ביתה של סופרת הילדים מיריק (מרים) שניר הוא בית גדול. את הדלת היא פותחת יחפה, פניה נקיות מאיפור, ידיה חפות מתכשיטים. קיבוצניקית מקורית. על הקירות תלויים ציורים של ילדיה, שרובם שימשו כאיורים לספרים שכתבה. על הרצפה פזורים ספרי ילדים פרי עטה ומשחקים. חפצי נוי שבירים ורהיטים יוקרתיים לא נמצאים. מבט מהיר על הסלון מגלה כי הבית מותאם לפעוטות.
בני הזוג שניר בנו את ביתם שבמושב חיבת ציון בצורת שלוש יחידות דיור מצורפות, כדי לאפשר לילדים להתחיל את חיי המשפחה שלהם איתם, אם ירצו. "אנחנו חושבים שזו דרך נהדרת להיות ביחד בתקופה שמתחילים להיות משפחה ולגדל את הילדים, ולא רק מצד העזרה הטכנית", היא מסבירה. "עצם העובדה שיש סביבך אנשים שכבר עברו את זה ויכולים לעזור בעצה ולחשוב יחד, מאפשרת לך להתרכז בעניינים החשובים ולא רק להיות מותש מתלאות היומיום".
התשובה לשאלה מי מתגורר כיום בבית היא מורכבת. הרוב המוחלט של ילדיה הנשואים של שניר עשו תקופה בבית, והדברים נזילים: "אם תשאלי אותי בעוד שבועיים התשובה תהיה אחת, ואם בעוד חודשיים היא שוב תהיה אחרת".
בית בשביל ילדים
מיריק שניר עצמה נולדה כחודש לאחר קום המדינה, בקיבוץ כפר גלעדי, נצר למשפחות "השומר" זייד גלעדי, ונכדתו של מרדכי סגל שייסד את סמינר הקיבוצים באורנים ובתל אביב. עם ייחוס כזה, החשד של קשר סביבתי או מגזרי להחלטה להקים משפחה מרובת ילדים נמוג. מה שבכל זאת הביא את שניר ללדת תשעה ילדים היתה העובדה שהיא נולדה לתוך משפחה כזאת. מי שהיתה ילדה רביעית מתוך שנים-עשר זוכרת את ילדותה כ"מקסימה": "בדיעבד, אני חושבת שבשבילי זו היתה אפשרות לשמור על קשר עם הילדות שלי והילדה שבי לאורך שנים, כי כל הזמן היו לידי אחים קטנים.
סיפרתי להם סיפורים, חוויתי איתם עוד פעם את חוויות הילדות. אני חושבת שזה הכין אותי נהדר גם להורות".
את החוויות האלו רצתה שניר להעניק גם לילדיה, והיא הלכה עם החשיבה הזאת הלאה, בניגוד למקובל בקיבוץ נווה איתן בו התגוררו היא ובעלה: "אנשים העירו, וגם אמרו גם הרבה דברים שלא שמעתי, אבל ידעתי שנאמרים. כל זה לא היה חשוב לי, בשבילי זו היתה דרך חיים ברורה שהחלטתי עליה עוד בילדות. אני והאיש שלי לא החלטנו כמה ילדים יהיו לנו. פשוט נתנו לחיים לזרום וכל ילד שבא שמחנו איתו ולמדנו ממנו עוד שיעור על החיים, עוד שיעור בהורות".
ההחלטה לבנות משפחה גדולה דורשת השקעה מרובה. ושניר לא ממליצה לכולם, באופן גורף, ללכת בעקבותיה: "זו החלטה מאוד מחייבת, שמצריכה המון אהבה גם לעצם הרעיון. ככה שאני לא באה וממליצה על כך לכל אחד, כל אחד צריך להחליט על מספר הילדים שלו". אגב, ביתה הבכורה של שניר, אחיעד, ילדה לא מזמן את בתה הרביעית. אחיעד גם לא עובדת במקצוע שרכשה, אלא מגדלת ומלמדת את ילדיה בביתה, ועד לא מזמן התגוררו כולם בבית שניר.
אין לך ביקורת על כך שזוגות רבים מסתפקים בהולדת ילד אחד או שניים?
"אני חושבת שהם מפסידים. נדמה לי שבשלב מאוחר של החיים גם הם מגלים את זה, אבל אז בדרך כלל כבר מאוחר מדי. עדיין לא פגשתי מישהו שיש לו רק שני ילדים או שלושה שלא מצטער על כך. כשיש ארבעה כבר מרגישים שיוצרים משפחה שיש בה איזושהי שלמות. אבל אני לא יכולה לבקר את האנשים האלה, כי כשהם יכלו להביא ילדים הם לא היו בשלים לעשות זאת, ואולי מוטב לילדים שהם לא עשו זאת".
סופרת מהחיים
אחד מן הנכדים, סול בן השנה, נמצא היום בבית שניר עם אמו ואביו. הוא לא גר כאן, אבל זה היה ביתו עד לא מזמן. הוא מסתובב לידינו ואז מתחיל לבכות.
אני מניחה שלא היו לך רגעי שקט בבית שבו גדלו תשעה ילדים. איך יוצרים בתוך רעש כזה?
"רק ככה אפשר ליצור לילדים. אם הסיפורים מנותקים מהחיים, אין להם בכלל ערך בעיני. אז קודם כל הרעיון בא מהחיים, בדיוק מהבלגאן הזה שסביב הילדים והנכדים. זה לא שאני יושבת באיזה חדר שקט ואומרת 'יש איזה נושא חשוב שצריך לכתוב עליו', או 'אני צריכה שקט, אל תעשו לי רעש'. ההזדמנות הזאת להיות בסביבה של ילדים ותלמידים שלי בכל הגילאים, זה מה שנתן לי את הדחף, את האפשרות ואת הזכות לכתוב לילדים, לדבר עם הוריהם ולהתחבר לאורך כל התקופה בצורה כל-כך חיה עם הילדה שבי, שהיא המורה הכי גדולה שיש לי".
