חסידים מספרים כי בשנתיים האחרונות לחייו לא אכל ולא שתה ר' אלימלך אלא מקצת מן המקצת, וגם זה רק מפני הפצרת בני ביתו. פעם אחת, כשהפציר בו בנו ר' אלעזר בבכייה לאכול משהו כדי לקיים את נפשו, אמר בחיוך: "מה גסים הם המזונות הללו שאתם מגישים לי! ולוואי הייתי מקבל עתה את התבשיל של בצק שאכלתי אז, כשערכתי גלות עם זושא אחי, בתוך הפונדק האדום הקטון ליד הדניסטר!"
זמן מה אחר פטירתו של ר' אלימלך יצא בנו לדרך כדי למצוא את הפונדק האדום הקטן שליד הדניסטר. כשהגיע לשם הזמין מקום לינה ושאל לארוחת הערב. "הרי אנו אנשים עניים", ענתה הפונדקית, "נותנים אנו לאיכרים יין שרוף תמורת קמח ומיני קטניות. מהם מביא בעלי אל העיר וקונה במחירם יין שרוף, ואת המותר אוכלים אנחנו, ולכן לא אוכל לערוך לפניך אלא תבשיל דל של בצק". "הכיני לי את התבשיל מיד", אמר ר' אלעזר. לאחר שהתפלל מעריב כבר היה התבשיל ערוך על השולחן. אכל מלוא הקערה, וביקש ליתן לו קערה שנייה. אכל את זו וביקש שלישית.
כשאכל גם את זו, שאל את הפונדקית: "הגידי לי, מה זה הטלת לתוך התבשיל שהוא טעים כל-כך?". "האמינה לי אדוני" השיבה, "לא הטלתי בו כלום". אבל כשהרבה לשאול, אמרה לבסוף: "אכן, אם הוא טעים כל-כך, הרי זה בא בוודאי מגן העדן". וסיפרה לו:
"לפני שנים רבות היה מעשה ובאו שני אנשים יראי השם אל הפונדק, וניכר היה בפניהם שצדיקים אמיתיים הם. וכיון שלא היה לי מה להגיש לפניהם לאכול, בישלתי תבשיל של בצק, ובשעת הבישול התפללתי אל השם: ריבונו של עולם, הרי לי אין כלום ולך יש הכל, על כן רחם על שני עבדיך העייפים והרעבים ותן בשבילם בתוך התבשיל מן הסממנים של גן העדן! ומשהוגש התבשיל אל השולחן אכלו שני האנשים את הקערה הגדולה כולה, ועוד שנייה, והאחד אמר אלי: 'בתי, התבשיל שלך יש לו טעם גן עדן'. וגם הפעם התפללתי כך".
***
הסיפור שלנו מתרחש זמן קצר לפני פטירתו של ר' אלימלך מן העולם. ההתנזרות מן האוכל לא היתה ממידתו של ר' אלימלך במשך ימי חייו. אדרבה, כמי שאמון על התפיסה החסידית, דיבר ר' אלימלך תמיד על הצורך לעבוד את ה' בשני יצרים, מתוך הרמוניה ושילוב של כוחות הגוף בעבודת ה' ולא מתוך התנזרות וסיגוף. לקראת פטירתו, חש כבר את הקרבה של העולמות העליונים. המציאות התחתונה שוב אינה שווה בעיניו, וכל כולו אומר התכוננות לקראת החיים שלאחר המוות. מאכלי עולם נחשבים בעיניו כתפלים, ורק בהפצרות רבות הוא מסכים לאכול על מנת לקיים את נפשו.
בנקודה זו נזכר ר' אלימלך במאכל שאכל בשעה שערך גלות עם אחיו ר' זושא. המאכלים הללו שבני משפחתו מגישים לו כעת גסים הם לעומת אותו תבשיל של בצק שאכל בפונדק הקטון שעל הדניסטר. בהמשך הסיפור מתברר לנו כי אכן יש בו בתבשיל ההוא טעם של גן עדן. ר' אלימלך כבר מכין את עצמו אל גן העדן, ובהתאמה להכנה זו הוא מתגעגע למאכלי גן העדן.
הסיטואציה המיוחדת הזו מזכירה לנו במעט את בקשתו של יצחק לעשו שיביא לו אוכל בטרם ימות. גם שם מזכירים לנו חז"ל כי בשעה שנכנס יעקב עם גדיי העיזים הריח יצחק ריח של גן עדן ואמר "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'".
משאנו באים לתהות על קנקנו של תבשיל זה שר' אלימלך כה מתגעגע אליו, אנו נדרשים לסיפורו של הבן ר' אלעזר. ר' אלעזר יוצא בעקבות אביו אל המקום שאביו הזכירו לפני מותו. הליכה באותה הדרך ואל אותו המקום אפשר לה שתשחזר גם את אותו התבשיל ואת אותו הטעם.
במקום זה מתוודע ר' אלעזר לתבשיל המיוחד, שאכן טעם של גן עדן בו. המיוחד בתבשיל זה אינו בכמותו או איכותו. הכמות מעטה היא, שהרי בני הזוג הגרים בפונדק עניים הם. התבשיל עצמו אינו עשוי אלא מקמח ומיני קטניות. אולם למרות זאת יש בו משהו מיוחד בתבשיל הזה, יש בו את טעמה של התפילה הפשוטה של הפונדקית, המבקשת מתנת שמים על מנת שתוכל לקיים מצות הכנסת אורחים כראוי. דווקא הקשר עם בורא עולם הפותח את ידו ומשביע לכל חי רצון הוא שיוצק אל התבשיל את הטעם המיוחד, טעם גן העדן.
