שרון מספר שלוש
אז מה אנחנו יודעים על גלעד שרון? האמת, לא הרבה. אנחנו יודעים רק שהוא שונה מאביו ומאחיו בכך שהוא: א. עדיין לא בכנסת. ב. נמנע מלהיחשף בתקשורת. ג. לא נראה כמו הר אדם.
אם כן, מדוע התקשורת תוקפת את גלעד שרון? משלוש סיבות: א. שמירה על זכות השתיקה מנוגדת ל"זכות העיתונאים לדעת". ב. שמירה על החיים הפרטיים מנוגדת ל"זכות התקשורת לחטט". ג. הוא הבן של אריק.
ומדוע גם הציבור הרחב לא ממש מחבב את גלעד שרון? משלוש סיבות: א. אנחנו לא אוהבים שמישהו מקבל הרבה כסף ממיליונר רק בגלל הייחוס המשפחתי שלו. ב. כי התמונה המפורסמת שלו עם משקפי השמש תואמת את תדמית הצלע השלישית במאפיה של משפחת שרון. ג. כי הוא עדיין לא הופיע בשום טלנובלה.
אז מדוע אני בכל זאת מלמד זכות על גלעד שרון? משלוש סיבות: א. כי אני מכבד את הימנעותו מחשיפה תקשורתית ומהשמנת יתר (על התסביך הפרטי שלי אתם יכולים לקרוא בנפרד). ב. כי אני מכבד את רצונו להגן על בני משפחתו באמצעות זכות השתיקה (מה רציתם, שהוא יזדרז להפליל אותם?). ג. כי אני לא קונה את תדמית איש העסקים הממולח שהודבק לבן הצעיר. משום מה, יש לי הרגשה שבפרשת סיריל קרן, גלעד שרון היה רק שם של בעל חשבון בנק. ובמילים אחרות: אם מישהו מבני המשפחה ניסה לעבוד על המערכת, לא הייתי מהמר דווקא על האח של עומרי.
החשדן המיידי (1)
"מנכ"ל משרד הפיס זכה בפיס", זעקו הכותרות בעיתוני סוף השבוע שעבר. מתברר כי המנכ"ל, שאול סוטניק, זכה במכונית סיטרואן במסגרת תוכנית המנויים של מפעל הפיס, והחליט לתרום את האוטו לאגודה למלחמה בסרטן. סיפור עיתונאי יפה לכל הדעות.
עכשיו, מישהו יכול להסביר לי לשם מה מצטרף מנכ"ל מפעל הפיס לתוכנית המנויים? מה, הוא לא ידע שייאלץ לוותר על הזכייה? האם זה בכלל אתי שעובדי מפעל הפיס יקנו כרטיסי הגרלה? ובשביל מה זקוקה האגודה למלחמה בסרטן לאוטו? האם המתרימים יתחילו לצפור מאמצע הרחוב במקום להקיש בדלת? והאם לא מדובר כאן בתרגיל יחצ"ני מתוחכם במיוחד (בכל זאת, המלה "פיס" מופיעה בכותרות פעמיים)?
החשדן המיידי (2)
התוכנית 'לא נפסיק לשיר כוכב נולד' הגיעה לשלב חצי הגמר, אחרי שהקהל בבית הכריע מי יהיו עשרת המתמודדים שיעלו לשלב זה. לכאורה, כמות הקולות היתה אמורה לקבוע את מנצחי השלב המוקדם, ללא תלות בחלוקה שווה בין בנים לבנות. אך ראו זה פלא: שמונת מנצחי השלב הראשון נחלקו שווה בשווה בין המינים, וגם שני המנצחים בשלב ההצלה היו בן ובת. איזו מקריות מדהימה.
האם ההפקה עיוותה את תוצאות ההצבעה? או שהעורך-דין הצעיר אייל פרייס, המציץ לרגע מדי תוכנית כדי למסור את תוצאות ההצבעה, אכן דאג לתקינותן כמובטח? ואיך בכלל אפשר לתת אמון באדם המופיע בערוץ המסחרי תחת השם "עו"ד price"?
מלה אחת רעה
לעיתונות הספורט המסקרת את מהלכיו של שמעון שבס. יום אחד הוא עומד לרכוש את קבוצת בני-יהודה, ויום אחר הוא בכלל עומד להיות יו"ר ההתאחדות לכדורגל. נדמה כי מעולם לא הצליח אדם להופיע כל כך הרבה פעמים במדור הספורט בלי לעשות בעצם כלום (אלא אם אנחנו מחשיבים את שחקני נבחרת ישראל בכדורגל).