סול נרגע. הוא לוקח את אחד הספרים שסבתו כתבה, מתיישב על הרצפה ומתחיל לעיין בו. אחר-כך הוא ניגש אליה שתקרא לו. שניר לוקחת לידיה את הספר, וכל גופה משתתף בקריאה. ההברות המודגשות ותנועות הידיים בונות מהמילים הספורות שבספר עולם של ממש על ילדה ובלון. סול מקשיב בריכוז, ובתום הסיפור הוא מתרצה והולך לאביו. "אין דבר שהוא אוהב יותר מספרים", אומרת סבתא מיריק בגאווה. "הוא אוהב אותם יותר מכל מה שיש פה", היא מצביעה על ארגז צעצועים ענק שנמצא בסלון.
שניר נחשבת ליוצרת פורייה במיוחד. ספרה הראשון, 'גלגלים', יצא לפני כ-21 שנים, ומאז הוציאה כ-80(!) ספרים, שחלקם תורגמו לשפות אחרות.
איך את בוחרת נושא לסיפור?
"אפשר להגיד שהנושא בוחר בי. יש אינסוף נושאים שכל הזמן מסתובבים סביבנו, ואולי הם ראויים מאין כמוהם שייכתב עליהם סיפור, אבל לא בטוח שאני יכולה לעשות זאת. אז במקום שבו נפגש הצורך עם היכולת שם נזרע הגרעין לסיפור, אבל הוא לא תמיד מצליח לנבוט, וכשהוא יצליח הוא לא תמיד יתפתח. זה תהליך מאוד ארוך, שנמשך לפעמים שנים רבות מאוד מרגע שתפסתי זרע שעופף באוויר עד ש-, אם זכיתי, יצא ממנו ספר שיגיע לאוזניים וללבבות הנכונים, שם נזרעו זרעים חדשים.
"בעצם כל סיפור חייב לעשות סיבוב. הוא חייב לבוא מתוך החיים, הוא צריך להיות חומר אותנטי, לא מתיילד ולא דידקטי, שיש לו את הכוח לחזור אל החיים ולהשפיע". כדי לבאר את דבריה מצטטת שניר את סיפורה של מרים רות 'מעשה בחמישה בלונים' במשפט הכל-כך ידוע שמלווה את התפוצצויות הבלונים בספר: "בום, טראח, מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע". כל הורה יידע לדקלם את המשפט כשהבלון של הילד שלו יתפוצץ, היא אומרת, וזה יקרה לו עשרות פעמים במהלך ילדותו: "הסופרת הביאה את זה מתוך המציאות, וזה חוזר לתוך המציאות ועוזר לנו להתמודד במצבים דומים. זה המעגל".
ספר מתיישן
איך את מחליטה מה מכל הרעיונות יצא לאור?
"שוב, יש לי את הילדה הזאת שכל הזמן חיה ותוססת בי, והיא עוזרת לי הרבה. אני נעזרת בילדים שסביבי, בילדים שלי שבגרו וגם בהורים שלי, ואני מקריאה להם את הטקסט שהולך ומבשיל. לפעמים מספיק לי המבט שלהם, או אופן ההקשבה שלהם. הם לא צריכים להגיד לי כלום, אני כבר יודעת איפה צריך לשנות, מה מוכן ומה עדיין לא מוכן. הרבה פעמים כדי לדעת אם סיפור מוכן אני שמה אותו במרתף, כמו ששמים יין, וחוזרת אליו אחרי כמה שנים שבמהלכם עברתי משהו ויש לי פרספקטיבה חדשה. תמיד כשאני באה אחרי זמן, וזה יכול להיות אחרי חודש, שנה או עשר שנים, אני רואה דברים שלא ראיתי. אני אף פעם לא ממהרת עם סיפור. יש סיפורים שנכתבו כמעט בהינף קולמוס, שאצלי זה לפחות שנה, אבל רוב הדברים עוברים תהליך של עשר שנים ועשרים ושלושים שנה".
כמו במקרים רבים בהם לא משכילים אנשים העוסקים בתחום לגלות את האומן שיצירותיו יתקבלו בציבור ויהפכו לרבי מכר, גם הוצאות הספרים לא רצו להוציא לאור את ספריה של שניר. כדי להדפיס את ספרה הראשון היא נאלצה לכתת רגליים בין ההוצאות השונות.
"שנים רבות כתבתי לבית ולחניכים שלי. כתיבת הסיפורים היתה דרך טבעית של עיבוד חוויות עבור הילדים ועבור עצמי. זו היתה הדרך שלי להעביר את החוויה עם המשמעות שלה, עם המסר שיש בה. שזה דבר שמיוחד לסיפור.
"כשהתחילו להצטבר סיפורים שהילדים שלי איירו, והיתה לי הרגשה שזה כבר שלם, שיש לזה כוח מעבר, התחלתי ללכת להוצאות ספרים. ברוב המקומות דחו אותי כשבאתי עם סיפורים שהפכו אחר-כך לרבי מכר, כי באתי עם חומר לא רגיל. עד אז היו מעט מאוד סיפורי ילדים עם מעט מילים והרבה איור, כמו הסיפור 'ילדה אחת אמרה'. שם מסופר על ילדה שאמרה 'אטור' ואמא אמרה לה 'תגידי טרקטור' אחר-כך היא אמרה 'טטור' אז אבא ואמא אמרו לה 'תגידי טרקטור' אז היא אמרה 'קרקור'... אז מה? לעשות מזה ספר שלם? היו מוציאים לאור שאמרו שזה רעיון נהדר לילדים, אבל לא ילדים קונים את הספרים אלא מבוגרים, והם יגידו שיש בספר כזה מעט מילים וחבל על ההשקעה, כי לוקח שלוש דקות לקרוא אותו.
