נראה שהפתעה אשר נפלה על הציבור הדתי והלאומי עם זכייתו של הרב חיים סבתו (ממייסדי ישיבת מעלה-אדומים) בפרס לספרות ע"ש פנחס ספיר עבור ספרו 'תיאום כוונות' (2000) אינה גדולה יותר מן ההפתעה הצפויה לו עם הקרנת הסרט שנעשה על פי הספר, בידי אנשים שקרובים יותר 'מגזרית-רעיונית' לחברי ועדת פרס ספיר מאשר לסבתו. ייתכן אפילו שההפתעה ההיא קטנה במשהו מההפתעה הנוכחית: האפשרות שאנשי 'הזרם המרכזי' של הקולנוע הישראלי, שאינם בוגרי בית הספר לקולנוע 'מעלה' או ערוץ 'התכלת', ייקחו את הספר - המתאר את קרבות מלחמת יום-הכיפורים ברמת-הגולן מנקודת מבטו של חייל ישיבת הסדר, אשר איבד בה את חברו הטוב - ויתייחסו למילותיו בכבוד ולגיבוריו ברגישות, וכמו 'יכוונו' לכוונות כותבו, היא הרבה יותר מפתיעה מן העובדה שכמה שופטים בוועדת פרס ספרותי יחליטו פתאום להעניקו לסופר דתי-לאומי ולסכור לכמה שנים את פיות המלעיזים.
אייל חלפון, במאי 'תיאום כוונות' אשר הסריט אותו בנאמנות רבה למקורו הספרותי, עשה בעבר סרטים שגם אם לא ממש הציגו 'יהודים רעים' מול 'ערבים טובים', יפה התבוללו בתוך הבלילה הקולנועית הפוסט-מודרנית הרווחת, בנוסח: כולם, יהודים וערבים, הם בסך הכל בני אדם, לא טובים ולא רעים, והסיפור של כולם הוא ארוך ולא כל כך פשוט ומלא פרובלמטיקה ועניינים, וכל המלחמות כפויות עליהם וסתם הורסות להם את החיים חיים של קרקס וכדורגל. כזה היה 'קרקס פלשתינה' שלו, על קרקס שמגיע לארץ ממזרח אירופה ועקב בעיות כספיות מועבר, בתיווכו של יזם פלשתיני, לכפר בשטחי יהודה ושומרון אשר מעליו משקיפה ההתנחלות ה'בעייתית' מעלה-אל, אך אויה, האריה המאולף בורח ממנו. כזה היה גם 'גמר גביע', שבו אהבת הכדורגל קירבה את הלבבות - הפכה אויבים לאוהבים ויריבים לנלבבים ואיחדה לרגע את כוחותינו עם כוחותיהם, בלבנון הקרועה והשסועה, במזרח התיכון ההפכפך והחמקמק.
בשביל הזהב של הרמב"ם
הנטייה אל החריג ואל הגימיק החליפה אצל חלפון עיסוק רציני בהקשרים שבהם נטע את עלילותיו, וסיטואציות כאילו-מטורפות החליפו אצלו את ההתעמקות ברגש. כך למשל, ב'גמר גביע', שניים מן 'הלוחמים הפלשתינים' חודרים לבסיס רפואי של צה"ל כדי להשיג אינסולין עבור חברם הדיאבטי, תוך התחזות לאנשי הפלנגות הנוצריות, וזוכים לקבלת פנים כמעט מלכותית מאת הצברים החביבים, ולקרטונים מלאי כל-טוב מדיציני עם חותמת כשרות של הצבא הציוני. אך למרות האקרובטיקה הסיפורית הזאת, לא הצליח חלפון לגרום לצופיו התרגשות עד עומק הנשמה לנוכח המסירות החברית של המסתפלנגים הצעירים.
