עשור לאוסלו. העם בישראל, לפי הייצוג התקשורתי שלו, מתעניין יותר במלחמות הגנרלים והתכתשויות הקשרים של אלוף הפיקוד דאז, גורודיש, מהמחדל הרחוק ההוא מלחמת יום-כיפור, מאשר בציון עשר שנים לטקס החגיגי. ככל שחולף הזמן, כמו בפתגם הידוע, הולכים ומתמעטים אבותיו של ההסכם, ופרט לאדריכליו הרשמיים הוא הופך למעשה יתום. אפילו רבין ז"ל, גילה פתאום 'מעריב' לפני שבוע, הסתייג ממנו.
השפעת אוסלו על הביטחון האישי של כל אחד מאיתנו ניכרת מכל מהדורת חדשות כמעט. אך גם בתחומים אחרים, דרמטיים פחות, חולל ההסכם שינויים. מומחים מתחומים שונים מנסים לסכם את השפעותיו ארוכות הטווח של ה'שחר של יום חדש'.
היחסים עם ידידתנו הגדולה
יורם אטינגר, ציר ישראל לשעבר לקונגרס בוושינגטון: "כדי להבין את נקודת המבט של הממשל האמריקני הנוכחי כדאי לחזור אחורה, למערכת הבחירות לפני האחרונה, בה ניצח שרון. ידיד של סגן נשיא ארה"ב צ'ייני, שלמד איתו יחד באוניברסיטה ועבד עמו בקונגרס, הגיע ארצה לביקור. נפגשתי איתו לשיחה. האיש, שמשמש כמנכ"ל חברת תקשורת גדולה, אמר לי שהוא נשלח על ידי צ'ייני כיוון ששמע ששמעון פרס שוקל להיכנס למרוץ בעקבות סקרים שמנבאים לו הצלחה גדולה יותר מאשר ברק. צ'ייני', אמר השליח, מודאג מאוד מהאפשרות שפרס ייבחר וייחיה מחדש את הסכם אוסלו. ההסכם הזה, סבור סגן נשיא ארה"ב, מהווה איום חמור על אינטרסים אמריקניים חיוניים באזור, ומעניק בעצם פרס לכל גופי הטרור במזרח התיכון.
"כששרון ניצח התקשר אלי אותו חבר ושאל בשם צ'ייני מה לכל הרוחות שרון עושה, למה הוא מצרף את פרס לממשלתו ומנשים מחדש את אוסלו? כשהגיע ארצה הוא סירב להיפגש עם פרס מאותם טעמים.
"הסכם אוסלו", אומר יורם אטינגר, "היה הפעם הראשונה מאז הקמת המדינה ישראל שבה קיבלנו את עמדת מחלקת המדינה. אלא שהתהליך גרם לכך שישראל הפכה מאבטיפוס של מדינה הלוחמת בטרור וקוראת תיגר על משטרים עוינים (סוריה ועיראק למשל) למדינה שלא רוצה לעמוד בפני לחצים. מדינה שלמרות כוחה הרב נכנעת לאיומים. תהליך זה גורם לכרסום משמעתי במעמדנו בושינגטון. אנחנו מקבלים נקודות במחלקת המדינה, שהיא פרו-ערבית באופן מסורתי, אך בעיני הממשל וגורמי הביטחון האמריקנים מעמדנו נחלש".
אולי זה בגלל שהממשל הנוכחי נצי מאוד, ובתקופת קלינטון, הדמוקרט, מעמדנו היה טוב יותר?
"לא. עובדה, שדווקא בזמן שיא הוויתורים של ברק, שהביאו לנו הרבה הנהונים של קלינטון ומעט הערכה, החליט נשיא ארה"ב להתנגד לעסקת הפאלקון עם סין. כלומר, אין הכרת תודה. מי שמוותר לא זוכה בתגמול, להיפך, הוא הופך לשק חבטות. עד שנת 1992 כל ראשי הממשלות, מבן גוריון, דרך אשכול, גולדה, רבין בקדנציה הראשונה, בגין ושמיר, כולם ידעו לומר לא לאמריקנים, והיחסים איתם הלכו והתהדקו. זה לא למרות אלא בגלל שידענו לעמוד על שלנו.
