מקובל לומר שהנוער רואה דברים בשחור ולבן. אצל ילדי מועדון השחמט באלקנה זו לא סתם מטאפורה, זה חלק מהחיים.
מדי יום הם יושבים במקלט קטן מול שולחנות שחמט, מתאמנים, מתמודדים אחד מול השני, משננים שיטות ומהלכים של המאמן, ובין לבין הם זורקים לחלל האוויר בדיחות ועקיצות שמפיחות רוח חיים במשחק שנתפס ככבד ורציני.
בשבוע הבא תשתתף נבחרת הילדים הזו באליפות הארץ לקבוצות עד גיל 14 שתיערך בכפר סבא. מדובר בתחרות ארצית בקנה מידה גדול: משתתפים בה כ-300 ילדים מכל רחבי הארץ, ויתחרו בה כ-64 קבוצות. אלקנה שולחת 7 קבוצות שיתמודדו בתחרות המספר הגדול ביותר בארץ. הם שואפים להתברג בשלושת המקומות הראשונים, ולשאיפה הזו יש בהחלט על מה להתבסס. מאז שנת תש"ס זכתה הקבוצה בשרשרת ניצחונות מרשימים, ששיאם מקום ראשון באליפות העולם לבתי ספר יסודיים שנערכה בניו יורק לפני שלוש שנים. הם גם היו אלופי הארץ לחטיבות ביניים בתשס"א ואלופי הארץ לבתי ספר יסודיים השנה. הארונית העמוסה בגביעי הניצחונות ובתעודות במועדון הקטן מעידה שאכן מדובר כאן בתופעה מיוחדת.
מועדון בעשר אצבעות
מי שיזם, הקים ומנהל בפועל עד היום את מועדון השחמט באלקנה הוא חגי פרנק (31). חגי 'נדבק בחיידק' בגיל צעיר, והגיע להישגים יפים בתחום. בגיל 12 עברה משפחתו מפתח תקווה לאלקנה. באלקנה לא היה אז מועדון שחמט, ולאחר כמה שנים של בקשות שהושבו ריקם החליט חגי, אז בן 17, להקים בעצמו מועדון.
בראשית הדרך קהל היעד היה מבוגרים. הילדים לא תמיד שמרו על כללי הסדר הטוב, והשחקנים המבוגרים הביאו כמה ניצחונות מקומיים. לפני כ-7 שנים הרגיש חגי שהקבוצה מדשדשת. הם נשארו בליגה ג' באופן קבוע, והמועדון נתקע.
חגי, שסיים את הצבא באותה תקופה, החליט לפרוץ בכיוון אחר. הוא פתח שוב קבוצת ילדים, שבשנה הראשונה מנתה 10 משתתפים. חלק מהם, כמו איתן שחק, שהיה קפטן באליפות העולם, ואיתן וגנר, נשארו עד היום בנבחרת. חגי הפך ממדריך למנהל המועדון, ומספר הילדים הוכפל בכל שנה. כיום מתאמנים בקביעות במועדון באלקנה כ-80 ילדים, ועוד 120 בשלוחות השונות שלו: בשערי תקווה, בחוג למחוננים במכללת 'אורות ישראל' ובבית הספר היסודי באלקנה.
לפני חמש שנים התחילה הקבוצה להצטרף לאליפויות הארץ של האיגוד הישראלי לשחמט. בהתחלה דורגו שניים מהשחקנים ב-10 המקומות הראשונים. חגי החליט לצרף מדריכים מקצועיים למועדון; לפני כן הדריך אצלו דני גנדלמן, כיום מנכ"ל חברת הדרכה לשחמט בעצמו, ולאחר מכן צורף מיכאל אורטובסקי, שחמטאי מוכשר שאימן באופן אישי קבוצה נבחרת של חמישה ילדים. כיום מונה הצוות שבעה מדריכים.
בקבוצה ישנם ילדים בני 5 עד 16 (חגי מאמן את ילדי גן החובה), דתיים וחילוניים, שמגיעים מאלקנה, עץ אפרים, שערי תקווה ואורנית. בנוסף מפעיל חגי קייטנות קיץ המשלבות אימונים ומיון שחקנים לקראת אליפות לקבוצות עם ימי כיף.
ותודה להוריי
כיצד מתייחס היישוב לפעילות שלכם?
"אנחנו מקבלים תמיכה רבה מאוד מהמתנ"ס המקומי ומהמועצה המקומית שעוזרת במימון שיעורים פרטיים. המזל שלנו הוא שהרבה מהילדים במועדון הם 'בנים של' אנשי מפתח באלקנה, והם תמכו בנו כספית. מובן גם שככל שהבאנו יותר הצלחות, היישוב למד להעריך אותנו יותר".
אתם לוקחים את הילדים לתחרויות שונות, נסיעות בארץ ובעולם שגורמות לילדים להיעדרויות מהלימודים. איך מקבלים בתי הספר את העובדה הזו?
