סופרת לענייני ערבים
אולי כמחווה לגורמי הביטחון שלנו, שניסו להפציץ את אחמד יאסין בלי להרוס לו את כיסא הגלגלים, יוקדש המדור הפעם לשלושה סיפורים אמיתיים על שימוש לא מבוקר במידת הרחמים.
האירוע הראשון התרחש בשבוע שעבר: הסופרת בתיה גור טיילה להנאתה באחד מרחובות עיר בירתנו, כשלפתע הבחינה בשוטרות מג"ב המעכבות לבדיקה קשיש ערבי בחשד לשהייה בלתי חוקית. הסופרת לא היססה לרגע, זינקה לעבר המג"בניקיות הצעירות, ותוך שהיא מקפידה מן הסתם על סגנון מהוקצע ועברית תקנית כיאה לסופרת דגולה, הטיחה בהן כינויי גנאי ואף השוותה אותן לנאציות.
"השוטרות צחקו ושוחחו במכשיר הטלפון הסלולרי בזמן שהערבי המתין, כשהוא נשען אל הקיר", סיפרה גור, "ולא יכולתי לעמוד מנגד". בהנחה שטענה זו נכונה, זה בהחלט מסביר את ההשוואה בין השוטרות הצעירות לבין המשטר הנאצי, שכזכור היה ידוע בשימוש האכזרי שלו בטלפונים סלולריים.
לכאורה, אין סיבה לתייג את בתיה גור כשמאלנית בגלל שניסתה להגן על ערבי מבוגר. גם איש ימין לא צריך להבליג על התעמרות של שוטרות מג"ב בעובר אורח ערבי, אם אכן יש כזאת. אלא שהפיכת בדיקה שגרתית של ערבי לנאציזם אופיינית דווקא לאמנים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
בתיה גור היא לא ענקית הרוח הראשונה המשווה את כוחות הביטחון שלנו לצורר הגרמני. קדמו לה לא מעט מגיבורי התרבות בארץ, מהסופר חיים באר ועד הסבתא יפה ירקוני. עם השוואות כאלו, מה הפלא שאבו-מאזן התפטר השבוע מתפקידו? מסכן אחד, כל היום הוא נאלץ לשמוע מהשמאלנים שלנו שנאצים זה דבר רע.
כתב ויתור
רחמיה המוגזמים של בתיה גור כלפי בן המגזר הערבי הם כאין וכאפס לעומת אלה של שופטת השלום יהודית אמסטרדם. במקומון 'זמן תל-אביב' התפרסם סיפורו של סטודנט ממזרח ירושלים, אישתייה עזאלאדין שמו, שהודה כי שלח חבר להיבחן במקומו בבחינה הפסיכומטרית, אחרי שבעצמו נכשל בה פעמיים. המשעשע הוא, שהחבר נכשל בבחינה, ודווקא עזאלאדין עצמו (?) עבר אותה מאוחר יותר והתקבל ללימודי כלכלה וראיית חשבון. אלא שהתרמית התגלתה, והסטודנט הגיע לספסל הנאשמים באולמה של השופטת אמסטרדם.
וכך כותבת השופטת בפסק הדין: "מקובלת עלי טענת התביעה לפיה מדובר בעבירות חמורות... העבירות שביצע אינן תולדה של מעידה רגעית שאירעה בהיסח הדעת, אלא מעשה מתוכנן... ספק אם יש מקום לאפשר לאדם המבצע עבירות של קבלת דבר במרמה להיות רואה חשבון בישראל". דברים חמורים. ומה היה גזר הדין? השופטת החליטה לא להרשיע את הנאשם, כדי לא לפגוע בעתידו המקצועי.
ובכן, לפניכם קטעים נבחרים ובלעדיים מתוך החלטת השופטת, שנחתכו מפסק הדין הכתוב ברגע האחרון ממש. כל קשר בין הציטוטים הבאים לבין המציאות הוא נסיבתי בלבד:
"העזאלאדין הזה, הייתי צריכה להכניס אותו למאסר עולם רק בגלל השם שלו. איזה מין שמות מסובכים יש לערבים האלה? מילא, נוותר לו. אז הוא שלח מתחזה, ביג דיל! כל הערבים שולחים מתחזים, לא? מה, אתם רוצים להגיד לי שדהאמשה מהכנסת הוא בנאדם אמיתי? בסופו של דבר, צריך לוותר להם, כי יש בארץ אפליה נוראית של הציבור הערבי. חוץ מזה, אם אהיה סלחנית כלפי הערבי, אולי יום אחד עוד ימנו אותי כחברה בוועדת חקירה ממלכתית".