מלה אחת טובה
לשוער מכבי תל-אביב לירן שטראובר. קודם כל, מר שטראובר, נו-נו-נו על החבטה שהכנסת לאוהד בסוף השבוע שעבר. תתבייש לך, אתה שוער נבחרת! איזו מין דוגמה אתה נותן לנוער? אז מה אם הוא קילל אותך? אז מה אם הוא הכניס את משפחתך לעסק? בשביל זה להרביץ? בושה וחרפה. עכשיו בוא רגע, אני רוצה ללחוש לך משהו באוזן. אתה מקשיב לי?... אתה מאה אחוז, גבר. כלפי אוהדים אלימים מותר וצריך להשתמש בכוח, ושהצדקנים יקפצו.
יודע את מקומי
בניגוד לכמה עיתונים אחרים, עיתון בשבע אינו נוהג לפרסם את תמונות כותביו בראש מדוריהם, וטוב שכך. אם תמונתי היתה מתפרסמת בעמוד זה, ספק אם היה נותר מקום למדור עצמו. כבר זמן מה אני מודע לכך שכבר איני רזה וחטוב כפי שהייתי פעם (בגיל שמונה ימים - יש הוכחות מצולמות!). אמנם את מכנסי החתונה שלי אני עדיין יכול להעלות על רגל אחת, ואת שרוכי נעליי אני מצליח לקשור בין התקפת אסטמה אחת לאחרת, אבל בסך הכול אפשר להגדיר אותי כסובל מעודף משקל מתון.
במצב צבירה שכזה, גם אני כמו המוני דוגמני ישראל נוהג מדי פעם לפקוד את עולם הדיאטות. אלא שבדיאטות המוכרות לנו יש פגם קטן אחד המונע ממני להצטרף אליהן בלב שלם ובקיבה בריאה: הן פשוט לא משביעות אותי. לכן פיתחתי מספר שיטות לא קונבנציונליות במטרה להסיר מעצמי את הקילוגרמים המיותרים, ואלו הן:
א. דיאטת המקרר הריק.
את המקרר בביתי אני פותח כמעט בכל רגע נתון, וכדי להעניק תקווה למשקלי - עדיף שלא אמצא בו כלום. זוהי אחת הדיאטות האהובות עלי, משום שהיא דורשת ממני לוותר על מסע קניות מתיש בסופרמרקט. אלא שלמרבה הצער, סופה של הדיאטה להיכשל, כי ריקנותו של המקרר אינה מסלקת מביתנו את קופסאות השימורים ואת הבונבוניירה המוחבאת בארון הבגדים.
ב. דיאטת קפה נטול סוכר.
הקפה הוא חלק חיוני בתפריט היומי שלי, והסוכר הוא חלק בלתי נפרד מהמשקה המעורר הזה. בצעד של ייאוש ניסיתי פעם להחליף את הסוכר בסוכרזית, או לחילופין לוותר על המתיקות לגמרי. יש לציין כי במאמץ רב הצלחתי לשתות את הקפה עד הסוף, בצמוד לשלושה ופלים מצופים וחבילת חלבה.
ג. דיאטת הג'וגינג.
הדיאטה השנואה עלי מכולם. והרי קל וחומר: אם משהייתי רזה לא רצתי, דווקא עכשיו אתחיל לסחוב את כל משקלי לאימוני ריצה? היתרון הגדול של ג'וגינג הוא בתחושת ההשלמה העצמית שהוא מביא עמו. כשאני רץ, אני מבין שיש בעולם דבר יותר מעצבן, מעייף ומבאס מאשר להיות שמן.
ד. דיאטת תשעה באב.
זאת דיאטה המיועדת לימים רגילים לגמרי, שבהם אני מנסה לצום מרצוני החופשי. וזה הולך כך: אני קם בבוקר, מתפלל שחרית, חוזר הביתה, מסדר מעט את החדר, מעיר את אשתי, עושה מתיחות מול הראי במסדרון, משחק פריסל במחשב, חוזר לעשות מתיחות, מעיר שוב את אשתי, יוצא למרפסת להביט בנוף, ואז מביט בשעון. רק שמונה בבוקר? טוב, אז אולי נטעם רק כוס קפה ועוגת שוקולד עם קצפת.
ה. דיאטת התעסוקה.
תעסוקה רציפה היא דרך מצוינת להשכיח ולהשקיט את הרעב. במקרה שלי, כתיבת המדור 'על דעת עצמי' היתה אמורה ליצור את אפקט השובע המדומה. אלא שבפועל, אני קם ממקומי כמעט אחרי כל פיסקה וניגש אל המקרר לבדוק מה אפשר לנשנש. חכו דקה, אני כבר חוזר.
