כאלף שלוש מאות הצעות חוק, ברובן הצעות חוק פרטיות הונחו על שולחן הכנסת בששת החודשים הראשונים של הכנסת ה-16.
רק כ-35 מהם זכו להיות נידונות, ולעבור קריאה ראשונה. רק 13 הצעות חוק סיימו את כל מסלול החקיקה ואושרו. אם היה בית המחוקקים שלנו נשפט על פי מבחן התוצאה, היחס של 1:100 היה מעניק לו את הציון "נכשל".
ודאי שיש הצעות חוק רבות שהן הצעות פופוליסטיות, שאין צורך ואין סיכוי להפכן לחוקים בתנאים בהם אנו נתונים. ודאי שיש הצעות רבות שכל מטרתן להתריס, למחות והן בגדר "הצהרות חוק" ולא הצעות חוק. אך עדיין יש בתוך 1300 הצעות החוק שהוגשו ולא זכו להידון בכנסת, גם רבות מאוד שיכלו לתקן את חיינו בארץ, להפוך את סדרי הממשל לתקינים ויעילים יותר, לבטל עוולות ולשפר ליקויים רבים. אלא שההצעות הללו אינן מגיעות לדיון משום שעבודת הכנסת אינה יעילה.
חלק גדול, גדול מדי לטעמי, מקדישה הכנסת לוויכוחים, התנצחויות, ניגוחים ועימותים. הצעות לסדר יום ודיונים במליאה או בוועדות באותם נושאים שאושרו וזכו לעלות על סדר יומה של הכנסת. הצעות אי אמון, תשובות לשאילתות כל אלו תופסים את מרבית זמנה של מליאת הכנסת. לעיסוק בחוקים נותר זמן מועט. הדיונים והעימותים הללו נעשים לאור זרקורי התקשורת. כל חבר כנסת הרוצה להתפרסם כמי שמייצג נאמנה את שולחיו, כמי שנילחם בכל מאודו על דעותיו ועמדותיו, צריך להתבטא בחריפות כשיש לו זכות דיבור, או לקרוא קריאות ביניים קולניות, אלימות ולהשתמש בשפה גסה ולהפריע למהלך הדיונים אם אין לו זכות דיבור. מיד סובבות אליו המצלמות מן היציע והוא זוכה ב"נקודות התקשורת" היקרות כל כך. עתה, גם קהל צופי השידור החי בערוץ 33 והצופים בערוצים האחרים וקוראי העיתונים מחר יוכלו להעיד ורצוי בקלפי כי אכן לוחם ללא חת הוא חבר הכנסת "שלהם", ואם זכה עקב התפרעותו גם להיות מורחק מהאולם גם כתר "קדוש מעונה" נקשר לראשו, ומובטח לו זמן סיקור כפול.
ולכן, מתארכים דיוני המליאה עד אין קץ בוויכוחים עקרים שכל תכליתם להעניק "זמן אוויר" לחברי הכנסת. והחקיקה בבית המחוקקים נדחקת לשוליים. גם כשהיא מתקיימת במליאה שוב הופכים הדיונים לניסיונות למשוך תשומת לב תקשורתית, ובזמן שמחוקקים חוק אחד תחת זרקורי המצלמות ניתן היה לחוקק עשרה חוקים בהעדרן.
וכך גם בדיוני הוועדות. פעמים רבות הופכים הדיונים לקרקס ציבורי. מזמינים בעלי עניין: משפחות, חולים, משקיעים, עובדים זרים ועוד סובלים ונפגעים. מזמינים את הרשות הרלוונטית ואת התקשורת ועורכים עימות מתוקשר ביניהם.
בל אובן שלא כהלכה: אני תומך בשקיפות עבודת הכנסת, אני מצדד בוויכוחים ציבוריים חריפים. אני סבור כי לתקשורת תפקיד חשוב ביותר בדמוקרטיה הישראלית. אבל הגענו לשלב שבו נוכחות התקשורת פוגעת בתפקוד הכנסת בעוצמה רבה כל כך, שרק חוק אחד ממאה זוכה להתקבל. ולכן, דומה כי דרושה כאן מידה של איזון.