"מאז אוסלו אנחנו מאבדים את שאריות ההערכה האסטרטגית שנבנו במשך שנים על ידי כל ממשלות ישראל. כל ראשי הממשלות", אומר אטינגר, "הבינו שלפעמים צריך לעבור תקופות של אי נוחות זמנית, כלכלית ופוליטית, כדי להגיע להישגים ארוכי טווח. הפצצת הכור העיראקי היא דוגמה טובה לכך. כל העולם, ובכלל זה ארה"ב, ראה בהפצצה מעשה של פיראטיות בינלאומית. במשך תקופה של כמעט חצי שנה הטילה ארה"ב אמברגו נשק על ישראל בגללה. והתוצאות ידועות: קנינו שקט לשנים ארוכות תמורת כמה חודשים של קשיים.
"לצערי, כיום מסתכלים על הטווח הקצר בלבד: על כינוס המרכז הקרוב, הסקר שעומד להתפרסם מחר, ולא על יעדים ארוכי טווח. זו המורשת של אוסלו: עד אז ראו בנו האמריקנים מודל של ניצחון המציאות על פני הרהורי הלב, מאז התהפך הגלגל ואנחנו נתפסים כחולמים".
כלבי השמירה
"הסכמי אוסלו", אומר אביתר בן-צדף, חוקר תקשורת, עמית מחקר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור בהרצליה ולשעבר עורך כתב-העת הצבאי 'מערכות, "תאמו בדיוק את השקפת עולמה של התקשורת הישראלית, ולכן היא סילפה והעלימה עובדות שהפריעו לה לצייר את התהליך באור ורוד. רבין הוצג כגדול המנהיגים מאז ומעולם. פרס כמדינאי בינלאומי. הם ידעו שאנחנו מקבלים מערפאת סחורה פגומה, אבל מכרו אותה בתור סוג א'. וערפאת כמו ערפאת, ידע לנצל היטב את נטיית הלב הזו".
איך זה עבד?
"התעלמו מעובדות ומטענות שסתרו את הקו של אוסלו. כשצבי הנדל, עוזי לנדאו או לימור לבנת קיבלו סוף סוף במה ברדיו או בטלוויזיה, תמיד קטעו אותם כי 'צריך לעבור לפרסומות', או 'יש מבזק חדשות'. זה נעשה בצורה סיסטמטית! בנוסף לכך הפעילה התקשורת מכבסת מלים. המשא-ומתן כונה תהליך השלום (ולא סתם תהליך מדיני), רוצחים מקצועיים כונו מנגנוני הביטחון, ארגוני פשע ורצח לוחמי חירות; וגנבים מוסמכים מנהיגים.
"הם אפילו השוו בין לוחמי אצ"ל ולח"י לחבורה שהגיעה מטוניס. אפשר לומר שעוד לפני אוסלו, התקשורת הישראלית ועמיתיה מהתקשורת הזרה בעצם העניקו לערביי השטחים את הניצחון כשאימצו את השם הערבי אינתיפאדה ככינוי למהומות שפרצו בשנת 1987. פעם, בעידן הציוני, כשעוד רצינו לנצח, קראנו למהומות מאורעות. וכמובן המלחמה שפתח ערפאת בספטמבר 2000, נקראה אינתיפאדה".
איפה היתה המקצועיות העתונאית?
"הם פשוט לא רצו לראות מה שלא היה נוח להם. כמו במלחמת יום כיפור. התקשורת ראתה את צה"ל ניגף ואת החיילים בורחים בתחילת המלחמה, אבל הכותרות בשמונה באוקטובר לא דיווחו על כך אלא על ההכנות להתקפת הנגד".
הם לא התפכחו אחרי אירועי ספטמבר 2000?
"היתה להם הפתעה לא נעימה, זה נכון. כי פתאום התברר שכלב השעשועים הנחמד והבלתי מזיק שהם טיפחו התחיל לנשוך. אבל אל דאגה, הם התגברו על זה מהר. לתקשורת בארץ יש קו פוליטי מובהק, אי אפשר לבלבל אותה עם העובדות. מי שמשרת אותה הוא צדיק ויקיר העם, ומי שלא או שלא נותנים לו במה או שהופכים אותו לסטרא אחרא".
כלומר לא הופקו לקחים?