'תיאום כוונות', לעומת זאת, הוא סרט ישראלי מרגש מאין כמוהו, אולי משום שהספר שעליו הוא מבוסס צמח מתוך אמת עמוקה של מחברו ומתוך רגשות כנים, שלא על מנת לקבל את פרס הקרן הישראלית לקולנוע. זהו אמנם סרט מינורי ונטול תזזית, עם משחק מאופק ושקט ומוסיקת רקע הדומה בעיקרה להמייה חרישית, אך הוא סוחף את צופיו כמו שלא הצליח סרט ישראלי לסחוף זה שנים.
ואולי גם את המידה הזאת ספג התסריטאי-במאי ממחבר הספר בבואו לתסרט ולביים: לא לרדת לתהומות הדיכאון ולא להרקיע לפסגות האקסטזה. הלא דבר זה בדיוק גרס הרמב"ם, שמתוך דברים אחרים שלו חוזר גיבור הספר ומצטט: יש לבחור בשביל הזהב, לא להידרדר לשפל רוח - גם כשהסרט עצמו מציג סצנה של שיחה בין חברים לנשק על האפשרות של התאבדות - ולא להיסחף לרוממות רוח. לא מקרי הוא שביטויים כמו 'חורבן הבית' או 'גיהינום' נהגים ונאמרים כאן דווקא על ידי גיבורים חילונים ושיואל גיבור הסרט, בשוכבו על משכבו בלילה כשבמיטה לידו עמיתו המתקשה להירדם כמוהו, אינו ממהר לאמץ את הפרשנות של החבר: "שלום אמר שיש בכתובים על מה שעברנו, שזאת מלחמת גוג ומגוג" אומר החבר, ויואל משיב: "לא יודע, איציק, אני לא יודע".
תקתוק מכונת הכתיבה
במעבר מן הספר אל הסרט יפה ניצל חלפון את האפשרות לבטא הבדלים דקים בין דתיים לחילונים בשפת הגוף ובחיתוך הדיבור מעבר להבדלים בתוכן האסוציאציות שלהם, שאותם יכולה הספרות לבטא לא פחות טוב מהקולנוע. בשוך הקרבות, כשקצין ההיסטוריה ועוזרו מגיעים למחנה כדי לתחקר ולראיין את החיילים, לכל חייל דרך משלו להתיישב, לפתוח בדברים ולהשתפך.
אך כשחייל ההסדר פותח את דבריו במילים "השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך", וברקע מתקתקת מכונת הכתיבה של העוזר מתמלא האוהל בכבוד הדתי המיוחד למלה הכתובה. אנחנו, אזרחים למודי פוליטיקה שכמונו, כבר יודעים כולנו איך וכמה השפיעו ממצאים כתובים למיניהם של תחקירים ושל ועדות חקירה למיניהם על היושרה של מנהיגים ומפקדים למיניהם ועל טוהר ההנהגה והפיקוד. אבל התמימות שיש בבחור הזה, הלום מלחמת יום הכיפורים ההיא, שמתכונן ביראה גדולה לתפקיד הדובר שמלותיו יועלו עוד רגע קט על הנייר, כמו יכולה להחזיר לרגע את הגלגל אחורה.
מקובל שלספרות הכתובה יש כוח רגשי ואינטלקטואלי רב יותר מאשר לקולנוע, גם משום שהכלי המילולי חודר עמוק יותר לנשמת הדמויות ולמוחן וגם משום שהמדיום הכתוב מחייב את הקורא להפעיל את דמיונו בהשלמת פרטים חזותיים וליטול תפקיד אקטיבי יותר בחוויה האמנותית.
ובכל זאת, יש גם 'מותר הסרט על הספר': בסרט הזה לכל אורכו אנו חווים עם הגיבורים את הפער בין חיות הזיכרון החוויה-הנחווית-שנית-בעת-שהיא-משוחזרת במוח, לעומת יובש הדברים המועלים על הכתב, מתוקתקים במכונה, ובמצוות ההיסטוריון הצבאי מתוארכים היטב ומותאמים למסגרת. בספר שכולו מלים כתובות שני הרבדים הללו מתאחדים לאחד, אך בסרט הם מקיימים ביניהם דיאלוג בלתי פוסק.