אוהדים שורפים
גם גיבורי הסיפור הבא, הפעם יהודים כשרים, ייצאו כנראה ללא הרשעה מבית המשפט. המדובר בחמישה נערים בני 15, אוהדי קבוצת הכדורגל מכבי תל-אביב, שחיבלו במכוניותיהם של שחקני היריבה העירונית הפועל. הם ניקבו את צמיגי מכוניתו של יוסי אבוקסיס, הציתו את זו של שמעון גרשון, ואף שלחו מכתבי נאצה לשני השחקנים. בנוסף, שלחו הנערים מכתב ליו"ר הקבוצה האהודה עליהם, לוני הרציקוביץ', ובו נכתב: "שתישרף בגיהנום. היום הזה קרב ובא, נקבור אותך באדמה". בתיה גור לא היתה מנסחת זאת טוב יותר.
השבוע אושרה עסקת טיעון עם החמישה, והם יישלחו לקצין מבחן שימליץ אם להרשיעם או לא. מכת המדינה שנקראת אלימות בספורט תמשיך להיות מטופלת בכפפות משי, בדיוק כמו כל מכות המדינה האחרות.
מלה אחת רעה
לכל מי שעדיין מתרגש מכל התבטאות או טיעון משפטי של אלי פימשטיין, הנאשם ברצח בתו הודיה קדם. יש משהו אינפנטילי בכותרות העיתונים הקובלות על חוצפתו של האיש, כמו גם בתגובות קוראים המתנדבים להעלות אותו לגרדום במו ידיהם. עם כל הכבוד לפסיכיאטרים שהכשירו אותו לעמוד לדין, מדובר בכל זאת בחולה נפש, וקצת טיפשי לרכז בו כל כך הרבה שנאה ותחושות נקם.
מלה אחת טובה
לנבחרת ישראל בכדורגל, שהצליחה להעפיל לשלב הבא. הכוונה היא, כמובן, לנבחרת המצוינת שייצגה אותנו בכבוד באולימפיאדת מונטריאול 1976. נכון שזה קרה מזמן, אז מה? האם משהו טוב אחר קרה לנבחרת מאז?
יודע את מקומי
בוקר אחד, בעת שסירקתי את שיער ראשי הברונטי, הבחנתי בלכלוך קל בצבע לבן על הראי שמולי. רק לאחר דקה ארוכה של קרצופים סיזיפיים גיליתי כי הראי דווקא נקי לגמרי, והלכלוך הלבן אינו אלא שערה לבנה הנמצאת בקצה ראשי.
מה אומר לכם, חברים - כבר חוויתי טראומות קשות בעבר: חטפתי כוויות באצבעותיי מפלטה של שבת; איבדתי את הצב שלי שהלך לעולמו עקב חוסר תזונה מספקת; צפיתי בלפחות חמישה סרטים עם טום קרוז... אבל כל אלה אינם מתקרבים לטראומת השערה הלבנה הראשונה. "יקירתי", צרחתי לעבר הסלון, "אני מזדקן!".
אשתי לא ענתה. אחרי שניות אחדות נזכרתי שהיא הלכה לעבודה זה מכבר. "אני סנילי", אמרתי לעצמי, "אני זקן, ואני סנילי. ואני מדבר אל עצמי".
כשהזוגה חזרה הביתה, התנפלתי עליה בבכי מר. "השיער שלי מלבין", קוננתי באוזניה.
"אין דבר", ניחמה אותי, "בסך הכול שלוש שערות לבנות, לא צריך לעשות מזה עניין".
"שלוש?" התפלצתי, "אני מצאתי רק אחת!".
רעייתי מיהרה להחליף נושא. "אתה יודע את מי פגשתי עכשיו?".
"את שתי השערות הלבנות האחרות?"
"פגשתי את הבלונדיני הזה שלמד אתך בכיתה. הוא הזמין אותנו לשמחה של הילד שלו".
"להרמן נולד בן?", קראתי בשמחה אמיתית. לרגע אחד שכחתי מצרותיי האחרות.
"ל...לא בדיוק", גמגמה אשתי, "הבן שלו חוגג בר מצווה".
"להרמן מהכיתה שלי יש ילד בן שלוש עשרה? אני ממש זקן!" חזרתי לייבב כמו תינוק.
"אולי נצא לטיול?" הציעה אשתי, "נעשה טיול תרמילאים בצפון, שתרגיש שוב צעיר כמו פעם?".
"אין טעם", מלמלתי בקול צרוד, "האיברים שלי עייפים מדי בשביל טיולים. אני מעדיף לשבת כאן מול הטלוויזיה ולנוח מעט. יקירתי, אכפת לך להכין לי כוס תה מהביל עם קוביית סוכר וחתיכת לימון?".
האשה הניעה ראשה בייאוש ויצאה אל המטבח. אני הדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי בחדשות. שמעון פרס עדיין בראש מפלגת העבודה. אז אולי בכל זאת יש תקווה?