"בית הספר היסודי באלקנה מתייחס בחיוב לכל העניין. המנהל (שמואל גזבר, אביו של עמיחי, אחד השחקנים במועדון) תומך מאוד בפעילות שלנו: משחרר את הילדים לתחרויות, מאפשר לנו לשווק את החוג בבית הספר, נותן לנו שעות ללמד, מקום לתחרויות, סיוע כספי בתחרויות קבוצתיות, והתרומה הגדולה היא שמאפשרים לנו להשתמש במעבדת המחשבים לצורך תחרויות בינלאומיות, שנערכות דרך האינטרנט".
חגי גם מציין את חשיבות תמיכתם של ההורים בכל העניין: "על מנת להתקדם חייבים תמיכה של ההורים: תמיכה נפשית במקרה של כישלון, ועמידה בעלויות הכספיות הגבוהות של השתתפות בתחרויות. למשל, התחרות בשבוע הבא היא בעלות של 450 ¤ לילד, ויש לנו כאן כמה זוגות של אחים. בנוסף צריך להסיע את הילדים לכל התחרויות".
איך אתה מסביר את ההצלחה חסרת התקדים של הקבוצה שלך?
"מועדון מצליח צריך שלושה דברים: ילדים מוכשרים, מדריך מצוין, ומנהל מועדון שידחוף את העסק. כאן באמת יש לנו ריכוז ענק של כישרונות, מנהל תחרותי מאוד שדוחף את הקבוצה להשתתף בהרבה תחרויות, מה שמקנה לילדים ניסיון ומיומנות, ומדריכים מסורים שמאמנים אישית את הילדים".
עודד, אחד המדריכים, מוסיף: "לדעתי יש כאן גורם נוסף: אלקנה הוא יישוב מבוסס, ורוב התושבים הם ברמה סוציו-אקונומית גבוהה. זה דבר שבהחלט משפיע על היכולות של הילדים".
מדריכים לחיים
לא קשה להבחין בקשר המיוחד בין המדריכים לילדים: טפיחות שכם הדדיות, דיבור חברי והומור פנימי שלא מובן למי שבא מבחוץ. פגשתי שלושה מהם: נפתלי בן פנחס, בן 32 מקרית ארבע, עודד רוס, בן 24 מקריית אונו, ואיתן שחק ,בן 15 משערי תקווה.
איך הגעתם להדריך פה?
עודד: "הייתי מאמן שחמט בתל אביב, ודרך פעילויות שונות פגשתי את חגי שהביא אותי להדריך כאן. התחלתי בפרוייקט המחוננים ב'אורות ישראל' הסמוכה. הדבר המיוחד שעשיתי שם היה איתור בנות מוכשרות בשחמט. אלקנה היה המקום היחיד מלבד תל אביב ששלח בנות לאליפות השחמט שנערכה לפני שנתיים".
למה באמת אין בנות במועדון השחמט שלכם?
חגי: "שחמט הוא משחק מלחמה שדורש אגרסיביות ולוחמנות שלא תמיד מתאימים לאופי של בנות. שוחחתי גם עם פסיכולוגית, שהסבירה לי שבת שתסיים ארבע שעות של משחק שחמט תגיב ב'איזה בזבוז זמן! יכולתי לעשות כל כך הרבה דברים בזמן הזה...' בנות הן יותר מעשיות".
עודד הוא דמות חריגה מעט בנוף האידיאולוגי של המועדון. הוא מתנגד לקיומן של התנחלויות מבודדות, המחייבות חיילים רבים להגן עליהן.
בכל זאת אתה מדריך כאן באלקנה, איך זה?
"טוב, את אלקנה אני לא מחשיב כהתנחלות ממש".
איתן שחק הוא מהילדים הראשונים של המועדון. הוא נמצא פה כבר שמונה שנים, וכעת במקביל להתקדמותו האישית הוא מדריך את המתחילים. בשלב מסוים הוא הדריך גם בחוג שחמט בבי"ס לילדים מוגבלים.
שחמט מסתדר עם ילדים מוגבלים?
"זה לא שהם בהכרח שחקני שחמט מקצועיים, אבל לדעתי זה בהחלט הקנה להם כמה מיומנויות חשובות, שיכולות לעזור להם בתחומים אחרים".
גם שאר המדריכים סבורים שלדעת לשחק שחמט זה לא רק להזיז חיילים ממשבצת אחת לשנייה. הם רואים כמטרה את הקניית המיומנויות הנוספות הכרוכות במשחק: מיומנות למידה, ריכוז, דמיון, זיכרון, חשיבה יצירתית, קבלת החלטות תחת לחץ, ובעיקר התמודדות עם כישלון. לדברי המדריכים, ילד שלא מצליח להתאושש מכישלון במשחק לא יוכל להחזיק מעמד בענף.