וכך עברתי מהוצאה להוצאה עד שהגעתי להוצאת הקיבוץ המאוחד, והם היו הראשונים שהסכימו ללכת ולהתנסות. שם הוצאתי את רוב ספריי, ועד היום זה הבית שלי".
אהבת הנקרא
סוגיית מיעוט המילים שהזכירה שניר אכן מטרידה אמהות וסבתות. כשסיפרתי שאני עומדת להיפגש עם הסופרת הידועה, הן ביקשו לשאול מדוע בחלק מספריה נכתב בכל עמוד משפט אחד, ולפעמים אפילו מילה אחת. מחירו של ספר כזה, הן הלינו באוזניי, אינו זול מכל ספר ילדים אחר, המגולל עלילה רחבה וארוכה יותר. אני מפנה את השאלה לבת שיחי והיא משיבה:
"ילדים מגיעים מהר מאוד למסקנה שספר זה דבר חשוב בעולם הזה, והם רוצים ללמד את עצמם לקרוא. כשילד אוחז בספר ומדפדף, הוא נמצא בהליך מאוד מתקדם של למידה. ואז אנחנו באים ומספרים לו סיפור ראשון. אומרים לו 'בית', 'כדור', 'ציפור', והוא מתחיל להשתתף בקריאה. אפילו אם הוא אומר 'ציף ציף' במקום ציפור, הוא קורא. אנחנו שמים מרכאות על הקריאה הזאת, אבל הוא לא. הוא מרגיש שהוא התקדם עוד שלב בהבנת הקריאה והוא צודק.
"אבל מה? אנחנו אומרים לעצמנו, 'יש לנו ילד כל-כך אינטליגנטי, חבל שנתעכב על הספר הזה עד שהוא יידע להגיד 'ציפור' או 'טרקטור'. הרי הוא מבין יותר ממה שהוא יודע לדבר, אז בואו נלך לספר הבא. את הספר הזה נשמור לילד הבא או לנכדים'. ואז אנחנו באים אליו עם הספר הבא, 'בוא אלי פרפר נחמד' ומקריאים לו: "בוא אליי פרפר נח..." ומשאירים לו להשלים את הקצה, כי קלטנו שהוא רוצה לקרוא, אז שייהנה, שיצליח ושתהיה לו הרגשה טובה. אבל בכל זאת, בספר הזה הוא קורא הרבה פחות. הוא לא קורא מאה אחוזים של הטקסט. וגם בספר הזה לא נחכה עד שהוא יקרא וידקלם את כולו, כי הוא מבין יותר ממה שהוא יכול לדבר, וגם את זה נשמור לקטנים יותר...
"ככל שאנחנו מתקדמים איתו בקריאה לפי יכולת ההקשבה שלו, יכולת הקריאה שלו וההשתתפות שלו כקורא הולכת וקטנה, ויחד עם זה הולכת וגדלה רמת התסכול שלו, כי הוא חשב שהוא מצליח, אבל בכל פעם הוא מצליח פחות. לקראת סוף הגן, הסיכוי שלו לעשות אחד לאחד מול כמות הטקסט בספר שקוראים לו היא אפסית. אז כשהוא מגיע לכיתה א' והוא יודע שזה מה שהולכים ללמד אותו, הוא מגיע עם חרדה גדולה, כי זה לא שהוא לא ניסה. כבר מינקות הוא מנסה ללמוד את זה ולא מצליח. כל זה בנוסף לחרדות שמביאים הורי הילד, מוריו ומשרד החינוך, גורמים לכך שהכישלון אפילו מתבקש.
"אז אני לא אומרת שלא נתקדם בקריאת סיפורים לילדים. זה נהדר. כל המרבה הרי זה משובח, כי בכך אנחנו מפתחים נפלא את יכולת ההקשבה שלהם, ועוד המון כישורים. אבל במקביל, בואו לא נשים הצידה את הספרים הקטנים. נמשיך לספר אותם וגם נאפשר לילדים בהדרגה לספר אותם לנו. הילדים יצליחו ללמד את עצמם לקרוא, יתחזקו ויעברו משלב לשלב".
לשניר יש בטן מלאה על שיטת לימוד הקריאה. כמי שחינכה ולימדה שנים ארוכות במסגרות של חינוך רגיל, חינוך מיוחד ותלמידים יהודיים בחו"ל היא מציגה ראייה לא שגרתית של כל הנושא: "אני חושבת שאנחנו צריכים להתייחס לכל נושא הקריאה והכתיבה לא כמו אל מטרה. המיומנויות האלה הן רק אמצעי להגיע למשהו הרבה יותר חשוב. אהבת הנקרא היא מטרה הרבה יותר חשובה מהבנת הנקרא. אם ילד יצליח לרכוש את הקריאה והכתיבה אבל זה ייעשה עם תכנים שלא מדברים אליו בכלל, אז בעיני החמצנו. הקריאה והכתיבה הם אמצעי לחיים, לתקשורת בינאישית ברמה גבוהה".
מבוגרים, תקראו גם אתם
במשך השנים עברה שניר לעבוד עם גילאים צעירים יותר מילדי בית הספר, ולאחרונה אף הוציאה סדרת ספרים מיוחדת בשם 'יש לי שיר', המכילה עשרה ספרונים יפהפיים, מאוירים בידי אליאור, בתה, ומולחנים. לספרונים מצורף דיסק, וכך הילד יכול לדפדף להנאתו, לשיר את הספר ובמשך הזמן ללמוד לקרוא אותו. הסדרה, מסבירה שניר, מתאימה לילדים מגיל ינקות ועד כיתה א'-ב'.
"התחלתי עם ילדים מגיל בית ספר, עליתי לילדים בגן, אחר-כך עליתי לילדים בגיל הרך ואחר-כך עליתי לעבוד עם תינוקות. כל דבר כזה היתה עליית מדרגה, מבחינת מה שזה דרש ממני ומבחינת מה שזה נתן לי".