ניתן לקבוע בחוק כי רק דיונים שעיקרם ויכוחים פומביים (כגון: הצעות לסדר, הצעות אי אמון ושאילתות) יידונו במליאה בנוכחות אמצעי התקשורת, והימים המוקדשים לחקיקה יהיו סגורים בפני שידור חי תקשורתי.
איש לא ימנע כמובן מהכתבים לראיין את מציעי החוק, או מחברי הממשלה או המתנגדים והתומכים בחוק להביע את דעתם בפני אמצעי התקשורת לפני הדיון או לאחריו. אבל אסור שתימשך הדרך הנוכחית שבה ההצגה לפני התקשורת נערכת בזמן ולפעמים גם במקום הדיון בהצעת החוק. כך גם באשר לדיוני ועדות הכנסת. יש ודאי מקום לדיונים פתוחים לתקשורת שבהם נערכים ויכוחים בין יחידים וגופים המייצגים אינטרסים שונים, אך הפיכת העימותים הללו לעיקר ואת עבודת החקיקה לטפלה יוצרת תהליך בלתי יעיל לחלוטין, וההערכה התוצאתית שלו במבחן התפוקה היא בלתי מספקת.
סילוק המצלמות יביא גם לשיפור מיידי בתרבות הדיון והשיח הציבורי, וייטול את העוקץ ממרבית הקטטות המתוקשרות בנושא. שכיח לראות ולשמוע נאצות, השתלחויות וצעקות מכוערות בכנסת ומספר דקות אחר כך, במסדרון או במזנון, לראות את הניצים מתלוצצים ו"מסתחבקים". כי הקטטה נועדה לעתים לעדשות המצלמות וכל ביטוי גס יותר זוכה להד תקשורתי חזק יותר.
צמצום שעות החשיפה אינו פתרון מושלם, אולם הוא בבחינת הרע במיעוטו.
רק כ-35 מהם זכו להיות נידונות, ולעבור קריאה ראשונה. רק 13 הצעות חוק סיימו את כל מסלול החקיקה ואושרו. אם היה בית המחוקקים שלנו נשפט על פי מבחן התוצאה, היחס של 1:100 היה מעניק לו את הציון "נכשל".
ודאי שיש הצעות חוק רבות שהן הצעות פופוליסטיות, שאין צורך ואין סיכוי להפכן לחוקים בתנאים בהם אנו נתונים. ודאי שיש הצעות רבות שכל מטרתן להתריס, למחות והן בגדר "הצהרות חוק" ולא הצעות חוק. אך עדיין יש בתוך 1300 הצעות החוק שהוגשו ולא זכו להידון בכנסת, גם רבות מאוד שיכלו לתקן את חיינו בארץ, להפוך את סדרי הממשל לתקינים ויעילים יותר, לבטל עוולות ולשפר ליקויים רבים. אלא שההצעות הללו אינן מגיעות לדיון משום שעבודת הכנסת אינה יעילה.
חלק גדול, גדול מדי לטעמי, מקדישה הכנסת לוויכוחים, התנצחויות, ניגוחים ועימותים. הצעות לסדר יום ודיונים במליאה או בוועדות באותם נושאים שאושרו וזכו לעלות על סדר יומה של הכנסת. הצעות אי אמון, תשובות לשאילתות כל אלו תופסים את מרבית זמנה של מליאת הכנסת. לעיסוק בחוקים נותר זמן מועט. הדיונים והעימותים הללו נעשים לאור זרקורי התקשורת. כל חבר כנסת הרוצה להתפרסם כמי שמייצג נאמנה את שולחיו, כמי שנילחם בכל מאודו על דעותיו ועמדותיו, צריך להתבטא בחריפות כשיש לו זכות דיבור, או לקרוא קריאות ביניים קולניות, אלימות ולהשתמש בשפה גסה ולהפריע למהלך הדיונים אם אין לו זכות דיבור. מיד סובבות אליו המצלמות מן היציע והוא זוכה ב"נקודות התקשורת" היקרות כל כך. עתה, גם קהל צופי השידור החי בערוץ 33 והצופים בערוצים האחרים וקוראי העיתונים מחר יוכלו להעיד ורצוי בקלפי כי אכן לוחם ללא חת הוא חבר הכנסת "שלהם", ואם זכה עקב התפרעותו גם להיות מורחק מהאולם גם כתר "קדוש מעונה" נקשר לראשו, ומובטח לו זמן סיקור כפול.