נפתלי הוא המדריך הבולט ביותר בקבוצה. הוא התחיל להדריך כאן רק לפני שנה, אך הילדים שהוא מאמן באופן אישי קשורים אליו מאוד. הוא רואה את ההדרכה לא רק כלימוד טכני של שחמט, אלא הרבה מעבר. מלבד השעות הקבועות בהן הוא מלמד במועדון, זוכים תלמידיו גם לביקורי בית שלו, ולשיעורים פרטיים בהתנדבות. חלקם באים להראות לו את התעודות בסוף השנה, סתם כדי לשמוע ממנו מילה טובה.
חשוב לו מאוד האמון ההדדי: "כשתלמיד שלי נכשל בתחרות, הוא אף פעם לא ישמע ממני הערות וביקורת מיד בתום המשחק. הוא יירגע, יעכל את ההפסד, ואחר-כך נשב ונבין מה היו הטעויות. התלמידים שלי יודעים שגם אם מפסידים, בעיניי לא קרה שום דבר. אני מאמין בהם ויודע שבפעם הבאה הם ינצחו".
נפתלי דואג גם לצד הרוחני; הוא מקפיד שהם לא יפספסו אף פעם תפילה במניין, וכשהם הולכים לבלות יחד חשוב לו שהם יתנהגו כמו שצריך וישמרו על תדמית ראויה. הוא גם מנחה את תלמידיו שלא להתאמן בשחמט בשבת, למרות שהדבר מותר לפי ההלכה לדעתו זה פוגם באווירת השבת. "אני עצמי לא משחק בשבת בכלל, מאחר שעבורי זו עבודה ממש", הוא מעיד על עצמו.
צרות של שחמטאים דתיים
העובדה שמדובר בקבוצה המונה ילדים דתיים רבים, גורמת להם לקשיים מסוימים: הם אינם יכולים להשתתף בתחרויות הנערכות בשבת, דבר המונע מהם להתקדם. בתחרויות הנערכות ברחבי הארץ הם נפגשים עם ילדים ממגזרים שונים, ובסך הכל היחס אליהם טוב, אך נפתלי יודע לספר לנו על מקרה חריג שאירע בתחרות בחנוכה: "בקשנו להדליק חנוכייה במקום, והאחראי במקום סירב בכל תוקף לאפשר לנו להדליק נרות בחדרים. לאחר מכן הביאו לנו חנוכייה לא כשרה, ואחר-כך נתנו לילד בן תשע להוציא אותנו ידי חובה". הוא יודע לספר גם על פליטת פה של שופט באחת התחרויות, שאמר "כדאי שתפסיקו ללמוד תורה שם באלקנה, ותתחילו ללמוד את חוקי השח..."
בזכות קבוצת השחמט של אלקנה נוסף חוק חדש לחוקי האיגוד הישראלי לשחמט: חגי מספר על תחרות שנערכה בקיבוץ חפץ חיים בחנוכה. הם הדליקו נרות על גבי נטלת פלסטיק הפוכה ועזבו את החדר. ברור מה היה ההמשך העגום, ואלמלא אחד האבות שהגיע במקרה וכיבה את האש, הוא היה עגום אף יותר. מאז נחקק באיגוד החוק האוסר על הדלקת חנוכיות בחדרים....
מיקומו של היישוב מעבר לקו הירוק אף הוא בעייתי עבור הנבחרת. הרבה קבוצות מעברו השני של הקו מסרבות להגיע לאלקנה לתחרויות, ופירוש הדבר הוא שילדי אלקנה חייבים תמיד לנסוע אליהם. העובדה שלא מגיעים לאלקנה שחקנים ברמה גבוהה מקבוצות אחרות בארץ, עוצרת גם היא את ההתקדמות של הילדים.
חגי מסביר: "לילדים כאן אין מתחרה ברמה שלהם להתמודד נגדו וזה מאוד מתסכל, במיוחד לאור העובדה שאין שום סכנה ביטחונית בהגעה לכאן. לצערי, האיגוד מגבה את אלו שאינם מגיעים לפה".
הצד החיובי שבעניין הוא שבירת הסטיגמה על 'ילדי המתנחלים', והעלאת היישוב אלקנה על המפה העולמית בעקבות הניצחון בניו יורק. אנשים גילו שילדים מיישוב ביש"ע לאו דווקא מתמחים בהכאת שוטרים ובהבערת צמיגים...
ילדים לכל דבר
הילדים הללו הם לא רק מקצוענים אמיתיים בפני עצמם, הם גם קבוצה שפועלת כמכונה משומנת. הם מפרגנים ועוזרים אחד לשני בתחרויות, ולמרות הפרשי הגיל הם מגובשים מאוד, שאפתנים ומוכשרים. אבל איך קורה שנערים בגילם, שאמורים להסתובב עם חברים, לשחק כדורסל, וללכת לטיולים,
מקדישים את מיטב זמנם לשחמט, שלא נחשב בדיוק למילה האחרונה בקרב הנוער?