בספרייך, גם אם הם נכתבים לגיל רך מאוד, את משבצת מילים בשפה גבוהה.
"הגיל הרך זה 'גרסא דינקותא'. אם אנחנו מדברים אל הילד בשפה גבוהה, העשרנו את אוצר המילים שלו לכל החיים. אי אפשר סתם לדבר בשפה גבוהה. אבל ברגע שאני עושה את זה עם חריזה וקצב, עם נושא אותנטי שבאמת מעסיק אותו, עם איורים שמושכים את לבו ובעצם פעמים רבות מבארים את המלים, אז חיברתי אותו לזה. הסיפור נטבע בו והמילים נטבעות בו, וזה פשוט הופך לחלק מן האוצר שלו. זו מתנה שאני נותנת לו לכל החיים".
למרות ששניר כותבת לילדים, הסופים בסיפוריה לא תמיד טובים. הספר 'סתם וילון', למשל, מספר על ילדה ששיחקה בווילון. בכל פעם לקחה חלק אחר ממנו והפכה אותו לפריט לבוש מפואר, עד שנראתה 'גברת'. אך בסוף הסיפור היא שומעת קול: "'הי ילדה', פתאום שמעתי, 'צאי מן הוילון'". ואז, בבת אחת כל העולם שבנתה לעצמה מתמוטט וחוזר להיות סתם וילון. הילדה המאוכזבת וחוסר ההתחשבות של המבוגרים הסובבים אותה מצליחים לצאת מתוך הספר ולגעת.
שניר חושבת שאין זה נכון לכתוב סיפורים שיש להם רק סוף טוב: "אם הייתי כותבת רק סופים טובים הייתי משקרת. כי החיים הם לא כאלה. אז יש לי סיפור על מוות של חתול ויש לי סיפור על ילדה שמשחקת בוילון ובסוף זה סתם וילון, כי מבוגרים שהוילון חשוב להם יותר מהדמיון קלקלו לה אותו. לא כל אפיזודות החיים של הילד הקטן בעלות סוף טוב, ואם נצייר כך את העולם הילדים יידעו שאנחנו משקרים, כי זו לא המציאות".
לזרום עם הילד
"כשאני מספרת סיפור על וילון אני לא מספרת רק לילדים, אני גם מספרת למבוגרים. אני סופרת של המשפחה כי כשאני כותבת סיפור לילדים גם מבוגרים קוראים אותו, אז אני מנסה להעביר למבוגר מה עובר על הילד בסיטואציה הזאת, שמוכרת לנו ומתרחשת פעמים רבות בגיל הרך".
"ככל שילד יותר סקרן, יותר מדמיין ויותר תאב דעת, כך הסיכויים שלו להיבלם ולצבור תסכולים דרך הלמידה האישית שלו גדלים. כשהוא מגיע לכיתה א' אנחנו רוצים שהוא יהיה תלמיד טוב ויצירתי, אבל הוא כבר מביא איתו שק ענק של ניסיונות שלו ללמוד וליצור בדרך שלו, שנחסמו. אז אנחנו מוכרחים לספר את הסיפורים האלו למבוגרים, כדי שיבינו מה הילד חווה, ולילדים, כדי שיאמינו לנו שאנחנו מקשיבים ויודעים מה הם עוברים, ולנו ביחד, כדי שנעשה תהליכים נכונים".
קיימים היום בשוק המון ספרי ילדים. המקצוע הזה מספק פרנסה?
"אם אדבר בשם רוב סופרי הילדים אז לא, אבל למזלי אצלי כן. אני חושבת שאצלי זה קשור לנוכחות בלתי פוסקת של ילדים בחיים שלי באופן לגמרי חי, לזה שאני עושה תהליך מאוד ארוך עם היצירה, לזה שאני משקיעה המון זמן בעבודה עם המאיירים, וכנראה גם בזה שאני פוגשת הרבה מאוד מבוגרים ומנסה להעביר להם את תפיסת העולם שנמצאת בתוך הספרים, שלא תמיד אדם שפותח את הספרים יכול להבין אותה. אני מאמינה שאם המבוגר קורא את הספר לילד ורואה מה הספר עושה לילד, במשך הזמן הוא יבין את המסר שבסיפור. הסיבה שספרים כאלה הולכים ונהיים יותר נפוצים זה בגלל שמבוגרים מסוימים מקשיבים לילדים".
הפרויקט הבא של שניר הוא סיפורי התנ"ך לגיל הרך. הכוונה היא להשתמש עד כמה שאפשר בשפה המקראית בדיוק, אבל להביא את הדברים לילדים באופן כזה שכבר בגיל הרך הם יוכלו להתחבר לתכנים, כך שהסיפורים יהיו חלק מהם.
נולדו מאהבה
בסיום שיחתנו מבקשת סופרת הילדים להפנות שאלה פתוחה לקוראים: "בתקופה האחרונה באים למפגשים שלי אנשים רבים מן המגזר הדתי והחרדי, והרבה פעמים מבקשים ממני שנתחשב בהם באיורי הספרים. חשבתי להוציא את הספרים שוב, בהוצאה מיוחדת, ולעשות נגיעות באיורים בדרך שתהיה בהם הליכה לקראת הציבור הדתי. שאלתי היא האם זה באמת הדבר הנכון, האם רוצים את זה? אני באופן אישי מרגישה שזה נכון, אבל אני רוצה לדעת אם המהלך הזה ישתלם, כי צעד כזה, מבחינת הוצאת הספרים, הוא כמו להוציא לאור ספר מחדש". מיריק שניר, מושב חיבת ציון, עמק חפר, מבקשת שהקוראים יגיבו לשאלתה זו במכתבים.