אז מה אנחנו יודעים על גלעד שרון? האמת, לא הרבה. אנחנו יודעים רק שהוא שונה מאביו ומאחיו בכך שהוא: א. עדיין לא בכנסת. ב. נמנע מלהיחשף בתקשורת. ג. לא נראה כמו הר אדם.
אם כן, מדוע התקשורת תוקפת את גלעד שרון? משלוש סיבות: א. שמירה על זכות השתיקה מנוגדת ל"זכות העיתונאים לדעת". ב. שמירה על החיים הפרטיים מנוגדת ל"זכות התקשורת לחטט". ג. הוא הבן של אריק.
ומדוע גם הציבור הרחב לא ממש מחבב את גלעד שרון? משלוש סיבות: א. אנחנו לא אוהבים שמישהו מקבל הרבה כסף ממיליונר רק בגלל הייחוס המשפחתי שלו. ב. כי התמונה המפורסמת שלו עם משקפי השמש תואמת את תדמית הצלע השלישית במאפיה של משפחת שרון. ג. כי הוא עדיין לא הופיע בשום טלנובלה.
אז מדוע אני בכל זאת מלמד זכות על גלעד שרון? משלוש סיבות: א. כי אני מכבד את הימנעותו מחשיפה תקשורתית ומהשמנת יתר (על התסביך הפרטי שלי אתם יכולים לקרוא בנפרד). ב. כי אני מכבד את רצונו להגן על בני משפחתו באמצעות זכות השתיקה (מה רציתם, שהוא יזדרז להפליל אותם?). ג. כי אני לא קונה את תדמית איש העסקים הממולח שהודבק לבן הצעיר. משום מה, יש לי הרגשה שבפרשת סיריל קרן, גלעד שרון היה רק שם של בעל חשבון בנק. ובמילים אחרות: אם מישהו מבני המשפחה ניסה לעבוד על המערכת, לא הייתי מהמר דווקא על האח של עומרי.
החשדן המיידי (1)
"מנכ"ל משרד הפיס זכה בפיס", זעקו הכותרות בעיתוני סוף השבוע שעבר. מתברר כי המנכ"ל, שאול סוטניק, זכה במכונית סיטרואן במסגרת תוכנית המנויים של מפעל הפיס, והחליט לתרום את האוטו לאגודה למלחמה בסרטן. סיפור עיתונאי יפה לכל הדעות.
עכשיו, מישהו יכול להסביר לי לשם מה מצטרף מנכ"ל מפעל הפיס לתוכנית המנויים? מה, הוא לא ידע שייאלץ לוותר על הזכייה? האם זה בכלל אתי שעובדי מפעל הפיס יקנו כרטיסי הגרלה? ובשביל מה זקוקה האגודה למלחמה בסרטן לאוטו? האם המתרימים יתחילו לצפור מאמצע הרחוב במקום להקיש בדלת? והאם לא מדובר כאן בתרגיל יחצ"ני מתוחכם במיוחד (בכל זאת, המלה "פיס" מופיעה בכותרות פעמיים)?
החשדן המיידי (2)
התוכנית 'לא נפסיק לשיר כוכב נולד' הגיעה לשלב חצי הגמר, אחרי שהקהל בבית הכריע מי יהיו עשרת המתמודדים שיעלו לשלב זה. לכאורה, כמות הקולות היתה אמורה לקבוע את מנצחי השלב המוקדם, ללא תלות בחלוקה שווה בין בנים לבנות. אך ראו זה פלא: שמונת מנצחי השלב הראשון נחלקו שווה בשווה בין המינים, וגם שני המנצחים בשלב ההצלה היו בן ובת. איזו מקריות מדהימה.
האם ההפקה עיוותה את תוצאות ההצבעה? או שהעורך-דין הצעיר אייל פרייס, המציץ לרגע מדי תוכנית כדי למסור את תוצאות ההצבעה, אכן דאג לתקינותן כמובטח? ואיך בכלל אפשר לתת אמון באדם המופיע בערוץ המסחרי תחת השם "עו"ד price"?
מלה אחת רעה
לעיתונות הספורט המסקרת את מהלכיו של שמעון שבס. יום אחד הוא עומד לרכוש את קבוצת בני-יהודה, ויום אחר הוא בכלל עומד להיות יו"ר ההתאחדות לכדורגל. נדמה כי מעולם לא הצליח אדם להופיע כל כך הרבה פעמים במדור הספורט בלי לעשות בעצם כלום (אלא אם אנחנו מחשיבים את שחקני נבחרת ישראל בכדורגל).