ללא הטפה
הלבוש הקולנועי החדש של 'תיאום כוונות' הוא בעל חשיבות מיוחדת בכל הקשור לתמונת עולמם של צעירים לא-דתיים, הממעטים כיום בקריאת ספרים בכלל וספרות טובה בפרט, שכן בכוחו לעמעם ולו במעט את דימויו של הלוחם-החולם הצעיר חובש הכיפה שבו הם נתקלים רוב ימות השנה. יעידו על כך אולי דברים שכתבה צעירה ממשתתפות 'פורום ספרים' של אתר 'נענע': "בשבוע שעבר מצאתי ב'יריד הספרים' את 'תיאום כוונות' של חיים סבתו, סיפורו של תותחן במלחמת יום הכיפורים. נראה לי מתאים לקרוא אותו ביום כיפור... יום כיפור עדיין לא הגיע, אבל את קריאת הספר כבר סיימתי. 'תיאום כוונות' מתעד בגוף ראשון את חוויותיו של המחבר כחייל בגולן בימי המלחמה. התיאורים ברובם נושאים אופי דוקומנטרי, אבל למרות שהפן הרגשי די מובלע בהם הספר נוגע ללב ומרגש. ייחודו של הספר בהיותו של המחבר תלמיד ישיבה. הטקסט רצוף מובאות מן התפילה ומן הגמרא, והווי היומיום הוא לפיכך בעל אופי דתי.
ייתכן שאפיקורס להכעיס יסלוד מן הספר, אבל אני מעדיפה להתבונן בפן הזה של הספר מן הזווית האנושית יותר מאשר מהזווית הדתית. המחבר מספר למשל על ההקפדה שהקפיד כל חייו להניח תפילין מדי יום. כשעזב במלחמה טנק שנפגע, שקית התפילין שלו נשארה שם. לקראת שעות הערב הצוות חוזר אל הטנק, וגיבורנו מוצא את התפילין, וממהר להניח אותם בטרם תשקע השמש. יותר משמדובר פה על אקט דתי, זהו בעיני אקט של היאחזות במציאות ובשגרה הברוכה בתוך טירוף המלחמה, דרכו הפרטית של המחבר לשמור על שפיות. יפה בעיני שאין בספר אפילו שמץ של ניסיון להחזיר אנשים בתשובה. אין ביקורת על החילוניות, אין הפלגה בשבחה של הדת. איש באמונתו יחיה. מצאתי את הספר מעניין ומרגש".
בעוד כמה ימים יהיה קשה מאוד למצוא מישהו שלא יחוש כך לגבי הסרט המבוסס עליו.
אייל חלפון, במאי 'תיאום כוונות' אשר הסריט אותו בנאמנות רבה למקורו הספרותי, עשה בעבר סרטים שגם אם לא ממש הציגו 'יהודים רעים' מול 'ערבים טובים', יפה התבוללו בתוך הבלילה הקולנועית הפוסט-מודרנית הרווחת, בנוסח: כולם, יהודים וערבים, הם בסך הכל בני אדם, לא טובים ולא רעים, והסיפור של כולם הוא ארוך ולא כל כך פשוט ומלא פרובלמטיקה ועניינים, וכל המלחמות כפויות עליהם וסתם הורסות להם את החיים חיים של קרקס וכדורגל. כזה היה 'קרקס פלשתינה' שלו, על קרקס שמגיע לארץ ממזרח אירופה ועקב בעיות כספיות מועבר, בתיווכו של יזם פלשתיני, לכפר בשטחי יהודה ושומרון אשר מעליו משקיפה ההתנחלות ה'בעייתית' מעלה-אל, אך אויה, האריה המאולף בורח ממנו. כזה היה גם 'גמר גביע', שבו אהבת הכדורגל קירבה את הלבבות - הפכה אויבים לאוהבים ויריבים לנלבבים ואיחדה לרגע את כוחותינו עם כוחותיהם, בלבנון הקרועה והשסועה, במזרח התיכון ההפכפך והחמקמק.