שניר, סופרת-ילדה-סבתא, חלקה איתי עוד מחשבות רבות על מהותה של למידה אמיתית ועל הקשר בין אהבה ללמידה, על היכולת לחבר מבוגרים לחוויות ילדות ועל המסרים שצריך להעביר גם להם. את כל אלה היא הסיקה והפיקה מן הילדים שהיו ועדיין סביבה, מן הילדה שבתוכה, ומעל לכל מהאהבה שהיא רוחשת לילדים באשר הם.
ofralax@walla.co.il
בני הזוג שניר בנו את ביתם שבמושב חיבת ציון בצורת שלוש יחידות דיור מצורפות, כדי לאפשר לילדים להתחיל את חיי המשפחה שלהם איתם, אם ירצו. "אנחנו חושבים שזו דרך נהדרת להיות ביחד בתקופה שמתחילים להיות משפחה ולגדל את הילדים, ולא רק מצד העזרה הטכנית", היא מסבירה. "עצם העובדה שיש סביבך אנשים שכבר עברו את זה ויכולים לעזור בעצה ולחשוב יחד, מאפשרת לך להתרכז בעניינים החשובים ולא רק להיות מותש מתלאות היומיום".
התשובה לשאלה מי מתגורר כיום בבית היא מורכבת. הרוב המוחלט של ילדיה הנשואים של שניר עשו תקופה בבית, והדברים נזילים: "אם תשאלי אותי בעוד שבועיים התשובה תהיה אחת, ואם בעוד חודשיים היא שוב תהיה אחרת".
בית בשביל ילדים
מיריק שניר עצמה נולדה כחודש לאחר קום המדינה, בקיבוץ כפר גלעדי, נצר למשפחות "השומר" זייד גלעדי, ונכדתו של מרדכי סגל שייסד את סמינר הקיבוצים באורנים ובתל אביב. עם ייחוס כזה, החשד של קשר סביבתי או מגזרי להחלטה להקים משפחה מרובת ילדים נמוג. מה שבכל זאת הביא את שניר ללדת תשעה ילדים היתה העובדה שהיא נולדה לתוך משפחה כזאת. מי שהיתה ילדה רביעית מתוך שנים-עשר זוכרת את ילדותה כ"מקסימה": "בדיעבד, אני חושבת שבשבילי זו היתה אפשרות לשמור על קשר עם הילדות שלי והילדה שבי לאורך שנים, כי כל הזמן היו לידי אחים קטנים.
סיפרתי להם סיפורים, חוויתי איתם עוד פעם את חוויות הילדות. אני חושבת שזה הכין אותי נהדר גם להורות".
את החוויות האלו רצתה שניר להעניק גם לילדיה, והיא הלכה עם החשיבה הזאת הלאה, בניגוד למקובל בקיבוץ נווה איתן בו התגוררו היא ובעלה: "אנשים העירו, וגם אמרו גם הרבה דברים שלא שמעתי, אבל ידעתי שנאמרים. כל זה לא היה חשוב לי, בשבילי זו היתה דרך חיים ברורה שהחלטתי עליה עוד בילדות. אני והאיש שלי לא החלטנו כמה ילדים יהיו לנו. פשוט נתנו לחיים לזרום וכל ילד שבא שמחנו איתו ולמדנו ממנו עוד שיעור על החיים, עוד שיעור בהורות".
ההחלטה לבנות משפחה גדולה דורשת השקעה מרובה. ושניר לא ממליצה לכולם, באופן גורף, ללכת בעקבותיה: "זו החלטה מאוד מחייבת, שמצריכה המון אהבה גם לעצם הרעיון. ככה שאני לא באה וממליצה על כך לכל אחד, כל אחד צריך להחליט על מספר הילדים שלו". אגב, ביתה הבכורה של שניר, אחיעד, ילדה לא מזמן את בתה הרביעית. אחיעד גם לא עובדת במקצוע שרכשה, אלא מגדלת ומלמדת את ילדיה בביתה, ועד לא מזמן התגוררו כולם בבית שניר.
אין לך ביקורת על כך שזוגות רבים מסתפקים בהולדת ילד אחד או שניים?
"אני חושבת שהם מפסידים. נדמה לי שבשלב מאוחר של החיים גם הם מגלים את זה, אבל אז בדרך כלל כבר מאוחר מדי. עדיין לא פגשתי מישהו שיש לו רק שני ילדים או שלושה שלא מצטער על כך. כשיש ארבעה כבר מרגישים שיוצרים משפחה שיש בה איזושהי שלמות. אבל אני לא יכולה לבקר את האנשים האלה, כי כשהם יכלו להביא ילדים הם לא היו בשלים לעשות זאת, ואולי מוטב לילדים שהם לא עשו זאת".
סופרת מהחיים
אחד מן הנכדים, סול בן השנה, נמצא היום בבית שניר עם אמו ואביו. הוא לא גר כאן, אבל זה היה ביתו עד לא מזמן. הוא מסתובב לידינו ואז מתחיל לבכות.
אני מניחה שלא היו לך רגעי שקט בבית שבו גדלו תשעה ילדים. איך יוצרים בתוך רעש כזה?
"רק ככה אפשר ליצור לילדים. אם הסיפורים מנותקים מהחיים, אין להם בכלל ערך בעיני. אז קודם כל הרעיון בא מהחיים, בדיוק מהבלגאן הזה שסביב הילדים והנכדים. זה לא שאני יושבת באיזה חדר שקט ואומרת 'יש איזה נושא חשוב שצריך לכתוב עליו', או 'אני צריכה שקט, אל תעשו לי רעש'. ההזדמנות הזאת להיות בסביבה של ילדים ותלמידים שלי בכל הגילאים, זה מה שנתן לי את הדחף, את האפשרות ואת הזכות לכתוב לילדים, לדבר עם הוריהם ולהתחבר לאורך כל התקופה בצורה כל-כך חיה עם הילדה שבי, שהיא המורה הכי גדולה שיש לי".
