תסריט דמיוני: האמריקנים הרשו לשרון להטיל על צמרת החמאס פצצה של טונה. כולם נהרגו, והחמאס נותר ללא הנהגה. להשלמת התמונה נדמה לעצמנו שגם כבשנו את המוקטעה וגרשנו את ערפאת, עם כל חבורת אוסלו, בחזרה לתוניס. ומה הלאה? ארץ ישראל השלמה? האם קיימת בכלל בישראל הרשמית, זו שהליכוד שולט בה, אופציה מדינית כזאת?
מה היה לאמריקנים בראש, בהתירם להטיל, ולו פצצה של רבע טון על השייך יאסין, ומה יהיה בראשם כשיתנו סוף סוף לשרון את האור הירוק לסלק מכאן את ערפאת? על כך השיבה היועצת האמריקנית לביטחון לאומי, קונדוליסה רייס, בשתי מלים: "nation building" בניית אומות, והסבירה: הכינו את הסרבים ובנינו את האומה הבוסנית; היכינו את הטליבאן ובנינו את האומה האפגאנית, עכשיו נבנה את פלסטיין. בינתיים היא הספיקה להכות גם את סדאם חוסיין, והיא עסוקה כעת בבניית האומה העיראקית.
אלא שבקטע הפלסטיני חסר משהו. כדי לבנות את האומה הבוסנית היו צריכים להכות תחילה את הסרבים, ואת זאת עשתה נאט"ו. את הטליבאן ואת סדאם חוסיין היכה הצבא האמריקני. מי יכה את הטרור הפלסטיני, כדי להבטיח שה"nation" הפלסטיני החדש ילך בתלם האמריקני, כפי שקרה בבוסניה ובאפגניסטן והאמריקנים מצפים שיקרה בעיראק?
כוח בינלאומי יגן על הטרור
הלא לו עמדה בפני בוש הברירה: מדינת טרור פלסטינית בסגנון סדאם חוסיין או לא כלום, הוא היה מוותר על ה'חזון' הפלסטיני מכל וכל! בוש מודע לכך שב'פלסטיין', כמו תמיד בעולם המציאות להבדיל מהזיות כת השלום של פרס הפעלת כוח צבאי קודמת לחזון המדיני. אולם מי הוא זה שיפעיל בארץ הקודש את הכוח הנחוץ לעקור את הטרור מקרב הפלסטינים כדי להכשירם לחלום האמריקני?
השמאל המטורף, ובראשו יוסי שריד, מבקש להזמין לכאן צבא בינלאומי, ומתכוון לחיילים אירופים, שלא יילחמו כאן, אלא יישבו על הגבול כדי להגן משם על מדינת הטרור הפלסטינית מפני גמול צבאי ישראלי. אך לא זה מה שנחוץ למשטר בוש.
שלא כאירופים, בעניין הטרור ונושאיו בוש מתכוון ברצינות ורואה עין בעין עם שרון, ולכן הוא זקוק לכוח צבאי שיילחם וישמיד את הטרור הערבי גם כאן. לא במקרה "עקירת תשתיות הטרור" היא התחנה הראשונה במפת הדרכים שלו. אולם שליחת צבא אמריקני להילחם ולדמם בסמטאות ג'בליה והקסבה של שכם למען חזון פלסטיין אינה באה בחשבון. לא כאשר כמעט כל יום מוטסת מעיראק גוויית חייל אמריקני, וכיסאו של בוש מתנדנד.
וכך לא נותר אף אחד חוץ מצה"ל לנקות את השטח מטרור כדי להכשיר את הקרקע למדינה הפלסטינית. לא תהיה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שגויים משתמשים ביהודים כנשק להכות בו את היהודים. מנהיגי ישראל, עיוורים בשתי עיניהם, מדמים לעצמם שהם נלחמים רק למען השגת רגיעה ובטחון, ואינם רואים שבו-זמנית הם גם משרתים מטרה אחרת סלילת הדרך לתחנה הבאה במפת הדרכים: בחירות כלליות בתוך חברה פלסטינית חופשית מטרור, כינוס ועידה בינלאומית שתכריז על מדינה-פלסטינית-בעלת-גבולות-זמניים ב-1.1.2004, שתתקבל מיד לאו"ם.
