שופטי בג"ץ נראים כמי שאוהבים את הסיטואציה. פעם בשנה בערך - לאחרונה אולי יותר מזה - מופקד בידיהם עניינו של פוליטיקאי בכיר, על מנת שיחרצו את גורל הקריירה שלו לשבט או לחסד. השפוט התורן כעת הוא השר צחי הנגבי. התנועה לאיכות השלטון, שחותרת כנראה למצב שבו הרכב כל ממשלה יאושר לא רק במליאת הכנסת אלא גם בבג"ץ, הגישה עתירה קטנונית נגד מינויו לשר לביטחון-פנים.
האם נפל פגם חוקי במינויו של הנגבי? ודאי שלא. אין שום חוק שאוסר את המינוי. אבל במסגרת האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של הנשיא אהרון ברק, לקח לעצמו בית המשפט העליון את הסמכות לבטל מינויים לא רק בגלל אי-חוקיות, אלא גם בנימוק של חוסר סבירות. הנגבי כשר לביטחון פנים הוא מינוי לא סביר, טוענים עו"ד אליעד שרגא וחבריו. הוא ימלא את תפקידו באופן לקוי, בגלל אישיותו שדבק בה רבב בפרשיות שונות, ועקב ניגוד אינטרסים שאליו ייקלע כאשר יישב לדון בקידומם של מי שחקרו אותו בעבר. בג"ץ סירב אומנם בעבר לפסול את הנגבי מלכהן כשר המשפטים מכוח טענות דומות. אז מה. התנועה לאיכות השלטון מנסה, אולי הפעם זה ילך, ושופטי בג"ץ משתפים פעולה.
תשאלו, האם רק הנגבי נגוע בניגוד אינטרסים? מדוע לא ידון בג"ץ, למשל, בכשרות מינויו של שרון לראשות הממשלה, שהרי מבקר המדינה מצא אותו מתערב שוב ושוב בנושאים שיש לו בהם אינטרס אישי? התשובה המוזרה היא שהתערבות בג"ץ תלויה בהעדפותיהם של העותרים, שכן בג"ץ מביע את דעתו רק כשיש עתירה. אליעד שרגא וחבריו, מסיבותיהם, החליטו לעתור דווקא נגד הנגבי, ולכן סבירותם של מינויים אחרים לא תעמוד למבחן האינסטנציה השיפוטית העליונה.
כשישה חודשים עברו מאז אישרה הכנסת את מינויו של הנגבי. בינתיים הוא מתפקד כשר על תנאי, מה שבוודאי אינו תורם ליכולתו למלא את תפקידו על הצד היותר טוב. בעוד החרב המשפטית תלויה מעל ראשו, השר לביטחון-פנים מנוע מלקבל החלטות מרחיקות לכת בענייני משרדו. מינוי של מפכ"ל משטרה חדש, למשל, אינו בא בחשבון במצב כזה, שהרי לא ייתכן שהנגבי יקבע עובדות לשר שעשוי לרשת בקרוב את מקומו בצו הבג"ץ. וכך, הסחבת בבג"ץ הכתיבה למעשה את ההחלטה שכהונתו של המפכ"ל אהרונישקי תוארך בשנה. ועכשיו לך תנסה להעריך מה פוגע יותר בתפקודו של הנגבי:
אישיותו המפוקפקת-כביכול, החשבונאות הנקמנית שעלולה להיות לו כלפי חוקריו-לשעבר, או שמא דווקא כבילת ידיו על ידי עתירות קנטרניות הנסחבות תקופה ארוכה בבית המשפט?
הסחבת המשפטית פוגעת בתפקודו של הנגבי לא רק כשר לביטחון-פנים אלא גם כחבר בממשלה. עמדותיו הניציות ומעמדו בתוך הליכוד (מס' 1 בפריימריס) מציבים אותו כמועמד טבעי להנהיג את האופוזיציה הפנימית בליכוד נגד חזון המדינה הפלשתינית של אריאל שרון - עמדה שיכולה להיות קרש קפיצה מצוין למועמדות לראשות הממשלה. מועמדים אחרים לתפקיד, בנימין נתניהו ושאול מופז, מעדיפים לאחרונה ליישר קו עם ראש הממשלה. צחי הנגבי הוא איש שמריח הזדמנויות פוליטיות, ועמדות מדיניות נחרצות תמיד הוסיפו נקודות במרכז הליכוד. אבל הנגבי מסתפק בהצבעות ניציות בממשלה ואינו מנסה לגבש מחנה ולהנהיג מאבק. מדוע? לא יהיה זה מרחיק לכת להניח שהנגבי, הנתון כעת לחסדי פרקליטות המדינה ובית המשפט העליון, מכיר את העדפותיהם הפוליטיות של מי שצריכים לייצג אותו ולהחליט בעניינו, ולכן מעדיף להחזיק בינתיים על אש קטנה את התנגדותו לחזון פלשתין עכשיו.
