דברים שאני לא אוהב בפיגועים
אני לא אוהב את הניתוחים האנתרופולוגיים של עיתונאים בכל פעם שחרדים רבים נהרגים בפיגוע. גם אם הכתבים והפובליציסטים עמוסי כוונות טובות, קשה שלא לראות אצלם גם בשעה כזו את הניכור וההשתאות כלפי אותו ציבור שונה ומשונה בעיניהם. האמפתיה החילונית בתקשורת כלפי הציבור החרדי אינה אלא הודנה קצרת ימים, שתסתיים מן הסתם ביום הגיוס הקרוב לצה"ל או בדיון הבא על תקציב המדינה. כשישרור כאן שלום אמיתי בין פלגי החברה היהודית, נפגעי פיגועים יופיעו בתקשורת כיהודים או כבני אדם, ולא כנציגים-לרגע של מגזר זה או אחר.
אני לא אוהב את השתלטות היגון על שידורי הרדיו בימי פיגועים. כל כך התרגלנו לדיון שכופים עלינו עיתונאי השמאל - לשירים העצובים, לעדויות האזרחים מוכי ההלם ולסיקור ההלוויות, עד ששכחנו כי קיימים עוד רגשות בעולם: זעם, תסכול, מרירות, שנאה ושאיפות נקם. כל אלה קיימים ברחוב ונעדרים לגמרי מהדיון הציבורי, ולא בצדק. אלמלא היו ארגוני הטרור לוקחים אחריות, היו מאזיני הרדיו בטוחים שהפיגועים נוצרו מעצמם.
אני לא יכול לסבול את המשפטים הבאים, הנאמרים בתקשורת מיד אחרי פיגועים: "המשטרה מדווחת על ארבעה הרוגים ושבעה פצועים"; "האם תמשיכו לגור/לטייל/לנסוע באזור הזה?"; "זה המקום לציין שגדר ההפרדה עדיין לא הושלמה כאן"; "כעת מדברים על שבעה הרוגים ואחד עשר פצועים"; "השיחה עם מנהל בית-החולים נותקה, אז בינתיים נחזור ונזכיר בפעם השלושים את פרטי האירוע"; "הממשלה מכונסת בשעה זו"; "במערכת הביטחונית דיברו על 67 התרעות, בניגוד ל65- התרעות שהיו בשבוע שעבר"; "אנו מדווחים כעת על חמישה עשר הרוגים, וזהו כנראה המספר האחרון"; "אחד הפצועים נפטר על שולחן הניתוחים, וכך מגיע מספר ההרוגים לעשרים".
אני מאוד לא אוהב את הביטוי 'קו התפר'. לכאורה, זהו ביטוי אובייקטיבי המתאר את מיקומם הגיאוגרפי של חלקי האוכלוסייה. אבל בזמן פיגועים מהווה הביטוי מעין הסבר לבלתי נתפס. "הפיגוע לא התרחש בתל-אביב, אלא בקו התפר. טוב, זה כבר צפוי. קו התפר הוא מקום מסוכן, ואולי צריך להיזהר שם יותר". בכלל, 'קו התפר' הוא דרכה של התקשורת לומר שהערבים רוצחים אותנו בלי להשתמש בשם המפורש. הפיגוע לא התרחש ליד יישוב ערבי, אלא בקו התפר. לא הערבים רצחו, אלא התפר רצח. הגיע הזמן לטרנספר מכאן את קו התפר לצמיתות.
ואת זה שאני לא אוהב פיגועים כבר הזכרתי?
הר של שאלות
שבוע וחצי אחרי פתיחתו של הר הבית למבקרים מכל הדתות, עדיין נותרו מספר שאלות פתוחות:
א. לרבנים שאסרו על הציבור היהודי לעלות להר הבית: האם בפסיקתכם הבאתם בחשבון את הסכנה לריבונות הישראלית בהר כאשר יהודים נמנעים מלעלות אליו?
ב. למגיש הטלוויזיה דוב גיל-הר, שערך 'בוחן פתע' בנושא הר הבית לח"כים יחיאל חזן וענבל גבריאלי ותפס אותם בבורותם: מדוע לא תערוך בוחן כזה גם לפוליטיקאים המוכנים לוותר על ההר? האם הם לא אמורים לדעת את ההיסטוריה שעליה הם מוותרים?
ג. לראש הממשלה, למשטרת ישראל, לשר לביטחון פנים וכו' וכו': מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? מה בדיוק השתנה במדינה בשבועות האחרונים, שפתאום פתיחת הר הבית לביקורים נחשבת בטוחה?