סול נרגע. הוא לוקח את אחד הספרים שסבתו כתבה, מתיישב על הרצפה ומתחיל לעיין בו. אחר-כך הוא ניגש אליה שתקרא לו. שניר לוקחת לידיה את הספר, וכל גופה משתתף בקריאה. ההברות המודגשות ותנועות הידיים בונות מהמילים הספורות שבספר עולם של ממש על ילדה ובלון. סול מקשיב בריכוז, ובתום הסיפור הוא מתרצה והולך לאביו. "אין דבר שהוא אוהב יותר מספרים", אומרת סבתא מיריק בגאווה. "הוא אוהב אותם יותר מכל מה שיש פה", היא מצביעה על ארגז צעצועים ענק שנמצא בסלון.
שניר נחשבת ליוצרת פורייה במיוחד. ספרה הראשון, 'גלגלים', יצא לפני כ-21 שנים, ומאז הוציאה כ-80(!) ספרים, שחלקם תורגמו לשפות אחרות.
איך את בוחרת נושא לסיפור?
"אפשר להגיד שהנושא בוחר בי. יש אינסוף נושאים שכל הזמן מסתובבים סביבנו, ואולי הם ראויים מאין כמוהם שייכתב עליהם סיפור, אבל לא בטוח שאני יכולה לעשות זאת. אז במקום שבו נפגש הצורך עם היכולת שם נזרע הגרעין לסיפור, אבל הוא לא תמיד מצליח לנבוט, וכשהוא יצליח הוא לא תמיד יתפתח. זה תהליך מאוד ארוך, שנמשך לפעמים שנים רבות מאוד מרגע שתפסתי זרע שעופף באוויר עד ש-, אם זכיתי, יצא ממנו ספר שיגיע לאוזניים וללבבות הנכונים, שם נזרעו זרעים חדשים.
"בעצם כל סיפור חייב לעשות סיבוב. הוא חייב לבוא מתוך החיים, הוא צריך להיות חומר אותנטי, לא מתיילד ולא דידקטי, שיש לו את הכוח לחזור אל החיים ולהשפיע". כדי לבאר את דבריה מצטטת שניר את סיפורה של מרים רות 'מעשה בחמישה בלונים' במשפט הכל-כך ידוע שמלווה את התפוצצויות הבלונים בספר: "בום, טראח, מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע". כל הורה יידע לדקלם את המשפט כשהבלון של הילד שלו יתפוצץ, היא אומרת, וזה יקרה לו עשרות פעמים במהלך ילדותו: "הסופרת הביאה את זה מתוך המציאות, וזה חוזר לתוך המציאות ועוזר לנו להתמודד במצבים דומים. זה המעגל".
ספר מתיישן
איך את מחליטה מה מכל הרעיונות יצא לאור?
"שוב, יש לי את הילדה הזאת שכל הזמן חיה ותוססת בי, והיא עוזרת לי הרבה. אני נעזרת בילדים שסביבי, בילדים שלי שבגרו וגם בהורים שלי, ואני מקריאה להם את הטקסט שהולך ומבשיל. לפעמים מספיק לי המבט שלהם, או אופן ההקשבה שלהם. הם לא צריכים להגיד לי כלום, אני כבר יודעת איפה צריך לשנות, מה מוכן ומה עדיין לא מוכן. הרבה פעמים כדי לדעת אם סיפור מוכן אני שמה אותו במרתף, כמו ששמים יין, וחוזרת אליו אחרי כמה שנים שבמהלכם עברתי משהו ויש לי פרספקטיבה חדשה. תמיד כשאני באה אחרי זמן, וזה יכול להיות אחרי חודש, שנה או עשר שנים, אני רואה דברים שלא ראיתי. אני אף פעם לא ממהרת עם סיפור. יש סיפורים שנכתבו כמעט בהינף קולמוס, שאצלי זה לפחות שנה, אבל רוב הדברים עוברים תהליך של עשר שנים ועשרים ושלושים שנה".
כמו במקרים רבים בהם לא משכילים אנשים העוסקים בתחום לגלות את האומן שיצירותיו יתקבלו בציבור ויהפכו לרבי מכר, גם הוצאות הספרים לא רצו להוציא לאור את ספריה של שניר. כדי להדפיס את ספרה הראשון היא נאלצה לכתת רגליים בין ההוצאות השונות.
"שנים רבות כתבתי לבית ולחניכים שלי. כתיבת הסיפורים היתה דרך טבעית של עיבוד חוויות עבור הילדים ועבור עצמי. זו היתה הדרך שלי להעביר את החוויה עם המשמעות שלה, עם המסר שיש בה. שזה דבר שמיוחד לסיפור.
"כשהתחילו להצטבר סיפורים שהילדים שלי איירו, והיתה לי הרגשה שזה כבר שלם, שיש לזה כוח מעבר, התחלתי ללכת להוצאות ספרים. ברוב המקומות דחו אותי כשבאתי עם סיפורים שהפכו אחר-כך לרבי מכר, כי באתי עם חומר לא רגיל. עד אז היו מעט מאוד סיפורי ילדים עם מעט מילים והרבה איור, כמו הסיפור 'ילדה אחת אמרה'. שם מסופר על ילדה שאמרה 'אטור' ואמא אמרה לה 'תגידי טרקטור' אחר-כך היא אמרה 'טטור' אז אבא ואמא אמרו לה 'תגידי טרקטור' אז היא אמרה 'קרקור'... אז מה? לעשות מזה ספר שלם? היו מוציאים לאור שאמרו שזה רעיון נהדר לילדים, אבל לא ילדים קונים את הספרים אלא מבוגרים, והם יגידו שיש בספר כזה מעט מילים וחבל על ההשקעה, כי לוקח שלוש דקות לקרוא אותו.
וכך עברתי מהוצאה להוצאה עד שהגעתי להוצאת הקיבוץ המאוחד, והם היו הראשונים שהסכימו ללכת ולהתנסות. שם הוצאתי את רוב ספריי, ועד היום זה הבית שלי".