"כרגיל בארץ, לא. היחסים בין העיתונות לשלטון הדוקים מדי יד רוחצת יד. יקירי השלטון מטופחים ע"י התקשורת, והם בתמורה מדליפים להם מידע. 'ידיעות אחרונות', למשל, מפיק רווחים מספרים על רבין ומורשתו. אם יפסיקו את 'פסטיבל רבין' העיתון יפסיד המון, ולכן תראה שדווקא העיתון הזה ייתן במה נרחבת ליום השנה לרצח.
"הבעיה היא שעיתונות כזו מועלת בעצם בתפקידה היא לא מבקרת את השלטון כל עוד הוא הולך לפי האג'נדה שלה. אם היתה ביקורת אמיתית לפני עשר שנים, מצבנו יכול היה להיות היום שונה לחלוטין".
הדיווידנדים של אוסלו
"אני אף פעם לא האמנתי לסיסמא השיווקית 'דיווידנד השלום' שבאמצעותה ניסו למכור לנו את אוסלו", אומר פרופ' סטיבן פלאוט מהפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה. "ההשקעות שהבטיחו שיגיעו לכאן בעקבות ההסכם לא הגיעו, וגם המסחר עם העולם הערבי שכביכול נפתח אלינו, אפסי. עוד באמצע שנות התשעים פרסמתי ברבעון 'Midlle East Quarterly' מאמר שניתח את השפעת ההסכם על הכלכלה וקבע שהוא חסר תועלת ממשית, וזה היה עוד לפני המהומות של ספטמבר 2000".
בכל זאת, היו כל מיני מיזמים משותפים?
"כן, אני זוכר שפרס דיבר בזמנו על איזה יצרן של מזון דיאטתי שרצה להקים מפעל בעזה. יש גם כמה מפעלי טקסטיל ישראלים שמייצרים בירדן, וגם כמה מפעלים באזור התעשייה של ארז, שלא בטוח שהם פועלים כעת, אבל מבחינת ההשפעה הכלכלית זה ממש זניח".
איך השפיעו מהומות ספטמבר 2000?
"כאן כבר מדובר על נזק ממשי: התיירות נפגעה קשה,יש פגיעה בחקלאות וגם הצורך במאבטחים רבים מכביד על העסקים. קשה לתת מספרים מדויקים לנזק שנגרם, צריך גם לזכור שלמשק שלנו יש עוד בעיות ואי אפשר לתלות הכל באוסלו: יש ריכוזיות יתר, התערבות ממשלתית גדולה מדי, גירעון ממשלתי גדול, חוסר תחרות בענפים רבים וגם מיתון עולמי".
גם פרופ' עזרא זהר סבור שאוסלו לא תרם לכלכלה הישראלית: "ההסכם היה מבוסס על כך שהפלשתינים יעבדו בישראל וזה בעצם יהיה מקור הפרנסה העיקרי שלהם. זה רעיון לא בריא, לא לנו ולא להם. אסור להקים יישות שרוב ההכנסות שלה יבואו מעבודה במקום אחר. זה היה גורם לכך שאנשים בארץ לא היו עובדים בעבודות כפיים, כי הפלשתינים היו משתלטים על העבודות הללו בשכר הרבה יותר נמוך".
ההסכם תרם לחידוש היחסים ביננו לבין מדינות רבות בעולם. זה לא הועיל כלכלית?
"אני חושב שהיחסים הכלכליים מבוססים על היתרונות שלנו בתחום הטכנולוגי ולא על הסכם זה או אחר. עובדה שגם כעת, כשברור שההסכם מת, לא מנתקים איתנו יחסים או מפסיקים לסחור איתנו. לא סתם הסינים וההודים ביקשו לרכוש את מטוס הפלקון, הם יודעים להעריך את תעשיית ההייטק פה, שנחשבת לשנייה בעולם אחרי ארה"ב. הבעיה שלנו כיום היא יותר המשבר העולמי בהייטק ולא העדר הסכמי שלום".
פלשתיני ישראל
ד"ר עתליה בן-מאיר מאוניברסיטת חיפה: "בעקבות הסכם אוסלו אנו רואים תהליכים מואצים של יש שחיקה בזהות הישראלית של ערביי ישראל ועלייה בזהות הפלשתינית שלהם. בבחירות של שנת 1984 הצביעו מחצית מהערבים עבור מפלגות ציוניות, ואילו בשנת 1999 ירד מספרם ל-30% בלבד, וזה בלי להביא בחשבון את הרבבות שנענו לקריאה להחרים את הבחירות.