אולי כמחווה לגורמי הביטחון שלנו, שניסו להפציץ את אחמד יאסין בלי להרוס לו את כיסא הגלגלים, יוקדש המדור הפעם לשלושה סיפורים אמיתיים על שימוש לא מבוקר במידת הרחמים.
האירוע הראשון התרחש בשבוע שעבר: הסופרת בתיה גור טיילה להנאתה באחד מרחובות עיר בירתנו, כשלפתע הבחינה בשוטרות מג"ב המעכבות לבדיקה קשיש ערבי בחשד לשהייה בלתי חוקית. הסופרת לא היססה לרגע, זינקה לעבר המג"בניקיות הצעירות, ותוך שהיא מקפידה מן הסתם על סגנון מהוקצע ועברית תקנית כיאה לסופרת דגולה, הטיחה בהן כינויי גנאי ואף השוותה אותן לנאציות.
"השוטרות צחקו ושוחחו במכשיר הטלפון הסלולרי בזמן שהערבי המתין, כשהוא נשען אל הקיר", סיפרה גור, "ולא יכולתי לעמוד מנגד". בהנחה שטענה זו נכונה, זה בהחלט מסביר את ההשוואה בין השוטרות הצעירות לבין המשטר הנאצי, שכזכור היה ידוע בשימוש האכזרי שלו בטלפונים סלולריים.
לכאורה, אין סיבה לתייג את בתיה גור כשמאלנית בגלל שניסתה להגן על ערבי מבוגר. גם איש ימין לא צריך להבליג על התעמרות של שוטרות מג"ב בעובר אורח ערבי, אם אכן יש כזאת. אלא שהפיכת בדיקה שגרתית של ערבי לנאציזם אופיינית דווקא לאמנים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
בתיה גור היא לא ענקית הרוח הראשונה המשווה את כוחות הביטחון שלנו לצורר הגרמני. קדמו לה לא מעט מגיבורי התרבות בארץ, מהסופר חיים באר ועד הסבתא יפה ירקוני. עם השוואות כאלו, מה הפלא שאבו-מאזן התפטר השבוע מתפקידו? מסכן אחד, כל היום הוא נאלץ לשמוע מהשמאלנים שלנו שנאצים זה דבר רע.
כתב ויתור
רחמיה המוגזמים של בתיה גור כלפי בן המגזר הערבי הם כאין וכאפס לעומת אלה של שופטת השלום יהודית אמסטרדם. במקומון 'זמן תל-אביב' התפרסם סיפורו של סטודנט ממזרח ירושלים, אישתייה עזאלאדין שמו, שהודה כי שלח חבר להיבחן במקומו בבחינה הפסיכומטרית, אחרי שבעצמו נכשל בה פעמיים. המשעשע הוא, שהחבר נכשל בבחינה, ודווקא עזאלאדין עצמו (?) עבר אותה מאוחר יותר והתקבל ללימודי כלכלה וראיית חשבון. אלא שהתרמית התגלתה, והסטודנט הגיע לספסל הנאשמים באולמה של השופטת אמסטרדם.
וכך כותבת השופטת בפסק הדין: "מקובלת עלי טענת התביעה לפיה מדובר בעבירות חמורות... העבירות שביצע אינן תולדה של מעידה רגעית שאירעה בהיסח הדעת, אלא מעשה מתוכנן... ספק אם יש מקום לאפשר לאדם המבצע עבירות של קבלת דבר במרמה להיות רואה חשבון בישראל". דברים חמורים. ומה היה גזר הדין? השופטת החליטה לא להרשיע את הנאשם, כדי לא לפגוע בעתידו המקצועי.
ובכן, לפניכם קטעים נבחרים ובלעדיים מתוך החלטת השופטת, שנחתכו מפסק הדין הכתוב ברגע האחרון ממש. כל קשר בין הציטוטים הבאים לבין המציאות הוא נסיבתי בלבד:
"העזאלאדין הזה, הייתי צריכה להכניס אותו למאסר עולם רק בגלל השם שלו. איזה מין שמות מסובכים יש לערבים האלה? מילא, נוותר לו. אז הוא שלח מתחזה, ביג דיל! כל הערבים שולחים מתחזים, לא? מה, אתם רוצים להגיד לי שדהאמשה מהכנסת הוא בנאדם אמיתי? בסופו של דבר, צריך לוותר להם, כי יש בארץ אפליה נוראית של הציבור הערבי. חוץ מזה, אם אהיה סלחנית כלפי הערבי, אולי יום אחד עוד ימנו אותי כחברה בוועדת חקירה ממלכתית".
