בנדון, והדליף אותן ל'ידיעות אחרונות' מתוך הנחה שאין לו מה להפסיד. הוא חשד שהאוצר פשוט מפחד מהתקשורת והעריך שהדרך היחידה לעקור את הפחד הזה היא ללכת לתקשורת עצמה.
'הפרסום היה שטות איומה', התאונן באוזני גורם בכיר באוצר, אבל האמת היא שהשטות האמיתית היתה הסכמת ח"כי הימין לביטול גורף של ההנחות. הם יכלו למנוע אותו רק בשלב ההתהוות של התוכנית, כשהיתה זקוקה עדיין לתמיכתם בכנסת. אז עוד היה אפשר להסביר לציבור המוסת שאם ישובים שלווים, כמו כפר ורדים ונהריה, ממשיכים ליהנות מהנחה מפליגה במס (13 אחוז), לא יעלה על הדעת לבטל הנחה זעומה יותר (5 אחוז) דווקא ליישובי החזית בגוש קטיף וביו"ש.
אבל נציגי המפד"ל והאיחוד הלאומי התביישו להתעקש על הסעיף הזה, בניגוד לשדולת כפר ורדים בכנסת, ובנימין נתניהו ניצל את ביישנותם עד תום. עכשיו, כשוויקי כנפו שובתת מול חלונו, קשה לו להתחרט אפילו אם הוא מאוד ירצה.
הגדר. גירסת 73'
מסיבות בטחון ומחשש עין הרע ומס הכנסה טרם נחשפה לציבור זהותם של הגיבורים החרוצים העוסקים בהקמת גדר ההפרדה. אנחנו מכירים כבר בעל פה את הפרויקטורים האידיאולוגים של הגדר, את כל אלה שמדברים עליה גבוהה גבוהה באולפנים ממוזגים, אך עוד לא התוודענו מקרוב למי שמותחים אותה בחלבם ובדמם תחת שמש יוקדת. מכל גדודי הקבלנים וקבלני משנה שעמלים מבוקר עד ערב על הגשמת החזון הגדול, לא נודעה ברבים זהותו של קבלן אחד לרפואה.
חבל. היה מעניין לבדוק אם בקרב החבורה הקבלנית המופלאה הזאת יש זאבי גדרות ותיקים ממערכות קודמות. לרגל יום השנה ה-30 למלחמת יום הכיפורים, הממשמש ובא, חשוב להכיר מקרוב קבלן או שניים שעסקו פעם בפרוייקט דומה על גדות תעלת סואץ. הם יוכלו להזכיר לציבור ולגלות את אוזני הנוער שמדינת ישראל כבר ניסתה בעבר את רעיון הגדר. קו בר-לב קראו לו. הוא תיפקד היטב לאורך שלוש שנות הודנא תמימות (70'-73'), אך קרס על יושביו ברגע המבחן. היחידים שהמשיכו לחייך אחר-כך היו הקבלנים. איש לא ביקש מהם להחזיר את הכסף.
חיי שעה
יש כשל לוגי מסוים בכותרת העצובה שנדפסה השבוע ב'הארץ': "תושבת קריית-אתא רצחה את חברה לחיים". הרי ברגע שהיא רצחה אותו הוכח למפרע שהוא לא היה חבר שלה לחיים, כי אם חבר לזמן קצוב מאוד. שנה, שנתיים, מקסימום.
החיים, מה לעשות, מסרבים להתאים עצמם לגחמות הלשוניות של סרבני חופה וקידושין.
הם לא האירו הקיץ פנים ל'אמהות החד הוריות', שלרגע כמעט כבשו בסערה את קריית הממשלה ואת הטרמינולוגיה הישנה של הזוגיות, אך בסוף נפלו קרבן לתהיות מחודשות על עצם הלגיטימיות של התופעה הזאת, החברתית והלשונית. הציבור, כך הוכח, מעדיף את המונחים הישנים והמפורשים: בעל, אשה, גרוש, גרושה, רווק, רווקה. אפילו סתם 'חבר' עדיף כבר על הביטוי הנפוח 'חבר לחיים'. במדינה שבה כל זוג תקני שלישי מתגרש, קשה להאמין שדווקא מוסד החברות הוא נצחי.