כל החזון הזה, שליהודי ציוני, נאמן לעמו ולארצו היא חלום-בלהות, תלויה בהפעלת כוח של צה"ל נגד הטרור. אז מה הפלא שכבר יש שמאלנים לא מעטים המייחלים לגירושו של ערפאת? הם לא חזרו בתשובה ולא הצטרפו אל הימין. הם הבינו שמן היהודים והציונות נדרש כעת עוד צעד אחד, אחרון, בתפקידם ההיסטורי: בניית העם הפלסטיני והמדינה הפלסטינית.
הפלשתיני שמאחורי הטרוריסט
תחילה שתלה הציונות בלב הערב-רב הערבי, נטול כל זהות לאומית, שישב כאן, את תודעת היותם עם הנושא את שם הארץ שנועדה להיות הבית הלאומי לעם היהודי, 'פלסטיין'. ואם לא די בכך, בא הצבא הציוני בששת הימים ושחרר אותם משלטון ירדן, שתחתיו לעולם לא היו זוכים להגיע לעצמאות. אחר-כך, במשך עשרות שנים, בנתה להם המדינה הציונית את התשתית: לימדה אותם מקצועות ומנהל, הקימה להם מערכות כבישים, מים וחשמל ומערכת בריאות שהאריכה את תוחלת חייהם והפחיתה את תמותת תינוקותיהם. שוק העבודה שלה משך הנה מאות אלפים, שבימי ירדן עזבו ורוקנו את הארץ, והאנטישמיות משכה אל מאבקם את אהדת כל העולם.
אם לא די בכך, ציידה אותם הישות הציונית בנשק, דאגה להם לאימונים ואף הזרימה להם כסף רב. דא עקא שכדי לגרשם, הפעילו הפלסטינים את נחש הטרור, ומהנחש הזה הם אינם יכולים להשתחרר עכשיו בלי עזרתם. וזה השרות האחרון הנדרש מהציונים בטרם יוזמנו באדיבות לרדת מהבמה.
אלא שהשמאל הישראלי מפולג, והערבים, למרות שהם עם מוכשר ופיקח, הטרור הוא בדמם ולכן אינם מסוגלים להשליט את הגיונם על רגשותיהם, להתאפק חצי שנה ולתת למפת הדרכים לעשות עבורם את המלאכה. ואשר לאמריקנים כמו בכל המקומות האחרים, הם אינם חושבים עד הסוף. לו חשבו, היו מתירים לשרון להטיל פצצה של טונה שלמה, מצווים עליו לסלק את ערפאת, וצה"ל כבר היה מגשים להם את חזונו של בוש, על חשבון חזונם של ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ועמוס.
כוונתם של הדברים האלה אינה להמליץ לצה"ל שלא להילחם, כי אם להזהיר מפני המלכודת הטמונה בצמד המלים 'מלחמה בטרור', הרומז שאין לנו מלחמה בעם הפלסטיני, שלאמתו של דבר הוא המפעיל נגדנו את נשק הטרור, כי אם במושג וירטואלי "טרור", שכביכול ניתן לטפל בו ללא קשר עם הסכסוך הלאומי המדמם בן 120 השנים בינינו לבין ערבים בארץ.
מתפשרים עכשיו, נפגעים אחר-כך
המלחמה הווירטואלית בטרור לא הומצאה במקרה. מאז אוסלו, לישראל הרשמית אין אויב, יש לה לכל היותר יריב. היא אינה במלחמה אלא בסכסוך, והמלחמה אינה נגד עם פלסטיני אויב כי אם נגד טרור. ממילא, מטרת המלחמה אינה ניצחון אלא משא ומתן, ובלבד שלא יהיה תחת טרור.
וממש באותה שעה הערבים כן במלחמה, בשבילם אנחנו אויב, בוערת בהם תשוקה לניצחון, וניצחונם היא השמדתנו.
לעומת זאת, הממסד הישראלי אינו מציע לעמו כל יעד למלחמתו, שום מטרה ומשאת נפש. בקצה המנהרה האפלה של מלחמת הטרור שהעם הפלסטיני כפה עלינו לא מחכה לנו כלום. לדידם של שרון ופרס כאחד, אין יעד לישראל מלבד מפת דרכים, שסופה מדינה פלסטינית בארץ ישראל המערבית.
וכך הגענו לעומקה של הטרגדיה. מלחמתנו בטרור הפלסטיני, מלחמה הכרחית על קיומנו כאן ועכשיו, ככל שתצליח תוביל בעת ובעונה אחת לבכייה לדורות, למסירת ארצנו לישות ריבונית זרה.