האם זהו מצב תקין? האם יש כאן איכות שלטון? האם בית המשפט עושה צדק כשהוא כובל בדרך זו, אפילו שלא במכוון, את ידיו של נבחר ציבור מלמלא את שליחותו? אם בית המשפט מתעקש להעביר תחת ביקורת שיפוטו החלטות שהן בתחום סמכותה של הכנסת, אולי אפשר לפחות לבקש שיעבדו יותר מהר.
קיצוץ הקצבאות ההיבט הדמוגרפי
במקביל למאבקיה הצבאיים, מדינת ישראל נמצאת גם במאבק דמוגרפי גורלי לעתידה. החשש לזהותה היהודית של המדינה הוא ההצדקה העיקרית שמציג השמאל לרעיון חלוקת הארץ. אבל גם בתוך גבולות ישראל הקטנה מתנהל מאבק דמוגרפי שקט, וחלקם היחסי של ערביי ישראל גדל במהירות מדאיגה. מערכת לאומית אדירה עוסקת בהבאת עולים, בקליטתם, ובהרבה מקרים גם בגיורם. העלייה הזאת עולה הון ומולידה בעיות חברתיות קשות, אבל הצורך הדמוגרפי להגדיל את מספר היהודים בארץ מצדיק כל השקעה.
ישנו אפיק טוב יותר ומבטיח יותר במאבק הדמוגרפי - עידוד הילודה היהודית. בשנותיה הראשונות של המדינה היתה מדיניות מוצהרת של עידוד הילודה מטעמים דמוגרפיים, ובן-גוריון העניק פרסים לאימהות ברוכות ילדים. כיום אין שום הסברה ממשלתית שמעודדת ילודה, ונושא קצבאות הילדים מוצג כעניין הומניטרי, כאילו מדובר בסיוע סוציאלי למשפחות במצוקה, ולא בעניין לאומי ממדרגה ראשונה.
לפני שבוע הוחל בביצוע הקיצוץ בקצבאות הילדים. משפחות ברוכות ילדים מצאו עצמן נפגעות בסכומים לא קטנים מאלו שהוציאו לרחוב את ויקי כנפו וחברותיה. הקיצוץ הזה לא לווה בקמפיין תומך של תקשורת מגויסת. אולי העמותות החברתיות שדחפו את מחאת האימהות מתעניינות פחות במצוקה שאין לה היבטים פמיניסטיים. אולי התקשורת חושבת שאימהות חד-הוריות אינן אחראיות כלל למצבן, אבל משפחות רגילות שמטפחות את דור העתיד של המדינה וצה"ל ומאזנות במשהו את הקטסטרופה הדמוגרפית צריכות להתמודד לבד עם המשימה שלקחו על עצמן.
אנשי האוצר אומרים שאין כסף ומוכרחים לקצץ, וגם שהקצבאות מעודדות לא לעבוד. אחרים טוענים שביטול הזיקה בין הקצבאות לבין שירות בצה"ל יצר מצב של עידוד ילודה ערבית. הטענה הראשונה נכונה, אבל לא מצדיקה את עומק הקיצוץ בתחום הזה לעומת תחומים אחרים. לבעיות האחרות יש פתרון פשוט. במקום לשלם קצבאות דרך הביטוח הלאומי, יש להוסיף למשפחות ברוכות ילדים נקודות זיכוי במס הכנסה. במצב הנוכחי רק אישה עובדת מקבלת זיכוי ממס על כל ילד נוסף, ואילו אב לעשרה ילדים אינו מועדף כלל לעומת אב לילד אחד. הענקת נקודות זיכוי מוגדלות גם לאבות למשפחות ברוכות ילדים תעודד עבודה, וגם תביא לכך שההטבה הזאת תעודד ילודה בעיקר בקרב מי שמשלמים מיסים. זאת בנוסף לרעיונות כמו גיוס קצבאות ילדים דרך מוסדות העם היהודי או חידוש הזיקה בין הקצבאות לבין שירות צבאי.