"עם התבססותה של הרשות הפלשתינית, לאחר אוסלו, היא החלה לפעול להידוק הקשר בינה ובין ערביי ישראל. הרשות הפכה להיות מעורבת יותר ויותר בעניינים פוליטיים וגם יומיומיים בקרב ערביי ישראל. לדוגמה: הרשות ארגנה סיורים לילדי המשולש והגליל בתחומיה וביקורי גומלין של פלשתינים בתוך תחומי הקו הירוק. שם הפרויקט היה 'ילדים ללא גבולות', ומטרתו היתה מחיקת ההבדלים בין פלשתינים מצד אחד של הקו לאחיהם מצדו השני.
"אפשר לראות את תהליכי ההקצנה העוברים על ערביי ישראל כשמשווים בין היחס שלהם ל'אינתיפאדה הראשונה' לבין יחסם ל'אינתיפאדה השנייה'. בראשונה, בסוף שנות השמונים, הם היו כמעט נייטרלים. בשנייה לעומת זאת, הם תמכו בצורה בולטת בפלשתינים, וגם סייעו להם בפועל במקרים רבים.
"בסקר שערכה מינה צמח בקרב ערביי ישראל הם נשאלו במי יתמכו אם תפרוץ מלחמה בין ישראל לפלשתינים. 66% השיבו שיתמכו בפלשתינים, כלומר שניים מכל שלושה ערבים ישראליים, בעלי תעודת זהות כחולה כמוני וכמוך, יתמכו במי שנלחם במדינה שלהם!
"גם המנהיגות של ערביי ישראל הפכה יותר מיליטנטית. היא מרגישה שמותר לה לעשות הכל בלי שתהיה תגובה. כך יכול עזמי בשארה לתמוך בכך שישראל תהפוך למדינת כל אזרחיה ולהטיף ל'דה-ישראליזציה' של המדינה. אותו בשארה הכריז בנאום לזכרו של אבו-ג'יהאד ברמאללה ב-1998 כי 'הערכים שאבו-ג'יהאד מייצג יותר חשובים מאשר אוויר לנשימה. הערבים שבתוך ישראל הם בנים ללאום הפלשתיני ומתאבלים על מותו של אבו-ג'יהאד כקדוש. השהאיד מסמל את הקשר בין הערבים שבתוך ישראל לאלה שמחוצה לה'. ואילו ח"כ מוחמד בארכה השתתף בהפגנת תמיכה ל'אינתיפאדה השנייה' שנערכה בתחומי ישראל, שבה השתתף גם מרואן ברגותי ואמר בנאומו: 'אנו מעריכים את האינתיפאדה. זו התגובה הנכונה בזמן הנכון, אולי קצת מאוחר... אנו (ערביי ישראל) צריכים להשתתף בה בזכות מעמדנו המיוחד במאבק לחירות ולעצמאות'. המנהיגות של ערביי ישראל", אומרת בן-מאיר, "סך הכל חשה את ההקצנה בשטח ומגיבה בהתאם".
מקמפ דיוויד לאוסלו
אריה סתיו, עורך הבטאון 'נתיב' (כתב עת למחשבה מדינית חברה ותרבות) מסתכל על התהליכים בפרספקטיבה היסטורית רחבה. בטור העורך של הגיליון הקרוב כותב סתיו כי הסכם אוסלו הוא רק תחנה נוספת בשרשרת של הסכמים ותרניים, שהחלה בנסיגה מסיני לאחר הסכמי קמפ דיוויד והמשיכה בוועידות מדריד, אוסלו, קהיר ו'מפת הדרכים'. העקרונות של ויתור על הצורך להעניש את התוקפן, הסכמה לפינוי יישובים ותמיכה ב'זכויות הלגיטימיות של הפלשתינים' נקבעו כבר בקמפ דיוויד.