אילן חסיד, בן 14, שש שנים במועדון והשחקן המבטיח ביותר: "עשו לנו יום שחמט בבית הספר. שיחקתי, והלך לי טוב. הצטרפתי לחוג משחקי חשיבה, והתמחיתי בשחמט. לאחר מכן הצטרפתי למועדון". מאז אילן מוסיף עוד ועוד גביעים לארונית שבמועדון.
עמיחי גזבר, בן 15, שש שנים במועדון: "שנתיים לפני שהתחלתי כאן סבא שלי נפטר. הוא היה משחק שחמט והשתתף בתחרויות. רציתי להמשיך את דרכו, התחלתי לשחק במועדון והלך לי טוב. מאז אני כאן".
דביר ושילה ליאופולד, זוג תאומים ג'ינג'יים בני 12, חברים במועדון כבר 4 שנים. חגי גילה אותם, והם הפכו לתופעה. הם מספרים שכשהם מתחרים באליפויות השונות, הם מגיעים תמיד לתוצאה כמעט זהה. בבית הם משחקים אחד נגד השני, ומנצחים זה את זה בשווה.
איך ההורים שלכם מתייחסים לכל העניין?
אילן: "אם הם כועסים עליי שלא הצלחתי במשהו, אני מיד מתרץ את זה בכך ששיחקתי שחמט, והעניין מסתדר".
עמיחי: "ההורים שלי מאוד תומכים, באים לתחרויות. המשפחה המורחבת רואה בי ממשיך של סבא".
תגידו, החברים לא צוחקים עליכם? זה לא תחביב קצת 'חנוני' לדעתם?
עמיחי: "כשטסנו לאליפות בניו יורק הם דווקא די קנאו בנו, והתלהבו מהזכייה ומהפרסום. כבר לא מתייחסים לזה בצורה חריגה".
אתם משקיעים זמן רב באימונים, כאשר ילדים אחרים מבלים. מה צריך שחקן להקריב כדי להגיע לרמה שלכם?
איתן: "מפסידים הרבה פעילות חברתית. לא יכולתי לצאת למחנות של בני עקיבא, ובחופשות אין לי זמן בכלל, הכל מוקדש לשחמט".
אילן: "כולנו פה מתעסקים גם בדברים אחרים: כדורגל, כדורסל, חברים. אנחנו חיים רגיל. אבל בימי חמישי למשל, כשיש כדורסל בערב, אני צריך ללכת לשחמט". אילן משקיע בין שעה לשלוש ביום באימונים. "זה לא שאני יושב כל פעם ואומר: עכשיו אני מתאמן", הוא מסביר, "אבל כשאני נכנס לחדר ורואה כלים עומדים על הלוח בצורה מסוימת, אני חייב להבין מה קורה ולהתחיל לעשות מהלכים".
לשגע את קספרוב
אילן הוא טיפוס שובב וצבעוני, שהצליח 'לשגע' פעם את אלוף העולם בשחמט, גארי קספרוב. בתחרות בניו יורק, שיחק קספרוב סימולטנית עם 40 ילדים, ביניהם אילן. אך בכל פעם שקספרוב הגיע לשולחנו של אילן הכיסא מולו היה ריק. לאילן היו עיסוקים חשובים יותר ממשחק נגד אלוף העולם.
כשסוף סוף הוא החליט לעשות מהלך מול קספרוב, הוא הספיק ללחוש לילד שלידו שיגיד לקספרוב "פס". האלוף כמעט יצא מכליו לנוכח הילד הבלתי-שגרתי, וסבתא של אילן נאלצה להתנצל בפניו על מנת ליישר את ההדורים. כיום, מעיד המדריך של אילן, שוררים בין השניים יחסי הערכה הדדית...
בתור קבוצה של ילדים דתיים שגרים מעבר לקו הירוק, אתם מרגישים שליחות בהשתתפות בתחרויות ובניצחונות?
עמיחי: "בימים הראשונים של התחרות בניו יורק הלכנו עם כובעים, אבל תוך יומיים הורדנו אותם והסתובבנו חופשי עם הכיפות. כשניצחנו באליפות העולם, עמדנו כולנו בטקס הסיום והוצאנו את הציציות בכוונה".
הם יודעים לספר גם על ילדים מקבוצות שונות בארץ ששאלו אותם שאלות ביהדות, וכשהם הולכים לאכול איתם שווארמה בקניון הם לומדים לברך לפני שאוכלים.
בתקופה בה מנהיגינו מתחבטים בשאלות של טקטיקות לחימה ואסטרטגיות מדיניות, אפשר להתנחם בקבוצת נערים מוכשרים שהוכיחו לעולם שהם מבינים בזה אולי יותר טוב מהרבה מבוגרים אחרים...
