חסידים מספרים כי "אשה אחת קבלה ובכתה לפני המגיד מקוז'ניץ שבעלה פרש ממנה ומכנה אותה כעורה. "ושמא את כעורה באמת?" שאל ר' ישראל. "רבי", קראה האשה, "האם לא הייתי בעיניו תחת החופה יפה ונעימה? למה נעשיתי עתה שחורה?" מיד תקפה רעדה את המגיד, ובדי עמל יכול היה לנחם את האשה, שיתפלל כי ישיב אלוקים את לב בעלה אליה. לאחר שהלכה אמר: "זכור נא את האשה הזאת, ריבונו של עולם, וזכור נא את כנסת ישראל. כשאמרה בהר סיני 'נעשה ונשמע' ואתה קירבת אותה ואירשת אותה, האם לא היתה יפה ונעימה בעיניך? למה נעשינו עתה שחורים?"
***
לסיפור שלפנינו שני חלקים. חלקו הראשון עוסק בבואה של האישה לר' ישראל מקוז'ניץ בבקשת עזרה כי ישיב אליה את לבו של בעלה. חלקו השני עוסק בעבודת הסנגוריה של ר' ישראל מקוז'ניץ לאחר שהאשה כבר הלכה. נפתח כדרכנו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
אין צל של ספק כי הבעל אינו נוהג כדין כשהוא פורש מאשתו משום שהיא כעורה בעיניו. המגיד מקוז'ניץ מנסה להיכנס לתוך נעליו של הבעל, ותוהה שמא אכן היא כעורה בעיניו ומשום כך יש מקום להבנה, אם כי לא להסכמה, עם צורת התנהגותו של הבעל. כאן משיבה האשה בחכמה רבה: אין היא נכנסת לוויכוח בשאלה האם היא באמת כעורה או לא. על טעם וריח אין להתווכח. לכל אדם יש את הנטיות שלו ביחס לנושא זה של יופי. האשה מעוררת כאן את האהבה הראשונית שהיתה ביניהם בשעה שנכנסו לחופה. אז היתה האהבה שרויה ביניהם.
האשה מנסה למשוך מאותה נקודה של אהבה גם למצב הנוכחי בו היא עומדת כיום. ייתכן כי באמת יפי הנעורים של האשה בעומדה תחת החופה כבר איננו עמה היום, אבל היא הרי רוצה להצביע על נקודה יותר עמוקה. אם רק תשוב האהבה הראשונית ותפרח, שאלת היופי לא תהיה כלל משמעותית; ואם סרה כבר האהבה הראשונה הזו, מה טעם לתלות את הריחוק הרגשי ביופי? הבעיה היא בהרגשה הפנימית ולא במראה החיצוני.
כל הנוגע מעט בנושא המורכב של זוגיות יודע כי לעתים מה שאפיין את בן הזוג בזמן קבלת ההחלטה להינשא משתנה, והדבר מאפיל על המשך קיום הזוגיות. אולם אם מצליחים בני הזוג לשאוב כוחות אמיתיים של אהבה וקשר מנקודת הקשר הראשונית והטהורה שלהם, יהיה בידם הכוח להתגבר גם על הקשיים של השינויים שהמציאות מביאה עליהם.
מעניין הדבר שהמגיד איננו מנסה לפתור את הבעיה על ידי קריאה לבעל ונסיון להשפיע עליו או לדבר על לבו. הוא מבטיח לאשה כי יתפלל לאלוקים שישיב את לבו של בעלה אליה. המגיד יודע את שדברנו עליו מקודם. הוא יודע שהדחייה שהבעל חש כלפי האישה איננה באמת מחמת כיעור, אלא נובעת ככל הנראה מהיחלשות האהבה הראשונית של הבעל כלפי אשתו, ואת הלב לא ישכנעו כל השכנועים הרציונאליים, יש צורך בתפילה.
שיתופו של הקב"ה במערכת זו של השכנת שלום בית מובילה אותנו לחלקו השני של הסיפור, בו הופך המגיד את החלק הראשון לטיעון כבד משקל כלפי בורא עולם. חז"ל לימדונו כי איש ואשה שזכו שכינה שרויה ביניהם. שיתופו של הקב"ה במערכת הזוגית מלמדת על העוצמה הגדולה שיש למערכת זו במובנים רוחניים. המשמעות הסמלית שיש למערכת הזוגית כמייצגת את מערכת היחסים בין בורא עולם לעם ישראל, מעוגנת עמוק עמוק בתפיסה היהודית של מוסד הנישואין.
המילה בה בוחרת האישה להביע את הסתכלותו של הבעל עליה היא 'שחורה'. הכינוי הזה מוביל אותנו אל פסוקי שיר השירים, המתארים את כנסת ישראל כשחורה: "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים, כאהלי קידר כיריעות שלמה. אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש". פסוקים אלו מביעים את מה שרוצה כנסת ישראל לומר: השחרות הינה חיצונית, היא מתעתועי השמש. האמת היא שלמרות ששחורה אני, נאווה אני.