"מאז", כותב סתיו, "תהליך ההתדרדרות רק תופס תאוצה. מי שמאשים את ההנהגה לבדה עושה לעצמו חיים קלים מדי. כל מנהיג הוא שיקוף של עמו, ושרון שזכה לרוב מוחץ בבחירות משקף כנראה את רוחו העייפה והמיואשת של העם. רק כשנשיב לעצמנו את האינסטינקטים הבריאים של ההישרדות והכבוד העצמי נוכל לצאת מהמנהרה שתחילתה בקמפ דיוויד".
השפעת אוסלו על הביטחון האישי של כל אחד מאיתנו ניכרת מכל מהדורת חדשות כמעט. אך גם בתחומים אחרים, דרמטיים פחות, חולל ההסכם שינויים. מומחים מתחומים שונים מנסים לסכם את השפעותיו ארוכות הטווח של ה'שחר של יום חדש'.
היחסים עם ידידתנו הגדולה
יורם אטינגר, ציר ישראל לשעבר לקונגרס בוושינגטון: "כדי להבין את נקודת המבט של הממשל האמריקני הנוכחי כדאי לחזור אחורה, למערכת הבחירות לפני האחרונה, בה ניצח שרון. ידיד של סגן נשיא ארה"ב צ'ייני, שלמד איתו יחד באוניברסיטה ועבד עמו בקונגרס, הגיע ארצה לביקור. נפגשתי איתו לשיחה. האיש, שמשמש כמנכ"ל חברת תקשורת גדולה, אמר לי שהוא נשלח על ידי צ'ייני כיוון ששמע ששמעון פרס שוקל להיכנס למרוץ בעקבות סקרים שמנבאים לו הצלחה גדולה יותר מאשר ברק. צ'ייני', אמר השליח, מודאג מאוד מהאפשרות שפרס ייבחר וייחיה מחדש את הסכם אוסלו. ההסכם הזה, סבור סגן נשיא ארה"ב, מהווה איום חמור על אינטרסים אמריקניים חיוניים באזור, ומעניק בעצם פרס לכל גופי הטרור במזרח התיכון.
"כששרון ניצח התקשר אלי אותו חבר ושאל בשם צ'ייני מה לכל הרוחות שרון עושה, למה הוא מצרף את פרס לממשלתו ומנשים מחדש את אוסלו? כשהגיע ארצה הוא סירב להיפגש עם פרס מאותם טעמים.
"הסכם אוסלו", אומר יורם אטינגר, "היה הפעם הראשונה מאז הקמת המדינה ישראל שבה קיבלנו את עמדת מחלקת המדינה. אלא שהתהליך גרם לכך שישראל הפכה מאבטיפוס של מדינה הלוחמת בטרור וקוראת תיגר על משטרים עוינים (סוריה ועיראק למשל) למדינה שלא רוצה לעמוד בפני לחצים. מדינה שלמרות כוחה הרב נכנעת לאיומים. תהליך זה גורם לכרסום משמעתי במעמדנו בושינגטון. אנחנו מקבלים נקודות במחלקת המדינה, שהיא פרו-ערבית באופן מסורתי, אך בעיני הממשל וגורמי הביטחון האמריקנים מעמדנו נחלש".
אולי זה בגלל שהממשל הנוכחי נצי מאוד, ובתקופת קלינטון, הדמוקרט, מעמדנו היה טוב יותר?
"לא. עובדה, שדווקא בזמן שיא הוויתורים של ברק, שהביאו לנו הרבה הנהונים של קלינטון ומעט הערכה, החליט נשיא ארה"ב להתנגד לעסקת הפאלקון עם סין. כלומר, אין הכרת תודה. מי שמוותר לא זוכה בתגמול, להיפך, הוא הופך לשק חבטות. עד שנת 1992 כל ראשי הממשלות, מבן גוריון, דרך אשכול, גולדה, רבין בקדנציה הראשונה, בגין ושמיר, כולם ידעו לומר לא לאמריקנים, והיחסים איתם הלכו והתהדקו. זה לא למרות אלא בגלל שידענו לעמוד על שלנו.