מדי יום הם יושבים במקלט קטן מול שולחנות שחמט, מתאמנים, מתמודדים אחד מול השני, משננים שיטות ומהלכים של המאמן, ובין לבין הם זורקים לחלל האוויר בדיחות ועקיצות שמפיחות רוח חיים במשחק שנתפס ככבד ורציני.
בשבוע הבא תשתתף נבחרת הילדים הזו באליפות הארץ לקבוצות עד גיל 14 שתיערך בכפר סבא. מדובר בתחרות ארצית בקנה מידה גדול: משתתפים בה כ-300 ילדים מכל רחבי הארץ, ויתחרו בה כ-64 קבוצות. אלקנה שולחת 7 קבוצות שיתמודדו בתחרות המספר הגדול ביותר בארץ. הם שואפים להתברג בשלושת המקומות הראשונים, ולשאיפה הזו יש בהחלט על מה להתבסס. מאז שנת תש"ס זכתה הקבוצה בשרשרת ניצחונות מרשימים, ששיאם מקום ראשון באליפות העולם לבתי ספר יסודיים שנערכה בניו יורק לפני שלוש שנים. הם גם היו אלופי הארץ לחטיבות ביניים בתשס"א ואלופי הארץ לבתי ספר יסודיים השנה. הארונית העמוסה בגביעי הניצחונות ובתעודות במועדון הקטן מעידה שאכן מדובר כאן בתופעה מיוחדת.
מועדון בעשר אצבעות
מי שיזם, הקים ומנהל בפועל עד היום את מועדון השחמט באלקנה הוא חגי פרנק (31). חגי 'נדבק בחיידק' בגיל צעיר, והגיע להישגים יפים בתחום. בגיל 12 עברה משפחתו מפתח תקווה לאלקנה. באלקנה לא היה אז מועדון שחמט, ולאחר כמה שנים של בקשות שהושבו ריקם החליט חגי, אז בן 17, להקים בעצמו מועדון.
בראשית הדרך קהל היעד היה מבוגרים. הילדים לא תמיד שמרו על כללי הסדר הטוב, והשחקנים המבוגרים הביאו כמה ניצחונות מקומיים. לפני כ-7 שנים הרגיש חגי שהקבוצה מדשדשת. הם נשארו בליגה ג' באופן קבוע, והמועדון נתקע.
חגי, שסיים את הצבא באותה תקופה, החליט לפרוץ בכיוון אחר. הוא פתח שוב קבוצת ילדים, שבשנה הראשונה מנתה 10 משתתפים. חלק מהם, כמו איתן שחק, שהיה קפטן באליפות העולם, ואיתן וגנר, נשארו עד היום בנבחרת. חגי הפך ממדריך למנהל המועדון, ומספר הילדים הוכפל בכל שנה. כיום מתאמנים בקביעות במועדון באלקנה כ-80 ילדים, ועוד 120 בשלוחות השונות שלו: בשערי תקווה, בחוג למחוננים במכללת 'אורות ישראל' ובבית הספר היסודי באלקנה.
לפני חמש שנים התחילה הקבוצה להצטרף לאליפויות הארץ של האיגוד הישראלי לשחמט. בהתחלה דורגו שניים מהשחקנים ב-10 המקומות הראשונים. חגי החליט לצרף מדריכים מקצועיים למועדון; לפני כן הדריך אצלו דני גנדלמן, כיום מנכ"ל חברת הדרכה לשחמט בעצמו, ולאחר מכן צורף מיכאל אורטובסקי, שחמטאי מוכשר שאימן באופן אישי קבוצה נבחרת של חמישה ילדים. כיום מונה הצוות שבעה מדריכים.
בקבוצה ישנם ילדים בני 5 עד 16 (חגי מאמן את ילדי גן החובה), דתיים וחילוניים, שמגיעים מאלקנה, עץ אפרים, שערי תקווה ואורנית. בנוסף מפעיל חגי קייטנות קיץ המשלבות אימונים ומיון שחקנים לקראת אליפות לקבוצות עם ימי כיף.
ותודה להוריי
כיצד מתייחס היישוב לפעילות שלכם?
"אנחנו מקבלים תמיכה רבה מאוד מהמתנ"ס המקומי ומהמועצה המקומית שעוזרת במימון שיעורים פרטיים. המזל שלנו הוא שהרבה מהילדים במועדון הם 'בנים של' אנשי מפתח באלקנה, והם תמכו בנו כספית. מובן גם שככל שהבאנו יותר הצלחות, היישוב למד להעריך אותנו יותר".
אתם לוקחים את הילדים לתחרויות שונות, נסיעות בארץ ובעולם שגורמות לילדים להיעדרויות מהלימודים. איך מקבלים בתי הספר את העובדה הזו?