קשקוש בטחוני
ועוד משהו בענייני עברית. במדור 'מונחון' באתר האינטרנט של שרות בתי הסוהר' מצאתי השבוע, סוף סוף, הגדרה שב"סית רשמית, מסובכת משהו, למונח המעורפל והמתקתק 'אסיר בטחוני': "אסיר אשר הורשע ונידון למאסר בגין ביצוע, או שהוא עצור בגין חשד לביצוע עבירה שעל פי טיבה או נסיבותיה הוגדרה כעבירה בטחונית מובהקת או שהמניע לעבירה היה לאומני".
לא יותר פשוט לכתוב 'מחבל', ודי?
הימין לא צריך להתעצב יותר מדי לנוכח שחרור המחבלים. הוא אמנם לא הצליח למנוע את השחרור השערורייתי, אך האכיל מרורים את הדרג המדיני שהשתטה לפתוח את שערי הכלא בפני מאות שונאי ישראל. שרון, מופז ולפיד יחשבו להבא מאה פעם לפני שייפתחו שוב את השערים. הם לא ציפו להתנגדות כזאת. ההערכה השגויה שלהם אמרה שהשחרור החדש יעבור כמו השחרורים הסדרתיים בתקופת אוסלו, אשר אופיינו באדישות תקשורתית ובציוצי מחאה גרידא מצד ימין.
מה השתנה הפעם? בעיקר הכורח לפרסם מראש רשימת חנונים מפורטת למדי. בעקבות עתירה עקשנית של מטה מותקפי הטרור לבג"ץ בתקופת אהוד ברק נבצר הפעם מהמדינה להטיל איפול כבד על זהות המשוחררים. היא ידעה שכל שם יעבור בדיקה מדוקדקת של אלפי עיניים, ולכן ויתרה מראש על תשוקתה לשחרר מחבלים כבדים. אחרי כל מה שקרה בשלוש השנים האחרונות קשה לה לשחרר רוצחי המונים לאור יום.
הפרסום המוקדם של הרשימה השחורה גם סיפק לתקשורת יותר נקודות אחיזה בפרשה, יותר הזדמנויות לעסוק בה, והיא אכן טופלה כמעט בכל תוכנית אקטואליה או מהדורת חדשות, למגינת לבו של הדרג המדיני. שקט תקשורתי הוא חומר הגלם המרכזי של תעשיית המחוות לפלשתינים, והפעם היה הרבה רעש. הורים שכולים הפגינו, חברי-כנסת מחו בתוקף, ואפילו ראש השב"כ רקע ברגליו. בסתר לבו הוא אסיר תודה הפעם לנודניקים הימניים במטה מותקפי הטירור.
איחור גורלי
בצעד של יאוש חשף השבוע סגן השר צבי הנדל את המו"מ החשאי שניהל עם משרד האוצר על חידוש הנחות המס לחלק מההתנחלויות. בשלב מסויים הבין הנדל שהאוצר לא מתכוון לעמוד בהבטחות מפורשות שנתן לו בנדון, והדליף אותן ל'ידיעות אחרונות' מתוך הנחה שאין לו מה להפסיד. הוא חשד שהאוצר פשוט מפחד מהתקשורת והעריך שהדרך היחידה לעקור את הפחד הזה היא ללכת לתקשורת עצמה.
'הפרסום היה שטות איומה', התאונן באוזני גורם בכיר באוצר, אבל האמת היא שהשטות האמיתית היתה הסכמת ח"כי הימין לביטול גורף של ההנחות. הם יכלו למנוע אותו רק בשלב ההתהוות של התוכנית, כשהיתה זקוקה עדיין לתמיכתם בכנסת. אז עוד היה אפשר להסביר לציבור המוסת שאם ישובים שלווים, כמו כפר ורדים ונהריה, ממשיכים ליהנות מהנחה מפליגה במס (13 אחוז), לא יעלה על הדעת לבטל הנחה זעומה יותר (5 אחוז) דווקא ליישובי החזית בגוש קטיף וביו"ש.