לא לאוכל גשמי התאווה ר' אלימלך בערוב ימיו, אלא לאוכל שכל כולו וכל טעמו לקוחים מתפילה ומאמונה פשוטה של פונדקית על אם הדרך שליד הנהר דניסטר.
זמן מה אחר פטירתו של ר' אלימלך יצא בנו לדרך כדי למצוא את הפונדק האדום הקטן שליד הדניסטר. כשהגיע לשם הזמין מקום לינה ושאל לארוחת הערב. "הרי אנו אנשים עניים", ענתה הפונדקית, "נותנים אנו לאיכרים יין שרוף תמורת קמח ומיני קטניות. מהם מביא בעלי אל העיר וקונה במחירם יין שרוף, ואת המותר אוכלים אנחנו, ולכן לא אוכל לערוך לפניך אלא תבשיל דל של בצק". "הכיני לי את התבשיל מיד", אמר ר' אלעזר. לאחר שהתפלל מעריב כבר היה התבשיל ערוך על השולחן. אכל מלוא הקערה, וביקש ליתן לו קערה שנייה. אכל את זו וביקש שלישית.
כשאכל גם את זו, שאל את הפונדקית: "הגידי לי, מה זה הטלת לתוך התבשיל שהוא טעים כל-כך?". "האמינה לי אדוני" השיבה, "לא הטלתי בו כלום". אבל כשהרבה לשאול, אמרה לבסוף: "אכן, אם הוא טעים כל-כך, הרי זה בא בוודאי מגן העדן". וסיפרה לו:
"לפני שנים רבות היה מעשה ובאו שני אנשים יראי השם אל הפונדק, וניכר היה בפניהם שצדיקים אמיתיים הם. וכיון שלא היה לי מה להגיש לפניהם לאכול, בישלתי תבשיל של בצק, ובשעת הבישול התפללתי אל השם: ריבונו של עולם, הרי לי אין כלום ולך יש הכל, על כן רחם על שני עבדיך העייפים והרעבים ותן בשבילם בתוך התבשיל מן הסממנים של גן העדן! ומשהוגש התבשיל אל השולחן אכלו שני האנשים את הקערה הגדולה כולה, ועוד שנייה, והאחד אמר אלי: 'בתי, התבשיל שלך יש לו טעם גן עדן'. וגם הפעם התפללתי כך".
***
הסיפור שלנו מתרחש זמן קצר לפני פטירתו של ר' אלימלך מן העולם. ההתנזרות מן האוכל לא היתה ממידתו של ר' אלימלך במשך ימי חייו. אדרבה, כמי שאמון על התפיסה החסידית, דיבר ר' אלימלך תמיד על הצורך לעבוד את ה' בשני יצרים, מתוך הרמוניה ושילוב של כוחות הגוף בעבודת ה' ולא מתוך התנזרות וסיגוף. לקראת פטירתו, חש כבר את הקרבה של העולמות העליונים. המציאות התחתונה שוב אינה שווה בעיניו, וכל כולו אומר התכוננות לקראת החיים שלאחר המוות. מאכלי עולם נחשבים בעיניו כתפלים, ורק בהפצרות רבות הוא מסכים לאכול על מנת לקיים את נפשו.
בנקודה זו נזכר ר' אלימלך במאכל שאכל בשעה שערך גלות עם אחיו ר' זושא. המאכלים הללו שבני משפחתו מגישים לו כעת גסים הם לעומת אותו תבשיל של בצק שאכל בפונדק הקטון שעל הדניסטר. בהמשך הסיפור מתברר לנו כי אכן יש בו בתבשיל ההוא טעם של גן עדן. ר' אלימלך כבר מכין את עצמו אל גן העדן, ובהתאמה להכנה זו הוא מתגעגע למאכלי גן העדן.
הסיטואציה המיוחדת הזו מזכירה לנו במעט את בקשתו של יצחק לעשו שיביא לו אוכל בטרם ימות. גם שם מזכירים לנו חז"ל כי בשעה שנכנס יעקב עם גדיי העיזים הריח יצחק ריח של גן עדן ואמר "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'".
משאנו באים לתהות על קנקנו של תבשיל זה שר' אלימלך כה מתגעגע אליו, אנו נדרשים לסיפורו של הבן ר' אלעזר. ר' אלעזר יוצא בעקבות אביו אל המקום שאביו הזכירו לפני מותו. הליכה באותה הדרך ואל אותו המקום אפשר לה שתשחזר גם את אותו התבשיל ואת אותו הטעם.
במקום זה מתוודע ר' אלעזר לתבשיל המיוחד, שאכן טעם של גן עדן בו. המיוחד בתבשיל זה אינו בכמותו או איכותו. הכמות מעטה היא, שהרי בני הזוג הגרים בפונדק עניים הם. התבשיל עצמו אינו עשוי אלא מקמח ומיני קטניות. אולם למרות זאת יש בו משהו מיוחד בתבשיל הזה, יש בו את טעמה של התפילה הפשוטה של הפונדקית, המבקשת מתנת שמים על מנת שתוכל לקיים מצות הכנסת אורחים כראוי. דווקא הקשר עם בורא עולם הפותח את ידו ומשביע לכל חי רצון הוא שיוצק אל התבשיל את הטעם המיוחד, טעם גן העדן.
לא לאוכל גשמי התאווה ר' אלימלך בערוב ימיו, אלא לאוכל שכל כולו וכל טעמו לקוחים מתפילה ומאמונה פשוטה של פונדקית על אם הדרך שליד הנהר דניסטר.