"בית הספר היסודי באלקנה מתייחס בחיוב לכל העניין. המנהל (שמואל גזבר, אביו של עמיחי, אחד השחקנים במועדון) תומך מאוד בפעילות שלנו: משחרר את הילדים לתחרויות, מאפשר לנו לשווק את החוג בבית הספר, נותן לנו שעות ללמד, מקום לתחרויות, סיוע כספי בתחרויות קבוצתיות, והתרומה הגדולה היא שמאפשרים לנו להשתמש במעבדת המחשבים לצורך תחרויות בינלאומיות, שנערכות דרך האינטרנט".
חגי גם מציין את חשיבות תמיכתם של ההורים בכל העניין: "על מנת להתקדם חייבים תמיכה של ההורים: תמיכה נפשית במקרה של כישלון, ועמידה בעלויות הכספיות הגבוהות של השתתפות בתחרויות. למשל, התחרות בשבוע הבא היא בעלות של 450 ¤ לילד, ויש לנו כאן כמה זוגות של אחים. בנוסף צריך להסיע את הילדים לכל התחרויות".
איך אתה מסביר את ההצלחה חסרת התקדים של הקבוצה שלך?
"מועדון מצליח צריך שלושה דברים: ילדים מוכשרים, מדריך מצוין, ומנהל מועדון שידחוף את העסק. כאן באמת יש לנו ריכוז ענק של כישרונות, מנהל תחרותי מאוד שדוחף את הקבוצה להשתתף בהרבה תחרויות, מה שמקנה לילדים ניסיון ומיומנות, ומדריכים מסורים שמאמנים אישית את הילדים".
עודד, אחד המדריכים, מוסיף: "לדעתי יש כאן גורם נוסף: אלקנה הוא יישוב מבוסס, ורוב התושבים הם ברמה סוציו-אקונומית גבוהה. זה דבר שבהחלט משפיע על היכולות של הילדים".
מדריכים לחיים
לא קשה להבחין בקשר המיוחד בין המדריכים לילדים: טפיחות שכם הדדיות, דיבור חברי והומור פנימי שלא מובן למי שבא מבחוץ. פגשתי שלושה מהם: נפתלי בן פנחס, בן 32 מקרית ארבע, עודד רוס, בן 24 מקריית אונו, ואיתן שחק ,בן 15 משערי תקווה.
איך הגעתם להדריך פה?
עודד: "הייתי מאמן שחמט בתל אביב, ודרך פעילויות שונות פגשתי את חגי שהביא אותי להדריך כאן. התחלתי בפרוייקט המחוננים ב'אורות ישראל' הסמוכה. הדבר המיוחד שעשיתי שם היה איתור בנות מוכשרות בשחמט. אלקנה היה המקום היחיד מלבד תל אביב ששלח בנות לאליפות השחמט שנערכה לפני שנתיים".
למה באמת אין בנות במועדון השחמט שלכם?
חגי: "שחמט הוא משחק מלחמה שדורש אגרסיביות ולוחמנות שלא תמיד מתאימים לאופי של בנות. שוחחתי גם עם פסיכולוגית, שהסבירה לי שבת שתסיים ארבע שעות של משחק שחמט תגיב ב'איזה בזבוז זמן! יכולתי לעשות כל כך הרבה דברים בזמן הזה...' בנות הן יותר מעשיות".
עודד הוא דמות חריגה מעט בנוף האידיאולוגי של המועדון. הוא מתנגד לקיומן של התנחלויות מבודדות, המחייבות חיילים רבים להגן עליהן.
בכל זאת אתה מדריך כאן באלקנה, איך זה?
"טוב, את אלקנה אני לא מחשיב כהתנחלות ממש".
איתן שחק הוא מהילדים הראשונים של המועדון. הוא נמצא פה כבר שמונה שנים, וכעת במקביל להתקדמותו האישית הוא מדריך את המתחילים. בשלב מסוים הוא הדריך גם בחוג שחמט בבי"ס לילדים מוגבלים.
שחמט מסתדר עם ילדים מוגבלים?
"זה לא שהם בהכרח שחקני שחמט מקצועיים, אבל לדעתי זה בהחלט הקנה להם כמה מיומנויות חשובות, שיכולות לעזור להם בתחומים אחרים".
גם שאר המדריכים סבורים שלדעת לשחק שחמט זה לא רק להזיז חיילים ממשבצת אחת לשנייה. הם רואים כמטרה את הקניית המיומנויות הנוספות הכרוכות במשחק: מיומנות למידה, ריכוז, דמיון, זיכרון, חשיבה יצירתית, קבלת החלטות תחת לחץ, ובעיקר התמודדות עם כישלון. לדברי המדריכים, ילד שלא מצליח להתאושש מכישלון במשחק לא יוכל להחזיק מעמד בענף.