מלה אחת טובה
לשוער מכבי תל-אביב לירן שטראובר. קודם כל, מר שטראובר, נו-נו-נו על החבטה שהכנסת לאוהד בסוף השבוע שעבר. תתבייש לך, אתה שוער נבחרת! איזו מין דוגמה אתה נותן לנוער? אז מה אם הוא קילל אותך? אז מה אם הוא הכניס את משפחתך לעסק? בשביל זה להרביץ? בושה וחרפה. עכשיו בוא רגע, אני רוצה ללחוש לך משהו באוזן. אתה מקשיב לי?... אתה מאה אחוז, גבר. כלפי אוהדים אלימים מותר וצריך להשתמש בכוח, ושהצדקנים יקפצו.
יודע את מקומי
בניגוד לכמה עיתונים אחרים, עיתון בשבע אינו נוהג לפרסם את תמונות כותביו בראש מדוריהם, וטוב שכך. אם תמונתי היתה מתפרסמת בעמוד זה, ספק אם היה נותר מקום למדור עצמו. כבר זמן מה אני מודע לכך שכבר איני רזה וחטוב כפי שהייתי פעם (בגיל שמונה ימים - יש הוכחות מצולמות!). אמנם את מכנסי החתונה שלי אני עדיין יכול להעלות על רגל אחת, ואת שרוכי נעליי אני מצליח לקשור בין התקפת אסטמה אחת לאחרת, אבל בסך הכול אפשר להגדיר אותי כסובל מעודף משקל מתון.
במצב צבירה שכזה, גם אני כמו המוני דוגמני ישראל נוהג מדי פעם לפקוד את עולם הדיאטות. אלא שבדיאטות המוכרות לנו יש פגם קטן אחד המונע ממני להצטרף אליהן בלב שלם ובקיבה בריאה: הן פשוט לא משביעות אותי. לכן פיתחתי מספר שיטות לא קונבנציונליות במטרה להסיר מעצמי את הקילוגרמים המיותרים, ואלו הן:
א. דיאטת המקרר הריק.
את המקרר בביתי אני פותח כמעט בכל רגע נתון, וכדי להעניק תקווה למשקלי - עדיף שלא אמצא בו כלום. זוהי אחת הדיאטות האהובות עלי, משום שהיא דורשת ממני לוותר על מסע קניות מתיש בסופרמרקט. אלא שלמרבה הצער, סופה של הדיאטה להיכשל, כי ריקנותו של המקרר אינה מסלקת מביתנו את קופסאות השימורים ואת הבונבוניירה המוחבאת בארון הבגדים.
ב. דיאטת קפה נטול סוכר.
הקפה הוא חלק חיוני בתפריט היומי שלי, והסוכר הוא חלק בלתי נפרד מהמשקה המעורר הזה. בצעד של ייאוש ניסיתי פעם להחליף את הסוכר בסוכרזית, או לחילופין לוותר על המתיקות לגמרי. יש לציין כי במאמץ רב הצלחתי לשתות את הקפה עד הסוף, בצמוד לשלושה ופלים מצופים וחבילת חלבה.
ג. דיאטת הג'וגינג.
הדיאטה השנואה עלי מכולם. והרי קל וחומר: אם משהייתי רזה לא רצתי, דווקא עכשיו אתחיל לסחוב את כל משקלי לאימוני ריצה? היתרון הגדול של ג'וגינג הוא בתחושת ההשלמה העצמית שהוא מביא עמו. כשאני רץ, אני מבין שיש בעולם דבר יותר מעצבן, מעייף ומבאס מאשר להיות שמן.
ד. דיאטת תשעה באב.
זאת דיאטה המיועדת לימים רגילים לגמרי, שבהם אני מנסה לצום מרצוני החופשי. וזה הולך כך: אני קם בבוקר, מתפלל שחרית, חוזר הביתה, מסדר מעט את החדר, מעיר את אשתי, עושה מתיחות מול הראי במסדרון, משחק פריסל במחשב, חוזר לעשות מתיחות, מעיר שוב את אשתי, יוצא למרפסת להביט בנוף, ואז מביט בשעון. רק שמונה בבוקר? טוב, אז אולי נטעם רק כוס קפה ועוגת שוקולד עם קצפת.
ה. דיאטת התעסוקה.
תעסוקה רציפה היא דרך מצוינת להשכיח ולהשקיט את הרעב. במקרה שלי, כתיבת המדור 'על דעת עצמי' היתה אמורה ליצור את אפקט השובע המדומה. אלא שבפועל, אני קם ממקומי כמעט אחרי כל פיסקה וניגש אל המקרר לבדוק מה אפשר לנשנש. חכו דקה, אני כבר חוזר.