"מאז אוסלו אנחנו מאבדים את שאריות ההערכה האסטרטגית שנבנו במשך שנים על ידי כל ממשלות ישראל. כל ראשי הממשלות", אומר אטינגר, "הבינו שלפעמים צריך לעבור תקופות של אי נוחות זמנית, כלכלית ופוליטית, כדי להגיע להישגים ארוכי טווח. הפצצת הכור העיראקי היא דוגמה טובה לכך. כל העולם, ובכלל זה ארה"ב, ראה בהפצצה מעשה של פיראטיות בינלאומית. במשך תקופה של כמעט חצי שנה הטילה ארה"ב אמברגו נשק על ישראל בגללה. והתוצאות ידועות: קנינו שקט לשנים ארוכות תמורת כמה חודשים של קשיים.
"לצערי, כיום מסתכלים על הטווח הקצר בלבד: על כינוס המרכז הקרוב, הסקר שעומד להתפרסם מחר, ולא על יעדים ארוכי טווח. זו המורשת של אוסלו: עד אז ראו בנו האמריקנים מודל של ניצחון המציאות על פני הרהורי הלב, מאז התהפך הגלגל ואנחנו נתפסים כחולמים".
כלבי השמירה
"הסכמי אוסלו", אומר אביתר בן-צדף, חוקר תקשורת, עמית מחקר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור בהרצליה ולשעבר עורך כתב-העת הצבאי 'מערכות, "תאמו בדיוק את השקפת עולמה של התקשורת הישראלית, ולכן היא סילפה והעלימה עובדות שהפריעו לה לצייר את התהליך באור ורוד. רבין הוצג כגדול המנהיגים מאז ומעולם. פרס כמדינאי בינלאומי. הם ידעו שאנחנו מקבלים מערפאת סחורה פגומה, אבל מכרו אותה בתור סוג א'. וערפאת כמו ערפאת, ידע לנצל היטב את נטיית הלב הזו".
איך זה עבד?
"התעלמו מעובדות ומטענות שסתרו את הקו של אוסלו. כשצבי הנדל, עוזי לנדאו או לימור לבנת קיבלו סוף סוף במה ברדיו או בטלוויזיה, תמיד קטעו אותם כי 'צריך לעבור לפרסומות', או 'יש מבזק חדשות'. זה נעשה בצורה סיסטמטית! בנוסף לכך הפעילה התקשורת מכבסת מלים. המשא-ומתן כונה תהליך השלום (ולא סתם תהליך מדיני), רוצחים מקצועיים כונו מנגנוני הביטחון, ארגוני פשע ורצח לוחמי חירות; וגנבים מוסמכים מנהיגים.
"הם אפילו השוו בין לוחמי אצ"ל ולח"י לחבורה שהגיעה מטוניס. אפשר לומר שעוד לפני אוסלו, התקשורת הישראלית ועמיתיה מהתקשורת הזרה בעצם העניקו לערביי השטחים את הניצחון כשאימצו את השם הערבי אינתיפאדה ככינוי למהומות שפרצו בשנת 1987. פעם, בעידן הציוני, כשעוד רצינו לנצח, קראנו למהומות מאורעות. וכמובן המלחמה שפתח ערפאת בספטמבר 2000, נקראה אינתיפאדה".
איפה היתה המקצועיות העתונאית?
"הם פשוט לא רצו לראות מה שלא היה נוח להם. כמו במלחמת יום כיפור. התקשורת ראתה את צה"ל ניגף ואת החיילים בורחים בתחילת המלחמה, אבל הכותרות בשמונה באוקטובר לא דיווחו על כך אלא על ההכנות להתקפת הנגד".
הם לא התפכחו אחרי אירועי ספטמבר 2000?
"היתה להם הפתעה לא נעימה, זה נכון. כי פתאום התברר שכלב השעשועים הנחמד והבלתי מזיק שהם טיפחו התחיל לנשוך. אבל אל דאגה, הם התגברו על זה מהר. לתקשורת בארץ יש קו פוליטי מובהק, אי אפשר לבלבל אותה עם העובדות. מי שמשרת אותה הוא צדיק ויקיר העם, ומי שלא או שלא נותנים לו במה או שהופכים אותו לסטרא אחרא".
כלומר לא הופקו לקחים?
"כרגיל בארץ, לא. היחסים בין העיתונות לשלטון הדוקים מדי יד רוחצת יד. יקירי השלטון מטופחים ע"י התקשורת, והם בתמורה מדליפים להם מידע. 'ידיעות אחרונות', למשל, מפיק רווחים מספרים על רבין ומורשתו. אם יפסיקו את 'פסטיבל רבין' העיתון יפסיד המון, ולכן תראה שדווקא העיתון הזה ייתן במה נרחבת ליום השנה לרצח.