אהבת הנקרא
סוגיית מיעוט המילים שהזכירה שניר אכן מטרידה אמהות וסבתות. כשסיפרתי שאני עומדת להיפגש עם הסופרת הידועה, הן ביקשו לשאול מדוע בחלק מספריה נכתב בכל עמוד משפט אחד, ולפעמים אפילו מילה אחת. מחירו של ספר כזה, הן הלינו באוזניי, אינו זול מכל ספר ילדים אחר, המגולל עלילה רחבה וארוכה יותר. אני מפנה את השאלה לבת שיחי והיא משיבה:
"ילדים מגיעים מהר מאוד למסקנה שספר זה דבר חשוב בעולם הזה, והם רוצים ללמד את עצמם לקרוא. כשילד אוחז בספר ומדפדף, הוא נמצא בהליך מאוד מתקדם של למידה. ואז אנחנו באים ומספרים לו סיפור ראשון. אומרים לו 'בית', 'כדור', 'ציפור', והוא מתחיל להשתתף בקריאה. אפילו אם הוא אומר 'ציף ציף' במקום ציפור, הוא קורא. אנחנו שמים מרכאות על הקריאה הזאת, אבל הוא לא. הוא מרגיש שהוא התקדם עוד שלב בהבנת הקריאה והוא צודק.
"אבל מה? אנחנו אומרים לעצמנו, 'יש לנו ילד כל-כך אינטליגנטי, חבל שנתעכב על הספר הזה עד שהוא יידע להגיד 'ציפור' או 'טרקטור'. הרי הוא מבין יותר ממה שהוא יודע לדבר, אז בואו נלך לספר הבא. את הספר הזה נשמור לילד הבא או לנכדים'. ואז אנחנו באים אליו עם הספר הבא, 'בוא אלי פרפר נחמד' ומקריאים לו: "בוא אליי פרפר נח..." ומשאירים לו להשלים את הקצה, כי קלטנו שהוא רוצה לקרוא, אז שייהנה, שיצליח ושתהיה לו הרגשה טובה. אבל בכל זאת, בספר הזה הוא קורא הרבה פחות. הוא לא קורא מאה אחוזים של הטקסט. וגם בספר הזה לא נחכה עד שהוא יקרא וידקלם את כולו, כי הוא מבין יותר ממה שהוא יכול לדבר, וגם את זה נשמור לקטנים יותר...
"ככל שאנחנו מתקדמים איתו בקריאה לפי יכולת ההקשבה שלו, יכולת הקריאה שלו וההשתתפות שלו כקורא הולכת וקטנה, ויחד עם זה הולכת וגדלה רמת התסכול שלו, כי הוא חשב שהוא מצליח, אבל בכל פעם הוא מצליח פחות. לקראת סוף הגן, הסיכוי שלו לעשות אחד לאחד מול כמות הטקסט בספר שקוראים לו היא אפסית. אז כשהוא מגיע לכיתה א' והוא יודע שזה מה שהולכים ללמד אותו, הוא מגיע עם חרדה גדולה, כי זה לא שהוא לא ניסה. כבר מינקות הוא מנסה ללמוד את זה ולא מצליח. כל זה בנוסף לחרדות שמביאים הורי הילד, מוריו ומשרד החינוך, גורמים לכך שהכישלון אפילו מתבקש.
"אז אני לא אומרת שלא נתקדם בקריאת סיפורים לילדים. זה נהדר. כל המרבה הרי זה משובח, כי בכך אנחנו מפתחים נפלא את יכולת ההקשבה שלהם, ועוד המון כישורים. אבל במקביל, בואו לא נשים הצידה את הספרים הקטנים. נמשיך לספר אותם וגם נאפשר לילדים בהדרגה לספר אותם לנו. הילדים יצליחו ללמד את עצמם לקרוא, יתחזקו ויעברו משלב לשלב".
לשניר יש בטן מלאה על שיטת לימוד הקריאה. כמי שחינכה ולימדה שנים ארוכות במסגרות של חינוך רגיל, חינוך מיוחד ותלמידים יהודיים בחו"ל היא מציגה ראייה לא שגרתית של כל הנושא: "אני חושבת שאנחנו צריכים להתייחס לכל נושא הקריאה והכתיבה לא כמו אל מטרה. המיומנויות האלה הן רק אמצעי להגיע למשהו הרבה יותר חשוב. אהבת הנקרא היא מטרה הרבה יותר חשובה מהבנת הנקרא. אם ילד יצליח לרכוש את הקריאה והכתיבה אבל זה ייעשה עם תכנים שלא מדברים אליו בכלל, אז בעיני החמצנו. הקריאה והכתיבה הם אמצעי לחיים, לתקשורת בינאישית ברמה גבוהה".
מבוגרים, תקראו גם אתם
במשך השנים עברה שניר לעבוד עם גילאים צעירים יותר מילדי בית הספר, ולאחרונה אף הוציאה סדרת ספרים מיוחדת בשם 'יש לי שיר', המכילה עשרה ספרונים יפהפיים, מאוירים בידי אליאור, בתה, ומולחנים. לספרונים מצורף דיסק, וכך הילד יכול לדפדף להנאתו, לשיר את הספר ובמשך הזמן ללמוד לקרוא אותו. הסדרה, מסבירה שניר, מתאימה לילדים מגיל ינקות ועד כיתה א'-ב'.
"התחלתי עם ילדים מגיל בית ספר, עליתי לילדים בגן, אחר-כך עליתי לילדים בגיל הרך ואחר-כך עליתי לעבוד עם תינוקות. כל דבר כזה היתה עליית מדרגה, מבחינת מה שזה דרש ממני ומבחינת מה שזה נתן לי".
בספרייך, גם אם הם נכתבים לגיל רך מאוד, את משבצת מילים בשפה גבוהה.
