גדול מהחיים
אין חשש שהוצאת סטימצקי תדפיס עכשיו, לרגל יום הולדתו ה-80 של שמעון פרס, מהדורה חגיגית, אלבומית, של ספרו המיתולוגי "המזרח התיכון החדש". השם "אוסלו" בקושי יוזכר בחגיגות, שלא לדבר על ערפאת, שותפו של חתן השמחה לפרס נובל. על פי נהלים מיוחדים שהתגבשו כאן בשלוש השנים האחרונות אסור אפילו להזכיר לפרס שהוא אחראי בצורה כזאת או אחרת לאסון הבטחוני והכלכלי שפוקד אותנו בתקופה זו.
הבוחר הישראלי אמנם העניש אותו על מחדלי אוסלו כבר בשנת 96', אך משאר העולם הוא קיבל בינתיים חנינה. במקום לכלות את זמנו בוועדות חקירה, במתן תשובות לשאלות נוקבות, בייסורי מצפון, הוא עסוק במיון הכיבודים שמורעפים עליו.
גם התקשורת, שבדרך כלל מתאכזרת למדינאים כושלים, שעשתה קציצות מאהוד ברק אחרי קמפ-דייוויד, שמתעבת את גולדה מאיר מאז מלחמת יום הכיפורים, ממשיכה להתייחס אליו ביראת כבוד עצומה. היא מתעלמת בציניות, ואולי בסניליות, מאחריותו הכבדה לאינתיפאדת אל אקצה.
רק עיתונאי או שניים אזרו עד היום אומץ להטיח בו "אבל אתה נתת להם רובים?!". בשום מרקע טלוויזיוני לא עימתו אותו עם נבואת ארכיון מופרכת שלו על עידן השלום או עם זכרון התעקשותו לפגוש את ערפאת גם אחרי פרוץ האיניתפאדה. למרות כשלונו האיום בחיזוי עתידות ובקריאת צפונותיה של הנפש הפלשתינית, הוא עדיין מכהן כפרשן על ליחסי יהודים-ערבים וכמומחה רם מעלה לענייני שלום. מסכת שגיאותיו המפוארת לא הצליחה להטיל רבב באגדת חוכמתו. הגיגיו בוקעים מכל גל אתר ועיתון.
הכישורים הרטוריים האובייקטיביים שלו וסגולותיו המרשימות האחרות מספקים הסבר חלקי בלבד לתופעה המביכה הזאת. מסתבר שבשלב מסוים חדל פרס להיות פוליטיקאי או מדינאי והתחיל להיות גורו. המוני שמאלנים מיואשים נשבו בקסמי אופטימיותו הנמהרת. קולות הנפץ מסביב טרם העירו אותם מחלומותיו המתוקים. במעמקי בטנם כבר מקנן חשד שמא הוא בכל זאת טעה, ולפעמים אפילו אפשר לשמוע אותם מתבדחים קלות על חשבונו, אבל הם חוששים שהכרזתו הרשמית כנביא שקר תכריח אותם להכיר בצידקת מתנגדיו המסורתיים בהתנחלויות, שנואות נפשם. כמו בבגדי המלך החדשים הם מעדיפים להתפעל ממחלצותיו הווירטואליות מאשר לשלוח אותו להתלבש.
הסתה לגיטימית
העיתונאי גדעון ספירו, שהושעה אשתקד מכתיבת טור אולטרה-שמאלני במקומון ירושלמי, מתרגל היום את כישורי הכתיבה שלו על אח"מים מהימין. במיוחד חביבה עליו כתיבת דברי שטנה לחבר-הכנסת אהוד יתום מהליכוד, לשעבר בכיר בשב"כ. "פושע מלחמה", הוא כינה אותו במכתב הראשון. במכתב השני הוסיף: "אני מתפלא כיצד לא חולף בראשם של אנשי השמאל והערבים החולפים על פניך בכנסת הרצון לרוצץ אותך".
כדי שהמסר יובן לחלוטין, מצרף ספירו לכל מכתב דף נוסף הנראה כמו עונש-כתיבה של תלמיד תיכון סורר. רק שבמקום הבטחה שלא להפריע יותר בשיעור, הוא משרבט שוב ושוב ארבע מילים: "אהוד יתום פושע מלחמה".
קצין הכנסת כבר העביר לטיפולה של המשטרה שני מכתבים שכאלה. ספירו אף נחקר אצלה בעניין, אבל הדבר לא הרתיע אותו מלשגר ליתום מכתבי נאצה נוספים עם העתקים לח"כים אחרים. אחד מהם, יובל שטייניץ, הוא שהגיש את התלונה נגד ספירו. נמענים פרלמנטריים נוספים, מהשמאל, לא טרחו אפילו לפרסם הודעת גינוי. חיישני ההסתה המפורסמים שלהם מכוונים תמיד ימינה.