"הבעיה היא שעיתונות כזו מועלת בעצם בתפקידה היא לא מבקרת את השלטון כל עוד הוא הולך לפי האג'נדה שלה. אם היתה ביקורת אמיתית לפני עשר שנים, מצבנו יכול היה להיות היום שונה לחלוטין".
הדיווידנדים של אוסלו
"אני אף פעם לא האמנתי לסיסמא השיווקית 'דיווידנד השלום' שבאמצעותה ניסו למכור לנו את אוסלו", אומר פרופ' סטיבן פלאוט מהפקולטה למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה. "ההשקעות שהבטיחו שיגיעו לכאן בעקבות ההסכם לא הגיעו, וגם המסחר עם העולם הערבי שכביכול נפתח אלינו, אפסי. עוד באמצע שנות התשעים פרסמתי ברבעון 'Midlle East Quarterly' מאמר שניתח את השפעת ההסכם על הכלכלה וקבע שהוא חסר תועלת ממשית, וזה היה עוד לפני המהומות של ספטמבר 2000".
בכל זאת, היו כל מיני מיזמים משותפים?
"כן, אני זוכר שפרס דיבר בזמנו על איזה יצרן של מזון דיאטתי שרצה להקים מפעל בעזה. יש גם כמה מפעלי טקסטיל ישראלים שמייצרים בירדן, וגם כמה מפעלים באזור התעשייה של ארז, שלא בטוח שהם פועלים כעת, אבל מבחינת ההשפעה הכלכלית זה ממש זניח".
איך השפיעו מהומות ספטמבר 2000?
"כאן כבר מדובר על נזק ממשי: התיירות נפגעה קשה,יש פגיעה בחקלאות וגם הצורך במאבטחים רבים מכביד על העסקים. קשה לתת מספרים מדויקים לנזק שנגרם, צריך גם לזכור שלמשק שלנו יש עוד בעיות ואי אפשר לתלות הכל באוסלו: יש ריכוזיות יתר, התערבות ממשלתית גדולה מדי, גירעון ממשלתי גדול, חוסר תחרות בענפים רבים וגם מיתון עולמי".
גם פרופ' עזרא זהר סבור שאוסלו לא תרם לכלכלה הישראלית: "ההסכם היה מבוסס על כך שהפלשתינים יעבדו בישראל וזה בעצם יהיה מקור הפרנסה העיקרי שלהם. זה רעיון לא בריא, לא לנו ולא להם. אסור להקים יישות שרוב ההכנסות שלה יבואו מעבודה במקום אחר. זה היה גורם לכך שאנשים בארץ לא היו עובדים בעבודות כפיים, כי הפלשתינים היו משתלטים על העבודות הללו בשכר הרבה יותר נמוך".
ההסכם תרם לחידוש היחסים ביננו לבין מדינות רבות בעולם. זה לא הועיל כלכלית?
"אני חושב שהיחסים הכלכליים מבוססים על היתרונות שלנו בתחום הטכנולוגי ולא על הסכם זה או אחר. עובדה שגם כעת, כשברור שההסכם מת, לא מנתקים איתנו יחסים או מפסיקים לסחור איתנו. לא סתם הסינים וההודים ביקשו לרכוש את מטוס הפלקון, הם יודעים להעריך את תעשיית ההייטק פה, שנחשבת לשנייה בעולם אחרי ארה"ב. הבעיה שלנו כיום היא יותר המשבר העולמי בהייטק ולא העדר הסכמי שלום".
פלשתיני ישראל
ד"ר עתליה בן-מאיר מאוניברסיטת חיפה: "בעקבות הסכם אוסלו אנו רואים תהליכים מואצים של יש שחיקה בזהות הישראלית של ערביי ישראל ועלייה בזהות הפלשתינית שלהם. בבחירות של שנת 1984 הצביעו מחצית מהערבים עבור מפלגות ציוניות, ואילו בשנת 1999 ירד מספרם ל-30% בלבד, וזה בלי להביא בחשבון את הרבבות שנענו לקריאה להחרים את הבחירות.