ולכן, מתארכים דיוני המליאה עד אין קץ בוויכוחים עקרים שכל תכליתם להעניק "זמן אוויר" לחברי הכנסת. והחקיקה בבית המחוקקים נדחקת לשוליים. גם כשהיא מתקיימת במליאה שוב הופכים הדיונים לניסיונות למשוך תשומת לב תקשורתית, ובזמן שמחוקקים חוק אחד תחת זרקורי המצלמות ניתן היה לחוקק עשרה חוקים בהעדרן.
וכך גם בדיוני הוועדות. פעמים רבות הופכים הדיונים לקרקס ציבורי. מזמינים בעלי עניין: משפחות, חולים, משקיעים, עובדים זרים ועוד סובלים ונפגעים. מזמינים את הרשות הרלוונטית ואת התקשורת ועורכים עימות מתוקשר ביניהם.
בל אובן שלא כהלכה: אני תומך בשקיפות עבודת הכנסת, אני מצדד בוויכוחים ציבוריים חריפים. אני סבור כי לתקשורת תפקיד חשוב ביותר בדמוקרטיה הישראלית. אבל הגענו לשלב שבו נוכחות התקשורת פוגעת בתפקוד הכנסת בעוצמה רבה כל כך, שרק חוק אחד ממאה זוכה להתקבל. ולכן, דומה כי דרושה כאן מידה של איזון.
ניתן לקבוע בחוק כי רק דיונים שעיקרם ויכוחים פומביים (כגון: הצעות לסדר, הצעות אי אמון ושאילתות) יידונו במליאה בנוכחות אמצעי התקשורת, והימים המוקדשים לחקיקה יהיו סגורים בפני שידור חי תקשורתי.
איש לא ימנע כמובן מהכתבים לראיין את מציעי החוק, או מחברי הממשלה או המתנגדים והתומכים בחוק להביע את דעתם בפני אמצעי התקשורת לפני הדיון או לאחריו. אבל אסור שתימשך הדרך הנוכחית שבה ההצגה לפני התקשורת נערכת בזמן ולפעמים גם במקום הדיון בהצעת החוק. כך גם באשר לדיוני ועדות הכנסת. יש ודאי מקום לדיונים פתוחים לתקשורת שבהם נערכים ויכוחים בין יחידים וגופים המייצגים אינטרסים שונים, אך הפיכת העימותים הללו לעיקר ואת עבודת החקיקה לטפלה יוצרת תהליך בלתי יעיל לחלוטין, וההערכה התוצאתית שלו במבחן התפוקה היא בלתי מספקת.
סילוק המצלמות יביא גם לשיפור מיידי בתרבות הדיון והשיח הציבורי, וייטול את העוקץ ממרבית הקטטות המתוקשרות בנושא. שכיח לראות ולשמוע נאצות, השתלחויות וצעקות מכוערות בכנסת ומספר דקות אחר כך, במסדרון או במזנון, לראות את הניצים מתלוצצים ו"מסתחבקים". כי הקטטה נועדה לעתים לעדשות המצלמות וכל ביטוי גס יותר זוכה להד תקשורתי חזק יותר.
צמצום שעות החשיפה אינו פתרון מושלם, אולם הוא בבחינת הרע במיעוטו.