מי שמתקומם כנגד הפשע ההיסטורי של בגידת עם ישאל בארץ המובטחת, הבטחה שמצדיקה את קיומנו כאן, אינו צריך נימוקים נוספים. אבל גם מי שלבו גס ומוחו אטום לטיעונים 'רגשניים' כאלה, כדאי לו לחשוב עוד צעד אחד קדימה, כיצד ייראו החיים עם שכן פלסטיני ריבוני בפתח כל עיר בישראל: המאמין הוא באמת שמאחורי שריון הריבונות לא יתרחש טרור? והמדינה הפלסטינית לא תתחמש ותכרות בריתות עם אויבי ישראל? ולא ימלאו את מדינתם 'פליטים' חוזרים עד להתפוצץ, שיצעדו לעבר הגבולות? ולא יתבעו את גבולות 1947 ואת 'זכות השיבה'?
מפת הדרכים תשיג לנו אולי חצי שנה ללא קרבנות, אך האם העלו תומכיה בדעתם בכמה קרבנות היא תעלה לנו בעתיד, כאשר את הטרור תגבה מדינה ריבונית? האם כבר שכחו את הפסקת האש בתעלה ואת הבלגתנו, עייפים ממלחמת ההתשה, מול קידום הטילים ע"י המצרים, הבלגה שאולי חסכה לנו כמה קרבנות בטווח הקצר, אך עלתה לנו בכ-3000 הרוגים במלחמת יום הכיפורים, זמן קצר לאחר מכן? השכחנו את עסקת ג'יבריל, בה חילצנו מהשבי קומץ חיילים והמרצנו את הפלסטינים, מה שכבר עלה לנו באלפי קרבנות?
לפרוץ את פתח המנהרה
פרס באוסלו ועל מדשאות וושינגטון, ושרון בנאום לטרון ועל מדשאות עקבה, הכניסו אותנו למלכוד. אין לנו מנוס מלהמשיך וללחום נגד האויב הפלסטיני ולהרוג במנהיגיו, אך בנפשנו הדבר שמלחמתנו תהיה למען ארץ ישראל ולא למען פלסטין, ועל כן חייבים אנחנו להגדיר לעצמנו יעדים לאומיים למלחמתנו; לשם מה אנחנו שולחים את חיילינו להרוג ולהיהרג.
פן יכתבו חלילה ההיסטוריונים, שבגופות הרוגינו הוקמה מדינת פלסטין בארץ ישראל ותתקיים בנו חלילה הקללה "חילכם לזרים".
אנחנו חייבים לפרוץ את פתח המנהרה ולראות אור בקצה, אורה של ריבונות יהודית בכל ארץ ישראל המערבית.
מה היה לאמריקנים בראש, בהתירם להטיל, ולו פצצה של רבע טון על השייך יאסין, ומה יהיה בראשם כשיתנו סוף סוף לשרון את האור הירוק לסלק מכאן את ערפאת? על כך השיבה היועצת האמריקנית לביטחון לאומי, קונדוליסה רייס, בשתי מלים: "nation building" בניית אומות, והסבירה: הכינו את הסרבים ובנינו את האומה הבוסנית; היכינו את הטליבאן ובנינו את האומה האפגאנית, עכשיו נבנה את פלסטיין. בינתיים היא הספיקה להכות גם את סדאם חוסיין, והיא עסוקה כעת בבניית האומה העיראקית.
אלא שבקטע הפלסטיני חסר משהו. כדי לבנות את האומה הבוסנית היו צריכים להכות תחילה את הסרבים, ואת זאת עשתה נאט"ו. את הטליבאן ואת סדאם חוסיין היכה הצבא האמריקני. מי יכה את הטרור הפלסטיני, כדי להבטיח שה"nation" הפלסטיני החדש ילך בתלם האמריקני, כפי שקרה בבוסניה ובאפגניסטן והאמריקנים מצפים שיקרה בעיראק?
כוח בינלאומי יגן על הטרור
הלא לו עמדה בפני בוש הברירה: מדינת טרור פלסטינית בסגנון סדאם חוסיין או לא כלום, הוא היה מוותר על ה'חזון' הפלסטיני מכל וכל! בוש מודע לכך שב'פלסטיין', כמו תמיד בעולם המציאות להבדיל מהזיות כת השלום של פרס הפעלת כוח צבאי קודמת לחזון המדיני. אולם מי הוא זה שיפעיל בארץ הקודש את הכוח הנחוץ לעקור את הטרור מקרב הפלסטינים כדי להכשירם לחלום האמריקני?