מלה אחת רעה
לתיאטרון הבימה, שמנסה כבר זמן רב לרכוש את לבי כדי שארכוש ממנו מנוי שנתי. הנה סוד קטן לאנשי המכירות: עם התמונה המרגיזה ששלחתם אלי בדואר מתוך ההצגה 'קופסה שחורה' - לא תצליחו למכור לי אפילו חצי כרטיס.
מלה אחת טובה
ל'עדן טבע מרקט', סופרמרקט חדש למוצרי בריאות וטבע שנפתח לאחרונה באור-יהודה. 'עדן' היא אכן גן-עדן לחובבי הז'אנר, היכולים סוף סוף ליהנות ממקום מרווח, אסתטי ונקי, משירות אדיב וממבחר גדול של מוצרים (לא כולם באמת בריאים או טבעיים, אבל מילא) במחירים נוחים יחסית. וזה עוד בלי ששולמה לי פרוטה על הפרסומת!
יודע את מקומי
בשבועות האחרונים אני מתקשה להגיע לתפילת שחרית במניין. הפעם לא מדובר בקושי הרגיל לקום מהמיטה, כי בדרך כלל אני מצליח להתגבר כגור חתלתולים (בטח לא כארי) כדי לעשות רצון אבי שבשמיים. אני אפילו מצליח לצחצח שיניים בעיניים פקוחות (חוץ מפעם אחת שצחצחתי בטעות את עיניי בשיניים פקוחות) וללבוש את בגדיי כשהתווית נותרת בצד הפנימי שלהן. אלא שאחרי כל זאת, אני צריך גם לצאת מפתח הבניין שלנו, ושם - כמעט מדי בוקר - מחכה לי הפינצ'ר של השכנה הרווקה מלמעלה.
על הכלב המיניאטורי אני רק יודע ששמו דון, וששכנתנו גרה עמו לבד ומתייחסת אליו כאל בנה היחיד. בבקרים האחרונים אני נתקל בכלב כשהוא נטול ליווי אנושי. שמועות עקשניות טוענות שהשכנה השאירה אותו לבד והצטרפה למחאת האמהות החד-הוריות בירושלים, אבל מי יודע. בכל מקרה, כשדון רואה אותי מדי בוקר בפתח הבניין, הוא נוהג לקפוץ עליי בהתלהבות חסרת מעצורים.
כעת, שיהיה ברור: בדרך כלל, אני לא פוחד מכלבים בגובה 30 ס"מ ומטה. אבל דון הוא כבר סיפור אחר. כל קפיצה של הכלב עלי מסתיימת בזוג מכנסיים המגיעים לאדון מזרחי החייט. "איפה אתה מצליח לקרוע אותם כך?" תהה פעם החייט הקשיש למראה אוסף החוטים המגיע אליו, ואז סיפרתי לו לא בלי להסמיק שהפינצ'ר פנצ'ר לי את המכנסיים.
"אתה חייב להראות לו שאינך מפחד ממנו", אמר החייט, "ברגע שאתה מפחד, הוא מזהה זאת ומתנפל עליך". ואכן, בבוקר הבא נעמדתי מול הכלב המופתע, חשפתי את שיניי הבוהקות (שוב זכרתי לצחצח אותן כיאות) ונהמתי לעברו. "ארצה! ארצה, דון!".
בתגובה קפץ עליי דון בנביחות, והמכנסיים נקרעו שוב. באותו רגע הגעתי לשתי מסקנות ברורות: א. שם המשפחה של דון הוא קורליאונה. ב. לא כל חייט קשיש מבין גם בכלבים.
אבל יום אחד הגיע הסיוט לסיומו. באותו בוקר, בעוד הכלב מגלה את ניסיון ההתחמקות שלי מהבניין ומתחיל לרוץ לעברי כהרגלו, נשמע לפתע קול רועם: "דון!". זאת היתה השכנה הרווקה שישבה על אבן בקרבת דלת היציאה. הפינצ'ר נעצר מיד וירד על גחונו בהכנעה, תוך שהוא משמיע קולות מחאה חרישיים.
"מצטערת על זה", התנצלה השכנה בפניי, "בזמן האחרון אני נותנת לו לרדת מהבית לבד. עכשיו אני רואה שזה לא רעיון כל כך טוב".
"זה בסדר, אני אוהב כלבים", שיקרתי. 'ואני עומד להגיש נגדכם תביעת נזיקין על סך שמונה ביקורים אצל אדון מזרחי', הוספתי בלבי בלבד.
"אני חושבת שאסור לי להשאיר אותו לבד", אמרה השכנה המהורהרת, "מרוב בדידות, הוא עלול להציק לדיירים".
"את צודקת", מיהרתי להסכים, וכמעט מיד התחרטתי על כך, כי השכנה שאלה:
"אתה חושב שכדאי לי לקנות עוד אחד, בדיוק כזה?".