בשביל הזהב של הרמב"ם
הנטייה אל החריג ואל הגימיק החליפה אצל חלפון עיסוק רציני בהקשרים שבהם נטע את עלילותיו, וסיטואציות כאילו-מטורפות החליפו אצלו את ההתעמקות ברגש. כך למשל, ב'גמר גביע', שניים מן 'הלוחמים הפלשתינים' חודרים לבסיס רפואי של צה"ל כדי להשיג אינסולין עבור חברם הדיאבטי, תוך התחזות לאנשי הפלנגות הנוצריות, וזוכים לקבלת פנים כמעט מלכותית מאת הצברים החביבים, ולקרטונים מלאי כל-טוב מדיציני עם חותמת כשרות של הצבא הציוני. אך למרות האקרובטיקה הסיפורית הזאת, לא הצליח חלפון לגרום לצופיו התרגשות עד עומק הנשמה לנוכח המסירות החברית של המסתפלנגים הצעירים.
'תיאום כוונות', לעומת זאת, הוא סרט ישראלי מרגש מאין כמוהו, אולי משום שהספר שעליו הוא מבוסס צמח מתוך אמת עמוקה של מחברו ומתוך רגשות כנים, שלא על מנת לקבל את פרס הקרן הישראלית לקולנוע. זהו אמנם סרט מינורי ונטול תזזית, עם משחק מאופק ושקט ומוסיקת רקע הדומה בעיקרה להמייה חרישית, אך הוא סוחף את צופיו כמו שלא הצליח סרט ישראלי לסחוף זה שנים.
ואולי גם את המידה הזאת ספג התסריטאי-במאי ממחבר הספר בבואו לתסרט ולביים: לא לרדת לתהומות הדיכאון ולא להרקיע לפסגות האקסטזה. הלא דבר זה בדיוק גרס הרמב"ם, שמתוך דברים אחרים שלו חוזר גיבור הספר ומצטט: יש לבחור בשביל הזהב, לא להידרדר לשפל רוח - גם כשהסרט עצמו מציג סצנה של שיחה בין חברים לנשק על האפשרות של התאבדות - ולא להיסחף לרוממות רוח. לא מקרי הוא שביטויים כמו 'חורבן הבית' או 'גיהינום' נהגים ונאמרים כאן דווקא על ידי גיבורים חילונים ושיואל גיבור הסרט, בשוכבו על משכבו בלילה כשבמיטה לידו עמיתו המתקשה להירדם כמוהו, אינו ממהר לאמץ את הפרשנות של החבר: "שלום אמר שיש בכתובים על מה שעברנו, שזאת מלחמת גוג ומגוג" אומר החבר, ויואל משיב: "לא יודע, איציק, אני לא יודע".
תקתוק מכונת הכתיבה
במעבר מן הספר אל הסרט יפה ניצל חלפון את האפשרות לבטא הבדלים דקים בין דתיים לחילונים בשפת הגוף ובחיתוך הדיבור מעבר להבדלים בתוכן האסוציאציות שלהם, שאותם יכולה הספרות לבטא לא פחות טוב מהקולנוע. בשוך הקרבות, כשקצין ההיסטוריה ועוזרו מגיעים למחנה כדי לתחקר ולראיין את החיילים, לכל חייל דרך משלו להתיישב, לפתוח בדברים ולהשתפך.
אך כשחייל ההסדר פותח את דבריו במילים "השם שפתי תפתח ופי יגיד תהילתך", וברקע מתקתקת מכונת הכתיבה של העוזר מתמלא האוהל בכבוד הדתי המיוחד למלה הכתובה. אנחנו, אזרחים למודי פוליטיקה שכמונו, כבר יודעים כולנו איך וכמה השפיעו ממצאים כתובים למיניהם של תחקירים ושל ועדות חקירה למיניהם על היושרה של מנהיגים ומפקדים למיניהם ועל טוהר ההנהגה והפיקוד. אבל התמימות שיש בבחור הזה, הלום מלחמת יום הכיפורים ההיא, שמתכונן ביראה גדולה לתפקיד הדובר שמלותיו יועלו עוד רגע קט על הנייר, כמו יכולה להחזיר לרגע את הגלגל אחורה.
