נועם ישב ליד השולחן בחדרו ובהה בשתי חוברות העבודה שקיבל לחופש: אחת בחשבון ואחת באנגלית. בעוד יומיים חוזרים ללימודים, ונועם עוד לא הספיק לפתוח את החוברות הללו. הוא נזכר איך הכל התחיל: בשבוע הראשון של החופש הוא נסע עם כל המשפחה לבר המצווה של בן דודו בקיבוץ. משפחתו נשארה לנופש בקיבוץ, ובמשך שבועיים הם עשו חיים משוגעים. כשחזר הביתה, התיישב מול חוברות העבודה, ותכנן להתחיל אחת מהן. בזמן שהתלבט מה יותר גרוע אנגלית או חשבון, צלצל הטלפון: "הי, נועם! חזרת כבר? חיכינו לך! רצינו לעשות יום שדה ביער בן שמן. אתה בא?", ונועם, שהיה טוב לב, לא יכול היה לאכזב את חבריו... עוד יום חלף. עוד שבוע, וחודש, והחופש עומד להסתיים. בכל פעם שרצה נועם להתחיל למלא את החוברות, צץ לפניו משהו חדש, מרתק הרבה יותר מפתירת תרגילים...
"מה עושים עכשיו?", הרהר נועם בייאוש. יש לו יומיים לסיים שתי חוברות עבות, משימה שנראתה לו בלתי אפשרית. פתאום הוא נזכר: "המורה אמר שצריך להגיש את החוברת ב...חשבון, נדמה לי, אם אני זוכר היטב. כלומר- בעצם אין צורך שאכין את החוברת באנגלית!". נועם חש הקלה מסוימת. עכשיו צריך להכין רק חוברת אחת, אבל- גם זה לא עניין פשוט. נועם וחשבון היו קרובים זה לזה בערך כמו חתול ועכבר. הוא חייב למצוא דרך להצליח לסיים את החוברת הזו. הוא לא רצה לדמיין את העונש שיטיל עליו המורה, אם לא יגיש את החוברת בזמן- כלומר בעוד יומיים...
"הי, חבר'ה! מישהו מכם סיים את עבודת החופש בחשבון?", שאל נועם את חבריו, לאחר סיום הפעולה בסניף. רוב החברים היו עסוקים בוויכוח סוער עם המדריך בקשר לתשלום מיסי החבר, ולכן רק שני חברים התייחסו לשאלתו של נועם - "מה כל כך בוער לך עם העבודה הזו בחשבון? אנחנו עוד באמצע...", כך ענו לו. נועם התפלא מאוד - הרי צריך להגיש אותה! אבל הוא התבייש 'לנדנד' להם יותר מדי, ולכן החליף נושא.
כשחזר הביתה, היה כבר ערב. "נשאר לי עוד יום אחד, ולא התקדמתי בכלל! מה אעשה?", וכך הוא נרדם בהרהורים נוגים. שעונו צלצל ב-6:30. "מהר! אקום לתפילה, והיום אתפלל בכוונה עצומה, אולי ה' ישמע את תפילתי, ויעזור לי לסיים את החוברת הזו!"
נועם רץ לבית הכנסת, הגיע עוד לפני שפתחו אותו. בתפילת שמונה עשרה הוא התנדנד חזק מאוד, והתכוון בכל מילה ומילה. במיוחד ב "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת".... אך כשחזר הביתה לא גילה את התשובות מוכנות בתוך החוברת.
כל היום הוא הסתובב, מנסה למצוא פתרון קסמים, שיגרום לו לסיים את חוברת החשבון במהירות. כשהגיע שוב הלילה, נועם כמעט בכה- הוא כבר צייר לו בדמיונו איך יצעק עליו המורה לפני כולם, ואיזה עונש הוא יקבל... "אין ברירה! אצטרך לעשות זאת בדרך הקשה, בלי פתרונות קסם!", החליט נועם. הוא חידד שלושה עפרונות, וישב לפתור את התרגילים אחד-אחד. היה לו קשה לפעמים, הוא 'שבר את הראש', לעס את העיפרון, כתב ומחק וכתב שוב, אך כשהגיע הבוקר הוא כתב את הפתרון של התרגיל האחרון. "עכשיו אוכל ללכת לבית הספר, ולהגיש את העבודה בחשבון כמו כולם!", הרהר בסיפוק. "אמנם לא ישנתי כל הלילה, אבל זה היה שווה".