נפתלי הוא המדריך הבולט ביותר בקבוצה. הוא התחיל להדריך כאן רק לפני שנה, אך הילדים שהוא מאמן באופן אישי קשורים אליו מאוד. הוא רואה את ההדרכה לא רק כלימוד טכני של שחמט, אלא הרבה מעבר. מלבד השעות הקבועות בהן הוא מלמד במועדון, זוכים תלמידיו גם לביקורי בית שלו, ולשיעורים פרטיים בהתנדבות. חלקם באים להראות לו את התעודות בסוף השנה, סתם כדי לשמוע ממנו מילה טובה.
חשוב לו מאוד האמון ההדדי: "כשתלמיד שלי נכשל בתחרות, הוא אף פעם לא ישמע ממני הערות וביקורת מיד בתום המשחק. הוא יירגע, יעכל את ההפסד, ואחר-כך נשב ונבין מה היו הטעויות. התלמידים שלי יודעים שגם אם מפסידים, בעיניי לא קרה שום דבר. אני מאמין בהם ויודע שבפעם הבאה הם ינצחו".
נפתלי דואג גם לצד הרוחני; הוא מקפיד שהם לא יפספסו אף פעם תפילה במניין, וכשהם הולכים לבלות יחד חשוב לו שהם יתנהגו כמו שצריך וישמרו על תדמית ראויה. הוא גם מנחה את תלמידיו שלא להתאמן בשחמט בשבת, למרות שהדבר מותר לפי ההלכה לדעתו זה פוגם באווירת השבת. "אני עצמי לא משחק בשבת בכלל, מאחר שעבורי זו עבודה ממש", הוא מעיד על עצמו.
צרות של שחמטאים דתיים
העובדה שמדובר בקבוצה המונה ילדים דתיים רבים, גורמת להם לקשיים מסוימים: הם אינם יכולים להשתתף בתחרויות הנערכות בשבת, דבר המונע מהם להתקדם. בתחרויות הנערכות ברחבי הארץ הם נפגשים עם ילדים ממגזרים שונים, ובסך הכל היחס אליהם טוב, אך נפתלי יודע לספר לנו על מקרה חריג שאירע בתחרות בחנוכה: "בקשנו להדליק חנוכייה במקום, והאחראי במקום סירב בכל תוקף לאפשר לנו להדליק נרות בחדרים. לאחר מכן הביאו לנו חנוכייה לא כשרה, ואחר-כך נתנו לילד בן תשע להוציא אותנו ידי חובה". הוא יודע לספר גם על פליטת פה של שופט באחת התחרויות, שאמר "כדאי שתפסיקו ללמוד תורה שם באלקנה, ותתחילו ללמוד את חוקי השח..."
בזכות קבוצת השחמט של אלקנה נוסף חוק חדש לחוקי האיגוד הישראלי לשחמט: חגי מספר על תחרות שנערכה בקיבוץ חפץ חיים בחנוכה. הם הדליקו נרות על גבי נטלת פלסטיק הפוכה ועזבו את החדר. ברור מה היה ההמשך העגום, ואלמלא אחד האבות שהגיע במקרה וכיבה את האש, הוא היה עגום אף יותר. מאז נחקק באיגוד החוק האוסר על הדלקת חנוכיות בחדרים....
מיקומו של היישוב מעבר לקו הירוק אף הוא בעייתי עבור הנבחרת. הרבה קבוצות מעברו השני של הקו מסרבות להגיע לאלקנה לתחרויות, ופירוש הדבר הוא שילדי אלקנה חייבים תמיד לנסוע אליהם. העובדה שלא מגיעים לאלקנה שחקנים ברמה גבוהה מקבוצות אחרות בארץ, עוצרת גם היא את ההתקדמות של הילדים.
חגי מסביר: "לילדים כאן אין מתחרה ברמה שלהם להתמודד נגדו וזה מאוד מתסכל, במיוחד לאור העובדה שאין שום סכנה ביטחונית בהגעה לכאן. לצערי, האיגוד מגבה את אלו שאינם מגיעים לפה".
הצד החיובי שבעניין הוא שבירת הסטיגמה על 'ילדי המתנחלים', והעלאת היישוב אלקנה על המפה העולמית בעקבות הניצחון בניו יורק. אנשים גילו שילדים מיישוב ביש"ע לאו דווקא מתמחים בהכאת שוטרים ובהבערת צמיגים...
ילדים לכל דבר
הילדים הללו הם לא רק מקצוענים אמיתיים בפני עצמם, הם גם קבוצה שפועלת כמכונה משומנת. הם מפרגנים ועוזרים אחד לשני בתחרויות, ולמרות הפרשי הגיל הם מגובשים מאוד, שאפתנים ומוכשרים. אבל איך קורה שנערים בגילם, שאמורים להסתובב עם חברים, לשחק כדורסל, וללכת לטיולים,
מקדישים את מיטב זמנם לשחמט, שלא נחשב בדיוק למילה האחרונה בקרב הנוער?