אבל נציגי המפד"ל והאיחוד הלאומי התביישו להתעקש על הסעיף הזה, בניגוד לשדולת כפר ורדים בכנסת, ובנימין נתניהו ניצל את ביישנותם עד תום. עכשיו, כשוויקי כנפו שובתת מול חלונו, קשה לו להתחרט אפילו אם הוא מאוד ירצה.
הגדר. גירסת 73'
מסיבות בטחון ומחשש עין הרע ומס הכנסה טרם נחשפה לציבור זהותם של הגיבורים החרוצים העוסקים בהקמת גדר ההפרדה. אנחנו מכירים כבר בעל פה את הפרויקטורים האידיאולוגים של הגדר, את כל אלה שמדברים עליה גבוהה גבוהה באולפנים ממוזגים, אך עוד לא התוודענו מקרוב למי שמותחים אותה בחלבם ובדמם תחת שמש יוקדת. מכל גדודי הקבלנים וקבלני משנה שעמלים מבוקר עד ערב על הגשמת החזון הגדול, לא נודעה ברבים זהותו של קבלן אחד לרפואה.
חבל. היה מעניין לבדוק אם בקרב החבורה הקבלנית המופלאה הזאת יש זאבי גדרות ותיקים ממערכות קודמות. לרגל יום השנה ה-30 למלחמת יום הכיפורים, הממשמש ובא, חשוב להכיר מקרוב קבלן או שניים שעסקו פעם בפרוייקט דומה על גדות תעלת סואץ. הם יוכלו להזכיר לציבור ולגלות את אוזני הנוער שמדינת ישראל כבר ניסתה בעבר את רעיון הגדר. קו בר-לב קראו לו. הוא תיפקד היטב לאורך שלוש שנות הודנא תמימות (70'-73'), אך קרס על יושביו ברגע המבחן. היחידים שהמשיכו לחייך אחר-כך היו הקבלנים. איש לא ביקש מהם להחזיר את הכסף.
חיי שעה
יש כשל לוגי מסוים בכותרת העצובה שנדפסה השבוע ב'הארץ': "תושבת קריית-אתא רצחה את חברה לחיים". הרי ברגע שהיא רצחה אותו הוכח למפרע שהוא לא היה חבר שלה לחיים, כי אם חבר לזמן קצוב מאוד. שנה, שנתיים, מקסימום.
החיים, מה לעשות, מסרבים להתאים עצמם לגחמות הלשוניות של סרבני חופה וקידושין.
הם לא האירו הקיץ פנים ל'אמהות החד הוריות', שלרגע כמעט כבשו בסערה את קריית הממשלה ואת הטרמינולוגיה הישנה של הזוגיות, אך בסוף נפלו קרבן לתהיות מחודשות על עצם הלגיטימיות של התופעה הזאת, החברתית והלשונית. הציבור, כך הוכח, מעדיף את המונחים הישנים והמפורשים: בעל, אשה, גרוש, גרושה, רווק, רווקה. אפילו סתם 'חבר' עדיף כבר על הביטוי הנפוח 'חבר לחיים'. במדינה שבה כל זוג תקני שלישי מתגרש, קשה להאמין שדווקא מוסד החברות הוא נצחי.
קשקוש בטחוני
ועוד משהו בענייני עברית. במדור 'מונחון' באתר האינטרנט של שרות בתי הסוהר' מצאתי השבוע, סוף סוף, הגדרה שב"סית רשמית, מסובכת משהו, למונח המעורפל והמתקתק 'אסיר בטחוני': "אסיר אשר הורשע ונידון למאסר בגין ביצוע, או שהוא עצור בגין חשד לביצוע עבירה שעל פי טיבה או נסיבותיה הוגדרה כעבירה בטחונית מובהקת או שהמניע לעבירה היה לאומני".
לא יותר פשוט לכתוב 'מחבל', ודי?