האם נפל פגם חוקי במינויו של הנגבי? ודאי שלא. אין שום חוק שאוסר את המינוי. אבל במסגרת האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של הנשיא אהרון ברק, לקח לעצמו בית המשפט העליון את הסמכות לבטל מינויים לא רק בגלל אי-חוקיות, אלא גם בנימוק של חוסר סבירות. הנגבי כשר לביטחון פנים הוא מינוי לא סביר, טוענים עו"ד אליעד שרגא וחבריו. הוא ימלא את תפקידו באופן לקוי, בגלל אישיותו שדבק בה רבב בפרשיות שונות, ועקב ניגוד אינטרסים שאליו ייקלע כאשר יישב לדון בקידומם של מי שחקרו אותו בעבר. בג"ץ סירב אומנם בעבר לפסול את הנגבי מלכהן כשר המשפטים מכוח טענות דומות. אז מה. התנועה לאיכות השלטון מנסה, אולי הפעם זה ילך, ושופטי בג"ץ משתפים פעולה.
תשאלו, האם רק הנגבי נגוע בניגוד אינטרסים? מדוע לא ידון בג"ץ, למשל, בכשרות מינויו של שרון לראשות הממשלה, שהרי מבקר המדינה מצא אותו מתערב שוב ושוב בנושאים שיש לו בהם אינטרס אישי? התשובה המוזרה היא שהתערבות בג"ץ תלויה בהעדפותיהם של העותרים, שכן בג"ץ מביע את דעתו רק כשיש עתירה. אליעד שרגא וחבריו, מסיבותיהם, החליטו לעתור דווקא נגד הנגבי, ולכן סבירותם של מינויים אחרים לא תעמוד למבחן האינסטנציה השיפוטית העליונה.
כשישה חודשים עברו מאז אישרה הכנסת את מינויו של הנגבי. בינתיים הוא מתפקד כשר על תנאי, מה שבוודאי אינו תורם ליכולתו למלא את תפקידו על הצד היותר טוב. בעוד החרב המשפטית תלויה מעל ראשו, השר לביטחון-פנים מנוע מלקבל החלטות מרחיקות לכת בענייני משרדו. מינוי של מפכ"ל משטרה חדש, למשל, אינו בא בחשבון במצב כזה, שהרי לא ייתכן שהנגבי יקבע עובדות לשר שעשוי לרשת בקרוב את מקומו בצו הבג"ץ. וכך, הסחבת בבג"ץ הכתיבה למעשה את ההחלטה שכהונתו של המפכ"ל אהרונישקי תוארך בשנה. ועכשיו לך תנסה להעריך מה פוגע יותר בתפקודו של הנגבי:
אישיותו המפוקפקת-כביכול, החשבונאות הנקמנית שעלולה להיות לו כלפי חוקריו-לשעבר, או שמא דווקא כבילת ידיו על ידי עתירות קנטרניות הנסחבות תקופה ארוכה בבית המשפט?
הסחבת המשפטית פוגעת בתפקודו של הנגבי לא רק כשר לביטחון-פנים אלא גם כחבר בממשלה. עמדותיו הניציות ומעמדו בתוך הליכוד (מס' 1 בפריימריס) מציבים אותו כמועמד טבעי להנהיג את האופוזיציה הפנימית בליכוד נגד חזון המדינה הפלשתינית של אריאל שרון - עמדה שיכולה להיות קרש קפיצה מצוין למועמדות לראשות הממשלה. מועמדים אחרים לתפקיד, בנימין נתניהו ושאול מופז, מעדיפים לאחרונה ליישר קו עם ראש הממשלה. צחי הנגבי הוא איש שמריח הזדמנויות פוליטיות, ועמדות מדיניות נחרצות תמיד הוסיפו נקודות במרכז הליכוד. אבל הנגבי מסתפק בהצבעות ניציות בממשלה ואינו מנסה לגבש מחנה ולהנהיג מאבק. מדוע? לא יהיה זה מרחיק לכת להניח שהנגבי, הנתון כעת לחסדי פרקליטות המדינה ובית המשפט העליון, מכיר את העדפותיהם הפוליטיות של מי שצריכים לייצג אותו ולהחליט בעניינו, ולכן מעדיף להחזיק בינתיים על אש קטנה את התנגדותו לחזון פלשתין עכשיו.