אני לא אוהב את הניתוחים האנתרופולוגיים של עיתונאים בכל פעם שחרדים רבים נהרגים בפיגוע. גם אם הכתבים והפובליציסטים עמוסי כוונות טובות, קשה שלא לראות אצלם גם בשעה כזו את הניכור וההשתאות כלפי אותו ציבור שונה ומשונה בעיניהם. האמפתיה החילונית בתקשורת כלפי הציבור החרדי אינה אלא הודנה קצרת ימים, שתסתיים מן הסתם ביום הגיוס הקרוב לצה"ל או בדיון הבא על תקציב המדינה. כשישרור כאן שלום אמיתי בין פלגי החברה היהודית, נפגעי פיגועים יופיעו בתקשורת כיהודים או כבני אדם, ולא כנציגים-לרגע של מגזר זה או אחר.
אני לא אוהב את השתלטות היגון על שידורי הרדיו בימי פיגועים. כל כך התרגלנו לדיון שכופים עלינו עיתונאי השמאל - לשירים העצובים, לעדויות האזרחים מוכי ההלם ולסיקור ההלוויות, עד ששכחנו כי קיימים עוד רגשות בעולם: זעם, תסכול, מרירות, שנאה ושאיפות נקם. כל אלה קיימים ברחוב ונעדרים לגמרי מהדיון הציבורי, ולא בצדק. אלמלא היו ארגוני הטרור לוקחים אחריות, היו מאזיני הרדיו בטוחים שהפיגועים נוצרו מעצמם.
אני לא יכול לסבול את המשפטים הבאים, הנאמרים בתקשורת מיד אחרי פיגועים: "המשטרה מדווחת על ארבעה הרוגים ושבעה פצועים"; "האם תמשיכו לגור/לטייל/לנסוע באזור הזה?"; "זה המקום לציין שגדר ההפרדה עדיין לא הושלמה כאן"; "כעת מדברים על שבעה הרוגים ואחד עשר פצועים"; "השיחה עם מנהל בית-החולים נותקה, אז בינתיים נחזור ונזכיר בפעם השלושים את פרטי האירוע"; "הממשלה מכונסת בשעה זו"; "במערכת הביטחונית דיברו על 67 התרעות, בניגוד ל65- התרעות שהיו בשבוע שעבר"; "אנו מדווחים כעת על חמישה עשר הרוגים, וזהו כנראה המספר האחרון"; "אחד הפצועים נפטר על שולחן הניתוחים, וכך מגיע מספר ההרוגים לעשרים".
אני מאוד לא אוהב את הביטוי 'קו התפר'. לכאורה, זהו ביטוי אובייקטיבי המתאר את מיקומם הגיאוגרפי של חלקי האוכלוסייה. אבל בזמן פיגועים מהווה הביטוי מעין הסבר לבלתי נתפס. "הפיגוע לא התרחש בתל-אביב, אלא בקו התפר. טוב, זה כבר צפוי. קו התפר הוא מקום מסוכן, ואולי צריך להיזהר שם יותר". בכלל, 'קו התפר' הוא דרכה של התקשורת לומר שהערבים רוצחים אותנו בלי להשתמש בשם המפורש. הפיגוע לא התרחש ליד יישוב ערבי, אלא בקו התפר. לא הערבים רצחו, אלא התפר רצח. הגיע הזמן לטרנספר מכאן את קו התפר לצמיתות.
ואת זה שאני לא אוהב פיגועים כבר הזכרתי?
הר של שאלות
שבוע וחצי אחרי פתיחתו של הר הבית למבקרים מכל הדתות, עדיין נותרו מספר שאלות פתוחות:
א. לרבנים שאסרו על הציבור היהודי לעלות להר הבית: האם בפסיקתכם הבאתם בחשבון את הסכנה לריבונות הישראלית בהר כאשר יהודים נמנעים מלעלות אליו?
ב. למגיש הטלוויזיה דוב גיל-הר, שערך 'בוחן פתע' בנושא הר הבית לח"כים יחיאל חזן וענבל גבריאלי ותפס אותם בבורותם: מדוע לא תערוך בוחן כזה גם לפוליטיקאים המוכנים לוותר על ההר? האם הם לא אמורים לדעת את ההיסטוריה שעליה הם מוותרים?
ג. לראש הממשלה, למשטרת ישראל, לשר לביטחון פנים וכו' וכו': מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? מה בדיוק השתנה במדינה בשבועות האחרונים, שפתאום פתיחת הר הבית לביקורים נחשבת בטוחה?