חברים מספרים על שמשון
התרגשות קלה אחזה בקהילה הטלוויזיונית בישראל כאשר ערוץ תכלת השיק השבוע את הטלנובלה הדתית הראשונה מאז ומעולם, "החצר". לרגל האירוע הכריז הערוץ על פטור של שבועיים מדמי מנוי, כדי לגרום לצופים מהססים להתמכר לסדרה ולעבור למעמד של מנויי קבע. סביר להניח שלא מעטים אכן יתמכרו. אפילו החילונים שבהם עשויים למצוא עניין רב בעלילות חצרו התל-אביבית של האדמו"ר מלייבניץ שליט"א.
אבל אם יורשה לי, ההתרחשות התרבותית האמיתית השבוע בתכלת, היא דווקא סדרה אחרת, פחות מדוברת לפי שעה, "חברים מהתנ"ך". חבורת יוצרים מוכשרת, בהנהגת התסריטאי ירון כפכפי והבמאי רני סער, מביאה שם בעברית-חוצות עדכנית את סיפורם של תריסר גיבורים תנ"כיים (אחד בכל פעם) בסגנון של סרט דוקומנטרי משובח. חברים מספרים על.
לא מדובר בפרשנות חדשה על התנ"ך, גם לא בסאטירה, אלא בהחיאה אוהדת של דמויות ידועות ורגעים סוערים מספר הספרים. בקיצור, בדיוק מה שערוץ טלוויזיה פרו-דתי, אך לא מיסיונרי, אמור לעשות. בשביל זה יש טלוויזיה עם כיפה.
כך, למשל, מתאר שם קצין פלשתי, דמוי גברתן מודרני, את האופן שבו כפה על דלילה לגלות לסרני פלשתים את סודו הנורא של שמשון: "אני אומר לה אני רוצה לדעת מאיפה הכוח של שמשון. אז היא אומרת לי שאלה קשה. אמרתי לה מאוד קשה, בגלל זה אני מוכן לשלם כמה שאת רוצה". דלילה עצמה מסבירה אחריו במשיכת כתף, כאילו היתה מרואיינת בת זמננו, מדוע נעתרה ללחצים: "כסף זה לא העניין. אני לא אחת שחסר לה. אני רציתי שהם יהיו חייבים לי, כי אני נותנת פה משהו מאוד גדול".
באמת גדול. ערוץ תכלת, מוצ"ש, 21.30 (שידור חוזר ביום ג', 20.00).
דוגמה אישית
אהוד ברק, ההוא מהעמותות, התייצב השבוע בראש מבקרי התנהלותו של אריאל שרון בפרשיות סיריל קרן, האי הסיני וכפר מל"ל. בשבוע הבא בטח נשמע את חבר-הכנסת יצחק הרצוג תובע מגלעד שרון לפתוח כבר את הפה בחקירות.
אין חשש שהוצאת סטימצקי תדפיס עכשיו, לרגל יום הולדתו ה-80 של שמעון פרס, מהדורה חגיגית, אלבומית, של ספרו המיתולוגי "המזרח התיכון החדש". השם "אוסלו" בקושי יוזכר בחגיגות, שלא לדבר על ערפאת, שותפו של חתן השמחה לפרס נובל. על פי נהלים מיוחדים שהתגבשו כאן בשלוש השנים האחרונות אסור אפילו להזכיר לפרס שהוא אחראי בצורה כזאת או אחרת לאסון הבטחוני והכלכלי שפוקד אותנו בתקופה זו.
הבוחר הישראלי אמנם העניש אותו על מחדלי אוסלו כבר בשנת 96', אך משאר העולם הוא קיבל בינתיים חנינה. במקום לכלות את זמנו בוועדות חקירה, במתן תשובות לשאלות נוקבות, בייסורי מצפון, הוא עסוק במיון הכיבודים שמורעפים עליו.
גם התקשורת, שבדרך כלל מתאכזרת למדינאים כושלים, שעשתה קציצות מאהוד ברק אחרי קמפ-דייוויד, שמתעבת את גולדה מאיר מאז מלחמת יום הכיפורים, ממשיכה להתייחס אליו ביראת כבוד עצומה. היא מתעלמת בציניות, ואולי בסניליות, מאחריותו הכבדה לאינתיפאדת אל אקצה.
רק עיתונאי או שניים אזרו עד היום אומץ להטיח בו "אבל אתה נתת להם רובים?!". בשום מרקע טלוויזיוני לא עימתו אותו עם נבואת ארכיון מופרכת שלו על עידן השלום או עם זכרון התעקשותו לפגוש את ערפאת גם אחרי פרוץ האיניתפאדה. למרות כשלונו האיום בחיזוי עתידות ובקריאת צפונותיה של הנפש הפלשתינית, הוא עדיין מכהן כפרשן על ליחסי יהודים-ערבים וכמומחה רם מעלה לענייני שלום. מסכת שגיאותיו המפוארת לא הצליחה להטיל רבב באגדת חוכמתו. הגיגיו בוקעים מכל גל אתר ועיתון.