האם זהו מצב תקין? האם יש כאן איכות שלטון? האם בית המשפט עושה צדק כשהוא כובל בדרך זו, אפילו שלא במכוון, את ידיו של נבחר ציבור מלמלא את שליחותו? אם בית המשפט מתעקש להעביר תחת ביקורת שיפוטו החלטות שהן בתחום סמכותה של הכנסת, אולי אפשר לפחות לבקש שיעבדו יותר מהר.
קיצוץ הקצבאות ההיבט הדמוגרפי
במקביל למאבקיה הצבאיים, מדינת ישראל נמצאת גם במאבק דמוגרפי גורלי לעתידה. החשש לזהותה היהודית של המדינה הוא ההצדקה העיקרית שמציג השמאל לרעיון חלוקת הארץ. אבל גם בתוך גבולות ישראל הקטנה מתנהל מאבק דמוגרפי שקט, וחלקם היחסי של ערביי ישראל גדל במהירות מדאיגה. מערכת לאומית אדירה עוסקת בהבאת עולים, בקליטתם, ובהרבה מקרים גם בגיורם. העלייה הזאת עולה הון ומולידה בעיות חברתיות קשות, אבל הצורך הדמוגרפי להגדיל את מספר היהודים בארץ מצדיק כל השקעה.
ישנו אפיק טוב יותר ומבטיח יותר במאבק הדמוגרפי - עידוד הילודה היהודית. בשנותיה הראשונות של המדינה היתה מדיניות מוצהרת של עידוד הילודה מטעמים דמוגרפיים, ובן-גוריון העניק פרסים לאימהות ברוכות ילדים. כיום אין שום הסברה ממשלתית שמעודדת ילודה, ונושא קצבאות הילדים מוצג כעניין הומניטרי, כאילו מדובר בסיוע סוציאלי למשפחות במצוקה, ולא בעניין לאומי ממדרגה ראשונה.
לפני שבוע הוחל בביצוע הקיצוץ בקצבאות הילדים. משפחות ברוכות ילדים מצאו עצמן נפגעות בסכומים לא קטנים מאלו שהוציאו לרחוב את ויקי כנפו וחברותיה. הקיצוץ הזה לא לווה בקמפיין תומך של תקשורת מגויסת. אולי העמותות החברתיות שדחפו את מחאת האימהות מתעניינות פחות במצוקה שאין לה היבטים פמיניסטיים. אולי התקשורת חושבת שאימהות חד-הוריות אינן אחראיות כלל למצבן, אבל משפחות רגילות שמטפחות את דור העתיד של המדינה וצה"ל ומאזנות במשהו את הקטסטרופה הדמוגרפית צריכות להתמודד לבד עם המשימה שלקחו על עצמן.
אנשי האוצר אומרים שאין כסף ומוכרחים לקצץ, וגם שהקצבאות מעודדות לא לעבוד. אחרים טוענים שביטול הזיקה בין הקצבאות לבין שירות בצה"ל יצר מצב של עידוד ילודה ערבית. הטענה הראשונה נכונה, אבל לא מצדיקה את עומק הקיצוץ בתחום הזה לעומת תחומים אחרים. לבעיות האחרות יש פתרון פשוט. במקום לשלם קצבאות דרך הביטוח הלאומי, יש להוסיף למשפחות ברוכות ילדים נקודות זיכוי במס הכנסה. במצב הנוכחי רק אישה עובדת מקבלת זיכוי ממס על כל ילד נוסף, ואילו אב לעשרה ילדים אינו מועדף כלל לעומת אב לילד אחד. הענקת נקודות זיכוי מוגדלות גם לאבות למשפחות ברוכות ילדים תעודד עבודה, וגם תביא לכך שההטבה הזאת תעודד ילודה בעיקר בקרב מי שמשלמים מיסים. זאת בנוסף לרעיונות כמו גיוס קצבאות ילדים דרך מוסדות העם היהודי או חידוש הזיקה בין הקצבאות לבין שירות צבאי.