אילן חסיד, בן 14, שש שנים במועדון והשחקן המבטיח ביותר: "עשו לנו יום שחמט בבית הספר. שיחקתי, והלך לי טוב. הצטרפתי לחוג משחקי חשיבה, והתמחיתי בשחמט. לאחר מכן הצטרפתי למועדון". מאז אילן מוסיף עוד ועוד גביעים לארונית שבמועדון.
עמיחי גזבר, בן 15, שש שנים במועדון: "שנתיים לפני שהתחלתי כאן סבא שלי נפטר. הוא היה משחק שחמט והשתתף בתחרויות. רציתי להמשיך את דרכו, התחלתי לשחק במועדון והלך לי טוב. מאז אני כאן".
דביר ושילה ליאופולד, זוג תאומים ג'ינג'יים בני 12, חברים במועדון כבר 4 שנים. חגי גילה אותם, והם הפכו לתופעה. הם מספרים שכשהם מתחרים באליפויות השונות, הם מגיעים תמיד לתוצאה כמעט זהה. בבית הם משחקים אחד נגד השני, ומנצחים זה את זה בשווה.
איך ההורים שלכם מתייחסים לכל העניין?
אילן: "אם הם כועסים עליי שלא הצלחתי במשהו, אני מיד מתרץ את זה בכך ששיחקתי שחמט, והעניין מסתדר".
עמיחי: "ההורים שלי מאוד תומכים, באים לתחרויות. המשפחה המורחבת רואה בי ממשיך של סבא".
תגידו, החברים לא צוחקים עליכם? זה לא תחביב קצת 'חנוני' לדעתם?
עמיחי: "כשטסנו לאליפות בניו יורק הם דווקא די קנאו בנו, והתלהבו מהזכייה ומהפרסום. כבר לא מתייחסים לזה בצורה חריגה".
אתם משקיעים זמן רב באימונים, כאשר ילדים אחרים מבלים. מה צריך שחקן להקריב כדי להגיע לרמה שלכם?
איתן: "מפסידים הרבה פעילות חברתית. לא יכולתי לצאת למחנות של בני עקיבא, ובחופשות אין לי זמן בכלל, הכל מוקדש לשחמט".
אילן: "כולנו פה מתעסקים גם בדברים אחרים: כדורגל, כדורסל, חברים. אנחנו חיים רגיל. אבל בימי חמישי למשל, כשיש כדורסל בערב, אני צריך ללכת לשחמט". אילן משקיע בין שעה לשלוש ביום באימונים. "זה לא שאני יושב כל פעם ואומר: עכשיו אני מתאמן", הוא מסביר, "אבל כשאני נכנס לחדר ורואה כלים עומדים על הלוח בצורה מסוימת, אני חייב להבין מה קורה ולהתחיל לעשות מהלכים".
לשגע את קספרוב
אילן הוא טיפוס שובב וצבעוני, שהצליח 'לשגע' פעם את אלוף העולם בשחמט, גארי קספרוב. בתחרות בניו יורק, שיחק קספרוב סימולטנית עם 40 ילדים, ביניהם אילן. אך בכל פעם שקספרוב הגיע לשולחנו של אילן הכיסא מולו היה ריק. לאילן היו עיסוקים חשובים יותר ממשחק נגד אלוף העולם.
כשסוף סוף הוא החליט לעשות מהלך מול קספרוב, הוא הספיק ללחוש לילד שלידו שיגיד לקספרוב "פס". האלוף כמעט יצא מכליו לנוכח הילד הבלתי-שגרתי, וסבתא של אילן נאלצה להתנצל בפניו על מנת ליישר את ההדורים. כיום, מעיד המדריך של אילן, שוררים בין השניים יחסי הערכה הדדית...
בתור קבוצה של ילדים דתיים שגרים מעבר לקו הירוק, אתם מרגישים שליחות בהשתתפות בתחרויות ובניצחונות?
עמיחי: "בימים הראשונים של התחרות בניו יורק הלכנו עם כובעים, אבל תוך יומיים הורדנו אותם והסתובבנו חופשי עם הכיפות. כשניצחנו באליפות העולם, עמדנו כולנו בטקס הסיום והוצאנו את הציציות בכוונה".
הם יודעים לספר גם על ילדים מקבוצות שונות בארץ ששאלו אותם שאלות ביהדות, וכשהם הולכים לאכול איתם שווארמה בקניון הם לומדים לברך לפני שאוכלים.
בתקופה בה מנהיגינו מתחבטים בשאלות של טקטיקות לחימה ואסטרטגיות מדיניות, אפשר להתנחם בקבוצת נערים מוכשרים שהוכיחו לעולם שהם מבינים בזה אולי יותר טוב מהרבה מבוגרים אחרים...