השמאל המטורף, ובראשו יוסי שריד, מבקש להזמין לכאן צבא בינלאומי, ומתכוון לחיילים אירופים, שלא יילחמו כאן, אלא יישבו על הגבול כדי להגן משם על מדינת הטרור הפלסטינית מפני גמול צבאי ישראלי. אך לא זה מה שנחוץ למשטר בוש.
שלא כאירופים, בעניין הטרור ונושאיו בוש מתכוון ברצינות ורואה עין בעין עם שרון, ולכן הוא זקוק לכוח צבאי שיילחם וישמיד את הטרור הערבי גם כאן. לא במקרה "עקירת תשתיות הטרור" היא התחנה הראשונה במפת הדרכים שלו. אולם שליחת צבא אמריקני להילחם ולדמם בסמטאות ג'בליה והקסבה של שכם למען חזון פלסטיין אינה באה בחשבון. לא כאשר כמעט כל יום מוטסת מעיראק גוויית חייל אמריקני, וכיסאו של בוש מתנדנד.
וכך לא נותר אף אחד חוץ מצה"ל לנקות את השטח מטרור כדי להכשיר את הקרקע למדינה הפלסטינית. לא תהיה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שגויים משתמשים ביהודים כנשק להכות בו את היהודים. מנהיגי ישראל, עיוורים בשתי עיניהם, מדמים לעצמם שהם נלחמים רק למען השגת רגיעה ובטחון, ואינם רואים שבו-זמנית הם גם משרתים מטרה אחרת סלילת הדרך לתחנה הבאה במפת הדרכים: בחירות כלליות בתוך חברה פלסטינית חופשית מטרור, כינוס ועידה בינלאומית שתכריז על מדינה-פלסטינית-בעלת-גבולות-זמניים ב-1.1.2004, שתתקבל מיד לאו"ם.
כל החזון הזה, שליהודי ציוני, נאמן לעמו ולארצו היא חלום-בלהות, תלויה בהפעלת כוח של צה"ל נגד הטרור. אז מה הפלא שכבר יש שמאלנים לא מעטים המייחלים לגירושו של ערפאת? הם לא חזרו בתשובה ולא הצטרפו אל הימין. הם הבינו שמן היהודים והציונות נדרש כעת עוד צעד אחד, אחרון, בתפקידם ההיסטורי: בניית העם הפלסטיני והמדינה הפלסטינית.
הפלשתיני שמאחורי הטרוריסט
תחילה שתלה הציונות בלב הערב-רב הערבי, נטול כל זהות לאומית, שישב כאן, את תודעת היותם עם הנושא את שם הארץ שנועדה להיות הבית הלאומי לעם היהודי, 'פלסטיין'. ואם לא די בכך, בא הצבא הציוני בששת הימים ושחרר אותם משלטון ירדן, שתחתיו לעולם לא היו זוכים להגיע לעצמאות. אחר-כך, במשך עשרות שנים, בנתה להם המדינה הציונית את התשתית: לימדה אותם מקצועות ומנהל, הקימה להם מערכות כבישים, מים וחשמל ומערכת בריאות שהאריכה את תוחלת חייהם והפחיתה את תמותת תינוקותיהם. שוק העבודה שלה משך הנה מאות אלפים, שבימי ירדן עזבו ורוקנו את הארץ, והאנטישמיות משכה אל מאבקם את אהדת כל העולם.
אם לא די בכך, ציידה אותם הישות הציונית בנשק, דאגה להם לאימונים ואף הזרימה להם כסף רב. דא עקא שכדי לגרשם, הפעילו הפלסטינים את נחש הטרור, ומהנחש הזה הם אינם יכולים להשתחרר עכשיו בלי עזרתם. וזה השרות האחרון הנדרש מהציונים בטרם יוזמנו באדיבות לרדת מהבמה.
אלא שהשמאל הישראלי מפולג, והערבים, למרות שהם עם מוכשר ופיקח, הטרור הוא בדמם ולכן אינם מסוגלים להשליט את הגיונם על רגשותיהם, להתאפק חצי שנה ולתת למפת הדרכים לעשות עבורם את המלאכה. ואשר לאמריקנים כמו בכל המקומות האחרים, הם אינם חושבים עד הסוף. לו חשבו, היו מתירים לשרון להטיל פצצה של טונה שלמה, מצווים עליו לסלק את ערפאת, וצה"ל כבר היה מגשים להם את חזונו של בוש, על חשבון חזונם של ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ועמוס.