אוהדים שורפים
גם גיבורי הסיפור הבא, הפעם יהודים כשרים, ייצאו כנראה ללא הרשעה מבית המשפט. המדובר בחמישה נערים בני 15, אוהדי קבוצת הכדורגל מכבי תל-אביב, שחיבלו במכוניותיהם של שחקני היריבה העירונית הפועל. הם ניקבו את צמיגי מכוניתו של יוסי אבוקסיס, הציתו את זו של שמעון גרשון, ואף שלחו מכתבי נאצה לשני השחקנים. בנוסף, שלחו הנערים מכתב ליו"ר הקבוצה האהודה עליהם, לוני הרציקוביץ', ובו נכתב: "שתישרף בגיהנום. היום הזה קרב ובא, נקבור אותך באדמה". בתיה גור לא היתה מנסחת זאת טוב יותר.
השבוע אושרה עסקת טיעון עם החמישה, והם יישלחו לקצין מבחן שימליץ אם להרשיעם או לא. מכת המדינה שנקראת אלימות בספורט תמשיך להיות מטופלת בכפפות משי, בדיוק כמו כל מכות המדינה האחרות.
מלה אחת רעה
לכל מי שעדיין מתרגש מכל התבטאות או טיעון משפטי של אלי פימשטיין, הנאשם ברצח בתו הודיה קדם. יש משהו אינפנטילי בכותרות העיתונים הקובלות על חוצפתו של האיש, כמו גם בתגובות קוראים המתנדבים להעלות אותו לגרדום במו ידיהם. עם כל הכבוד לפסיכיאטרים שהכשירו אותו לעמוד לדין, מדובר בכל זאת בחולה נפש, וקצת טיפשי לרכז בו כל כך הרבה שנאה ותחושות נקם.
מלה אחת טובה
לנבחרת ישראל בכדורגל, שהצליחה להעפיל לשלב הבא. הכוונה היא, כמובן, לנבחרת המצוינת שייצגה אותנו בכבוד באולימפיאדת מונטריאול 1976. נכון שזה קרה מזמן, אז מה? האם משהו טוב אחר קרה לנבחרת מאז?
יודע את מקומי
בוקר אחד, בעת שסירקתי את שיער ראשי הברונטי, הבחנתי בלכלוך קל בצבע לבן על הראי שמולי. רק לאחר דקה ארוכה של קרצופים סיזיפיים גיליתי כי הראי דווקא נקי לגמרי, והלכלוך הלבן אינו אלא שערה לבנה הנמצאת בקצה ראשי.
מה אומר לכם, חברים - כבר חוויתי טראומות קשות בעבר: חטפתי כוויות באצבעותיי מפלטה של שבת; איבדתי את הצב שלי שהלך לעולמו עקב חוסר תזונה מספקת; צפיתי בלפחות חמישה סרטים עם טום קרוז... אבל כל אלה אינם מתקרבים לטראומת השערה הלבנה הראשונה. "יקירתי", צרחתי לעבר הסלון, "אני מזדקן!".
אשתי לא ענתה. אחרי שניות אחדות נזכרתי שהיא הלכה לעבודה זה מכבר. "אני סנילי", אמרתי לעצמי, "אני זקן, ואני סנילי. ואני מדבר אל עצמי".
כשהזוגה חזרה הביתה, התנפלתי עליה בבכי מר. "השיער שלי מלבין", קוננתי באוזניה.
"אין דבר", ניחמה אותי, "בסך הכול שלוש שערות לבנות, לא צריך לעשות מזה עניין".
"שלוש?" התפלצתי, "אני מצאתי רק אחת!".
רעייתי מיהרה להחליף נושא. "אתה יודע את מי פגשתי עכשיו?".
"את שתי השערות הלבנות האחרות?"
"פגשתי את הבלונדיני הזה שלמד אתך בכיתה. הוא הזמין אותנו לשמחה של הילד שלו".
"להרמן נולד בן?", קראתי בשמחה אמיתית. לרגע אחד שכחתי מצרותיי האחרות.
"ל...לא בדיוק", גמגמה אשתי, "הבן שלו חוגג בר מצווה".
"להרמן מהכיתה שלי יש ילד בן שלוש עשרה? אני ממש זקן!" חזרתי לייבב כמו תינוק.
"אולי נצא לטיול?" הציעה אשתי, "נעשה טיול תרמילאים בצפון, שתרגיש שוב צעיר כמו פעם?".
"אין טעם", מלמלתי בקול צרוד, "האיברים שלי עייפים מדי בשביל טיולים. אני מעדיף לשבת כאן מול הטלוויזיה ולנוח מעט. יקירתי, אכפת לך להכין לי כוס תה מהביל עם קוביית סוכר וחתיכת לימון?".
האשה הניעה ראשה בייאוש ויצאה אל המטבח. אני הדלקתי את הטלוויזיה וצפיתי בחדשות. שמעון פרס עדיין בראש מפלגת העבודה. אז אולי בכל זאת יש תקווה?