הכישורים הרטוריים האובייקטיביים שלו וסגולותיו המרשימות האחרות מספקים הסבר חלקי בלבד לתופעה המביכה הזאת. מסתבר שבשלב מסוים חדל פרס להיות פוליטיקאי או מדינאי והתחיל להיות גורו. המוני שמאלנים מיואשים נשבו בקסמי אופטימיותו הנמהרת. קולות הנפץ מסביב טרם העירו אותם מחלומותיו המתוקים. במעמקי בטנם כבר מקנן חשד שמא הוא בכל זאת טעה, ולפעמים אפילו אפשר לשמוע אותם מתבדחים קלות על חשבונו, אבל הם חוששים שהכרזתו הרשמית כנביא שקר תכריח אותם להכיר בצידקת מתנגדיו המסורתיים בהתנחלויות, שנואות נפשם. כמו בבגדי המלך החדשים הם מעדיפים להתפעל ממחלצותיו הווירטואליות מאשר לשלוח אותו להתלבש.
הסתה לגיטימית
העיתונאי גדעון ספירו, שהושעה אשתקד מכתיבת טור אולטרה-שמאלני במקומון ירושלמי, מתרגל היום את כישורי הכתיבה שלו על אח"מים מהימין. במיוחד חביבה עליו כתיבת דברי שטנה לחבר-הכנסת אהוד יתום מהליכוד, לשעבר בכיר בשב"כ. "פושע מלחמה", הוא כינה אותו במכתב הראשון. במכתב השני הוסיף: "אני מתפלא כיצד לא חולף בראשם של אנשי השמאל והערבים החולפים על פניך בכנסת הרצון לרוצץ אותך".
כדי שהמסר יובן לחלוטין, מצרף ספירו לכל מכתב דף נוסף הנראה כמו עונש-כתיבה של תלמיד תיכון סורר. רק שבמקום הבטחה שלא להפריע יותר בשיעור, הוא משרבט שוב ושוב ארבע מילים: "אהוד יתום פושע מלחמה".
קצין הכנסת כבר העביר לטיפולה של המשטרה שני מכתבים שכאלה. ספירו אף נחקר אצלה בעניין, אבל הדבר לא הרתיע אותו מלשגר ליתום מכתבי נאצה נוספים עם העתקים לח"כים אחרים. אחד מהם, יובל שטייניץ, הוא שהגיש את התלונה נגד ספירו. נמענים פרלמנטריים נוספים, מהשמאל, לא טרחו אפילו לפרסם הודעת גינוי. חיישני ההסתה המפורסמים שלהם מכוונים תמיד ימינה.
חברים מספרים על שמשון
התרגשות קלה אחזה בקהילה הטלוויזיונית בישראל כאשר ערוץ תכלת השיק השבוע את הטלנובלה הדתית הראשונה מאז ומעולם, "החצר". לרגל האירוע הכריז הערוץ על פטור של שבועיים מדמי מנוי, כדי לגרום לצופים מהססים להתמכר לסדרה ולעבור למעמד של מנויי קבע. סביר להניח שלא מעטים אכן יתמכרו. אפילו החילונים שבהם עשויים למצוא עניין רב בעלילות חצרו התל-אביבית של האדמו"ר מלייבניץ שליט"א.
אבל אם יורשה לי, ההתרחשות התרבותית האמיתית השבוע בתכלת, היא דווקא סדרה אחרת, פחות מדוברת לפי שעה, "חברים מהתנ"ך". חבורת יוצרים מוכשרת, בהנהגת התסריטאי ירון כפכפי והבמאי רני סער, מביאה שם בעברית-חוצות עדכנית את סיפורם של תריסר גיבורים תנ"כיים (אחד בכל פעם) בסגנון של סרט דוקומנטרי משובח. חברים מספרים על.
לא מדובר בפרשנות חדשה על התנ"ך, גם לא בסאטירה, אלא בהחיאה אוהדת של דמויות ידועות ורגעים סוערים מספר הספרים. בקיצור, בדיוק מה שערוץ טלוויזיה פרו-דתי, אך לא מיסיונרי, אמור לעשות. בשביל זה יש טלוויזיה עם כיפה.
כך, למשל, מתאר שם קצין פלשתי, דמוי גברתן מודרני, את האופן שבו כפה על דלילה לגלות לסרני פלשתים את סודו הנורא של שמשון: "אני אומר לה אני רוצה לדעת מאיפה הכוח של שמשון. אז היא אומרת לי שאלה קשה. אמרתי לה מאוד קשה, בגלל זה אני מוכן לשלם כמה שאת רוצה". דלילה עצמה מסבירה אחריו במשיכת כתף, כאילו היתה מרואיינת בת זמננו, מדוע נעתרה ללחצים: "כסף זה לא העניין. אני לא אחת שחסר לה. אני רציתי שהם יהיו חייבים לי, כי אני נותנת פה משהו מאוד גדול".
באמת גדול. ערוץ תכלת, מוצ"ש, 21.30 (שידור חוזר ביום ג', 20.00).
דוגמה אישית
אהוד ברק, ההוא מהעמותות, התייצב השבוע בראש מבקרי התנהלותו של אריאל שרון בפרשיות סיריל קרן, האי הסיני וכפר מל"ל. בשבוע הבא בטח נשמע את חבר-הכנסת יצחק הרצוג תובע מגלעד שרון לפתוח כבר את הפה בחקירות.