כוונתם של הדברים האלה אינה להמליץ לצה"ל שלא להילחם, כי אם להזהיר מפני המלכודת הטמונה בצמד המלים 'מלחמה בטרור', הרומז שאין לנו מלחמה בעם הפלסטיני, שלאמתו של דבר הוא המפעיל נגדנו את נשק הטרור, כי אם במושג וירטואלי "טרור", שכביכול ניתן לטפל בו ללא קשר עם הסכסוך הלאומי המדמם בן 120 השנים בינינו לבין ערבים בארץ.
מתפשרים עכשיו, נפגעים אחר-כך
המלחמה הווירטואלית בטרור לא הומצאה במקרה. מאז אוסלו, לישראל הרשמית אין אויב, יש לה לכל היותר יריב. היא אינה במלחמה אלא בסכסוך, והמלחמה אינה נגד עם פלסטיני אויב כי אם נגד טרור. ממילא, מטרת המלחמה אינה ניצחון אלא משא ומתן, ובלבד שלא יהיה תחת טרור.
וממש באותה שעה הערבים כן במלחמה, בשבילם אנחנו אויב, בוערת בהם תשוקה לניצחון, וניצחונם היא השמדתנו.
לעומת זאת, הממסד הישראלי אינו מציע לעמו כל יעד למלחמתו, שום מטרה ומשאת נפש. בקצה המנהרה האפלה של מלחמת הטרור שהעם הפלסטיני כפה עלינו לא מחכה לנו כלום. לדידם של שרון ופרס כאחד, אין יעד לישראל מלבד מפת דרכים, שסופה מדינה פלסטינית בארץ ישראל המערבית.
וכך הגענו לעומקה של הטרגדיה. מלחמתנו בטרור הפלסטיני, מלחמה הכרחית על קיומנו כאן ועכשיו, ככל שתצליח תוביל בעת ובעונה אחת לבכייה לדורות, למסירת ארצנו לישות ריבונית זרה.
מי שמתקומם כנגד הפשע ההיסטורי של בגידת עם ישאל בארץ המובטחת, הבטחה שמצדיקה את קיומנו כאן, אינו צריך נימוקים נוספים. אבל גם מי שלבו גס ומוחו אטום לטיעונים 'רגשניים' כאלה, כדאי לו לחשוב עוד צעד אחד קדימה, כיצד ייראו החיים עם שכן פלסטיני ריבוני בפתח כל עיר בישראל: המאמין הוא באמת שמאחורי שריון הריבונות לא יתרחש טרור? והמדינה הפלסטינית לא תתחמש ותכרות בריתות עם אויבי ישראל? ולא ימלאו את מדינתם 'פליטים' חוזרים עד להתפוצץ, שיצעדו לעבר הגבולות? ולא יתבעו את גבולות 1947 ואת 'זכות השיבה'?
מפת הדרכים תשיג לנו אולי חצי שנה ללא קרבנות, אך האם העלו תומכיה בדעתם בכמה קרבנות היא תעלה לנו בעתיד, כאשר את הטרור תגבה מדינה ריבונית? האם כבר שכחו את הפסקת האש בתעלה ואת הבלגתנו, עייפים ממלחמת ההתשה, מול קידום הטילים ע"י המצרים, הבלגה שאולי חסכה לנו כמה קרבנות בטווח הקצר, אך עלתה לנו בכ-3000 הרוגים במלחמת יום הכיפורים, זמן קצר לאחר מכן? השכחנו את עסקת ג'יבריל, בה חילצנו מהשבי קומץ חיילים והמרצנו את הפלסטינים, מה שכבר עלה לנו באלפי קרבנות?
לפרוץ את פתח המנהרה
פרס באוסלו ועל מדשאות וושינגטון, ושרון בנאום לטרון ועל מדשאות עקבה, הכניסו אותנו למלכוד. אין לנו מנוס מלהמשיך וללחום נגד האויב הפלסטיני ולהרוג במנהיגיו, אך בנפשנו הדבר שמלחמתנו תהיה למען ארץ ישראל ולא למען פלסטין, ועל כן חייבים אנחנו להגדיר לעצמנו יעדים לאומיים למלחמתנו; לשם מה אנחנו שולחים את חיילינו להרוג ולהיהרג.
פן יכתבו חלילה ההיסטוריונים, שבגופות הרוגינו הוקמה מדינת פלסטין בארץ ישראל ותתקיים בנו חלילה הקללה "חילכם לזרים".
אנחנו חייבים לפרוץ את פתח המנהרה ולראות אור בקצה, אורה של ריבונות יהודית בכל ארץ ישראל המערבית.