הצלצול המבשר את פתיחת השיעור הראשון, נשמע. המורה נכנס לכיתה: "שלום תלמידים. אני שמח לראות את כולכם בריאים ושלמים לאחר החופשה. בסיום השיעור אבקש שתגישו לי את חוברות העבודה באנגלית, כפי שביקשתי מכם בסוף השנה שעברה. אני מקווה שאתם זוכרים שמי שלא יגיש בזמן יענש". המורה המשיך לדבר, אבל נועם כבר לא הקשיב. חוברת החשבון שהיתה מונחת בילקוטו, פתורה ומוכנה להגשה, כאילו צחקה עליו. "איזה טמבל אני! התבלבלתי בין חוברת אנגלית לחוברת חשבון..." הוא הניח את ראשו על השולחן ולא ידע אם לצחוק או לבכות. במקום זה הוא שקע בשינה עמוקה.
"מה עושים עכשיו?", הרהר נועם בייאוש. יש לו יומיים לסיים שתי חוברות עבות, משימה שנראתה לו בלתי אפשרית. פתאום הוא נזכר: "המורה אמר שצריך להגיש את החוברת ב...חשבון, נדמה לי, אם אני זוכר היטב. כלומר- בעצם אין צורך שאכין את החוברת באנגלית!". נועם חש הקלה מסוימת. עכשיו צריך להכין רק חוברת אחת, אבל- גם זה לא עניין פשוט. נועם וחשבון היו קרובים זה לזה בערך כמו חתול ועכבר. הוא חייב למצוא דרך להצליח לסיים את החוברת הזו. הוא לא רצה לדמיין את העונש שיטיל עליו המורה, אם לא יגיש את החוברת בזמן- כלומר בעוד יומיים...
"הי, חבר'ה! מישהו מכם סיים את עבודת החופש בחשבון?", שאל נועם את חבריו, לאחר סיום הפעולה בסניף. רוב החברים היו עסוקים בוויכוח סוער עם המדריך בקשר לתשלום מיסי החבר, ולכן רק שני חברים התייחסו לשאלתו של נועם - "מה כל כך בוער לך עם העבודה הזו בחשבון? אנחנו עוד באמצע...", כך ענו לו. נועם התפלא מאוד - הרי צריך להגיש אותה! אבל הוא התבייש 'לנדנד' להם יותר מדי, ולכן החליף נושא.
כשחזר הביתה, היה כבר ערב. "נשאר לי עוד יום אחד, ולא התקדמתי בכלל! מה אעשה?", וכך הוא נרדם בהרהורים נוגים. שעונו צלצל ב-6:30. "מהר! אקום לתפילה, והיום אתפלל בכוונה עצומה, אולי ה' ישמע את תפילתי, ויעזור לי לסיים את החוברת הזו!"
נועם רץ לבית הכנסת, הגיע עוד לפני שפתחו אותו. בתפילת שמונה עשרה הוא התנדנד חזק מאוד, והתכוון בכל מילה ומילה. במיוחד ב "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת".... אך כשחזר הביתה לא גילה את התשובות מוכנות בתוך החוברת.
כל היום הוא הסתובב, מנסה למצוא פתרון קסמים, שיגרום לו לסיים את חוברת החשבון במהירות. כשהגיע שוב הלילה, נועם כמעט בכה- הוא כבר צייר לו בדמיונו איך יצעק עליו המורה לפני כולם, ואיזה עונש הוא יקבל... "אין ברירה! אצטרך לעשות זאת בדרך הקשה, בלי פתרונות קסם!", החליט נועם. הוא חידד שלושה עפרונות, וישב לפתור את התרגילים אחד-אחד. היה לו קשה לפעמים, הוא 'שבר את הראש', לעס את העיפרון, כתב ומחק וכתב שוב, אך כשהגיע הבוקר הוא כתב את הפתרון של התרגיל האחרון. "עכשיו אוכל ללכת לבית הספר, ולהגיש את העבודה בחשבון כמו כולם!", הרהר בסיפוק. "אמנם לא ישנתי כל הלילה, אבל זה היה שווה".
הצלצול המבשר את פתיחת השיעור הראשון, נשמע. המורה נכנס לכיתה: "שלום תלמידים. אני שמח לראות את כולכם בריאים ושלמים לאחר החופשה. בסיום השיעור אבקש שתגישו לי את חוברות העבודה באנגלית, כפי שביקשתי מכם בסוף השנה שעברה. אני מקווה שאתם זוכרים שמי שלא יגיש בזמן יענש". המורה המשיך לדבר, אבל נועם כבר לא הקשיב. חוברת החשבון שהיתה מונחת בילקוטו, פתורה ומוכנה להגשה, כאילו צחקה עליו. "איזה טמבל אני! התבלבלתי בין חוברת אנגלית לחוברת חשבון..." הוא הניח את ראשו על השולחן ולא ידע אם לצחוק או לבכות. במקום זה הוא שקע בשינה עמוקה.