מלה אחת רעה
לתיאטרון הבימה, שמנסה כבר זמן רב לרכוש את לבי כדי שארכוש ממנו מנוי שנתי. הנה סוד קטן לאנשי המכירות: עם התמונה המרגיזה ששלחתם אלי בדואר מתוך ההצגה 'קופסה שחורה' - לא תצליחו למכור לי אפילו חצי כרטיס.
מלה אחת טובה
ל'עדן טבע מרקט', סופרמרקט חדש למוצרי בריאות וטבע שנפתח לאחרונה באור-יהודה. 'עדן' היא אכן גן-עדן לחובבי הז'אנר, היכולים סוף סוף ליהנות ממקום מרווח, אסתטי ונקי, משירות אדיב וממבחר גדול של מוצרים (לא כולם באמת בריאים או טבעיים, אבל מילא) במחירים נוחים יחסית. וזה עוד בלי ששולמה לי פרוטה על הפרסומת!
יודע את מקומי
בשבועות האחרונים אני מתקשה להגיע לתפילת שחרית במניין. הפעם לא מדובר בקושי הרגיל לקום מהמיטה, כי בדרך כלל אני מצליח להתגבר כגור חתלתולים (בטח לא כארי) כדי לעשות רצון אבי שבשמיים. אני אפילו מצליח לצחצח שיניים בעיניים פקוחות (חוץ מפעם אחת שצחצחתי בטעות את עיניי בשיניים פקוחות) וללבוש את בגדיי כשהתווית נותרת בצד הפנימי שלהן. אלא שאחרי כל זאת, אני צריך גם לצאת מפתח הבניין שלנו, ושם - כמעט מדי בוקר - מחכה לי הפינצ'ר של השכנה הרווקה מלמעלה.
על הכלב המיניאטורי אני רק יודע ששמו דון, וששכנתנו גרה עמו לבד ומתייחסת אליו כאל בנה היחיד. בבקרים האחרונים אני נתקל בכלב כשהוא נטול ליווי אנושי. שמועות עקשניות טוענות שהשכנה השאירה אותו לבד והצטרפה למחאת האמהות החד-הוריות בירושלים, אבל מי יודע. בכל מקרה, כשדון רואה אותי מדי בוקר בפתח הבניין, הוא נוהג לקפוץ עליי בהתלהבות חסרת מעצורים.
כעת, שיהיה ברור: בדרך כלל, אני לא פוחד מכלבים בגובה 30 ס"מ ומטה. אבל דון הוא כבר סיפור אחר. כל קפיצה של הכלב עלי מסתיימת בזוג מכנסיים המגיעים לאדון מזרחי החייט. "איפה אתה מצליח לקרוע אותם כך?" תהה פעם החייט הקשיש למראה אוסף החוטים המגיע אליו, ואז סיפרתי לו לא בלי להסמיק שהפינצ'ר פנצ'ר לי את המכנסיים.
"אתה חייב להראות לו שאינך מפחד ממנו", אמר החייט, "ברגע שאתה מפחד, הוא מזהה זאת ומתנפל עליך". ואכן, בבוקר הבא נעמדתי מול הכלב המופתע, חשפתי את שיניי הבוהקות (שוב זכרתי לצחצח אותן כיאות) ונהמתי לעברו. "ארצה! ארצה, דון!".
בתגובה קפץ עליי דון בנביחות, והמכנסיים נקרעו שוב. באותו רגע הגעתי לשתי מסקנות ברורות: א. שם המשפחה של דון הוא קורליאונה. ב. לא כל חייט קשיש מבין גם בכלבים.
אבל יום אחד הגיע הסיוט לסיומו. באותו בוקר, בעוד הכלב מגלה את ניסיון ההתחמקות שלי מהבניין ומתחיל לרוץ לעברי כהרגלו, נשמע לפתע קול רועם: "דון!". זאת היתה השכנה הרווקה שישבה על אבן בקרבת דלת היציאה. הפינצ'ר נעצר מיד וירד על גחונו בהכנעה, תוך שהוא משמיע קולות מחאה חרישיים.
"מצטערת על זה", התנצלה השכנה בפניי, "בזמן האחרון אני נותנת לו לרדת מהבית לבד. עכשיו אני רואה שזה לא רעיון כל כך טוב".
"זה בסדר, אני אוהב כלבים", שיקרתי. 'ואני עומד להגיש נגדכם תביעת נזיקין על סך שמונה ביקורים אצל אדון מזרחי', הוספתי בלבי בלבד.
"אני חושבת שאסור לי להשאיר אותו לבד", אמרה השכנה המהורהרת, "מרוב בדידות, הוא עלול להציק לדיירים".
"את צודקת", מיהרתי להסכים, וכמעט מיד התחרטתי על כך, כי השכנה שאלה:
"אתה חושב שכדאי לי לקנות עוד אחד, בדיוק כזה?".