מהלך זה של המרת הסיפור הפשוט לסמליות רוחנית גבוהה יסודו בתורה החסידית, הרואה בכל המציאות ובכל מה שנעשה בה מערכת עצומה של רבדים הנתונים זה על גבי זה, כשכל מה שקורה בתחתונים הוא בעצם שיקוף של מה שמתחולל בעליונים. דמעותיה של אשה על אהבת בעלה הנן סמל לדמעות של מעלה. געגועים לאהבה וקשר הנם סמל לגעגועי כנסת ישראל אל דודה. יכולים הם געגועים תחתונים אלו לעורר גם את הגעגועים העליונים, ומתוך כך יתעוררו רחמיו של ריבונו של עולם על כנסת ישראל, שאותה אירש לעצמו בהר סיני.
***
לסיפור שלפנינו שני חלקים. חלקו הראשון עוסק בבואה של האישה לר' ישראל מקוז'ניץ בבקשת עזרה כי ישיב אליה את לבו של בעלה. חלקו השני עוסק בעבודת הסנגוריה של ר' ישראל מקוז'ניץ לאחר שהאשה כבר הלכה. נפתח כדרכנו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.
אין צל של ספק כי הבעל אינו נוהג כדין כשהוא פורש מאשתו משום שהיא כעורה בעיניו. המגיד מקוז'ניץ מנסה להיכנס לתוך נעליו של הבעל, ותוהה שמא אכן היא כעורה בעיניו ומשום כך יש מקום להבנה, אם כי לא להסכמה, עם צורת התנהגותו של הבעל. כאן משיבה האשה בחכמה רבה: אין היא נכנסת לוויכוח בשאלה האם היא באמת כעורה או לא. על טעם וריח אין להתווכח. לכל אדם יש את הנטיות שלו ביחס לנושא זה של יופי. האשה מעוררת כאן את האהבה הראשונית שהיתה ביניהם בשעה שנכנסו לחופה. אז היתה האהבה שרויה ביניהם.
האשה מנסה למשוך מאותה נקודה של אהבה גם למצב הנוכחי בו היא עומדת כיום. ייתכן כי באמת יפי הנעורים של האשה בעומדה תחת החופה כבר איננו עמה היום, אבל היא הרי רוצה להצביע על נקודה יותר עמוקה. אם רק תשוב האהבה הראשונית ותפרח, שאלת היופי לא תהיה כלל משמעותית; ואם סרה כבר האהבה הראשונה הזו, מה טעם לתלות את הריחוק הרגשי ביופי? הבעיה היא בהרגשה הפנימית ולא במראה החיצוני.
כל הנוגע מעט בנושא המורכב של זוגיות יודע כי לעתים מה שאפיין את בן הזוג בזמן קבלת ההחלטה להינשא משתנה, והדבר מאפיל על המשך קיום הזוגיות. אולם אם מצליחים בני הזוג לשאוב כוחות אמיתיים של אהבה וקשר מנקודת הקשר הראשונית והטהורה שלהם, יהיה בידם הכוח להתגבר גם על הקשיים של השינויים שהמציאות מביאה עליהם.
מעניין הדבר שהמגיד איננו מנסה לפתור את הבעיה על ידי קריאה לבעל ונסיון להשפיע עליו או לדבר על לבו. הוא מבטיח לאשה כי יתפלל לאלוקים שישיב את לבו של בעלה אליה. המגיד יודע את שדברנו עליו מקודם. הוא יודע שהדחייה שהבעל חש כלפי האישה איננה באמת מחמת כיעור, אלא נובעת ככל הנראה מהיחלשות האהבה הראשונית של הבעל כלפי אשתו, ואת הלב לא ישכנעו כל השכנועים הרציונאליים, יש צורך בתפילה.
שיתופו של הקב"ה במערכת זו של השכנת שלום בית מובילה אותנו לחלקו השני של הסיפור, בו הופך המגיד את החלק הראשון לטיעון כבד משקל כלפי בורא עולם. חז"ל לימדונו כי איש ואשה שזכו שכינה שרויה ביניהם. שיתופו של הקב"ה במערכת הזוגית מלמדת על העוצמה הגדולה שיש למערכת זו במובנים רוחניים. המשמעות הסמלית שיש למערכת הזוגית כמייצגת את מערכת היחסים בין בורא עולם לעם ישראל, מעוגנת עמוק עמוק בתפיסה היהודית של מוסד הנישואין.
המילה בה בוחרת האישה להביע את הסתכלותו של הבעל עליה היא 'שחורה'. הכינוי הזה מוביל אותנו אל פסוקי שיר השירים, המתארים את כנסת ישראל כשחורה: "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים, כאהלי קידר כיריעות שלמה. אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש". פסוקים אלו מביעים את מה שרוצה כנסת ישראל לומר: השחרות הינה חיצונית, היא מתעתועי השמש. האמת היא שלמרות ששחורה אני, נאווה אני.
מהלך זה של המרת הסיפור הפשוט לסמליות רוחנית גבוהה יסודו בתורה החסידית, הרואה בכל המציאות ובכל מה שנעשה בה מערכת עצומה של רבדים הנתונים זה על גבי זה, כשכל מה שקורה בתחתונים הוא בעצם שיקוף של מה שמתחולל בעליונים. דמעותיה של אשה על אהבת בעלה הנן סמל לדמעות של מעלה. געגועים לאהבה וקשר הנם סמל לגעגועי כנסת ישראל אל דודה. יכולים הם געגועים תחתונים אלו לעורר גם את הגעגועים העליונים, ומתוך כך יתעוררו רחמיו של ריבונו של עולם על כנסת ישראל, שאותה אירש לעצמו בהר סיני.