"עם התבססותה של הרשות הפלשתינית, לאחר אוסלו, היא החלה לפעול להידוק הקשר בינה ובין ערביי ישראל. הרשות הפכה להיות מעורבת יותר ויותר בעניינים פוליטיים וגם יומיומיים בקרב ערביי ישראל. לדוגמה: הרשות ארגנה סיורים לילדי המשולש והגליל בתחומיה וביקורי גומלין של פלשתינים בתוך תחומי הקו הירוק. שם הפרויקט היה 'ילדים ללא גבולות', ומטרתו היתה מחיקת ההבדלים בין פלשתינים מצד אחד של הקו לאחיהם מצדו השני.
"אפשר לראות את תהליכי ההקצנה העוברים על ערביי ישראל כשמשווים בין היחס שלהם ל'אינתיפאדה הראשונה' לבין יחסם ל'אינתיפאדה השנייה'. בראשונה, בסוף שנות השמונים, הם היו כמעט נייטרלים. בשנייה לעומת זאת, הם תמכו בצורה בולטת בפלשתינים, וגם סייעו להם בפועל במקרים רבים.
"בסקר שערכה מינה צמח בקרב ערביי ישראל הם נשאלו במי יתמכו אם תפרוץ מלחמה בין ישראל לפלשתינים. 66% השיבו שיתמכו בפלשתינים, כלומר שניים מכל שלושה ערבים ישראליים, בעלי תעודת זהות כחולה כמוני וכמוך, יתמכו במי שנלחם במדינה שלהם!
"גם המנהיגות של ערביי ישראל הפכה יותר מיליטנטית. היא מרגישה שמותר לה לעשות הכל בלי שתהיה תגובה. כך יכול עזמי בשארה לתמוך בכך שישראל תהפוך למדינת כל אזרחיה ולהטיף ל'דה-ישראליזציה' של המדינה. אותו בשארה הכריז בנאום לזכרו של אבו-ג'יהאד ברמאללה ב-1998 כי 'הערכים שאבו-ג'יהאד מייצג יותר חשובים מאשר אוויר לנשימה. הערבים שבתוך ישראל הם בנים ללאום הפלשתיני ומתאבלים על מותו של אבו-ג'יהאד כקדוש. השהאיד מסמל את הקשר בין הערבים שבתוך ישראל לאלה שמחוצה לה'. ואילו ח"כ מוחמד בארכה השתתף בהפגנת תמיכה ל'אינתיפאדה השנייה' שנערכה בתחומי ישראל, שבה השתתף גם מרואן ברגותי ואמר בנאומו: 'אנו מעריכים את האינתיפאדה. זו התגובה הנכונה בזמן הנכון, אולי קצת מאוחר... אנו (ערביי ישראל) צריכים להשתתף בה בזכות מעמדנו המיוחד במאבק לחירות ולעצמאות'. המנהיגות של ערביי ישראל", אומרת בן-מאיר, "סך הכל חשה את ההקצנה בשטח ומגיבה בהתאם".
מקמפ דיוויד לאוסלו
אריה סתיו, עורך הבטאון 'נתיב' (כתב עת למחשבה מדינית חברה ותרבות) מסתכל על התהליכים בפרספקטיבה היסטורית רחבה. בטור העורך של הגיליון הקרוב כותב סתיו כי הסכם אוסלו הוא רק תחנה נוספת בשרשרת של הסכמים ותרניים, שהחלה בנסיגה מסיני לאחר הסכמי קמפ דיוויד והמשיכה בוועידות מדריד, אוסלו, קהיר ו'מפת הדרכים'. העקרונות של ויתור על הצורך להעניש את התוקפן, הסכמה לפינוי יישובים ותמיכה ב'זכויות הלגיטימיות של הפלשתינים' נקבעו כבר בקמפ דיוויד.
"מאז", כותב סתיו, "תהליך ההתדרדרות רק תופס תאוצה. מי שמאשים את ההנהגה לבדה עושה לעצמו חיים קלים מדי. כל מנהיג הוא שיקוף של עמו, ושרון שזכה לרוב מוחץ בבחירות משקף כנראה את רוחו העייפה והמיואשת של העם. רק כשנשיב לעצמנו את האינסטינקטים הבריאים של ההישרדות והכבוד העצמי נוכל לצאת מהמנהרה שתחילתה בקמפ דיוויד".