מקובל שלספרות הכתובה יש כוח רגשי ואינטלקטואלי רב יותר מאשר לקולנוע, גם משום שהכלי המילולי חודר עמוק יותר לנשמת הדמויות ולמוחן וגם משום שהמדיום הכתוב מחייב את הקורא להפעיל את דמיונו בהשלמת פרטים חזותיים וליטול תפקיד אקטיבי יותר בחוויה האמנותית.
ובכל זאת, יש גם 'מותר הסרט על הספר': בסרט הזה לכל אורכו אנו חווים עם הגיבורים את הפער בין חיות הזיכרון החוויה-הנחווית-שנית-בעת-שהיא-משוחזרת במוח, לעומת יובש הדברים המועלים על הכתב, מתוקתקים במכונה, ובמצוות ההיסטוריון הצבאי מתוארכים היטב ומותאמים למסגרת. בספר שכולו מלים כתובות שני הרבדים הללו מתאחדים לאחד, אך בסרט הם מקיימים ביניהם דיאלוג בלתי פוסק.
ללא הטפה
הלבוש הקולנועי החדש של 'תיאום כוונות' הוא בעל חשיבות מיוחדת בכל הקשור לתמונת עולמם של צעירים לא-דתיים, הממעטים כיום בקריאת ספרים בכלל וספרות טובה בפרט, שכן בכוחו לעמעם ולו במעט את דימויו של הלוחם-החולם הצעיר חובש הכיפה שבו הם נתקלים רוב ימות השנה. יעידו על כך אולי דברים שכתבה צעירה ממשתתפות 'פורום ספרים' של אתר 'נענע': "בשבוע שעבר מצאתי ב'יריד הספרים' את 'תיאום כוונות' של חיים סבתו, סיפורו של תותחן במלחמת יום הכיפורים. נראה לי מתאים לקרוא אותו ביום כיפור... יום כיפור עדיין לא הגיע, אבל את קריאת הספר כבר סיימתי. 'תיאום כוונות' מתעד בגוף ראשון את חוויותיו של המחבר כחייל בגולן בימי המלחמה. התיאורים ברובם נושאים אופי דוקומנטרי, אבל למרות שהפן הרגשי די מובלע בהם הספר נוגע ללב ומרגש. ייחודו של הספר בהיותו של המחבר תלמיד ישיבה. הטקסט רצוף מובאות מן התפילה ומן הגמרא, והווי היומיום הוא לפיכך בעל אופי דתי.
ייתכן שאפיקורס להכעיס יסלוד מן הספר, אבל אני מעדיפה להתבונן בפן הזה של הספר מן הזווית האנושית יותר מאשר מהזווית הדתית. המחבר מספר למשל על ההקפדה שהקפיד כל חייו להניח תפילין מדי יום. כשעזב במלחמה טנק שנפגע, שקית התפילין שלו נשארה שם. לקראת שעות הערב הצוות חוזר אל הטנק, וגיבורנו מוצא את התפילין, וממהר להניח אותם בטרם תשקע השמש. יותר משמדובר פה על אקט דתי, זהו בעיני אקט של היאחזות במציאות ובשגרה הברוכה בתוך טירוף המלחמה, דרכו הפרטית של המחבר לשמור על שפיות. יפה בעיני שאין בספר אפילו שמץ של ניסיון להחזיר אנשים בתשובה. אין ביקורת על החילוניות, אין הפלגה בשבחה של הדת. איש באמונתו יחיה. מצאתי את הספר מעניין ומרגש".
בעוד כמה ימים יהיה קשה מאוד למצוא מישהו שלא יחוש כך לגבי הסרט המבוסס עליו.