"הגיל הרך זה 'גרסא דינקותא'. אם אנחנו מדברים אל הילד בשפה גבוהה, העשרנו את אוצר המילים שלו לכל החיים. אי אפשר סתם לדבר בשפה גבוהה. אבל ברגע שאני עושה את זה עם חריזה וקצב, עם נושא אותנטי שבאמת מעסיק אותו, עם איורים שמושכים את לבו ובעצם פעמים רבות מבארים את המלים, אז חיברתי אותו לזה. הסיפור נטבע בו והמילים נטבעות בו, וזה פשוט הופך לחלק מן האוצר שלו. זו מתנה שאני נותנת לו לכל החיים".
למרות ששניר כותבת לילדים, הסופים בסיפוריה לא תמיד טובים. הספר 'סתם וילון', למשל, מספר על ילדה ששיחקה בווילון. בכל פעם לקחה חלק אחר ממנו והפכה אותו לפריט לבוש מפואר, עד שנראתה 'גברת'. אך בסוף הסיפור היא שומעת קול: "'הי ילדה', פתאום שמעתי, 'צאי מן הוילון'". ואז, בבת אחת כל העולם שבנתה לעצמה מתמוטט וחוזר להיות סתם וילון. הילדה המאוכזבת וחוסר ההתחשבות של המבוגרים הסובבים אותה מצליחים לצאת מתוך הספר ולגעת.
שניר חושבת שאין זה נכון לכתוב סיפורים שיש להם רק סוף טוב: "אם הייתי כותבת רק סופים טובים הייתי משקרת. כי החיים הם לא כאלה. אז יש לי סיפור על מוות של חתול ויש לי סיפור על ילדה שמשחקת בוילון ובסוף זה סתם וילון, כי מבוגרים שהוילון חשוב להם יותר מהדמיון קלקלו לה אותו. לא כל אפיזודות החיים של הילד הקטן בעלות סוף טוב, ואם נצייר כך את העולם הילדים יידעו שאנחנו משקרים, כי זו לא המציאות".
לזרום עם הילד
"כשאני מספרת סיפור על וילון אני לא מספרת רק לילדים, אני גם מספרת למבוגרים. אני סופרת של המשפחה כי כשאני כותבת סיפור לילדים גם מבוגרים קוראים אותו, אז אני מנסה להעביר למבוגר מה עובר על הילד בסיטואציה הזאת, שמוכרת לנו ומתרחשת פעמים רבות בגיל הרך".
"ככל שילד יותר סקרן, יותר מדמיין ויותר תאב דעת, כך הסיכויים שלו להיבלם ולצבור תסכולים דרך הלמידה האישית שלו גדלים. כשהוא מגיע לכיתה א' אנחנו רוצים שהוא יהיה תלמיד טוב ויצירתי, אבל הוא כבר מביא איתו שק ענק של ניסיונות שלו ללמוד וליצור בדרך שלו, שנחסמו. אז אנחנו מוכרחים לספר את הסיפורים האלו למבוגרים, כדי שיבינו מה הילד חווה, ולילדים, כדי שיאמינו לנו שאנחנו מקשיבים ויודעים מה הם עוברים, ולנו ביחד, כדי שנעשה תהליכים נכונים".
קיימים היום בשוק המון ספרי ילדים. המקצוע הזה מספק פרנסה?
"אם אדבר בשם רוב סופרי הילדים אז לא, אבל למזלי אצלי כן. אני חושבת שאצלי זה קשור לנוכחות בלתי פוסקת של ילדים בחיים שלי באופן לגמרי חי, לזה שאני עושה תהליך מאוד ארוך עם היצירה, לזה שאני משקיעה המון זמן בעבודה עם המאיירים, וכנראה גם בזה שאני פוגשת הרבה מאוד מבוגרים ומנסה להעביר להם את תפיסת העולם שנמצאת בתוך הספרים, שלא תמיד אדם שפותח את הספרים יכול להבין אותה. אני מאמינה שאם המבוגר קורא את הספר לילד ורואה מה הספר עושה לילד, במשך הזמן הוא יבין את המסר שבסיפור. הסיבה שספרים כאלה הולכים ונהיים יותר נפוצים זה בגלל שמבוגרים מסוימים מקשיבים לילדים".
הפרויקט הבא של שניר הוא סיפורי התנ"ך לגיל הרך. הכוונה היא להשתמש עד כמה שאפשר בשפה המקראית בדיוק, אבל להביא את הדברים לילדים באופן כזה שכבר בגיל הרך הם יוכלו להתחבר לתכנים, כך שהסיפורים יהיו חלק מהם.
נולדו מאהבה
בסיום שיחתנו מבקשת סופרת הילדים להפנות שאלה פתוחה לקוראים: "בתקופה האחרונה באים למפגשים שלי אנשים רבים מן המגזר הדתי והחרדי, והרבה פעמים מבקשים ממני שנתחשב בהם באיורי הספרים. חשבתי להוציא את הספרים שוב, בהוצאה מיוחדת, ולעשות נגיעות באיורים בדרך שתהיה בהם הליכה לקראת הציבור הדתי. שאלתי היא האם זה באמת הדבר הנכון, האם רוצים את זה? אני באופן אישי מרגישה שזה נכון, אבל אני רוצה לדעת אם המהלך הזה ישתלם, כי צעד כזה, מבחינת הוצאת הספרים, הוא כמו להוציא לאור ספר מחדש". מיריק שניר, מושב חיבת ציון, עמק חפר, מבקשת שהקוראים יגיבו לשאלתה זו במכתבים.
שניר, סופרת-ילדה-סבתא, חלקה איתי עוד מחשבות רבות על מהותה של למידה אמיתית ועל הקשר בין אהבה ללמידה, על היכולת לחבר מבוגרים לחוויות ילדות ועל המסרים שצריך להעביר גם להם. את כל אלה היא הסיקה והפיקה מן הילדים שהיו ועדיין סביבה, מן הילדה שבתוכה, ומעל לכל מהאהבה שהיא רוחשת לילדים באשר הם.
ofralax@walla.co.il